מאירי על גיטין ס״ה

1 וכן מה שאמרו שמערימין על מעשר שני לפדותו בלא חומש והוא שאמר לבנו ובתו הגדולים או לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני ונמצאו פודים מעשר שאינו שלהם ואיש ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חברו ושפחה זו על כל פנים קטנה היא והרי זה כזוכה לאחרים שהרי הם חוזרים ונותנים לו פירשוה דוקא במעשר שני דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב שאף זה אין לו עקר מן התורה כלל אבל אי אפשר לפרשה במעשר בזמן הזה דאמה העבריה בזמן הזה ליכא וכמו שאמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

2 שלש מדות בקטן והוא הדין לקטנה אלא שמתוך שרצה לשנות בכל המדות בקטנה דברים שאינן בקטן כגון מתגרשת בקדושי אביה ומתקדשת למיאון וחולצת נקט קטן לחוד בשלש מדות ואמר עליהן בכל אחת מהן וכנגדן בקטנה ונסחא המיושרת בשמועה זו היא גרסת גאוני הראשונים וכתבוה גדולי הפוסקים והוא שאמר צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ולא לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת אף בקדושי אביה ר"ל שאע"פ שנתקדשה קדושין גמורין ר"ל על ידי אביה מתגרשת על ידי עצמה אע"פ שלא הגיעה לזמן פעוטות אם אין לה אב ולדעת גדולי הרבנים אף ביש לה אב כמו שכתבנו שכל שבצרור וזורקו אגוז ונוטלו מבחנת היא בין גיטה לדבר אחר וזהו שסמכו למעלה ענין צרור וזורקו למבחנת בין גיטה לדבר אחר וגדולי הרבנים גורסין בזו מתקדשת למיאון ר"ל שאם קדשוה אמה ואחיה צריכה למאן הא בפחות מכן אף מיאון אינה צריכה אבל מכל מקום בקדושי אביה אינה מתגרשת עד זמן פעוטות ונראה מדבריהם שמדת צרור וזורקו אינו גדול כמבחנת בין גיטה לדבר אחר:

3 הפעוטות והוא מבן שש ולמעלה עד עשר לפום חורפיה שהוא זמן גדול על זמן הצרור והאגוז מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר"ל שבודקין אותה לפי אומד דעתה אם תדע לשמור קדושיה שצריכים שמירה מעולה ואם יודעת לשמור צריכה למאן הא בפחות מכן אע"פ שהגיעה לזמן בחינת צרור ואגוז שקראנוה יודעת לשמור גיטה אינה צריכה מיאון אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם ואם מתה אינו יורשה כמו שביארנו ביבמות פרק בית שמאי ואע"פ שבגט מתגרשת בקדושי אביה אף בפחות מכן כמו שביארנו לגירסתינו התם הוא דלא בעינן דעתה אבל בקדושין דבעינן דעתה דוקא מבת שש ולמעלה ושתדע לשמור וגדולי הרבנים גורסין בזו מתגרשת בקדושי אביה ומה שכתוב בפירושיהם במת אביה טעות סופר הוא שהרי לדעתם אף בחיי אביה וכן נמצא בפירוש צרפתי מדוייק ר"ל בחיי אביה:

4 ולמדת מ"מ שיודעת לשמור את גיטה ויודעת לשמור קדושיה אינו זמן אחד שאם כן אחר שאמרו כל שיודעת לשמור את גיטה יכולה להתגרש ואמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"ז ב' כל שיודעת לשמור קדושיה צריכה למאן ושאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן היה דין מתגרשת בקדושי אביה ודין מתקדשת למיאון דין אחד אלא שאינו זמן שוה ולשיטתנו שמירת קדושין צריך זמן גדול יותר מפני שיש בהם כסף או שוה כסף ונכלל בהם צורך ידיעת שומא ומשא ומתן ולפיכך הלכו בה לזמן פעוטות ולגדולי הרבנים שמירת הגט צריכה לזמן גדול מתוך שאינו דבר שתהא הקטנה חומדתו ואע"פ שקדושין יש מהם בשטר מ"מ סתם קדושין בכסף הם ועל הרוב אנו דנין או שמא כל שבקדושין חביב לה כך נראה לי ויש טורחים לתרץ בדברים אחרים כמו שכתבנו קצתם ביבמות פרק בית שמאי ואף גדולי הדורות האריכו בהם כאן ואינם מתישבים עלי ואין צורך לכתבם ומ"מ עיקר הדברים כנסחת הגאונים הן לענין פירוש הן לענין פסק:

5 הגיעו לעונת הנדרים ר"ל שנדריהם נבדקין וכל שיודעים לשם מי נדרו נדריהם נדר והקדשם הקדש וזהו שנה אחת לפני הפרק שזהו כל שנת י"ג עצמה לתינוק עד שיגיע לשלש עשרה ויום אחד שכל שנה זו אפי' הביא שתי שערות נדריו נבדקים וכל שהוא כן ר"ל שיודע לשם מי נדר נדרו נדר והקדשו הקדש וקודם זמן זה אפי' ידע אינו כלום ומשהגדיל אפי' לא ידע נדרו נדר וכנגדן בקטנה חולצת ר"ל משהגיעה שנת עונת הנדרים לקטן נעשית היא גדולה וחולצת אם הביאה סימנין שהרי היא גדולה וזה שאמר וכנגדן בקטנה והרי גדולה היא פירושה וכנגדן באשה וקטנה דנקט אשגר לישן הוא הא מ"מ בפחות מיכן אף בעונת הנדרים שלה שהיא שנת י"ב אינה חולצת כך צריך לפרש לענין פסק וכן מצאתיה לקצת גדולי הדורות ורוב מפרשים פירשוה בשעת עונת נדרים שלה שהיא שנת י"ב ובהביאה סימנין וא"כ על כל פנים זו מיהא שלא כהלכה נאמרה ועוד שאף לענין פירוש היאך אמרה רבא כן ואיהו גופיה אמר במסכת נדה פרק דופן תוך זמן כלפני זמן ומתוך כך הם מפרשים הגיעו לעונת הנדרים לאחר זמן ר"ל ששלמו שנת י"ב ויום אחד לתינוקת וי"ג ויום אחד לתינוק שאפי' אין יודעין למי נדרו נדריהן נדר ואמר כנגדן בקטנה חולצת ובא ללמד שאינה צריכה בדיקה שחזקה הביאה סימנין ומ"מ תירצת לענין פירוש אבל להלכה לא הועלת מפני שהלכה שאינה צריכה בדיקה למיאון לחומרא אבל צריכה בדיקה לחליצה כמו שיתבאר במקומו וכמו שביארנו בתשיעי של בתרא ולא עוד שאף לענין פירוש אינה שבפירוש אמרו בפרק יוצא דופן כי קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין דוקא למיאון אבל לחליצה לא אלא שעיקר הדברים לענין פירוש דעונת הנדרים פירושו תוך זמן וכנגדן בקטנה היינו עונת נדרים שלה ואפי' בלא סימנין וכר' ישמעאל דאמר משום אביו בפרק מצות חליצה איש כתוב בפרשה אבל אשה אפי' קטנה ואף לחליצה ולימד כאן דאפי' ר' יוסי לא אמרה אלא משהגיעה לעונת נדרים וזהו שאמרו שם אמר ר' אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בזמן פעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים ר"ל לדעת ברבי דהיינו ר' יוסי ומ"מ לענין פסק קטנה מתיבמת אבל לא חולצת עד שתגדיל ותביא שתי שערות ונמצא שאין לך פירוש בזו לענין פסק אלא מה שפירשנו תחלה ונוח לנו לדחוק מעט בפירושה כדי להעמיד כל המדות בהלכה פסוקה:

6 ולמכור בנכסי אביו ר"ל קרקעות עד שיהא בן עשרים כמו שביארנו בארוכה במקומו בתשיעי של בתרא:

7 המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר לחברו תן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר מבואר לר"ם:

8 אמר המאירי נתנו לב המקום אחר פסול דקפידא הוי שאינו רוצה שילעיגו עליו במקום אחר הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר שלא אמר הרי היא במקום פלני אלא כמראה מקום כלומר שם תמצאנה וכן הלכה:

9 משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלני וקבלו לה במקום אחר פסול ר' אלעזר מכשיר הבא לי גיטי ממקום פלני והביאו לה ממקום אחר כשר אמר הר"ם אין הלכה כר' אלעזר לפי שהוא לא תשימהו שליח אלא לקבל גיטה במקום פלני ואם ישנה המקום בטל השליחות וכבר התבאר לך שהכונה אם יהיה דעת בעל התנאי שהוא יתן אותו לה במקום פלני הנה אם לא יעשה התנאי בטל הגט ואם היה אמרו במקום פלני אמנם רצה שיודיעהו אנה הוא מקומה לבד ולא ייחד לו מקום ובכל מקום שיתנו לה כשר:

10 אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו זה במקום אחר פסול שאף היא יש לומר בה קפידא הוי ר' אלעזר מכשיר דליכא למימר קפידא אלא בדידיה דמדעתיה קא מגרש והדבר תלוי בו אבל איהי דעל כרחה מיגרשא אינה אלא כמראה מקום ואין הלכה כר' אלעזר אלא כתנא קמא:

11 הבא לי גיטי ממקום פלני והביא לה ממקום אחר כשר לדברי הכל שבודאי לא הקפידה היא בהולכה שכשמוסר הגט אינו מוסר לו בפני עדים ואין כאן זילותא ומתוך כך אינה אלא כמראה מקום או שמא הטעם מפני שאין לה למנות שליח להולכה אלא במקום שרוצה הבעל ליתנו ולהוליך לה יעשה וכן הלכה ואף כשאמרה היא התקבל לי גיטי במקום פלני אם עקר הוא השליחות ועשאו שליחות הולכה נותנו במקום שהבעל רוצה:

12 משנה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט על ידה התקבל לי גיטי אסורה מלאכול בתרומה מיד התקבל לי גיטי ממקום פלוני אוכלת בתרומות עד שיגיע לאותו המקום ר' אלעזר אוסר מיד אמר הר"ם אין הלכה כר' אליעזר:

13 אמר המאירי הבא לי גיטי והיא אשת כהן אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה שהרי אין כאן ספק גט עד שיגיע לידה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד שכל ספק גרושה אסורה ושמא קבלו לאלתר ונתגרשה ואם אמרה התקבל לי גיטי ממקום אינה אסורה אלא בכדי שיגיע לשם ומ"מ זה שאמר התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו במקום אחר שאוכלת עד שיגיע הגט למקום שאמרה צריך פירוש שאף כשהגיע למקום שאמרה היכי הוי גיטא והא אמרת קפידא הוי ופירשוה בגמ' כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל ומדקא אמרה זימנין דמשכחת ליה בבבל לא קפידא היא אלא שמ"מ אף בזו אינה מתגרשת עד שיגיע הגט למקום שאמרה מפני שכונתה בענין זה כך היא מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה גיטא לא ליהוי עד דמטי למתא מחסיא וכן הלכה ור' אלעזר אוסר מפני שנמשך לדעתו דקאמר דבדידה מיהא מראה מקום היא לו ושמא כשפירש מלפניה מצאו במקרה וקבלו ואין הלכה כמותו כמו שביארנו:

14 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

15 האומר לחברו ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים אין עירובו עירוב מפני שקפידא הוא וכן אם אמר לו ערב לי במגדל ועירב לך בשובך או ערב לי בשובך ועירב לו במגדל אינו עירוב כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים וכדעת רבא שהעמיד זו שאמרו עירובו עירוב לדעת ר' אלעזר שסובר מראה מקום הוא לו וזו שאמרו אינו עירוב לדעת רבנן דאמרי קפידא הוי והלכה כרבנן ושמא תאמר והלא אף ר' אלעזר מודה דאיהו מדעתיה מגרש קפידא הוי ובעירוב מיהא מדעתו הוא מ"מ לא אמרה ר' אלעזר אלא בגט דארחיה דאיניש למידק ומ"מ יש פוסקים כרב יוסף שתירץ כאן בשלו כאן בשל חברו ורוב מפרשים פירשו בה דבשלו ליכא קפידא שלא אמרו דין קפידא אלא בגט דהכא ניחא ליה דליבזי והכא לא ניחא ליה הא בשל חברו ר"ל שנתן לו חברו רשות לערב בשלו ובתמרים ואמר לו לשלוחו ערב לי בתמרים של פלני שנתן לי רשות בהם והלך ועירב לו בגרוגרות אינו כלום דבהא ודאי בשל חברו קפיד ומגדל ושובך נמי פירושו מפירות של מגדל או של שובך והן של חברו שהרשהו באחת מהן ולפירוש זה יראה שאם עירב הוא בשל חברו במה שלא הרשהו עירובו עירוב שאם לא כן מאי איכא על ידי שלוחו דאינו עירוב ואם כן המערב בגזל עירובו עירוב והדברים רופפים:

16 ומ"מ לקצת חכמי הדורות ראיתי פי' נאה והוא שכל בשלו יש קפידא אבל כל שאמר לו חברו אני מערב לך בשלי והוא אומר ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב שהרי משלו הוא נותן לו ומה שירצה מקבלו הימנו וכן הדין במגדל ושובך שבשלו יש קפידא ובשל חברו על הדרך שהזכרנו אין קפידא ומ"מ כל שחברו הרשהו ערב לך בשלי בתמרים ועירב לו בגרוגרות כל שכן דאיכא קפידא ואינו עירוב אף על ידו ואפי' בדברים ששיעורן שוה לעירוב ולפירוש ראשון יש ללמוד מכאן דין אחר ממה ששאלו מגדל ושובך מאי שלו ומאי של חברו איכא כלומר דאפי' הרשהו חברו לערב במגדל שלו ועירב בשובך ודאי עירובו עירוב ואם כן למדנו שאם הניח אדם עירוב בבית חברו או בחצרו או ברשותו שלא מדעת חברו עירובו עירוב והדברים רופפים:

17 המשנה החמישית האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום מבואר לר"ם:

18 אמר המאירי האומר ר"ל לעדים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו שכל אלו משמען לשם גירושין כתבו גט שהרי הורגל הלשון לקרות לספר כריתות גט סתם וגרשוה שהוא לשון גירושין ואין גירושיה אלא בכתיבה ונתינה ואף מלת גרשוה כולל כתיבה ונתינה כתבו אגרת ותנו לה שהרי נקראת אגרת שבוקין ופירשו בגמרא שאם אמר שלחוה או שבקוה או תרכוה דינן כדין גרשוה אמר להם פטרוה אינו כלום שמא מלשון פטור חובות אומר כן ובגמרא אמרו אמר ר' נתן פטרוה בחרק הפ"א דבריו קיימין מפני שהוא לשון צווי ומ"מ גוזרין אותו מלשון גט פטורין ולא מלשון פטור וחובה וכנגד משנתנו אבל אם אמר פטרוה בפתח הפ"א אינו כלום שהרי לשון עבר הוא ואמר רבא ר' נתן דבבלאה ר"ל שלשונם לשון ארמי דייק בין פיטרוה לפטרוה כלומר שכל שאמרה בלשון צווי הוא גוזרה מלשון ארמי תנא דידן לא דייק ואף בלשון צווי גוזרין אותו מלשון פטור וחובה ושבקוה ותרכוה שאני שאין להם הבנה אחרת:

19 והלכה כמשנתנו אלא שגדולי המפרשים סוברים דבבבל מיהא הלכה כמותו ושאר הלשונות מיהא אף הם צריך שיהו בלשון צווי ואני תמה שהרי בלשון ארמי אף פטרוה בפתח הפ"א לשון צווי הוא ונראה לפרש פטרוה ר"ל בפתח הפ"א ודגש הטית דבריו קיימים שזהו לשון גט פטורין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון עבר וענינו פטור וחובה ולמשנתנו הואיל ומ"מ משמעו גם כן על לשון פטור וחובה אינו כלום ויש מפרשין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון גט פטורין לר' נתן ופטרוה בפתח הפ"א אף הוא לשון צווי אלא שענינו לויה כמו נפטרו והלכו להם ולמשנתנו אין ביניהם הפרש וכן פרנסוה אינו כלום ואע"פ שאיפשר שהוא כמי שאומר פרנסוה בענין זה כלומר שתמלאו חפצה שמא על צרכי פרנסה הוא אומר וכן עשו לה כנימוס עשו לה כדת עשו לה כראוי אינו כלום וכל מה שכתבנו שלא אמר כלום כתבו גדולי המפרשים אפי' היה מדבר עמה על עסקי גיטה שאם לא כן מאי למימרא וכן אותם שאמרו שכותבין ונותנין דוקא במדבר על עסקי גיטה שאם לא כן גרשוה תרכוה שלחוה מה מועיל והרי מצינו גרש את האמה הזאת שלחו נא זאת מעלי ומ"מ דוקא בשמות אלו שלא הוזכרה בהם כתיבה ונתינה אלא שענינם כולל את שתיהן אבל כתבו אגרת ותנו לה הרי הוא ככתבו גט ותנו לה ודברים אלו יש לדין בהם כפי מה שעיניו רואות ופירשו בגמרא שאם אמר הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הרי זה ספק אם משמען לגירושין או לענין אחר ואין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הרי זו ספק מגורשת:

20 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

21 המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק החמשי גם כן והוא שאמר בראשונה היו אומרין היוצא בקולר ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה ר' שמעון השזורי אומר אף המסוכן אמר הר"ם פי' היוצא בקולר מי שיצא והוא אסור בזיקים לדון אותו אצל השלטון ומפרש הוא אשר ירד בים ויוצא בשירה הולך במדבר כאשר יצא עם חבורה הנה יספיק מאלו באמרם כתבו לבד ואע"פ שלא יאמרו ותנו לפי הענין שהוא רצה שיתנו לה גט ויגרשוהו מדעתו והלכה כר' שמעון שזורי:

22 אמר המאירי הדבר ידוע שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו וכמו שאמרו למטה בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומ"מ בראשונה היו אומרין שהיוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי אומדן הדעת הוא שלנתינה מתכוין אלא שמתוך שהוא בהול אינו משלים את דבורו וכותבין וחותמין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר בקולר של נפשות אלא אף בקולר של ממון שכל קולר סכנה וחזרו לומר כן אף במפרש מן היבשה לים ר"ל בשעה שיוצא מן העיר לילך לדרכו עם השיירה ור' שמעון בן שזורי הוסיף בה אף המסכן וכן הלכה ולא סוף דבר בנוטה למות אלא אף בחולה שכל חולי בחזקת סכנה והראייה שהרי אמרו למטה בריא שאמר כתבו רצה לשחק בה וודאי ר' שמעון בן שזורי היא ואלמא דוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין וכן בפרק ראשון אמרו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא ונוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן ואע"פ שפירשו בתלמוד המערב על זו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים מפני שסתם הדברים אין אדם מחזיק חולי של סכנה כרוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מכל מקום אם קפץ עליו החולי והכביד מיד כך הוא הדין:

23 משנה מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט אמר הר"ם פי' אמרו רצה לשחק כאשר לא יהיה שם ענין יורה על כונתו כמו שיסופר בזה המעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

24 אמר המאירי מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי אע"פ שלא אמר ויתן הרי אלו יכתבו ויתנו ופירשו בגמרא אע"פ שאין מכירין אותו אלא שפירש להם שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה ואין חוששין לזיוף כגון שמא אשה היא ויש לה צרה ומכוונת לקלקלה בגט זה שכל שבשעת הסכנה כגון זו שיש לחוש שמא ימות ואם לא עכשו אימתי כותבין אע"פ שאין מכירין אותו שפירש אלא שמ"מ אם הוא בבורות העמוקים צריך שיכונו את הקול אם הוא קול גמור או ערבוב של איזה דמיון ומדברי גדולי המחברים נראה שצריך להעלותו אלא שמ"מ אם אי אפשר להם יכוונו את הקול בכל יכלתם ולמדנו שכל שאין שם שעת סכנה כגון שהוא בארץ אחרת ואין לו מכירין שלענין זה כשעת סכנה הוא שאם לא עכשו אימתי שמא תארע סבה ותעכב וכן מעשים בכל יום:

25 ולענין מה שכתבנו בכל השומע יכתוב פירשו בפרק המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד ומכח שליחותו הם כותבים ויש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ופירשוה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום שאם לא כן הרי תרם שלא מדעת ואי אמרת שליחותיה עביד הרי נהנה ממנו אינו כלום דהתם לאו צואה דידיה הוא אלא שהוא כנותן רשות כלו' כל הרוצה יעשה ודיו בכך לענין תורם שלא מדעת דבגלויי דעתא סאגי כמו שאמרו קדושין נ"ב ב' בכלך אצל יפות שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וקצת גדולי הדורות חדשו בדין השומע שאם שמעו רבים אינו כאומר לכלם כתובו אלא אם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך מעמד כלם שלא כל השומע לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים מהם והדברים נראין:

26 הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו רצה לשחק בה כמו שכתבנו ומעשה בבריא וכו' פירשו בגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ר"ל שסופו הוכיח שבשעה שאמר כתבו היה דעתו להמית את עצמו אף זה בהול הוא וכל שכתבו ונתנו לה בחייו והרג עצמו מיד או הפיל עצמו לים או השליך עצמו מן הגג הרי זה גט אבל אם באונס כגון שעלה לגג ודחפתו הרוח אינו גט ומעשה בבריא וכו' ואם הדבר ספק אם הפיל עצמו אם דחפתו הרוח כתבו גדולי המחברים שהוא גט עד שיודע שהרוח דחפתו ואף בתלמוד המערב אמרוה כן אלא שמ"מ צריך לפרש בדבריהם דדוקא כשהיה כן לאלתר ולשון תלמוד המערב בזה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעינה מן הדא אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט ועל אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט:

27 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: