מאירי על גיטין ו׳

1 כבר ביארנו שאף לדעת רבא שפירש הטעם משום קיום צריך שיעיד השליח על הכתיבה ר"ל שצריך שיאמר בפני נכתב משום דאתי לאחלופי שמא אתה סבור שלא יהא יכול לומר בפני נכתב אלא אם כן נכתב כלו בפניו ושיהא צריך לעמוד על כל אות ואות אינו כן אלא אפילו לא נכתב לפניו אלא חציו הראשון ר"ל התורף שהוא שם האיש ושם האשה והזמן והוא הענין בשיטה ראשונה ר"ל הענין הראשון והוא בזמן פלני וכו' אנא פלני וכו' תרוכית אנת פלנית וכו' הרי זה אומר בפני נכתב ולא עוד אלא אפילו היה נכנס ויוצא או הוא בבית וסופר בעליה הואיל ושומע קול הקולמוס והמגלה שבשעת כתיבה דיו ויכול לומר בפני וכו' ויש מפרשים בשעת תקון ואין נראה כן ולשון קן קן אינו אלא תכונת הקול ומששמע קול המכתב יכול להעיד הואיל ונחתם בפניו ואפי' יצא הסופר לשוק וחזר והשלים את הגט אינו חושש שמא אחר ששמו כשמו אמר לו וכתבו לשמו והיאך יאמר הוא על גט שנכתב לשם אחר בפני נכתב ועל כרחך אף לדעת רבא כשאומר בפני נכתב פירושו בפני נכתב כראוי אלא אינו חושש כלל בכך ולמדת שמעשים שהוזכרו כאן בבר הדיא וברבה בר חנא אף לדעת רבא הם מתפרשים ולענין אם לומר בפני נכתב בלא ראיית כל הכתיבה אם לאו ומה שהוזכר כאן מה שאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר פירושו שאע"פ שכל כתיבת הגט צריכה לשמה עד שאם כתב טופס כמתלמד והניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם שיכתבם לשמה פסול כמו שיתבאר מכל מקום כל שכתב שיטה אחת ר"ל שם האיש והאשה והזמן לשמה והשאר בסתם ולא לשם אחר ולא כמתלמד דיו שמסתמא הכל לשמה ואף זו הכל בנכתב לפניו ומה שאמר אפי' קן קלמוסא דוקא אבפני נכתב דלשמה ודאי לא סגי בהכי ומה שאמרו בסוף הסוגיא מהו דתימא אניש אחרינא אשכח כבר פירשנוה ואין מכאן ראייה לדחות דברי רבא כלל אלא ודאי הלכה כרבא וכדעת גדולי הפוסקים וכל הסוגיא מעידה כן דכלהו תיובתא קשיין לרבה ואתיין כרבא ואע"ג דשנינהו רבה שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו ועוד דהא רב אשי איצטריך לאוקומי מתניתין לדעת רבה אליבא דר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ודלא כר' אלעזר והא קיימא לן כר' אלעזר בגיטין וכן כל סוגיא הנזכרת כאן בבבל כארץ ישראל בארדשיר וקטיפסון ושל סורא ונהרדעא וכפר סאסי ודר' אביתר הכל הולך לשיטתו של רבא ובפרק שני אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים משמע דכל שכלו בקיום הגט כשר ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה כרבא דאמר דכל היכא דאיכא סהדי לקיום אין צריך לעדות בפניו וכו' ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה ומאריכים בראיות ומהן זו של בר הדיא דאע"ג דלית הלכתא כותיה מכל מקום ילפינן מינה דמשום לשמה אתינן עלה וכן ממעשה של רבה בר בר חנא וכבר העמדנום לשטתנו ומה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק שני בפני נכתב כלו ונחתם חציו פסול אע"פ שהעמידוה בחציו האחרון שאין בו תורף הגט ולדעת רבא לא אכפת לן דהא מכיון דאסהיד אכתיבה כלל לא אתי לאחלופי אינה ראיה שכל שלא העיד על תרפו של גט הרי הוא כמי שלא העיד על הכתיבה כלל וכן מה שכתבו דרבא תלמיד הוא אצל רבה אע"פ שבתחלת מסכת סכה כתבוה מקצת גאונים כן לא הוכרע אצל הגאונים ועוד דהא התם נמי פסקינן כרבא ומה שאמרו גם כן דר' יהושע כרבה ור' יוחנן כרבא ור' יהושע רבו של ר' יוחנן מדקאמר ר' יוחנן על ר' יהושע בסוף עשרה יוחסין פ' ב' בשמועת משקין צלולין דבר זה שמע ברבי ופירשו אינה ראיה שאף במסכת חולין צ"ה ב' אמר ר' יוחנן על שמואל אית לי רבה בבבל ודרך ענוה אמר כן ועוד שיש גורסין דבר זה שמע ברבי ופירושו לא שמע ואלמלא היה רבו לא היה אומר כן ועוד שלשון ברבי אינו נאמר על רבו אלא לשון גדול הדור הוא כמה דאת אמר ר' שמעון ברבי ובפרק מצות חליצה ק"ה ב' אמר ר' אמי על ר' יוסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת ור' אמי לא היה תלמידו של ר' יוסי ולא ראהו מעולם שהרבה דורות היה קודם לר' אמי אלא שעיקר הדברים לפסוק כרבא ועל הדרך שכתבנו:

2 בבל נחלקו בה בסוגיא זו רב ושמואל ולדעת רב הרי היא כארץ ישראל והמביא גט מבבל לארץ ישראל או מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר בפני וכו' דכיון דאיכא מתיבאתא משכח שכיחי והלכה כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע"ג דנפיק ממונא אגבה מכל מקום עיקרה באיסור היא וכן שאמרו למטה בשם ר' אביתר כיון דאיכא רבנן דסלקי ונחתי משכח שכיחי וכל שאין עדים מצויים לקיים צריך לומר כן אף ממקומות הקרובים והוא שאמרו רב חסדא מצריך מקטיספון לארדרשיר הא מארדרשיר לקטיספון לא ומפני שבני ארדרשיר היו הולכין תמיד לקטיספון ובני קטיספון רואין חתימותיהם ומכירים והם אינם מכירים חתימותיהם של בני קטיספון שכל שהם עומדים שם טרודים הם בסחורותם וכן אמרי רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא ר"ל משורת בתים אלו לשורה אחרת ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אף באותה שכונה ופירשה בבני מחוזא דנידי ר"ל שאין משתהין בבתיהן ואין כתיבותיהם נכרות מזה לזה ולמדת שאף בעיר אחת צריך לפעמים כן:

3 ואף במקומות שאינו צריך לומר כן אם אמר מכל מקום הועיל ואין משגיחין עוד בערער הבעל אפי' לא נתקיים והוא שאמרו כאן לא צריכת ואי עבדת אהנית דתו אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן אמרו הואיל ויצא הדבר להיתר יצא כלומר הואיל ובפני נכתב וכו' נתקן להקל עליה שלא להשגיח עוד בערעורו של בעל אף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין לחוש בה מחשש הוצאת לעז על הראשונים שהרי זו קולא היא אצלה ולהנאתה הוא נעשה:

4 מכל מה שכתבנו למדת שלא נכתב בתלמוד דין בפני נכתב ובפני נחתם להקל עליה ולומר שלא להשגיח עוד בערער הבעל אלא בשליח הולכה אבל שליח קבלה שהגט יוצא מתחת ידו ואמר בפני נכתב וכו' ובא הבעל וערער ואינו מתקיים בחותמיו לא הוזכרה אם נאמן אם לאו ובשם קצת חכמי הדורות שלפנינו שמעתי שנאמן ואין משגיחין בערער הבעל וראייתם ממה שאמרו למעלה כיצד יעשה וכו' אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשו אינו נותן לה בתורת גירושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן ואין משגיחין עוד בערער הבעל ואין נראה לי כן שבזו לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני וכן כתבו במה שאמרו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והקשו עליה מכי מטי גיטא לידה מיגרשה כלומר ואמאי צריכה לומר בפני וכו' הא אלו עבדא אהניא ותדע דהא האי דאוקמה בגמרא כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם אין מצריכין אותה לעדים שיעידו דבעל שויה שליח ואם כן נחוש שמא היא אומרת כן כדי לקיים את הגט שלא נשגיח עוד בערער הבעל אלא שמע מינה שאם באה ואמרה גרשני ממש ובפני נכתב ונחתם נאמנת והדברים מחדשים ומימינו לא שמענו כך אלא בשליח הולכה הא כל שיוצא מיד האשה שלא מתורת שליחות או מיד שליח קבלה משיאין אותה בגיטה בלא עידי קיים עד שיצאו עליו עוררין ואם יבא הבעל ויערער תקיים את גיטה ואם לא יתקיים תצא ואין אמירת בפני נכתב מועלת לה כלל ואף ממקום שבאו נראה שאין דין בפני נכתב נאמר בשליחות קבלה כלל מדקאמר התם הוי שלוחת הולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחת לקבלה אלמא שהוצרך לעשותה שלוחת הולכה כדי לומר בפני נכתב:

5 במסכת מנחות ל"ב ב' אמרו הלכה למשה מסיני שהמזוזה צריכה שרטוט ומעתה אם כתבה בלא שרטוט פסל וכן התבאר שם שהתפלין אין צריכין שרטוט מפני שהם מחופים ואין עומדין לקריאה ובספר תורה אם צריכה שרטוט לעכב אם לאו לא נתברר ורוב פוסקים סוברים שהיא צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסל בה ואף גדולי המחברים כתבו בה שהלכה למשה מסיני היא כמזוזה אלא שזו לא שמענו אבל מה שמראה לנו ששרטוט ספר תורה מן התורה הוא מה שאמרו במגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דכתיב דברי שלום ואמת אלא שקצת חכמי צרפת נוטים לומר שספר תורה אין שרטוטה מעכב בה ומה שאמרו כאמתה של תורה פירושו כמזוזה שפרשיותיה יסוד התורה ועיקרה דאם לא כן מה להם ללמוד שרטוט מדברי שלום ואמת והלא אמרו מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואם איתה תיפוק לי שרטוט נמי מהתם ואם כן אין שרטוט בספר תורה למצוה או לעכב אלא לנוי ומכל מקום עיקר הדברים באמתה של תורה שעל כל התורה נאמרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו כן מה זו ניתנה להדרש אף זו כן אלמא כל התורה צריכה שרטוט ועיקר שרטוט בספר תורה נאמר מפני שנתנה לקרות בה ויש לומר כן אף בכל הכתובים הואיל וניתנו לקרות בהם כדי שלא יתערבו השטות ויתבלבלו הקריאות אבל תפלין ומזוזות לא ניתנו לקרות בהן ומתוך כך אין עיקר מצות שרטוט אמורה בהם אלא שהמזוזה נתרבית לשרטוט מכח הלכה הואיל ואמרו עליה יומא י"א א' שהיא נבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה ובדין היה שלא לכלול בדין שירטוט אלא ספר תורה ותפלין ומזוזות אלא שהתלמוד מעיד לנו שכל הכתובים בכלל וכמו שאמרו שרטט וכתב ליה וכו' וכן הדבר ראוי כדי שיהיו כל קריאות שבקדש מסודרות על אפניהם והוסיפו במדות לגדר ולסייג שלא לכתוב ארבע תיבות אלא בשרטוט אף שלא במקומן כגון אלו שכותבים פסוקים לדרשא או באגרותיהם וכמו שנאמר כאן בר' אביתר ששלח לגולה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו כלומר שמניחין בתיהם ריקנים ומוכרים בניהם ובנותיהם כדי ללמוד וזונה האמור כאן מענין מזונות וכמו שאמרו מעשה באחד שמכר את בתו ללמוד תורה וכשכתב פסיק זה בלא שרטוט היו מערערים עליו וכן שאמרו למטה שרטט וכתב ליה אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכן שרטט וכתב ליה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים:

6 ועדין לא למדנו צורך שרטוט בענין דברים אלו אלא כגון אלו שעיקר כתיבתם הוא במקרא שמביאים או שדורשים וכמו שאמרו בתלמוד תמיד מנלן או שנאמר ומביאין עליהם מקראות עד שמכאן כללו קצת מפרשים שלא נאמר שרטוט אלא במה שנדרש באיזה צרך של למוד כגון זה דילד בזונה שלא שלחה אלא למחות בהם שלא היה להם לישא ואחר כך ללמוד אלא ללמוד ואחר כך לישא כך פירשוה רבים ומכל מקום לפי דעתי דרך שבח נאמרה וממה שראיתי בשני של עירובין כ"ב א' רב אדא בר מתנא כי אזיל לבי רב אמרה לה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו אמר לה הא איכא קורמי באגמא ונשוב לדברינו והוא שלא למדנו שרטוט אלא לכיוצא באלו שהזכרנו אבל כל שמערבין באגרותיהם קצת מקראות בתוך דבריהם כדי לתבל בהם את הלשון להיותו ערב לשומעים או לרואים לא שמענו אלא שבתלמוד המערב למדנו שאף בזו כן והוא שאמרו במסכת מגלה פרק עיר שלח ר' אבהו וכתב לון הרי פייסנו שלשה ליטורין וכו' אבל תמר תמרורית בתמרוריה עומדת ובקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף ר' מונא משלחא כתבה לר' אושעיה בר שימי ראשיתך מצער מאד ישגא אחריתך אלמא אף בכגון אלו צריך שרטוט ומעתה ראוי לתמוה שלא ראינו מי שנזהר בכל אלו ולקצת רבני צרפת ראינו שפירשו שלא נאמר שרטוט בכך אלו אלא בשיטה עליונה כדי להדריך את כל האחרות על הסדר ונמשכים בה למה שכתבו למעלה שספר תורה אין שרטוט מעכב בה ופירשו שמשרטטין בה שיטה ראשונה לבד אבל בין שיטה לשיטה לא צריך שרטוט אלא במזוזה ומהלכת סיני ולדבריהם אף תפלין וקמיעין צריכין שרטוט בשיטה ראשונה ומכאן הקלו לדעתם בשטרי הדיוטות ובקמיעין ובבקשות ושאר מיני כתיבות שלא לשרטט בהם ומכל מקום אף לדבריהם שיטה ראשונה מיהא צריכה שרטוט אלא שדברים אלו לדברי הכל לא נאמרו אלא בשנכתבו בכתב אשור אבל שאר כתיבות הואיל ואינה כתיבה כלל ואין ספרי הקדש כתובים בה כותבין בה בלא שרטוט כלל ויש בזו סברא אחרת לומר שכל שנכתב במקומו על הסדר ובשלמות אינו צריך שרטוט חוץ ממזוזה ומגלה מזוזה מכח הלכה ומגלה שצריכה חזוק אבל כל שהוא מעתיק המקרא ממקומו וכותבו שלא על הסדר וכן כותב מגלה לתינוק להתלמד בה הואיל ואין קדושתם חשובה בעצמה אין צריכים שרטוט והדברים זרים ויש נוהגים לעשות נקדות על המקרא כשהם כותבין אותו בלא שרטוט לרמז שרטוט ואינו כלום:

7 ולדברי הכל למדת שהתפלין אין צריכין שרטוט וחכמי צרפת הפריזו בהם על המדות לומר שאם שרטט נקרא הדיוט וממה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ר"ל שכל העולם פטורין ואין בו סרך מצוה או מדה הגונה או צד מוסר והביאו סעד לדבריהם ממה שאמרו במנחות תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדשה חשובה לקדשה קלה והקשה טעמא דאין מורידין וכו' הא לאו האי טעמא עושין והא מזוזה בעיא שרטוט ואוקמה כתנאי ואם איתא לוקמה בדברי הכל ובתפלין ששירטטן אלא שמע מינה שאע"פ שאין השרטוט פוסל שלא אמרו אלא שאין צריכין שרטוט מכל מקום נקרא הדיוט ואין הדברים נראין שלא רצה להעמידה במה שאין הרגילות לעשותו שסתם בני אדם הואיל ואין התפלין צריכין שרטוט אין מדקדקין לשרטט בהם כדי לנאותן הואיל והן מחופין ומכל מקום כל ששרטט בהם מכוין הוא לנוי ותבא עליו ברכה:

8 לעולם יזהר אדם שלא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמא מתוך אימתו יבאו בני ביתו לפעמים לידי חלול ועשיית עבירות בסוגיא זו העידו על אדם גדול שהיה מטיל אימה יתירה ופעם אחת אבדה להם חתכה שהיתה מזומנת לצרכו והביאו תחתיה במהירות אבר מן החי שלא היה שוחט מזדמן להם ובקשו להאכילו מחמת יראה אלא שקיימו עליו מלמעלה לא יאונה לצדיק כל און ודרך הערה אמרי כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף גורם לבני ביתו שלש עבירות גלוי עריות שפעמים שהיא נדה והיא רכה ומסתכנת בטבילתה בשעת הצנה ומחמת יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה וחלול שבת שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו ומחללת שבת מחמת יראתו ולשפיכות דמים כמו שתראה בפילגש בגבעה שמחמת יראתו ברחה לה וכשבקש להשיבה נפלו בסבתה כמה רבבות ואם תאמר והלא זינתה כדכתוב ותזנה עליו פילגשו וכי זבוב שנפל לתוך כוסו יהא אדם מוצצו ושותהו מחשש יראה יתירה כבר הוציאו מקרא זה מפשוטו שלא זינתה אלא שזבוב מצא בקערה וענין ותזנה מלשון מזונות כלומר שסרחה עליו בענין מזונות והענין על מה שהביאם להוציא המקרא מידי פשוטו שאילו זינתה לא היה הוא מחזר להשיבה ואם תאמר שמא נאנסה לא היה אומר עליה ותזנה עליו ולשון המקרא הוא ויהי איש לוי ויקח לו אשה פילגש ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה בית לחם יהודה ויקם אשה וילך אחריה להשיבה: