מאירי על גיטין כ״ט

1 המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אמר הר"ם כבר התבאר בפרק הראשון שהמביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולזה אפשר שישלח הגט עם אחר ולא יותר זה אלא אם כן חלה:

2 אמר המאירי המביא גט בארץ ישראל ר"ל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה קודם שהגיע לשם הרי זה משלחו ביד אחר ר"ל שעושה שליח הולכה אחר במקומו ומוסרו לו וזה השני מביאו ונותנו לה ודוקא חלה והוא הדין לשאר אונסין הא בלא חלה או נאנס אינו עושה שליח אחר הא למדת שאין הענין תלוי אלא בחלה או לא חלה ומ"מ בגמרא הקשו עליה ממה שבבריתא חלקו בדין זה בין שאמר לו בעל לשליח ראשון הולך לבין שאמר לו את הולך והוא שאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך אינו משלחו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין שליח עושה שליח אלמא שהענין תלוי בהולך ואת הולך ולא בחלה או לא חלה ותירצוה ששתיהן תלויות זו בזו ומה שחיסר במשנתנו נתגלה בבריתא ונאמרו בה שתי לשונות והוא שתחלה העמידו משנתנו בהולך גרידא ולדעת חכמים שבבריתא וכשאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר דוקא בחלה אבל באת הולך אפי' חלה נמי לא אי נמי את הולך וחלה שני כלומר דבהולך גרידא אפי' בלא חלה ומשנתנו באת הולך ואחר כך העמידוה לדעת רשב"ג ואין חלוק בין הולך לאת הולך אלא שהכל תלוי בחלה וכי אמר רשב"ג בין הולך ובין את הולך אין שליח עושה שליח פירושו בלא חלה הא חלה או נאנס שליח עושה שליח אף באת הולך:

3 ומתוך לשונות אלו נחלקו בפסק זה רוב גאונים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שהדברים נראין להעמידה כרשב"ג כדי להעמיד סתם משנתנו במקומה ושלא להקפיד על מחלקת של בריתא וא"כ בין הולך בין את הולך חלה או נאנס עושה שליח לא חלה או לא נאנס אינו עושה שליח שסתם הענין כך הוא שרצון המשלח לשלחו על יד זה כל זמן שיהא הוא יכול להביאו ואם אינו יכול שיעשה הוא שליח אחר והילכך כל שאינו צריך לומר בפני נכתב וחלה עושה שליח בין הולך בין את הולך לא חלה או לא נאנס לא שמסתמא אין רצון הבעל בכך ויתבאר בגמרא שכל שהוא עושה שליח אף השליח עושה שליח אם חלה אפי' מאה זה אחר זה ויש מפרשים אף בלא חלה שאין קפידא לדעתם בחלה אלא בשליח הבעל אלא שגדולי הפוסקים כתבוה דוקא בחלה בכל השלוחים וכן עיקר:

4 וכשם שהשליח הראשון אינו צריך עדים כך כשהשליח עושה שליח אינו צריך עדים והאחרון נותנו לה בפני שנים וכן יתבאר בגמרא שאפי' מת השליח הראשון כשהאחרון נותנו לה אין קפידא בכך זו היא שיטת גדולי הפוסקים בענין משנתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

5 ומכל מקום יש פוסקים לחלק בין הולך לאת הולך וכתבו שבהולך אע"ג דלא חלה ובאת הולך דוקא בחלה וכלישנא בתרא לאוקימתא דרבנן וכן דעת גדולי המפרשים ויש פוסקים דבהולך דוקא בחלה ובאת הולך אפי' חלה נמי לא וכלישנא קמא לאוקימתא דרבנן והדעת מכרעת כדעת ראשון:

6 ויש שואלים בה והרי אמרו ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וקראי לא מפליגי בין חלה ללא חלה אלמא איכא גונא דאף בלא חלה כן וכגון הולך שלא הקפיד הבעל בשליחותו ומ"מ איפשר דקראי בשהתנה הבעל בכך דודאי כל שהתנה הבעל בשליחותו שיהא רשאי למנות שליח אחר אין בו חלוק בין חלה ללא חלה ואפי' הכי איצטריך קרא לאשמועינן דנימא שלוחו כמותו אף בשליח של שלוחו אבל כל שלא התנה דוקא בחלה אפי' בהולך וראיה לדעת זו מה שאמרו למטה לא תותביה ניהלה עד לבתר תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס אלמא דוקא בדאניס ולא דקדקו בה בין הולך לאת הולך וזו ראיה ברורה אלא שגדולי המפרשים מעמידים אותה במביאו ממדינת הים אמורים בה לשיטתם שכל במדינת הים אף בהולך גרידא דוקא חלה ואין הדברים נראין שלא חלקו בין ארץ ישראל למדינת הים בענין זה אלא שהמביאו ממדינת הים וחלה צריך בית דין ומפני שיאמר בפניהם בפני נכתב כמו שיתבאר הא לענין הולך ואת הולך שניהם שוים:

7 ונשוב לענין משנתנו והוא שאם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר אפי' חלה או נאנס שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ופירשו בגמרא לא סוף דבר שלא ישלחנו ומטעם שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הא אם שלחו שיהא גט מכל מקום אלא פעמים שאף לענין גט אינו כלום ופירשו הענין שכל שאמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר לכתחלה מטעם אין השואל כו' הא אם שלחו ביד אחר בין שנתנה החפץ תחלה בין שקבלה את הגט תחלה הרי זה גט שאין רצונו שבפקדונו מפקיע את השליחות לענין גירושין ואם אמר טול לי ממנה חפץ פלני ותן לה את הגט אם שלח ביד אחר ונטל ממנה החפץ תחלה הרי זה גט הואיל ונתקיים רצונו וזה שאמרו נפקא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלה גיטא לאו דוקא נפקא לאפיה שלא נאמר אלא דרך צחות כלומר שקבלתהו בשמחה עד שלא הקפידה בנתינת החפץ תחלה ואם נתן הגט תחלה פסול אף בשליח ראשון ואין צריך לומר בשני שבודאי הקפיד על נתינת החפץ תחלה עד שתלה בו ענין הגט והרי זה כאומר אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה או אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת כלל וכן הלכה:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

9 זה שביארנו שהשליח עושה שליח דוקא בנתינת הגט שהגט יש בו ממש אבל אם אמר לשנים תנו גט לאשתי אע"פ שלא אמר להם כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואם לא ידעו לכתוב אע"פ שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתובו ולא יאמרו לאחר שיכתוב שבודאי לא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתובו וכל שכן אם אמר להם כתבו ואין אומרין שיאמרו לסופר שיכתוב על הדרך שאמרנו שליח עושה שליח שאין כאן אלא דברים וכבר אמרו מילי לא מימסרן לשליח על ידי שליח שאין כח בדברים להיות חוזרין ונמסרים משליח לשליח אף במקום אונס וכן הדין בשלשה ואין אומרים שכל שבשלשה אם אמר להם תנו לבד עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו אלא צריכים הם בעצמם לכתוב ואין צריך לומר אם אמר להם כתבו ותנו דאלמא דבתנו לחודיה מיהא עשאם בית דין ויאמרו לאחרים לכתוב לדעת ר' מאיר היא שנויה אבל ר' יוסי חלק עמו לומר שאף בתנו לחודיה כן וכמו שיתבאר בפרק התקבל:

10 מאחר שביארנו שטעם האמור באמר לשנים ושלשה תנו שהם כותבים ונותנים הוא משום דמילי לא מימסרן לשליח למדת שאין הלכה כאביי שפירש הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהגירושין יש בהם בזיון לבעל וכמו שאמרו בתן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר בהאי אתרא ניחא ליה דליבזי וכו' וכל שלא נעשה עדין ליכא בזיון ומתוך כך אינו רוצה שישמעו רוב בני אדם בכך אלא כרבא דטעמיה משום דמילי לא מימסרן לשליח ומן הכלל שידעת אביי ורבא הלכה כרבא והילכך אף שליח מתנה בדין זה ר"ל שאם אמר לשנים או שלשה תנו שטר מתנה מצדי לפלני משדה פלנית יכתבו הם ויתנו וכל שכן בכתבו ותנו:

11 קצת חכמי הדורות ראיתי שנסתפקו בשליח קבלה אם יכול לעשות שליח אחר או אם נאמר מילי נינהו ולא יהא שליח עושה בו שליח אחר אף בחלה יש אומרין שעושה שליח וראייתם ממה שלא אמרו כאן שליח קבלה איכא ביניהו הואיל ובגט היה עסוק ויש אומרין דמילי נינהו ואין עושה בו שליח וכן דעת גדולי הדורות ויראה שכל שאמרו מילי לא מימסרן לשליח ואין שליח עושה שליח פירושו אף בשהתנה שהרי אין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו כמו שיתבאר ומ"מ לגדולי פרובינצא ראיתי בחבוריהם שלא אמרו שלא להיות שליח קבלה עושה שליח אלא בשלא התנת הא בהתנת עושה שליח וכן כתבו שאם האשה מנתה שליח הולכה עושה שליח אף בשלא התנת דמכח בעל קא אתיא וכן כתבו שאם עשתה שני שלוחי קבלה שיקבלנו אי זה שיזדמן תחלה שאין צריך ליחד אחד מהם אלא שניהם שלוחים ואי זה שיזדמן תחלה יקבלנו או אי זה שהבעל ירצה למסרו לו וכן כתבו שאם עשתה אשה שליח קבלה וחששה עליו ומנתה אחר שלא נתבטל הראשון בכך והרי שניהם שלוחים:

12 ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו דרך פשיטות שבהתנת שלוחה עושה שליח אחר והוא שהם שאלו אימר אמרו מיהא לא יהא כמוסר דברים אלא כעושה שליח שלא בפני השליח ותירצו שבכתיבת הגט הואיל ובעינן לשמה ובעינן וכתב הבעל אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו אבל שאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו ומתוך כך יכולה אשה לומר פלני שהוא במדינת הים הריני עושתהו שליח לקבלה אבל אין שלוחה עושה שליח אלא באומר אמרו שאומרין שמנתהו שלא בפניו ומה שאמרו מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח איתמר הא באומר אמרו לא אלא בגיטי נשים ותדע דהא שמואל אמרה ואיהו גופיה מודה באומר אמרו:

13 ויש מי שכתב שמכיון שלא אמר שטר מכר איכא ביניהו למדנו שאם קבל דמים ואמר כתבו ותנו שטר לפלני משוו שליח ואין זה נקרא מילי ולא עוד אלא שאף במתנה בקנין הם אומרין כן מפני שבקנין הוא קונה אותה והשטר אינו אלא לראיה:

14 ובשליח קדושין כתבו שאינו עושה שליח ויש חולקים בה ובמתנה מיהא לא אמרו שהיא כגט אלא כשנתנוה למקבל אבל אם החזירוה לנותן והוא נותנה למקבל כשר ואע"ג דבגט מיהא אינו גט לא גזרינן בה מתנה אטו גט ולא פסלינן לה בהכי:

15 לענין ביאור השמועה יש שואלים היאך פירש רבא טעם משנת אמר לשנים כו' משום מילי כו' דהא רישא דמתניתין דמייתו הכא ר' מאיר ובהדיא אמרו בפרק התקבל דר' יוסי פליג עליה ומשום מילי כו' אלמא דר' מאיר מיהא לא סבירא ליה הכי והוא שאמרו בסוף המשנה אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאם בית דין דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אפי' אמר לבית דין שבירושלים ילמדו ויכתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח אלמא ר' מאיר לא סבירא ליה הכי ותירצו שאף לר' מאיר מילי לא מימסרן אלא שבשלשה סובר שמאחר שהם שלשה מסתמא אינם שלוחים אלא בית דין ואלימא מילתא דבי דינא דאפי' מילי מימסרן להו ור' יוסי סובר שמאחר שאם רצו הם כותבים שלוחים הם ומילי לא מימסרן לשליח הא מכל מקום כולהו מודו דמילי לשליח לא מימסרן ולדעת האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו הוא מפני שסובר שכל שאומר אמרו אינו מוסר דברים אלא שהוא כממנה אותו פלני שליח שלא בפניו וכן יש שואלים בסוגיא זו היאך איפשר לר' מאיר באמר לשלשה תנו שיהו יכולים למנות שליח ואף לר' יוסי מה הוצרכו לפסול מטעם מילי והיאך הללו כותבין מה שלא שמעו מפי הבעל או הנותן על פיהם של אלו והרי אין זה אלא עד מפי עד אלא מי שבא להעיד על מה ששמע מפי אחרים אבל אלו אין מעידין כלום שאף כשאתה בא ושואלם על מעשה זה אם נעשה הם אינן יודעים כלום ואין האשה נתרת על פיהם אלא על פי הראשונים שיעידו שהם נצטוו להכתיבו למי שירצו ושפלני ופלני כתבוהו על פיהם ונמצא שאין אלו עדים אלא שעושין מעשה על פי השנים שאומרים להם שנצטוו מן הבעל להכתיבו למי שירצו ונמצא שאין אלו אלא שלוחים בעלמא לכתוב ולחתום ואפי' ליתנו שאין זה אלא כשליח הממונה מצד שליח שנותנו אע"פ שאינו יודע כן מצד הבעל אלא מצד שלוחו ומטעם זה בעצמו אתה קוראה כתיבה לשמה אע"פ שלא נצטוו מצד הבעלים ומכל מקום לענין פסק אין הלכה כר' מאיר כמו שכתבנו:

16 והאומר לשלוחו צא ותרום אותו שליח יראה שהוא יכול לעשות שליח ואע"ג דמילי נינהו הואיל וישנה באומד ובמחשבה מילי דידה מימסרן לשליח והוא שאמרו בשני של קדושין מ"א ב' דלא גמרינן שליחות מתרומה:

17 המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המביא גט ממדינת הים וחלה עושה ב"ד ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני אמר הר"ם וכן השליח לשלוח ואפי' אלף ובתנאי שיקדם כל אחד מהם לחבירו בבית דין ובארץ ישראל לא יצטרך ב"ד כמו שקדם זכורו:

18 אמר המאירי המביא גט ממדינת הים ר"ל שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה או נאנס והרי אם תאמר שיעשה שליח שני יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא הועיל כלום אלא הרי זה הולך לפני בית דין ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ובית דין עושין שליח במקומו ואמר שליח בית דין אני ר"ל שנותנו מכח שליחות בית דין ובית דין חותמין לו שהוא שלוחם וממה שהזכיר בה שליח אחרון ולא אמר שליח שני למדנו שאף שליח זה עושה שליח אפי' במאה זה אחר זה ודוקא בחלה כמו שפירשנו למעלה ובזו מיהא צריך בית דין בכל אחד ואחד שהרי האחרון צריך ליתנו מכח בית דין ולומר שליח בית דין אני אבל במקום שאין צריך לומר בפני נכתב כגון בארץ ישראל שליח עושה שליח עד כמה שלוחים אפי' שלא בבית דין שכל שאין הראשון צריך לומר בפני נכתב כו' אין האחרון צריך לומר שהוא שליח בית דין ולמדת לפי דרכך שאפי' ממדינת הים כל שהגט מתקיים בחותמיו שליח עושה שליח אף שלא בבית דין ומ"מ יש לי ספק אם גט זה נכתב בפני שנים והלך האחד עם הגט בשליחות הבעל והלך האחר עמו במקרה וחלה הראשון ורוצה לעשות שליח את השני שעמו אם צריך בית דין כשאר שלוחים או שמא מכיון שאף זה יכול לומר בפני נכתב כו' אינו צריך בית דין והדבר צריך תלמוד:

19 ויתבאר עוד בגמרא בדין שליחות שכל ששליח עושה שליח ומינה הראשון את השני וחלה השני הרי שני זה ממנה השלישי אפי' מת הראשון וכן כמה זה אחר זה ואין אומרין מכיון שמת הראשון בטל שליחותם של באי כוחו והיאך יעשו עוד שליח אלא שליחותם קיים הן לשליחות עצמם הן למנות שליח שאין אומרין שמכח שליח הם באים אלא כלם מכח הבעל וכל שהבעל קיים כל השליחויות קיימים:

20 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

21 הוזכר בכאן מעשה בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה ואמר ליה מדלא ידעת לה הבייה לאבא בר מניומי דליתביה לא אתא ולא אשכחיה לאבא בר מניומי יתיב ר' אבהו ור' יצחק נפחא ור' חנינא פפי ואמרו ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ניהליה והוה יתיב רב ספרא גביהו ואמר להו והא שליח שלא נתן לגירושין הוא דמסתמא הכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את זהו ענין המעשה ולמדנו ממנו שאדם ממנה שליח ממקומו אדם שבעיר אחרת אע"פ שאינו בפניו שהרי זה מינה ממקומו שליח אבא בר מניומי להוליך את הגט לאשתו ואע"פ שזו לא נאמרה אלא בשליח הולכה יראה שאף בשליחות קבלה כן וכן עשינו בה מעשה והודו לנו גדולי הדור ומ"מ מגדולי הדורות ראיתי בנימוקיהם שחולקים בשליחות של קבלה הואיל ומילי נינהו ואין נראה כן:

22 למדנו עוד ממעשה זה שכל שלא עשאו שליח להוליך את הגט לאשתו אלא שאמר לו תנהו לפלני שיתנהו לה ולא מצאו אע"פ שזהו אונס אין אותו השליח יכול ליתנו שאינו שליח לגירושין אלא אותו פלני הוא שליח הגירושין ומכיון שאינו יכול ליתנו לה אף הוא אינו יכול למנות שליח אחר אף בב"ד ואפי' מסר דבריו לבית דין להיות הבית דין מקבלין אותו ליתנו לאותו פלני אינו כלום שמאחר שאינו שליח של גירושין אינו ממנה שליח ולא בית דין עליו כלל אף ליתנו לאותו פלני אפי' במקום אונס שאין כאן אלא מילי הואיל ולא הרשהו לגרש ומילי לא מימסרן כלל אלא נותנו לאותו פלני והוא נעשה שליח אף לעשות שליח אם חלה או נאנס ולפי דרכך למדת שאפי' אמר לו תנהו לה והוא אומר איני מכירה וחזר ואמר לו תנהו לפלני שהוא מכירה אפי' הכירה הוא אחר כן אינו שליח כלל אלא אם כן אומרו לו בפירוש שאם יכירה אחר כן יהא הוא שליח ודברים אלו פירושן אף במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

23 ולענין ביאור יש שואלים שהרי אמרו בסוף המביא תנין דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב כו' ולישוו שליח וליתבו לך ואם כן אף זה הרי שליח שלא ניתן לגירושין הוא ותירצו שבזו הואיל והוא צוה לה בפירוש שתמסור דבריה לבית דין אין קפדין בשליחות הניתן לגירושין כלל ומכל מקום למה שפירשנו שכל שלא ניתן לגירושין מילי נינהו ופירשנו שאין מילי מימסרן אף לבית דין ופירשנו למעלה שכל שאין שליח עושה שליח כגון מילי אף בהתנה כן קשיא אלא שאיפשר שכל בבית דין ובתנאי מהני אף במילי וכל שכן בזו שאינן מילי לגמרי שהרי הגט בידה:

24 ואי לאו דמיסתפינא מחבריא ומכל שכן מגדולי הרבנים שפירשוה בתורת בית דין דעתי נוטה שזו שאמר מסור מילך קמן פירושו בתורת עדות ובתורת שליחות והראיה שאין אדם עשוי להזמין עצמו להיות בית דין אבל כל שבתורת בית דין יכול למסור להם דבריו והם נותנין לאותו פלני מכח הבעל או ממנים שליח ליתנו לאותו פלני שיתנהו לה שהבית דין בכל מקום מקבלים את הדברים להשלים כונת הבעל ואף לגדולי הפוסקים ראיתי שסיימו דבריהם בשמועה זו וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח אלמא שלא נאמרה אלא לשליחות הא כל שבתורת בית דין לא וכן נראה לי ברור ועיקר וכן עוד ראיה לדבר דבעובדא דתני בתר הכי ר"ל לא תותביה עד תלתין אמר ליה רבא מסור מילך קמן והתם לא אידכר אלא רבא לחודיה ואי מתורת בית דין הוה מדכר תלת אלא ודאי מתורת שליחות הוא:

25 ועל מה שפסקנו דמסתמא הכי קאמר אבא בר מניומי ולא את ואע"פ שהיה סבור למנותו שליח עד שאמר איני מכירה ומתוך כך אמר לך הבייה לאבא כו' אין אומרין שדעתו שכל שיכירה יהא הוא רשאי ליתנו לה הקשו בתוספות שהרי בפרק התקבל ס"ג ב' שאלו אמר לשנים כתבו ותנו לשליח כלומר כתבו אתם את הגט ותנוהו לשליח שיתנהו לאשה מי מצו אינהו למיתבייה ניהלה או לא מי אמרינן קפידא הוי ושליח דוקא ולא אינהו או דילמא משום טירחיהו הוא דקאמר וכל דאינהו בעו למיטרח כל שכן דניחא ליה והעלוה בתיקו ואם כן היאך לא החליטו לו שליח ולא אינהו כדקאמרינן הכא אבא בר מניומי ולא את דהא הכא הוה לן למימר טפי דמתחלה היה יהיב ליה לדידיה אלא דקאמר איני מכירה ומתוך כך פסקו קצת מפרשים כלישנא קמא דמי קאמר אבא בר מניומי ולא את כלומר וכל שהוא מכירה נותן לה ואם כן שליח של גירושין הוא ועושה שליח ומכל מקום יש מתרצים שזו שבכאן הואיל והזכיר בפירוש למי יתנהו ודאי קפידא היתה אבל התם לא סיים שום אדם אלא לאי זה שליח שירצו ואף הם בכלל ואין זה כלום שהרי פירשו שם גדולי הרבנים לשליח שמניתיו או שמא בזו הואיל ואינו מכירה אין רצונו להתבזות שיהא אדם מפרסם הענין ומרנן את העיר היכן פלנית ומסלקו לגמרי:

26 ויש מיתרצים שזו שבכאן הואיל והוא היה שולחו לא היה קפיד על טרחו כלל והילכך אבא בר מניומי ולא את קאמר שאלו היה בדעתי שאם יזדמן שיכירה יתנהו לה היה מתנה לו כן שהרי אינו מקפיד על טרחו אבל התם ודאי איכא למימר דאטרחייהו חייש והיינו דקאמר תנוהו לשליח וכל דאינהו באי למיתב איכא למיתלי דטפי ניחא ליה אלא דסלקא בתיקו כמו שיתבאר שם:

27 הוזכר עוד בכאן מעשה באחד ששלח גט לאשתו על ידי שליח הולכה ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהליה עד תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין אונס שהוא ניכר וברור שמעכבו מליתן אף לאחר שלשים ונאמר בו שיכול הוא למנות שליח מעכשו ליתנו לאחר שלשים במקומו ויש אומרין דוקא בבית דין ומפני שהם מפרשים מסור מילך קמן בתורת בית דין כמו שכתבנו דעתם למעלה ועקר הדברים שאף בתורת שליחות כן וכן פירשוה גדולי המחברים וטעם הדבר ששליח זה אין אומרין הרי בתוך שלשים מיהא אינו ניתן לגירושין אלא הואיל ולבתר תלתין מצי יהיב אף בגו תלתין הוא נקרא ניתן לגירושין:

28 ומכל מקום הזכירו בה חששא אחרת והוא ששאלו בה וליחוש שמא פייס כלומר ואף הוא עצמו היאך יתנהו לאחר שלשים ויש מפרשים שבתוך העיר היה וכל שהוא בעיר ומשהא נתינתו חוששין לפיוס ופירשו בו גדולי הרבנים שמא פייס ובעל מתוך פיוסו והוי גט ישן עד שפירשוה בארוסה שאין חוששין בה לפיוס הואיל ואין לבו גס בה ואם בנשואה דוקא בשאמר לה בעדים או בבית דין נאמנת עלי שלא פייסתי ויש מפרשים בחשש פיוס שמא פייס ובטל הגט ומטעם שקשה להם אם נפרש שמא פייס ובעל היאך הוא אומר נאמנת עלי שלא פייסתי והרי החשש אינו אלא לתועלת האשה ובנה ואין ראוי לומר נאמנת עלי אלא כשהוא רוצה לפסול את הגט ותנאו מונעו בכך ואע"פ שאיפשר לפרש בה חוששין שמא פייס ובעל ויאמר אחר כן אל תגרשהו בה שגט ישן הוא וכי אמר הכי לא מהימן וכל שכן דאנן לא מערערינן מכל מקום יותר נכון לדעתם לפרש שמא פייס ובטל את הגט ואם תאמר בזו מיהא מה בין ארוסה לנשואה והרי אף בשל ארוסה הבטול פוסלו מכל מקום אין הפיוס מצוי בארוסה כלל:

29 ולפי מה שפירשנו שאין חוששין לפיוס אלא כשהוא בעיר אתה מתרץ מה שאמרו בפרק שני המשליש גט לאשתו ואמר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד ואין חוששין לפיוס שפירושו בשאינו עמה בעיר אלא שמשליש לו את הגט והולך לו לעיר אחרת אלא שקשה לי לדעת זה מה שהביאו עליה מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת הרי זה גט אלא שלא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר של תנאי כמו שיתבאר ושאלו בה וליחוש שמא פייס עד שהעמידוה בנאמנת עלי שלא באתי והרי זה אינו בעיר אלא שגדולי המחברים ראיתי שכתבו האומר לאשה הרי זה גיטך לאחר שנים עשר חדש והיה עמה במדינה חוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי נמצא שלא כתבו בה מעכשו וכן שכתבו בה שהיה עמה במדינה ואח"כ כתבו בזו הנזכרת כאן הרי זה גטיך מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זה גט לכשיגיע הזמן ואין חוששין שמא בא שאין דרכן של בני אדם לבא בצנעה ואני תמה שהרי בזו עצמה הזכירו כאן שצריך לומר נאמנת עלי שלא באתי הא לאו הכי חיישינן ואע"פ שאינו בעיר אלא שיש לתרץ שבזו הואיל ותולה התנאי בביאתו דעתו לחזור כדי שלא יהא הגט גט דהרי הוא כאלו הוא בעיר וא"כ לדעת זה מעשה שבכאן אתה צריך לפרשו בשהוא בעיר שאם אינו בעיר אין צריך לנאמנת עלי שלא פייסתי או להעמידה בארוסה והדברים זרים דמדקאמר מסור מילך קמן הדבר מוכיח שאינו בעיר עם הבעל ועוד דהא אמר ר' יוחנן בפרקין דלעיל להכשיר אף במכאן ועד עשרה ימים ומשום דאי איתה דפייס קלא אית ליה אפי' היא בעיר אבל כל שנותן זמן בגט נראה כעין מי שמשייר לעצמו המלכה ויש לחוש לפיוס אף בשאינו בעיר כגון הא דאם לא באתי יהא דלא תיתביה ניהלה והא דכל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והא דמשליש ואומר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים שכל שהוא משאיר לעצמו זמן כעין המלכה הוא ולבו נוקפו שמא לא ימצא גלוסקא יפיפיה דכותה ואכתי דעתיה עילוה וכל שדעתו לפיוס מפייס וליה ליה קלא שאף הוא משתדל להיות שליחותו חשאי עד שירא אם יוכל לפייס ובכל אלו חוששין לפיוס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי וא"כ הא דמשליש דוקא בנאמנת עלי כו' או שמא בזו אינו דרך שיור אלא שתנשא לאלתר וזהו עקר הדברים לדעתי ויש מחלקים בין שהגט על ידי מריבה לשהוא בדרך ריצוי כגון הולך למדינת הים שכל שהוא על ידי מריבה אין חוששין לפיוס אפי' הוא נותן זמן ואם איתה דפייס קלא אית ליה אבל כל שהוא דרך תנאים שבריצוי חוששין לפיוס בנתינת זמן ויש לו פנים אלא שעקר הדברים כדעת שכתבנו וכבר כתבנו דקדוקים אחרים בענין זה בפרק קורדיקיס: