1הוזכר בכאן במר עוקבא ששלח לו לר' אליעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו וכתב ליה אשמרה לפי מחסום וכו' אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהדיהו שלח ליה דום לה' וכו' השכם והערב עליהם לבית המדרש וכו' וענין דום מלשון דמדומי חמה שבשחרית וערבית וקצת גאונים סוברים שעל תפלה הוא רומז ולשון בית המדרש האמור בו לפי שרוב תפלותיהם בבית המדרש היו ודום הוא ענין כמו שתרגמו בתרגום ירושלמי וידום אהרן ושבח אהרן ועל ענין זה סמכו בעוסק בתורה ביחידי לומר עליו ישב בדד וידום ומכל מקום עיקר הפירוש בו על תלמוד תורה ויש שואלים בה והלא המסור מכלל המורידין הוא ולמה מיחה בידו ורב כהנא נמי חזינן בסוף בבא קמא קי"ז א' דשמטיה לקועיה דחד יש מתרצים בו שמכל מקום תחלה ראוי להרבות עליו בתפלה ואין נראה כן שהרי במוחלט הוא מוחה בידו ואומר שלא ישתדל לגרום להם שום רעה ולא אמר שיהא נותן מתון בכך ויש מפרשים שלא היו אלו המצרים לו מפסידים לו כלום בהדיא אלא שמצערין אותו בדבריהם ובעסקיו עד שאיפשר שגורמים לו הפסד והוה שאמר מצערן לי ואף זה אין נראה לי שאף הוא לא היה מורה לעצמו היתר בכך מחמת צער דברים ומיני בזיונות אלא שיראה לי שאף במסור הגמור אע"פ שהוא בכלל מורידין מכל מקום אין מוסרין אותו למלכות שאם כן אף המוסרים אותו נעשו מסורות עליו וכל מיני מסורות מכוערים ומרוחקים אפילו בדרך נקמה אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין:2כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות והוא שאמר כעמים כלומר כמנהג העמים וכן בשיר לא ישתו יין שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש ובמסכת סוטה מ"ח א' נראה כן בהדיא כמו שביארנו שם:3התבאר במסכת סוטה גם כן שבפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים שהיו רגילים לעשות לחתנים עטרות של כסף מצויירות ומשובצות ביופי ונוי וכן גזרו על האירוס והוא תוף המקשקש ומשמיע קול גדול והמייה יתירה ואף הם סמכוה מן המקרא הסיר המצנפת והרים העטרה כל שניטלה מצנפת מראש כהן גדול ניטלה עטרה מראש כל אדם ודוקא דומיא דכהן גדול ר"ל בחתן אבל בכלה מותר וכמו שמצינו רב אשי הוה גדיל כלילא לברתיה ר"ל ביום החתונה ומה שאמרו שבפולמוס של טיטוס שבא אחר אספסיינוס גזרו על עטרות כלות כבר פירשוה באחרון של סוטה דוקא בעיר של זהב ועטרה זו מאחר שאף לחתנים אסורה כל שכן לשאר בני אדם וכן בעיר של זהב אסורה לכלה וכל שכן לשאר נשים ומכל מקום קצת רבני צרפת כתבו בהפך שלא נאסרה עטרה אלא לחתן ומחשש רבוי שמחה ביתר מדאי דומיא דכהן גדול שיש כבוד ושמחה לפניו וכן הדין בעיר של זהב דוקא נאסרה לכלה הא בשאר נשים מותרת ולא נאסרה להן אלא בשבת והוא שאמרו על ר' עקיבא דעבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא:4לעולם יהא אדם זריז במצות צדקה לעשות ממנה כפי הראוי לו ואפי' הרואה בעצמו שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם כפי הראוי לו ולא עוד אלא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה והכתוב מבטיחו בכך ועניתיך לא אענך עוד כלומר שוב אין מראין לו סמני עניות:5כבר ביארנו במשנתנו שתחום ארץ ישראל היא מרקם שהיה במזרח עד הים שהוא במערב ומאשקלון שהוא בדרום עד עכו שהוא בצפון וכל שמרקם ואילך למזרח ומאשקלון ואילך לדרום ומעכו ואילך לצפון הוא חוצה לארץ הא למדת מכל מקום שעכו בצפון ובבריתא אמרו בביאור התחומין היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שבימינו שהיא לצד מזרח הרי היא בחזקת חוצה לארץ וטמא משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא מכלל הארץ מצד עקום התחומין וכל שמצד שמאלו למערב העולם היא בחזקת הארץ ליטהר מטומאת ארץ העמים ולהתחייב במעשר ושביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא של חוצה לארץ מצד עקום התחומין אם שהיא רחוקה ופטורה אף מדברי סופרים אם שהיא קרובה ופטורה מיהא מן התורה אע"פ שמדברי סופרים חייבת כשאר סביבותיה של ארץ ישראל וכן הלכה ומכל מקום למדנו שעכו למזרח כגון זו... ונמצאת משנתנו שנויה שלא כהוגן ותירץ בה רצועה נפקא כלומר שלעולם עכו בצפון רבועה של ארץ ישראל ואע"פ שידוע שעכו על שפת הים כדכתיב קול צעקה משער הדגים זה עכו שנתונה בפיהם של דגים איפשר שעומדת ברוח צפוני מערבי ורצועה יוצאה מצד עכו עוד לרוח צפון ובסוף הרצועה מגדל כזיב וכשהולך מתחום עכו שבמזרח לכזיב אחוריו לדרום הרצועה שהוא צפון רבועה של ארץ ישראל ופניו לצפון הרצועה שהוא צפון הארץ וימינו למזרח העולם והוא ארץ העמים ושמאלו למערב העולם ומערב ארץ ישראל והוא מזרחה של רצועה כגון זו... ושאלו בה ומי חשיבא רצועה לסמן בה תחומי הארצות ותירץ דהא קרא נמי הכי עביד דכתיב הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה שמש למסלה העולה מבית אל שכמה מנגב ללבונה ופירוש המקרא הנה חג ה' מימים ימימה בשילה שעומד בצפון בית אל ברוח מזרח ומערבו במזרח המסלה כנגד דרום הלבונה כגון זו... ונוסח בריתא זו שנויה בתלמוד המערב שבמסכת שביעית פרק ששי ובתוספתא בסוף מסכת אהלות בהפך והוא שאמרו שם העיד ר' יהודה הנחתום על שער מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך הרי הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית שמאלו למערב טמאה ופטורה וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה בנסח שבכאן והדברים נראין שלא לדחותה מכח ירושלמי ותוספתא וכל שכן שאין השמועה מתישבת לאותן הדברים ואע"פ שמקצת חכמי צרפת מבלבלים בשבילה ביאור השמועה:6גט שנכתב בספינה בתוך הנהר אם מקום אותו נהר שנכתב בו הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי היא כנכתב בארץ ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' היו העדים והבעל מחוצה לארץ ואם הוא מתחום חוצה לארץ הרי הוא כנכתב חוצה לארץ אפי' היו העדים והבעל מארץ ישראל וכן הדין והענין אם נכתב בים הגדול שאם מקום שבים שבו נכתב הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי הוא כנכתב בארץ ולא כל שהוא כנגד ארץ ישראל הוא מתחום ארץ ישראל שאין הלכה כר' יהודה שסובר שכל הים שהוא כנגד אויר ארץ ישראל עד אוקיינוס הוא מתחום ארץ ישראל אלא רואין כאלו חוט מתוח מטורי אמנוס שהוא בצד מערב בצד צפוני של ארץ ישראל עד נחל מצרים שהוא דרומי מערבי וכל שנכנס מן הלשונות של ים או מן הנסין שבה ר"ל איי הים שהוא מקום יבשה מן החוט ולפנים הוא מתחום ארץ ישראל מן החוט ולחוץ כחוצה לארץ ואין חלוק באלו בין ספינה גוששת לשאינה גוששת:7ולענין ביאור זו שהביאו מתחומי הארץ ושאלו איזו ארץ ישראל ואיזו חוצה לארץ פירושה ברוח צפונית מערבית ואמר שכל ששופע ויורד מאותו צד מטורי אמנוס ולפנים ארץ ישראל וטורי אמנוס הוא הור ההר שכך תרגמוהו בתרגום ירושלמי והור ההר עומד על שפת הים ואמר שכל ששופע מחדו ולפנים לצד דרום אפי' היה השפוע מהלך יום או יומים או כמה הוא מארץ ישראל שאין משערין מרגלו אלא מחדו והשפוע ממנו ולחוץ כנגד צפון העולם הוא חוצה לארץ ולשונות של ים המערבי הנכנסין לצד צפון ולצד דרום כנגד אויר ארץ ישראל והנסין שבתוך אותם הלשונות והם הנקראין ניסין שבצדדין שלשונות של ים נמשכים לאותם הצדדים מהור ההר ולמעלה לצד צפונה של ארץ ישראל עד קפלוריא שהיא למעלה מהור ההר לצד הצפון ועד נחל מצרים לצד דרומה ויש בהם ניסין ואותם הניסין אתה למד צריך לשער בהם בחוט מתוח מן המזרח למערב ואומר שרואין כאלו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הצפון וכן מנחל מצרים עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הדרום וכל מה שמן החוט ולפנים מצפון כלפי דרום מדרום כלפי צפון הוא מארץ ישראל:8עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ ועומד עכשו בנהרות של ארץ ישראל אם זרעו בו זרעים וצמחו חייבים בתרומות ובמעשרות ושביעית נוהגת בהן כאילו צמחו בארץ ישראל עצמה בד"א בזמן שהספינה גוששת ר"ל שאין המים עמוקים והספינה נוגעת בקרקע ונמצאת יונקת מקרקע של ארץ ישראל ואע"פ שהספינה אינה נקובה סתם ספינה של עץ היא ובעץ אין צריך לנקוב שהעץ מתלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע ויש מפרשין אותה בנקובה אלא שסתמו הנקבים ברגבי אדמה שלא יכנסו המים לתוכה אבל בספינה שאינה גוששת פטורה שאין כאן יניקה וכן עציץ נקוב שיש בו עפר חוצה לארץ והוא מונח על הארץ על גבי יתדות הרי הוא כספינה שאינה גוששת ופטור וכל שכן כשאינו נקוב אלא שסתם עציץ הוא של חרס וכל שהוא של חרס החרס מפסיק יניקתו אלא אם כן הוא נקוב וזהו שאמרו בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והענין הוא שאסור לזרוע בשביעית וזה שיש לו לוף בשביעית ורוצה להטמינו תחת הקרקע יטמינהו בכלי חרש כדי שלא יצמח שאילו היה של עץ היה יונק וצומח וזו היא שיטת חכמי התוספות ואף הם הביאוה ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור פ"ד ב' המעביר זרעים בעציץ וספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הא דאמר מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והוא הדין בעציץ של עץ אע"פ שאינו נקוב שכל שהוא של עץ אין העץ מפסיק יניקתו הואיל ועל הארץ הוא אלא שסתם עציץ של חרס וכל שאינו נקוב החרס מפסיק כמו שביארנו והא דאמר מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב הואיל וסתמו של חרס ובספינה של חרס אע"פ שסתמה של עץ שמאחר שזו של חרס וספינה ודאי אינה נקובה אין כאן יניקה ולמדת שכל שאתה מצריך בעציץ שיהא נקוב פירושו בשל חרס שכך הוא סתמו וזהו שאמרו כתבו על חרס של עציץ נקוב זו היא שיטת התוספות בשם גדולי צרפת והוא עיקר אבל גדולי הרבנים סוברין בהפך שכל שהוא של חרס אין צריך בה לנקוב שאין החרס מפסיק הואיל וממין הארץ הוא בטבעו למשוך את הלחות ויונק אבל העץ מפסיק ומצריכין בו נקוב ופירשו בסוגיא זו בעפר ספינה כשהיתה הספינה של חרס ובעציץ נקוב כשהוא של עץ וזהו שהצרכנו בו לנקוב וזו של מנחות פירשו בה ספינה אספינה וכו' כאן בשל עץ כלומר הא דאמר אינו קורא והא דאמר קורא בשל חרס ויש בפירושו מן הקושיות בריתא של לוף שהזכרנו ושמועת כתבו על חרס של עציץ נקוב וכן סוגיית של זו שבמנחות שלשיטתנו היא שנויה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר זו שאינו קורא בשל עץ ולשיטת גדולי הרבנים היא שנויה על ראשון אחרון ויש מפרשין שבעציץ אין בו הפרש בין של עץ לשל חרס שבשניהם צריך נקוב אבל ספינה שעומדת במים בשל עץ אין העץ מפסיק יניקתו ואף זה נכון והרבה מפרשים בלבלו את הדברים בדרכים משובשים שלא ניתנו ליכתב ולענין בכורים מיהא הלכה שכל שהוא גדל בעציץ אפי' נקוב ובספינה אינו מביא ממנו כלל כמו שיתבאר במקומו:9ממה שכתבנו למדת שכל שהעציץ מונח על גבי יתדות אע"פ שהוא נקוב אינו כמונח בקרקע וכן ביארנוה לענין שבת בפרק המוציא פ"א ב' שכל שהוא מונח על גבי יתדות כתלוש הוא ומכל מקום לענין שביעית אמרו בפרק השולח ל"ז א' אין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע או על עציץ נקוב והקשה נקוב אין שאינו נקוב לא והא איכא מיהא מקומו ותירץ דמונח אסיכי אלמא שאף המונח על גבי יתדות הואיל ונקוב הוא קרקע מקרי ואיפשר שלענין פרוסבל הקלו:
