מאירי על גיטין ע״א

1 חרש שאינו שומע ואינו מדבר אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב אם כתב לנו כתבו ותנו גט לאשתי אין כותבין ונותנין וכמו שאמרו עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרו עליה למטה עד שישמעו קולו לאפוקי דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין כו' אלמא לית הלכתא כותיה והוא שאמרו חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וקפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל בגיטין לא ומ"מ דוקא בנשא פקח אבל נשא חרש ברמיזה כנס ברמיזה יוציא וכל שכן בכתיבה שהכתיבה גדולה מן הרמיזה ואם נפלה לו יבמה מאחיו פקח הרי הוא כנשא פקח ונתחדש וכל אלו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל שומע ואינו מדבר אף בפקח ונתאלם כותבין ונותנין אף על ידי רמיזה בבדיקות כדין נשתתק האמור במשנתנו וכל שכן בכתיבה וכמו שאמרו מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחים לכל דבריהם:

2 ומקצת גאוני הראשונים כתבו שהשליחות מיהא הן של הולכה הן של קבלה אם נעשה על ידי כתיבת העושה שליח הרי זה שליחות ואף בתוספות כתבו שהבריא ששלח ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין שלא מיעטו מתוך הכתב אלא בחרש ומשום דעתא שבישתא אבל בריא לא וקולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש דמתניתין וכן בירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש:

3 אע"פ שבפקח ונתאלם או בכל שומע ואינו מדבר אמרו שהוא כפקח לכל דבריו ודנין על פי רמיזותיו בבחינת בדיקות וכל שכן על ידי כתבו לענין עדות מיהא אין מקבלין עדות על פי כתבו אפי' היה מדבר בשעת העדות ומאחר שכן אינו בכלל שבועת העדות שהרי לא הפסידו כלום שאם כתב עדותו אין דנין על פיו דרחמנא אמר על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם ומה שיש לדקדק בענין מפיהם ולא מפי כתבם היאך דנין על פי עידי חתימה שבשטר כבר ביארנוהו בשני של כתובות:

4 עדות אשה סומכין עליו להשיאה אף מפי הכתב ויראה לי אף ברמיזות הנבדקות בדרכי הבחינה שהרי אמרו כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדויות והעמדנוה בעדות אשה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבוה דוקא בכתיבה אבל ברמיזות לא ובכתיבה מיהא כל שכתב בפנינו איש פלני מת סומכין עליו ובתלמוד המערב שבמסכת יבמות אמרו מצאו כתוב איש פלני מת איש פלני נהרג ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון אומר אין משיאין מתניתא מסייעא לדין ולדין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד מפי עד ולא על פי עד אחד ואחר שבזו אף בעד אחד ובעד מפי עד אף על ידי מתורגמן כן ואף על ידי כתבם כן מסייעא לר' בון דתניא יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלני משיאין מצאו כתוב כן אין משיאין והלכה כר' ירמיה ומכל מקום אף לר' בון בזו שבכאן הואיל ובפנינו כותב כן משיאין:

5 אף מה שאמרו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדויות ולירושות ולמשאות ומתנות לא להעיד על ירושה דעלמא או במשא ומתן ברמיזה או בכתב כלל אלא לירושות פירשו לירשת בנו הבכור ר"ל אם רצה להשוותו לאחד מבניו וכן אם רצה לרבות לאחד ולמעט לאחד על הצד המועיל כמו שיתבאר במקומו וכן למשאות ומתנות פירושו בענינים שלו אבל להכשירו לעדות בבדיקה לא אלא אם כן בעדות אשה כמו שכתבנו:

6 כבר ביארנו בחרש שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שדינו כדין נשא פקח ונתחרש וכונס ואינו מוציא לעולם שהרי הזיקה דאוריתא והיציאה דרבנן מכל מקום נפלה לו מאחיו חרש והוא גם כן חרש מוציא ברמיזה ואין גוזרין חרש אטו פקח שני אחים חרשים נשואים שתי אחיות הן ששתיהן פקחות הן ששתיהן חרשות הן שאחת פקחת ואחת חרשת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים הן ששניהם פקחים הן ששניהם חרשים הן אחד פקח ואחד חרש פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי אחות אשה היא ואם היו נכריות ומת אחד מהם השני אינו יכול לחלוץ שהרי אם הוא חרש אין יכול לומר לא חפצתי לקחתה ואם היא חרשת אינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנוסו ואחר שכנס אם רצה יוציא בגט דאתי גט חרש ומפקיע זיקת קדושי חרש:

7 יש שואלים חרש מעיקרו שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שנמצאת זיקתו דאוריתא ואין יכול להוציא ברמיזה שנמצא כונס ואינו מוציא לעולם אם מת אותו חרש אם מתיבמת לשלישי אם לאו ונראין הדברים שלא יכנוס דאשת שני מתים היא שהרי זיקת שני יבמים עליה שכניסת הראשון אינה כניסה מעליא לאפוקה מזיקה ולעשותה אשת איש לגמרי הרי היא כעין מאמר וכבר אמרו מי שעשה מאמר ביבמתו ומת אינה מתיבמת לשלישי מחמת שתי זיקות ויש חולקין לומר שאינו דומה שהמאמר אינו כלום אלא דרבנן אבל זה מדאוריתא נפלה קמיה וכשייבם פקעה לה זיקה לגמרי ואע"ג דהכא אי אפשר לו לחלוץ וקיימא לן כל שאינו לחליצה אינו עולה ליבום בחרש מיהא יבום לאו בחליצה מיתלי דהא כי נפלה ליה יבמה מאחיו פקח כונס ואינו מוציא לעולם ונמצא אע"פ שאינו עולה לחליצה עולה ליבום והאי דלא יוציא עולמית משום דגט דידיה לא מפקע יבום דאוריתא ואע"ג דיבם בן תשע לא מהני ביבמה אע"ג דרמיא קמיה מדאוריתא למעקר זיקה לגמרי אלא שצריכה חליצה התם משום דביאת קטן לא קניא לגמרי אבל חרש דגדול הוא ביאתו מפקעת הזיקה לגמרי ומתיבמת לשלישי הן חרש הן פקח וכן כתבוה גדולי הדורות:

8 ממה שכתבנו למדת שכל שנשתטה הוא או נתחרש לא יוציא עולמית עד שישתפה אבל אם נתחרשה היא יוצאת אבל אם נשטית לגמרי אם אינה יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה אינה מתגרשת כלל אף מן התורה שהרי משלחה וחוזרת היא ואם יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת מדברי סופרים ואם יודעת לשמור את גיטה אבל לא עצמה דבר תורה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה והרי אין אנו צריכים לדעתה הואיל ועל כרחה מתגרשת אלא שחכמים אמרו אינה מתגרשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכך נתפרשה ביבמות פרק חרש:

9 כל שנתחרש הוא שהפקענוהו מלגרש פירושו אפי' בחריף הרבה שהרי הפקענוהו אף על ידי כתיבה ולענין ביאור מיהא צריך לעיין שהרי אביי היה סובר כאן דעולמית דקאמר לטפויי מתוך הכתב קא אתי ובפרק חרש נראה שהוא סובר כרב פפא דעולמית אתא לכדר' יצחק דהא קאמר עלה דההיא דר' יצחק אמר אביי דייקא נמי דגבי דידה תני לא יוציא וגבי דידיה תני לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאוריתא הא דרבנן ושמא קבלה מרב פפא וליכא מינה סייעתא לר' יוחנן אלא דדר' יוחנן מיהא לא מדרבא מדחיא:

10 המשנה השניה ואינה מענין הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי מה שאמרו בנשתתק נכתוב גט לאשתך וזו לא בנשתתק היא שנויה אלא בשכיב מרע דעלמא או אף בבריא אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה וחזר ונותנו לה הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אמר הר"ם פי' אמרו לו לא ירצה בו מי שאחזו קורדיקוס אבל לאיזה שיזדמן וכן אמרו לו נכתוב הגט ואמר להם ותנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא עצמו כתבו וחתמו לה:

11 אמר המאירי שאלו לו נכתוב גט לאשתך אם בשכיב מרע כדי שלא תזקק ליבם ואם בבריא כגון שהיה מפרש ויוצא בשיירא ואמר להם כתובו ובא להשמיענו שהם בעצמם צריכין לכתבו ולחתמו וכן יכולים ליתנו שהרי כתבו של מפרש ושל שכיב מרע ככתבו ותנו הוא ולא בא עכשו ללמד אלא שאם לא כתבוהו הם בעצמם אלא שאמרו לסופר לכתוב וחתמוהו הם או שאמרו לעדים וחתמו על פיהם על דעת שיתנוהו לבעל ויתנהו לה אפי' נתנוהו לו לאחר שנכתב ונחתם ונתנו לה אינו כלום עד שיכתוב הכותב ויחתמו העדים בצוויו של בעל והוא שאמר עד שיאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וא"כ כשאמר להם כתבו הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום ורשאים ליתן שהרי כתבו שלו ככתבו ותנו ואין רשאין לומר לסופר שאין אומרין בזו שליח עושה שליח דמילי לא מימסרן לשליח ובפרק התקבל ס"ו ב' נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בענין זה ושניהם מודים באמר לשנים שאפי' אמר להם קנו בלא כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואפי' לא ידעו שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתבו ויתנו שלא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתבו וכל שכן אם אמר להם כתבו או כתבו ותנו וכן שניהם מודים שאם אמר לשלשה תנו לחודיה לדעת ר' מאיר עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח ולדעת ר' יוסי אף בשלשה ואף בתנו לחודיה מילי לא מימסרן לשליח ויכתבו הם בעצמם ולא עוד אלא אפי' אמר להם אמרו לסופר פלני שיכתוב ולפלני ופלני שיחתומו שעשאן שלוחים לכך אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיצוה לכתוב ולחתום ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו שהרי כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סופר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר ועד שהם חתימת שני עדים ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלר' מאיר דאמר דכל דקאמר אמרו שהרי לא מתכשר בהכי דלדידיה נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל ואי סלקא דעתך מודה ר' יוסי באומר אמרו הא איכא לדידיה נמי הך חורבא דכתיבנא אלא דאף באומר אמרו פליג והלכה כר' יוסי הילכך בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר כתבו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שביארנו:

12 וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

13 המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתתי אינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם שיעור זאת המשנה לפי מה שאספר בראש אמר לאשתו זה גיטיך אם מתי מחולי זה לא אמר כלום לפי שהעקר אצלנו אין גט לאחר מיתה אלא אם ביאר דבריו ואמר מעכשיו או מהיום אולם אם אמר מהיום ולאחר מתתי הנה הוא ספק אם בעבור שאמר מהיום הרי הגט כשר וכשאמר לאחר מתתי הוי תנאה או חזרה הוי והוא גט בטל כמו שאמרנו שאין גט לאחר מיתה ולזה חולצת ולא מתיבמת לפי מה שהתבאר בששי מיבמות וכולן שהיו להן קדושין או גירושין בספק חולצות ולא מתיבמות:

14 אמר המאירי זה גיטיך אם מתי ולא אמר מהיום או זה גיטיך מחולי זה ר"ל מסוף חולי זה ואילך או זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום שכל אלו משמען שאין הגט חל עד שימות ואין גט לאחר מיתה ואם מת יכולה להתיבם אבל אם אמר מהיום אם מתי או מעכשו אם מתי הרי זה גט שהרי לכשימות חל הגט למפרע משעת נתינה ואם מת אין מצריכין אותה חליצה מספק ואם מתי דקאמר תנאה הוא והרי הוא כאלו אמר הרי זה גיטיך על מנת שימות מחולי זה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן בהאי דקאמר ולאחר מיתה אי תנאה הוי כאלו אמר מהיום אם ימות ונמצא כשמת נתקיים התנאי שנמצא שהוא גט משעת נתינה אי חזרה הוי ר"ל שחזר בו ממה שאמר מהיום וחזר ואמר לאחר מיתה ואע"פ שבענין מתנה בפרק יש נוחלין אמרו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ותו לא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה כמו שביארנו בפרק יש נוחלין במשנה התשיעית אבל בזו אין מקום לומר כן ומתוך כך אם מת חולצת ואינה מתיבמת:

15 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: