מאירי על גיטין ס״ג

1 אמרה לו התקבל לי גיטי וכשבא אצל הבעל אמר לו אשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה כיון שהגיע גט לידה מגורשת שאין השליח עוקר שליחותו אדרבה משעבד עצמו לשליחות גדול הימנו ומקבל עליו טירחא דאורחא להיות שליח הולכה ואם כן אינו עוקר שליחות מעליו ומקבל הוא מיהא אותו שליחות שהוא אומר והוא שליחות הולכה ואף הבעל אדבורא דידיה קא סמיך ועושהו שליח הולכה ומ"מ אין אומרין שתהא מגורשת משעה שהגיע הגט ליד השליח דהא ודאי לא עקר שליחות קבלה מנפשיה דהא בקבלה ניחא ליה טפי דמכל מקום לאו אדבורא דידה קא סמיך ואינו נותנו אלא על דעת מה שהוא אומר ואינו גט עד שיגיע לידה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ואף בענין שוכר את האומנין כשאמר בעל הבית צא ושכור לי פועלים בארבעה ושכרם בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית פסקו גדולי המחברים דאדבורא דשליח קא סמכי ולית להו אלא תלתא תלתא ומ"מ יש מפקפקים להעמיד הדבר בספק ושמא אדבורא דידה קא סמיך והגט גט משהגיע ליד השליח ואם מת הבעל קודם שהגיע לידה חולצת ולא מתיבמת ואף אנו כתבנוה במקומה בענין אומנין בספק:

2 לענין ביאור בסוגיא זו שאלו בראשונה מיהא ר"ל בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל משיגיע לידה מיהא יהא גט שהרי במשנתנו אמרו האומר התקבל גט זה לאשתי שאם רצה יחזיר הא לא רצה להחזיר משהגיע גט לידה הוי גט ואע"פ שהבעל אינו בר שליחות קבלה מכל מקום מימר אמר תגרש כל היכי דמיגרשא ר"ל שבשעת נתינת הגט דעתו שאם לא תתגרש בשליחות קבלה יהא שליח להולכה ולא כמו שפירשו גדולי הרבנים דלכי מתידע ליה דלא מצי מיהוי שליח קבלה ניחא ליה דליהוי שליח הולכה דודאי כל שבשעת נתינה לא היה דעתו בכך אינו גט אלא שבשעת נתינה דעתו בכך ואם כן אף בזו נימא דעתו של בעל להתגרש בכל צד שתוכל ואע"ג דאדבורא דידיה קא סמיך דקאמר שליח קבלה אני וכדאסיקנא בשמעתא ואינו שליח קבלה מ"מ נאמר שדעתו שאם אינו כן יהא שליח להולכה ואמסקנא דאדבורא דידיה סמיך קא מקשה דאע"ג דאידחיה לה לא אידחיה אלא משום דמההיא ליכא לאוכוחה ומשום הכי סלקא לן וכדכתיבנא ואף זו ראיה להחליט בה לפסוק כן דאי סלקא דעתך דמשום דעקריה לשליחות הוא מאי קא מקשי והא אע"ג דקאמר תגרש כל היכי דמיגרשא מכל מקום אין כאן שליחות כלל אלא אמסקנא קא מקשי ומתרץ לה דהתם אדם יודע שאין שליחות קבלה בידו וגמר ויהיב לשום הולכה הכא טעי דאיהו סבר לאמטוייה בתורת שליחות קבלה ואינו ומ"מ יש מפרשים דאפי' אדעתא דעקירת שליחות קא מקשה והוא סובר בהתקבל שבמשנתנו שאינו אמור על דעת לשון הולך אלא על דעת לשון קבלה גמורה אלא שמתוך שנתן עיניו לגרשה אנו אומרין לא על דעת שליחות קבלה בלבד נתנו אלא שתתגרש בכל צד שראויה להתגרש בכך ובשעת מסירת הגט לידו נעשה מתוך דעתו שליח הולכה ואף השליח על דעת שליחות המועיל קבל ואף בזו נימא כיון שנתן עיניו לגרשה דעתו שתתגרש מכל מקום ואין דעתו לכמו שאמרה אלא אם אמרה כן ואם לא אמרה יהא שליח להולכה ונאמר שאף השליח בשעת מסירה אדעתא דהכי קביל ומתרץ שאני התם דהאי לשון קבלה הולכה הוא דאדם יודע וכו' אבל הכא טעי דשליח אטעייה ועקר שליחותו מהולכה לגמרי:

3 וחזרו והקשו ממה שאמרו למטה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה שאין שליחות לקטן הא משהגיע לידה הוי גט ומשום דמימר אמר אי לא מיגרשא בשליחות קבלה דידה תיגרש בשליחות הולכה דידי ותירצוה בדרך זה גם כן ר"ל התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ויהיב לשום הולכה ומ"מ מה שיצטרך בביאור על איזה צד יש יד לקטנה להתגרש יתבאר למטה בע"ה:

4 וחזרו והקשו ממה שאמרו בבריתא הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי או התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הולך לה או תן לה ששניהם לשון הולכה או שאמר זכי לה או התקבל לה ששניהם לשון קבלה רצה להחזיר יחזיר הא משהגיע לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה ר"ל דבהתקבל לי ואשתך אמרה הבא הוא משיב הולך או תן ובהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל אף הוא משיב התקבל כדבריו והוא אינו שלוח מצדה אלא להבאה ואפי' הכי משהגיע גט לידה מגורשת ומשום דדעתיה אכל היכי דמיגרשא וכל שכן באומר הילך כמו שאמרה דהא איהי להולכה אמרה ותירצו קבלה אהולכה והולכה אקבלה ר"ל בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל הוא משיב הולך ונמצא עוקר שליחותו ועושהו שליח הולכה וזהו הולכה אקבלה ובהתקבל לי ואשתך אמרה הבא הוא משיב התקבל דאמרינן נמי עלה לעיל כיון שהגיע לידה מגורשת וזהו קבלה אהולכה והקשה קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידיה דשליח תשתרי דהא איהו ואיהי לקבלה שויוה ומדלא אמר הכי שמע מינה אדבורא דידיה קא סמיך דקאמר הבא ולא איצטרכינן למאי דאמרינן לעיל בשלמא אי איתמר איפכא דהיינו בהך גונא דאיירינן בה השתא ולימא רב נחמן משהגיע גט לידה מגורשת הוה מוכחינן דאדבורא דידיה סמיך דהא השתא מוכחינן הכי בהדיא ותירץ דמיהא לא מוכחינן מידי דכי איבעיא לן אי אדבורא דידיה סמיך אי אדבורא דידה כו' בדקאמר הילך כמה שאמרה ובאומנים כמו שאמר בעל הבית אבל הכא מי קאמר הילך כמו שאמרה דנוכח מינה הכי התקבל הוא דקאמר ולאו אלישניה דשליח או דאשתו קא מהדר אלא כמי שמתחיל ואומר התקבל לי כו' והתקבל דידיה כהולך ויש מפרשין בענין אחר וזה עיקר וכן יש גורסין אלא הכי השתא כלומר דאפי' תימא קבלה אקבלה ובהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא משיב התקבל איכא למימר משהגיע לידה מגורשת דהתקבל קאמר ולאו אלישנא דשליח ודאשה קאי ונמצא ששליח הולכה עשאו ומ"מ לענין פסק מיהא לא יראה כן שבודאי עוקר הוא עצמו מכל שליחות הולכה:

5 כבר ביארנו במשנתנו שכל שהאשה ממנה שליח לקבלה ואף הוא אומר לבעל ששליח קבלה הוא אם הבעל אומר לו הולך עקר שליחות הקבלה אף בשלא אמר אי אפשי שתקבל ולא הצריכו אי אפשי שתקבל אלא בהילך וביארנו שיש מעמידין אותה בספק ומחלקת זו תלויה במה שאמרו התקבל לי גיטי ואף הוא אומר לבעל כן ר"ל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל משיב הולך ותן לה ר"ל הולך לה או תן לה ששניהם לשון הולכה או זכה והתקבל לה ר"ל זכה לה או התקבל לה ששניהם לשון קבלה רצה להחזיר לא יחזיר ומפני שסובר הולך כזכה ותן כזכה ר' נתן אומר הולך ותן לה אם רצה יחזיר זכה והתקבל לא יחזיר ולשיטתנו הלכה כר' נתן וכן פסקוה גדולי המחברים ובהילך מיהא אף ר' נתן מודה ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהדבר ספק אם הלכה כר' נתן וממה שאמרו בסמוך התקבל לי גיטי ואף הוא אומר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה ואם מת הבעל קודם שהגיע לידה חולצת אלמא מספקא לן אם הולך כזכי אם לאו:

6 כבר ביארנו בפרק ראשון שלענין ממון הולך כזכי והוא שכתבנו שם הולך מנה לפלני שאני חייב לו אינו חוזר שזה זכה בשבילו ואעפ"כ חייב המשלח באחריותו אם נאנסו הואיל ולא ברשות המלוה מסרם לו כמו שביארנו שם ומ"מ לענין ביאור זה שהקשו ממנה לזו שבגיטין עד שתירצו התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא צריך לעיין בעיקר הקושיא והלא אף בממון חילקו בה בין מלוה ופקדון למתנה שבמתנה אמרו הולך אינו כזכי וכמו שפירשנו הטעם שם שלא נאמר הולך כזכי אלא למי שמזכין לו את שלו ותירצו בה קצת חכמי הדורות שבעל הסוגיא היה סבור בגט הואיל והאשה עשאתו שליח לקבלה לדמותו לפקדון ולומר שלא לחלק גט מדין פקדון אלא כשנותן הוא מעצמו ואומר הולך אי נמי כיון דאיכא תנא דסבירא ליה אליבא דכולהו לרוחא דמילתא אע"ג דלמסקנא לא איצטריכא:

7 ממה שכתבנו למדת שדין תן לה ודין הולך לה שוים הם ואף תן אינו כזכה וממה שפירשנו בהולך ותן לה ששני לשונות הן ר"ל הולך לה או תן לה ודומיא דזכה והתקבל לה ואף בבריתות שנאוה כן בתלמוד המערב שבמסכתא זו ושבמסכת מעשר שני ר"ל הולך לה ותן לה וא"כ מה שאמרו בפרק ראשון האומר תנו כאומר זכו דוקא בשחרורי עבדים דלא עביד דאמר הכי עד שיגמור בדעתו אבל בגט לא ומ"מ יש מפרשים כאן הולך ותן לה שהכל דבור אחד אבל תן אינו כהולך אלא כזכה וכן אומרין במתנה ומ"מ יש אומרין שאף במתנה תן אינו כזכה ובתוספתא אמרוה כן בפי' והוא שאמרו שם תן מנה לפלני שאני חייב לו הולך מנה לפלני שאני חייב לו הולך מנה לפלני פקדון שיש לו בידי אינו חוזר תן מנה זה לפלני הולך שטר מתנה זו לפלני אם רצה להחזיר יחזיר הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח ואם מת יחזיר ליורשיו זכה במנה זה לפלני קבל מנה זה לפלני לא יחזיר מצאו שמת יתן ליורשיו ואם לאחר מיתה ר"ל שכבר מת בשעת הזכוי יחזיר למשלח שאין אדם זוכה לאחר מיתה שא מנה לפלני טול מנה לפלני אם רצה יחזיר ובתלמוד המערב אמרו המעשר כחוב ר"ל שאם אמר הולך מעשר זה לפלני לוי זכה לו ואף בתלמוד של פרק ראשון י"ד א' ראיה לזה דקא נקיט בתן לשון תן מנה לפלני שאני חייב לו ולא נקטה בתן לחודיה אלמא דבמתנה תן כהולך ואף בראשון של מציעא י' א' יש בה מעט ראיה במה שאמרו משנתנו באומר תנה לי ומה שאמרו שליח מתנה כשליח גט למאי נפקא להולך לאו כזכי הוא הדין דהוה מצי אמר לתן לאו כזכי וחדא נקט:

8 האיש שעשה שליח להוליך גט לאשתו ומינתה היא אחר כן שליח לקבלו מיד שלוחו של בעל נחלקו בה רב ור' חנינא שלדעת רב הגט פסול ולדעת ר' חנינא הגט כשר ופסקו בה גדולי המחברים וגדולי הפוסקים כר' חנינא וממעשה שהזכירו בסמוך בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה דקא לישא אמר לה שליח הא גיטיך אמרה ליה ליהוי בידיך כלומר יהא פקדון בידך או תהא את בו שליח לקבלה ואמר רב נחמן אם איתא לר' חנינא כלומר שתהא אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה עבידנא בה עובדא לדונה כמגורשת גמורה שהרי זו כעושה שליח לקבלו מיד שליח בעלה וכגון שאמר לה כן בעדים שהרי שליחות קבלה צריך עדים ואמרו ליה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כלומר שעד שלא השלים שליחות של הולכה נעשה שליח קבלה וא"כ אפי' איתה לר' חנינא דוקא בשליח אחר אבל הוא עצמו לא מדין לא חזרה שליחות עד שהעלו בה שהדבר ספק ומטעם חזרת שליחות ואם מת חולצת ואם לא מת צריכה גט אחר ר"ל אם נתקרע הגט או שאבד ומכל מקום אם הוא בעין נותן לה אותו גט בעצמו שכל שיגיע הגט לידה מיד אותו שליח מגורשת בודאי אלמא לא נסתפק להם אלא מדין חזרת שליחות ולענין חזרת שליחות ודאי כך הלכה שהדבר ספק וחוששין ומצריכין אותה חליצה לאחר מיתה או גט מחיים הא כל שרוצה לעשות שליח אחר יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואע"ג דרב נחמן גופיה אם איתא קאמר כלומר אם איתה לדר' חנינא עבידנא בה עובדא ולא חיישנא לחזרת שליחות אלמא דדר' חנינא נמי מספקא ליה שמא אין הראיה אלא ממה שאמרו הוה עובדא ואצרכוה גט וחליצה אלמא דוקא מספק חזרת שליחות שאם תאמר אין אשה עושה שליח וכו' היה להם לפסלו מצד אחר:

9 ומכל מקום יש פוסקים כרב ומפני שהוא רבו של ר' חנינא ועוד מדקא שקלי וטרו אליביה דקאמרי מאי טעמא דרב כו' ולשיטה זו צריך אתה לידע ששני טעמים הוזכרו בגמרא לדבריו של רב והוא שאמרו מאי טעמא דרב אי בעית אימא משום בזיון דבעל שהוא סבור שמצד שהיא מבזתו אינה רוצה לקבלו בידיה וכשהיא עושה שליח לקבלו מיד הבעל אין כאן בזיון דהא ידע ולא קפיד אבל מיד שלוחו דלא ידע דילמא קפיד ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מכן ר"ל שנתן בעל את הגט בחצר של אחרים וקנאתו אחר כן שאינו גט ובאים לדמות ולומר חצר של אחרים הוה ליה כשליח הבעל וכשקנאתו נעשית כשלוחה ואם יועיל בשליח יבאו לדמות שיועיל בחצר ושאלו בה מאי ביניהו איכא ביניהו דקדמה איהי ושויה שליח ופירשו גדולי הרבנים דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא דלא דמי ליה ומשום בזיון דבעל איכא ויש מפרשים בהפך דמשום בזיון ליכא דהא ידע ולא קפיד ומשום חצרה הבאה לאחר מכן איכא:

10 לענין פסק רוב גאונים מסכימים לפסוק בה מטעם בזיון דבעל והוא שאמרו על זה בתלמוד המערב אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר לא יחזור כלומר שהוא גט מיחלפא שיטתיה דמר אני אומר אחורי הדלת היה עומד ושמע את קולה כלומר וידע ולא הקפיד אלמא כל היכא דליכא בזיון לחצרה הבאה לאחר מכן לא חיישינן ומתוך כך כתבו שזו של רב נחמן שלא היה חושש לרב משום דכיון דקא ליישא לא היה שם צד בזיון שהכל מרגישים הסבה ואע"ג דבדרב יצחק אמרינן הוה עובדא כלומר דמשמע דלאו אעובדא דהוה ליישא קא מהדר הם מפרשים דעובדא דרב יצחק בדשויא איהי מעיקרא דליכא בזיון ולפירוש האחר הם מפרשים שעשאו שליח ליתנו אף ליד שלוחה ומכל מקום יש פוסקים בו כשני הטעמים וממה שאמרו בסוף המביא תנין הניחא למאן דאמר משום בזיון אלא למאן דאמר משום חצרה וכו' אלמא לתרויהו חיישינן וראוי להחמיר ומכל מקום כל שאמר הוא לשלוחו ליתן לאשה או לשלוחה אין כאן בית מיחוש לא משום בזיון ולא משום חצרה ואם לא אמר כן ומנתה היא שליח להביאו ר"ל שלא מינתהו שליח לקבלה אלא להבאה יש אומרין שאף לר' חנינא אינה מגורשת שהרי שליח ראשון נצטוה לגרשה ולא גרשה לא הוא ולא הבא מכחו וגדולי הדורות כתבו שאף לדעת רב מגורשת שמאחר שאינה מגורשת עד שיגיע לידה אין כאן לא בזיון ולא דין חצרה שלאחר מכן:

11 זה שהזכירו במעשה זה ליהוי בידך יש מפרשים בו דקאמרה ליהוי בידך וכן היא שנויה בתלמוד המערב בהדיא אבל ליהוי בידך אינו נעשה שלוחה בכך אלא כמי שאומרת המתן מעט ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך תנהו לפלני אינה מגורשת שיקבלהו לי מגורשת ותנהו לפלני הרי הוא כיהא בידך וכן במה שאמרו טול לי גיטי שא לי גיטי דוקא בדקאמר לי ומ"מ בהתקבל לא בעינן לי דכל לשון קבלה הרי הוא כאומר לי וכן אם אמרה יהא פקדון בידך הרי הוא כאומרת לי ואף במעשה זה גדולי הפוסקים גורסין בו ליהוי פקדון בידך והוא לשון מיושר:

12 מי שאמר לעדים לכתוב גט וליתן לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא שטעו בגט וכתבו שם האיש או שם האשה בטעות או שאר דברים שהגט נעשה בטעותם בטל או פסול חוזרין וכותבין ואין אומרין עשו עדים שליחותם ולא נתמנו שלוחים עוד לגט אחר שהרי לא אמר להם כתובו חספא והבו לה ואם כן אפי' הגיע הגט לידה לא עשו שליחותם וחוזרים ונותנים וכן אם כתבו גט כשר ואבד מהם קודם שנתנוהו לה חוזרין וכותבין ונותנין שאף אלו לא עשו שליחותם שאין השליחות נעשה עד שיגיע לידה כשר אמר כתבו ותנו לשליח ועשו כן ואבד מיד השליח קודם שיגיע לידה זו היא שנשאלה כאן ונשארה בספק שמא כבר נעשה שליחותם ולא נעשה שלוחים לגט אחר או שמא דעתו שיכתובו עד שיגיע לידה ולא אמר ליתן לשליח אלא שלא להטריחם בהולכה וכן אפי' אמר ותנו לשליח ויוליך לה אע"פ שעכשו נראין הדברים שדעתו שיכתובו עד שיגיע לידה מ"מ הדבר ספק אם יכולים לחזור ולכתוב אם לאו ואם כתבו ונתנו לשליח ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת הא אם נמצא גט בטל או פסול חוזרין וכותבין שהרי אף באשה כן ומה שכתבו גדולי המחברים בזו אמר להן כתבו ותנו לשליח ועשו כן ונמצא גט בטל או פסול אין כותבין אחר עד שימלכו בבעל הדברים מתמיהים ויראה שטעות סופר הוא וראוי להיות אם נתנוהו לשליח ואבד:

13 וגדולי הפוסקים כתבו בשאלה זו דין אחר והוא שהם כתבו בפירושה של שמועה זו כתבו ותנו לשליח מהו כלומר מהו שיעשו הם שלוחים להולכה מי אמרי' הא דאמר ותנו לשליח לטרחייהו חייש ומכל מקום דעתו שאם ירצו הם להוליך יוליכו ואפי' אמר ויוליך לה או דילמא סלוקי סלקינהו שלא להיות הם שלוחים להולכה ונשארה בתיקו ואם הוליכו הם הרי זו ספק מגורשת ומ"מ אין הדברים נראין לא לענין פירוש ולא לענין פסק לא לענין פירוש שדבר מענינו ולא לענין פסק שזו ודאי אינו גט כלל וכמו שכתבנו בשלישי בענין אבא בר מניומי ולא את וכן פסקוה גדולי המחברים ר"ל שאינו גט שלא עשאם שליח לגירושין ויטלוהו הימנה ויחזרו ויתנוהו לשליח ליתנו בפני אחרים או בפניהם ואף הם כתבו בה שרבותיהם הורו בגט זה דבר שאינו נראה ומפני שבוש שהיה בנסחאות שלהם והם רומזים בה על מה שכתבנו בשם גדולי הפוסקים ומ"מ יש מי שכתב דדוקא כשאמר ותנו לשליח פלני שמניתיו אבל אם אמר לאי זה שליח אף הם בכלל ויכולים להוליך והדברים נאים אלא שראוי לפקפק:

14 יראה ממה שכתבנו שאם צוה לסופר לכתוב וכתב גט כשר ואבד הימנו שאינו רשאי לכתוב גט אחר עד שיצוהו הבעל פעם אחרת שהרי נגמר כל שליחותו וכן הורו רבותי על ידי מעשה אלא שחלקו שכנגדם עליהם ומה שיש לפקפק במה שכתבנו בדין עשו שליחותם עם מה שאמרו באחרון של בתרא במי שפרע מקצת חובו כבר ביארנוהו שם בסוגית המשנה השביעית:

15 כבר ביארנו במשנה בטול לי גיטי שהוא לשון קבלה אף שמור לי גיטי או יהא לי בידך כלם לשון קבלה הם ובתוספתא הוסיפו בה שא לי גיטי וכבר ביארנו למעלה בכלם דוקא בדאמרה לי:

16 המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אפי' הן הראשונים והן האחרונים או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהן אמר הר"ם פי' אמרו וקרע אינו שמתנאו שיקרע על כל פנים ואמנם ירצה בזה אם היה נקרע שיעידו בזה:

17 אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ר"ל ושוב אין הבעל יכול לערער שנים שיאמרו בפנינו אמרה ר"ל שיעידו שבפניהם עשאתהו שליח לקבלה ששליחות קבלה צריך עדים אע"פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות ואע"פ ששאר שליחויות אין צורך בהם לעדים באלו הואיל והממון בידו הא הימנוה אבל זו איפשר שהאמינוהו לשליחות הולכה ולא לקבלה ושנים שיעידו שבפניהם קבלו השליח מיד הבעל וקרעו ולא שיצטרך לעדות שקרע או לקרע כלל אלא שכך פירושו שאם אינו בעין צריך עדים שיעידו שבפניהם קבל ומסתמא אם אינו בעין הוא קרעו והם מעידים על הקריעה שלא לצורך אלא דרך המשך דברים וכעין אמתלא הא אם היה הגט בעין ויוצא מתחת יד שליח קבלה אין צורך לעידי קבלה ונשאת בו כאלו יוצא מתחת ידה או שמא אף כשהוא בעין צריך לעידי קבלה וכגון שהבעל מערער ואומר לא נתתי לו אלא לפקדון ולדעת רב הונא כמו שיתבאר בגמרא ואם כן כשהוא בעין צריך לעידי קבלה וכשאינו בעין צריך גם כן לעידי קבלה ואין עדות הקריעה אלא דרך המשך הדברים:

18 ואמר על שתי כתי עדים אלו אפי' היו הראשונים הן האחרונים ר"ל שהשנים שאמרה בפניהם לקבל הם עצמם ראו שקבלו או שהעידו אחד מן הראשונים על מנוי השליחות ואחד מן האחרונים על הקבלה ואחד מן השוק מצטרף עמהם לכל אחד מן העדויות ושאלו בתלמוד המערב ויצטרף השליח ר"ל שליח הקבלה ולא יצטרך אלא אחד מן הראשונים לעדות המנוי ואחד מן האחרונים לעדות הקבלה תפתר בשהיה קרוב ואינו יכול להעיד דהא אמרת שהקרוב נעשה שליח ומכאן למדו אחרוני הרבנים שהשליח נעשה עד אף בשליח של קבלה ולהוציא מדעת האומרים שאין שליח נעשה עד אלא בשליחות הולכה וכשם שהקרוב נעשה שליח כך שאר הפסולים וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם ומכל מקום הגאונים כתבו שהנשים והקרובים והפסולים בעבירה מדברי סופרים כשרים אבל פסולי תורה לא ואם הביאו הרי זה פסול ופוסל ואף כשאמרו פוסל דוקא שיתקיים בחותמיו אבל אם לא נתקיים בחותמיו ואתה צריך בו לסמוך על דברי הפסול מן התורה אינו גט וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו שאם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב כשר הוא לגמרי וכשלא נתקיים אף הוא כשר אלא שלא תנשא עליו וגדולי הדורות למדו עוד מכאן שכל שאמרו שליש נאמן אף בקרוב כן שאלמלא כך היאך נעמיד משנתנו בשהשליח קרוב והלא שאלו עליו בגמרא וניהמניה לשליש ואם קרוב הוא היכי מהמנינן ליה אלא שבשלישות אף הקרוב נאמן וזהו לשון דהא הימניה ולענין ביאור יש שואלים במה שאמר אפי' הן הראשונים הן האחרונים אדרבה טפי עדיפא שכל שאינו כן נראה כעין חצי דבר לזה וחצי דבר לזה אע"פ שאינו כן ופירשו שלא דרך ריבותא נאמר אלא למעט בעדים כלומר צריכה שתי כתי עדים ואם רצו לילך למקום הבעל אינה צריכה אלא כת אחת:

19 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: