מאירי על גיטין ס״ו

1 כל אלו שהזכרנו במשנה שכשאומרים כתבו לבד כותבין ונותנין אף לענין צואתם כן ר"ל שדבריהם ככתובין וכמסורין ואין צריכין קנין וכמו שיתבאר במעשה של גניבא הנזכר בסוגיא זו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומ"מ יש אומרין דוקא ביוצא בקולר שמאחר שמסור הוא למיתה דינו כשכיב מרע אבל האחרים לא וכבר כתבנוה בתשיעי של בתרא:

2 ומעשה של גניבא הוא שכשהיו מוציאין אותו אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד וזכה בה משום דלא בעי קנין ולא הוצרכו דברי רב הונא אלא ללמד שהיוצא בקולר דינו כשכיב מרע וכן מפרש ויוצא בשיירא לדעת קצת על הדרך שכתבנו הא בשכיב מרע לא לימד כלום שידוע הוא לכל ומ"מ יש אומרים שבא להפריש בין שכיב מרע למסכן והוא שידוע ששכיב מרע שנתן מתנה במקצת צריך קנין אלא אם כן צוה מחמת מיתה ובא ללמד שהמסכן אף במקצת הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ויוצא בקולר כמסכן לענין זה וכן האחרים לדעת קצת וזהו לדעתם שכתבו גדולי הפוסקים דכולהו הני דמתניתין כמצוה מחמת מיתה הם ומה שאמרו בפרק ראשון באומר תנו מנה לפלני ומת שיתנו לאחר מיתה ואמרו עליו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע ואם הדברים כן היה לו להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן הם מתרצים בה דמדקאמרי' התם תנו מנה כו' מתנת שכיב מרע במקצת היא ובעיא קנין אע"ג דמית ועל כרחין במצוה מחמת מיתה היא והוה ליה כמסכן דאזלינן ביה בתר אומדנא ומ"מ הדברים נראין כדעת ראשון ולענין דברי רב הונא מה שאמר גיטו כמתנתו לומר שאם עמד חוזר אע"פ שנתנו בלא תנאי אין הלכה כן אבל לענין מתנתו כגיטו לומר שאינו צריך קנין במתנותיו כשם שבגיטו אינו צריך תנו הלכה היא כמו שכתבנו וכבר ביארנוה בפרק קורדיקוס:

3 שמא תאמר בעיקר מה שאמר הבו ליה ארבע מאה זוזי מחמרא היאך הועיל והרי חמרא לא קאמר כלומר הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי דמי חמרא לא קאמר כלומר הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ארבע מאה זוזי מחמרא קאמר וזוזי מכספא נינהו ולא מחמרא אין זה כלום שלא אמר כן אלא ליפות את כחו שאלו אמר חמרא בארבע מאה זוזי אם יחמיץ יאמרו הרי לך יין שבשעת צואתו היה שוה ארבע מאות וכשם שהחמיץ ליורשים כך החמיץ למקבל מתנותיו ואלו אמר ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ומכרוהו ואבדו מקצת המעות יאמרו לו לחלוק בהפסד עם היורשים הואיל ואף לשמו מכרו ומתוך כך אמר ארבע מאה זוזי מחמרא שיהו היין והדמים הכל אחריות לו ולמדת שבחמרא ודמי חמרא מפסיד הוא לפי חשבון מפני שהוא שותף בו עם היורשים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשו שכל ההפסד למקבל המתנה דבחמרא אמר ליה שלך החמיץ ולא שלנו ודמי חמרא מעותיך אבדו ולא מעותינו אלא שבזו האחרונה איפשר לומר כן אם הם מוכרים לשמו ולתוספות עוד דעת אחרת לומר שאף לפי חשבון אינו מפסיד כל זמן שישאר שם יין שוה ארבע מאות שהרי נתן לו שוה ארבע מאות מן היין ואין נראה כן לפי סוגיא זו שאם כן במחמרא מיהא מאי יפוי כח איכא ומ"מ איפשר לי לפרש שאלו אמר חמרא בארבע מאה זוזי יקבל יין על כרחו ולא יטרחו הם במכירתו ואלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא יפה כחו ליטול מה שירצה אם יין בשווי ארבע מאות מעכשו אם ארבע מאות מדמיו אחר שימכורו והדברים נראין:

4 מי שאמר לשנים כתבו גט לאשתי אפי' היו אחרים שם עמהם באותו מעמד לא יכתוב אחד מן האחרים אפי' מתו אותם השנים או אחד מהם אבל אם היו שם שלשה ואמר להם שנים מכם יכתבו גט לאשתי שהרשות ביד כל שנים מהם לכתוב אפי' ביררו עצמן השנים לכתוב ומת אחד מהם מצטרף השלישי עם הנשאר וכותבים אפי' היו השנים מן השלשה אב ובן שעל כל פנים אי אפשר אלא על ידי אחד מהם עם הנכרי שביניהם אין אומרין ודאי דעתו היה על האב ואין הבן יכול להיות אחד מן השנים ומשום דסתמא דמילתא לא משוי איניש ברא שליחא קמי אבוה אלא אף הבן כותב אם רצה עם הנכרי ואין צריך לומר שאם מת האב כותב הבן עם האחר הלכתא משוי איניש שליחא ברא במקום אבא ודעתו היה על הבן כמו על האב ומ"מ כל שייחד את האב ולא את הבן ומת האב אין הבן כותב במקומו כלל ולא הוצרכתי לכתוב כן אלא מפני שראיתי קצת חכמים שכתבוה כן אגב שיטפא:

5 המשנה השביעית והכונה בה בביאור ענין החלק הששי והוא שאמר אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לשלשה תנו גט לאשתי ואמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן בית דין דברי ר' מאיר זו הלכה שלח חנניה איש אונו מבית האסורין מקובל אני באומר לשלשה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן בית דין אמר ר' יוסי לשליח אף אנו מקובלין שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה אמר הר"ם אין מן הנמנע שיהיה ב"ד הגדול לא ידעו לכתוב לפי שמן התנאי שיהיו חכמים לא סופרים:

6 אמר המאירי אמר לשנים תנו גט לאשתי והרי הדבר ידוע שמלת תנו כוללת כתיבה וחתימה אלא שבא לחקור מאחר שלא אמר להם בהדיא כתבו אם יכולים אותם השנים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום או אם צריך שיכתבוהו ויחתמוהו הם בעצמם ובא לומר שהם צריכים לכתוב ולחתום והוא שאמר הרי אלו יכתבו ויתנו ושאלו בגמרא במה שאמר הרי אלו יכתבו אם דוקא כתב ידם ר"ל החתימה אבל כתב הגט יהו רשאים לומר לסופר לכתוב או אם נאמר שאף הכתיבה תהא צריכה ליעשות על ידם ופירשו בה שהכל צריך ליעשות על ידם הן הכתיבה הן החתימה הן הנתינה ואע"פ שלא אמר להם כתבו בהדיא שכל שאומר לשנים יתנו כאומר כתבו ותנו הוא ואפי' נאנסו ואי אפשר ליעשות על ידם שאין שליח עושה שליח דמילי נינהו ומילי לא מימסרין לשליח וצריך להיות אחד מהן כותב ושניהם חותמין ואחד נותן ואין צריך לומר שכן אם אמר להם בהדיא כתבו ותנו ואם אמר להם כתבו לבד כותבין וחותמין שכל שאומר לשנים כתבו כונתו להיות האחד כותב ושניהם חותמין אלא שאין נותנין אא"כ בשכיב מרע וחבריו על הדרכים שהוזכרו הא למדת שאין לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום אלא בצוויו של בעל שאין שליח עושה שליח בענינים אלו וכן הדין באמר לשלשה כתבו ותנו שצריך שיכתוב אחד מהם ויחתמו שנים מהם ויתן אחד מהם ואם אמר להם כתובו שיהא אחד מהם כותב ושנים חותמין ואין נותנין אלא אם כן בשכיב מרע וחביריו כמו שביארנו ושני אלו הכל מודים בהם אבל אם אמר לשלשה תנו ולא אמר להם בהדיא כתבו אע"פ שמלת הנתינה כוללת כתיבה וחתימה ונתינה נחלקו בה ר' מאיר ור' יוסי שלדעת ר' מאיר הואיל ושלשה הם ולא אמר להם בהדיא כתבו לא נתכון להיות אחד מהם כותב ושנים חותמין שלא עשאם עדים אלא בית דין עשאם להיות הם משתדלים בענין ורשאים לומר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח כל שאיפשר לומר שבית דין עשאם ולא עדים ור' יוסי חלק לומר שאף בשלשה צריך ליעשות על ידי עצמן להיות אחד כותב ושנים חותמין ואחד נותן והוא שאמר נמנו לשליח ר"ל השבנו לשליח שאפי' אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו כו' ולא ידעו לכתוב כגון בית דין חדש שלא למדו עדין לכתוב כתיבה מסודרת הרי אלו ילמדו ויכתבו ויתנו והלכה כר' יוסי:

7 ופירשו בגמרא שאפי' אמר להם אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום או שיאמר לשנים כתובו ויהא אחד מהם כותב ושניהם חותמין ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו והביאו ראיה ממה שאמרו כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סופר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר וחתימת עד אחד שהם חתימת שני עדים והוצרך ללמדנו כן מפני שאינה אלא לדעת שכתבנו שאף באומר אמרו כן שאלו נאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו היאך היינו מכשירין בחתם סופר כלל אף בחתימת אחר עמו והא נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר עליה רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל מעתה בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שהתבאר:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 ממה שכתבנו למדת שכל שאמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר שיכתוב ולפלני ופלני ויחתומו או שאמר להם אמרו לפלני שיכתוב ואתם חתומו אינו כלום ואפי' כתבו וחתמו ונתנו לבעל עד שיכתוב הסופר במצות הבעל ויחתמו העדים במצותו גם כן ולא סוף דבר לכתחלה אלא אפי' בדיעבד אינו כלום ואם כן מה שנחלקו באמ' לשנים אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו דמר אמר כשר ולא תעשה ומר אמר כשר ויעשה אליבא דר' מאיר הוא דפליגי ולית הלכתא כותיה ואין צריך לומר באמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו דהא דאמר רב כשר ולא תעשה אין הלכה כמותו ולטעמיה מיהא שאלו בגמרא מאחר דכשר אמאי לא יעשה ופירשו הטעם שמא תשכור האשה עדים שיאמרו כך לסופר ולעדים בשם הבעל ואע"פ ששנינו עדים החתומים על המקח ועל הגט לא חשו חכמים לדבר זה ר"ל שלא יהא כל אחד מהם רשאי ליקח השדה או לישא את האשה מצד שתחוש שמא בשעת חתימה נתנו עיניהם בכך ונוגעים בדבר הם ושמא שקר חתמו אלא אין חוששין לכך מ"מ הוא סובר מעשה לא עבדי ר"ל לחתום שקר אבל לומר לאחרים שקר בשם הבעל עבדי ואותם אחרים סבורים שהבעל צוה אבל באתם חתומו ליכא למיחש שהרי אין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו ומה שאמרו בגמרא ר' יוסי תרתי אמר פירושו אחת דמילי לא מימסרן לשליח והשניה דאפי' באומר אמרו כן ושמואל סבירא ליה כותיה בחדא פירושו דמילי לא מימסרן לשליח היכא דלא אמר אמרו אבל היכא דאמר אמרו פליג והלכה אף באומר אמרו ובפרק שלישי כתבנו בענין זה דברים שראוי לשלשלם בסוגיא זו דרך ביאור כמו שהתבאר שם:

10 זה שפסקנו שהלכה כר' יוסי אף באומר אמרו כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים וראיה להם ממה שאמרו בפרק קורדיקוס אמר רב אשי כלה ר' יוסי היא ולא מיבעיא היכא דלא אמר אמרו אלא אפי' היכא דאמר אמרו ותניא כותיה וכו' ומ"מ לקצת גדולי הדורות ראיתי שחככו לפסוק כשמואל וכל דאמר אמרו כשר ורב אשי במאי דקאמר בפרק קורדיקוס לאו למיפסק הלכה אתא אלא לאוקומי מתני' כהכי וסוגיא דשמעתא דהכא מיהא כשמואל ואף בתוספות מכריעים בה כשמואל ומ"מ יש סומכין דברי גדולי הפוסקים ממה שאמרו שם תניא כותיה והוה ליה מחלקת ואחר כך סתם ובחדא מסכתא יש סדר ופרק התקבל קודם להם לפרק קורדיקוס ומשום דהניזקין אסמכוה להשולח מפני תקון העולם ואח"כ חזר לענין שליחות ותנא התקבל ואיידי דתנא ביה אמר לשנים כתבו כו' ומי שהיה מושלך בבור כו' תנא מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו ומתוך בלבולין אלו יש לחוש באומר אמרו ולהחמיר להיות חולצת ולא מתיבמת ולא גט בטל כמו שכתבו גדולי הפוסקים ואף גדולי המחברים כתבו שהוא גט פסול אלא שמתישבין בדבר מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ואיני מבין מה יועיל כשנתישב בדבר לשנותו מפסול לבטל או מבטל לפסול הואיל ומ"מ אתה מחמיר בו להיות חולצת:

11 המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הששי גם כן והוא שאמר אמר לעשרה תנו גט לאשתי אחד כותב ושנים מחתמין כולכון כתובו אחד כותב וכלן מחתמין לפיכך אם מת אחד מהן הרי הגט בטל אמר הר"ם ואמרו אחד כותב וכולן חותמין לתנאו בזה וראוי למגרש שיאמר כמו שסדרו שהוא כאשר אמר לקהל כתובו יבאר ויאמר כל שנים מכם אי זה פנים שיהיו וכאשר אמר לקהל הוליכו גט לאשתי יבאר ויאמר ואחד מכם אי זה שיהיה והוא אמרם כתובו וכל חד מנכון חתומו כל חד מנכון אובילו ומתי הנה לא ביאר שכלן חותמין כמו שזכרנו אבל שנים משום עדים והנשאר משום תנאי ולזה לא נרצה בנשארים מהם להיותם פסולים או קרובים או אם יתאחר עדותם זמן לפי שהם תנאי לא עדים ומזאת הסבה אמרנו עידי הגט אין חותמין לא זה בפני זה שאולי כלכם ויעידו הקצת ותחשוב האשה שהוא גט כשר כשהגיע לידה בשני עדים ומתנאו שיעידו כלם כמו שנזכר והלכה כר' יוסי:

12 אמר המאירי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין שלא כיון להיות כלם חותמין אחר שלא אמר כלכם אלא להיות אי זה מהם כותב ושנים מהם חותמין אי זה שיהיו אם הכותב ואחר עמו אם שנים אחרים אבל אם אמר כלכם כתובו אחד כותב וכלם חותמין שכך היתה כונתו ולפיכך אם מת אחד מהם הרי זה בטל:

13 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: