מאירי על גיטין ל״ז

1 היתומים אין צריכין פרוזבל רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים וכן כל בתי דינין שבכל דור ודור ואין בזה חלוק ולא סוף דבר באין לו אפטרופוס אלא אף ביש לו ולא סוף דבר במנהו בית דין אלא אף במנהו אבי יתומים שהרי מ"מ מפסיד מסלקינן ליה מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם והרי הוא כמי שנמסר להם:

2 לא נתקנה תקנת פרוזבל אלא על הלואות המצויות מעתה אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ר"ל שיהא ללוה קרקע שכל שאין לו קרקע אין הדבר מצוי להלוותו ומילתא דלא שכיחא לא עבוד בה רבנן תקנתא וכן כל שיש שם קרקע נגישתו קלה והרי הוא דומה מעט לנגוש עד שהפרוזבל אינו אלא כעין גלויי מילתא היה לו קרקע אפי' לא היה שוה בכדי חובו כותבין עליו שהרי פורע וחוזר ופורע כקטינא דאביי ואפי' מועט בכדי קלח של כרוב לא היה לו קרקע אבל יש קרקע לערב כותבין עליו לא היה לו ולא לערב אבל יש לו חוב על אחר שיש לו קרקע או לערב שיש לו ממנו כותבין פרוזבל על זה על סמך קרקע של חברו הואיל וחברו חייב לו או של ערב שלו והוא הדין לבעל חובו של ערב ואין בכל אלו חלוק בין קבלן לשאינו קבלן וכולהו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכבר ביארנו דיני שמועה זו של ר' נתן ברביעי של קמא:

3 לא היה ללוה ולא לערב ולא לבעל חובו של אחד מהם הרי המלוה מזכה לו כל שהוא בשדהו והסכימו בה הגאונים אפי' שלא בפניו ואע"פ שחוב הוא לו מ"מ זכות הוא אלא שחובה מתגלגלת על ידו אלא שאני חוכך בה אם זכות כזה נעשה שלא בפניו אלא שאיפשר שהתקנה כך היתה והפקר בית דין הפקר או שמא זכות הוא לו שלא יהו נמנעים מלהלוותו ולא רצה לזכותו אלא שהשאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבל היה לו עציץ נקוב אפי' היה מונח על גבי יתדות כותבין עליו הואיל ויונק מן הארץ אבל שאינו נקוב אם היה מונח על גבי יתדות אין כותבין עליו ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכר לו וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו ובמשניות של שביעית אמרו היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה ר"ל שהיא שלו אלא שממושכנת ביד אחרים שמכל מקום שלו היא ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו שאף במושאלת כן כמו שביארנו וכן אמרו שם שכותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופסין:

4 תלמידי חכמים הלווים זה מזה מוסרין את דבריהם לחבריהם ודיים שמסירת דבריהם כמסירת השטר או ככתיבת הפרוזבל יודעים הם כונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנין באמירה:

5 שביעית משמטת את המלוה ולא סוף דבר מלוה על פה אלא אפי' מלוה בשטר ולא סוף דבר שאין בה אחריות אלא אף שיש בה אחריות נכסים ואין אומרין כל העומד לגבות כגבוי דמי ואם סיים הלוה למלוה שדה לגבות הימנה חובו ר"ל שייחדו לו אפי' כתב לו שיהו כל נכסיו אחראין שאין זה יחוד גמור יש אומרים שאינו משמט וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שחכמי הדורות כתבו שזו לדעת האומר בשטר שיש בו אחריות שאינו משמט נאמרה וכבר נדחית והילכך אפי' סיים משמט ולא עוד אלא אף באפותיקי מפורש הואיל ומצי מסלק ליה שהרי משכונה כאפותיקי מפורש הוא ואמרו במציעא פרק נשך משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ונמצא שהם דוחים זו שבכאן מפני אותה שבפרק נשך וגדולי המחברים פסקו את שתיהן זו שבכאן בהלכות שמטה ויובל פרק תשיעי ואותה של פרק נשך בהלכות מלוה ולוה פרק שביעית ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והוא תמה גדול:

6 ומכל מקום יש מפרשים שם באתרא דמסלקי מארעא לארעא ומכיון שיכול לסלקו מקרקע לקרקע אין זה יחוד כלל אבל כל שאין יכול לסלקו מקרקע לקרקע אעפ"י שיכול לסלקו במעות אינו משמט ואם כן אף סיים לו שדה כן ונמצא שנתקיימו שתיהן וכן עיקר:

7 כבר ביארנו במוסר שטרותיו לבית דין שאינו משמט וכן הדין במלוה על המשכון של מטלטלין שאינו משמט שכל שבמטלטלין בעל חוב קונה משכון אבל אם הלוהו ודר בחצרו שלא בתורת משכון אלא שדר שם מאליו ובהיכר כגון שיעלה לו שכר אף לדעת האומר במשכון של קרקע שאינו משמט הרי זה משמט שאין זה קרוי משכון שהרי לא יחדוהו לכך ולא הביאוה כאן אלא דאי טעמא דמשכנתא משום דתפיס הא נמי תפיס ואעפ"כ אינו משמט עד שהוצרך לבא במשכון מטעם שבעל חוב קונה משכון ולא עוד אלא שאף כשהביאו בסוגיא זו על ענין זה אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו יש מפרשים שלא מתפישת הקרקע הוא מקשה שהקרקע מי הכניסו שיהא קרוי תפיס וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא לא אמרה אלא על השכירות שהוא חייב לו מדירתו יהיה לנו לומר שיעכבהו בחובו ולא יהא שביעית מעכבתו ואינו כן שהשכירות אינו נשמט וחובו נשמט וזהו עקר הדברים:

8 וזה שאנו אומרין ששכירות הבתים אינו משמט אע"פ שלא הוזכר במשנה בהדיא מ"מ דומה היא להקפת חנות ולשכר שכיר שאינן משמיטין שאין זה מלוה ושמא תאמר היאך לא הוזכרה שם ואם מפני שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט למה הזכיר הקפת חנות ושכר שכיר ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין שאין משמיטין והיה לו לומר דרך כלל כל שאינו דרך מלוה אינו נשמט יראה שהקפת חנות מלוה היא והוצרך בה ללמד שאינה משמטת ולהוציא מדעת ר' יהודה שאמר שם דוקא בכותב פירות אבל בכותב מעות משמט ושכר שכיר לא הוצרך ללמד אלא שמתוך שכתוב בו ואליו הוא נושא את נפשו הייתי אומר שאף זקפו במלוה לא ישמט ומתוך כך הוצרך במשנה ללמד שני אלו אחת מצד עצמו שאינו נשמט ואחת מצד שאם זקפן במלוה נשמט וכל האחרים למדים מאלו ואונס ומפתה ודומיהם אשמעתא אחרינא היא ומשום דכל שבבית דין גבוי ועומד הוא:

9 זהו עיקר הדברים ואע"פ שבסיפרי הזכירו גזילה ופקדון ושכר חמור מילתא דלא צריכא טרח וכתבה ויש שמפקפק בשכר בתים ואינו כלום ומכל מקום אף לדעת המפקפק בה יש לפרש בסוגיא זו הלוהו ודר בחצרו דתפיש שהרי חייב לו השכירות והיה לנו לומר שהוא כעין משכון הכי נמי דלא משמט וודאי משמט הוא דהא מכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוה ליה תוך זמן עד שאין נאמן לומר בו פרעתי וא"כ פירושו בשלא הגיע סוף זמן השכירות בשעת השמטה שאם כן הרי באו כאחד ונראין הדברים מ"מ שאם היה ביד המלוה פקדון מן הלוה שיכול לעכבו ולומר כבר החזקתי בפקדונך קודם שישמט דעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא וכן מגו דמצי אמר החזרתי וכן מצאתיה לגדולי ההר:

10 יראה מסוגיא זו שזו שאמרו בעל חוב קונה משכון אף במשכנו בשעת הלואתו כן שהרי המלוה על המשכון ענינו שמקבל משכון בשעת הלואה ובהרבה מקומות אמרו אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה עד שמתוך כך מפרשים כאן שאני משכון דקם ליה מדר' יצחק ומדחזינן במשכנו שלא בשעת הלואה מיהא דקני ליה אף בשעת הלואה שעבוד יש כאן ואינו משמט ויש מפרשים דהתם אימר הוה דקאמר ומכל מקום ר' יצחק על שתיהן אמרה ומ"מ מה שראוי לפסוק בדברי ר' יצחק הן במשכנו בשעת הלואה הן במשכנו שלא בשעת הלואה הן לענין גניבה ואבדה הן לענין אונסין הן לענין קצת בלבולים שבא ביד המפרשים כבר ביארנוהו במציעא פרק האומנים ובשבועות פרק הדיינין:

11 זה שביארנו במשכון שאינו משמט דוקא כשהמשכון בכדי החוב אבל אם היה החוב יתר על המשכון משמט את היתר וכבר ביארנוה במציעא פרק זהב:

12 שביעית אינה משמטת אלא בסופה וכל השביעית עצמה גובה את חובו בין שהלוה קודם שביעית בין שהלוה בשביעית עצמה שאין ההשמטה עד שתשקע החמה בערב ראש שנה של מוצאי שביעית שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה ובפרשת הקהל הוא אומר מקץ שבע שנים למועד שנת השמטה בחג הסוכות מה להלן לאחר שבע אף כאן לאחר שבע:

13 מעתה אין צריך לומר שהמחזיר חובו בשביעית יקבלנו שהרי אף לתבעו רשאי ואפי' בכ"ט באלול יכול לתבוע ולנגוש או לכתוב פרוזבל וזה שאמרו כאן המחזיר חוב לחברו בשביעית פירושו לאחר שעברה שביעית וכבר אמרו במשניות שביעית על המחזיר שרוח חכמים נוחה הימנו אלא שאמרו עכשו על המלוה שצריך שיאמר לו משמט אני ואם אומר לו הלה אעפ"כ יקבל ואם לא אמר אעפ"כ רשאי הלה לעכבו בדברים עמו ולהעמידו כתליה שלא לילך עם המעות אלא שיסבבנו בדברים היאך הלוה לו מעותיו לאהבתו אלא שמצד המצוה הוא משמט ושמצות ההשמטה על המלוה אלא שהלוה יכול לפרוע אם ירצה אלא שהוא מודיעו שאינו יכול לתבעו עד שיאמר הלה אע"פ שאינך רשאי לתבוע רוצה אני לפרוע ולא בחוב אני נותן לך אלא כעין מתנה וכל שאמר כן יקבל מיד וזהו ענין ותלי ליה וגדולי הרבנים מפרשים שאם לא אמר אעפ"כ המלוה כופהו בכך ומלשון תלה ליה לפפי ואין הדברים נראין ויש מפרשים שאומר לו משמט אני ותולה עיניו בכיס עד שירגיש הלה שמעותיו הוא רוצה עד שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן שיאמר לא בחובי אני נותן וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב משמט אני בשפה יפה והימין פשוטה לקבל ומ"מ אם הלך לו הלה כשאמר לו משמט אני רשאי הוא להודיע צערו לאחרים ורשאים אחרים לילך ללוה מאליהם שלא בשליחות המלוה לומר לו לא יפה עשית שהיה לך לומר אעפ"כ ולא עוד אלא שאם מתיראים שהלוה יהא מושך ידו מלחזור אצל המלוה מחשש שמא יגרום חטאו ויקבל מותר לבא עמו בתחבולות ובמתק דברים כלומר היאך לא אמרת לו אעפ"כ להפיס דעתו וכי סבור אתה שאף כשתאמר כן יקבלנו וכיוצא בדברים אלו ואם חזר להביא לו מעותיו ולומר לו ואעפ"כ יקבל וכן כל כיוצא באלו:

14 תבע הלואתו אחר שביעית אם יש עמו פרוזבל מגבין אותו ואם אין לו פרוזבל גוערין בו על שתבע והולך לו ואם אמר פרוזבל היה לי ואבד יש פוסקים שהוא נאמן כרב שאמר כן בסוגיא זו מפני שמאחר שבידו היה לעשות פרוזבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ולא עוד אלא שפותחין לו והוא שכשיבא לפרוע שטרו או חובו שבעל פה אומרין לזה שלם ואם הנתבע פוטר עצמו בטענת שביעית שואלין לו פרוזבל היה לך ואבד ואם הוא אומר כן גובין לו וכן כתבוה גדולי המחברים וכדעת רב ומ"מ הדברים זרים בעצמן שאם כן כמה נפגמה תקנה זו ועוד דניחא לן למיפסק כסתם מתניתין דפרק הכותב פ"ט א' והביאוה כאן ר"ל וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו והוה ליה סתם מתני' ומחלוקת דבריתא והלכה כסתם וכן נראה לי ומ"מ חכמי הדורות נוטים לפסוק כרב גם כן והוסיפו בה שאם אמר על מנת שלא ישמיטנו שביעית הלויתי נאמן והרי זה כפרוזבל היה לי ואבד ואף גדולי המחברים כתבו שאם טען הלוה במלוה זו שאחר הפרוזבל היתה ומלוה טוען שקודם הפרוזבל היתה נאמן:

15 כבר ביארנו בשבועות פרק כל הנשבעין במשנה שבו שהשביעית משמטת את השבועה ר"ל שאם חייבוהו בית דין שבועה במלוה או בשאר דברים שאם הודה בהן עכשו היתה השביעית משמטתם כשם שמשמטת גוף הענין אם הודה בו כך משמטת השבועה אם חייבוהו שבועה אבל שבועת השומרין ושותפים ואריסים ופקדון וכל הדברים שאם הודה בהם אין השביעית משמטת אינו משמט את השבועה ולפי דרכך אתה למד שהמלוה שכפר בה קודם שביעית אין שביעית משמטתה שאם כן מה הוצרך להשמטת השבועה ומה הוא נשבע לו והרי הוא פטור ואע"פ שאיפשר להעמידה בהקפת חנות ושכר שכיר שאינם נשמטים מ"מ סתם נאמרה אלא שהדין כך הוא והוא שאמרו בבריתא מלוה כפרנית אינה נשמטת ר"ל שכל שתבעו וכפר בו עד שהגיע סוף שביעית ואחר שביעית הודה או באו עדים אינה משמטת ובתלמוד המערב אמרו בפרק הניזקין מלוה שנעשית כפרנית אינה נשמטת כפרנית שנעשית מלוה נשמטת ופירשו בה גדולי הדורות מלוה שנעשית כפרנית בדרך שביארנו שהלוה לו קודם שביעית וכפר לו עד סוף שביעית וכפרנית שנעשית מלוה ר"ל שהודה קודם זמן ההשמטה:

16 במשניות שביעית אמרו פרוזבל המוקדם כשר והמאוחר פסול ופירוש הדברים שהפרוזבל אינו מועיל אלא להלואות שנעשו ביום מסירתו אבל מה שהלוה אחר הפרוזבל אינן בכלל הפרוזבל מעתה אם בא לבית דין באחד בניסן ומסר פרוזבל מכל הלואות שיש לו אצל פלני ופלני עד אדר שעבר הרי הלואות שמאדר ועד יום הפרוזבל אינן בדין הפרוזבל והרי נמצא שהורע כחו אבל איחר זמנו ואמר עד אייר הרי מיפה כחו שלא להשמיט מהיום ועד אייר שלא כדין ולפיכך פסול:

17 שנינו שם גם כן שהקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה נשמטת שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה נשמט ר' יוסי אומר מלאכה הפוסקת בשביעית ר"ל שהושלמה משמט שאינה פוסקת ר"ל שלא הושלמה אינו משמט וכן שכירות בתים שאומרין שאין משמט כמו שכתבנו למעלה קנסות של אונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין אינו משמט ואם זקפן במלוה נשמטין וכבר ביארנו ענינם עם השמטת כתבה בפרק שני אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבל לכל אחד ואחד חמשה שלוו מאחד פרוזבל אחד לכלם:

18 המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם בן חורין לא ישתעבד רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד אמר הר"ם פי' שאמרו בכאן אמנם הוא לאחר יאוש רבו ראשון ולזה אם פדאוהו מאדניו לשום עבד ישתעבד בו לפי שרבו הראשון כבר נתיאש ממנו ואם פדאוהו לשם בן חורין לא ישתעבדו בו אפי' רבו ראשון לפי שנתיאש ממנו והנה יתבאר דין יאוש בעלים בסוף קמא ובשני ממציעא רשב"ג יאמר ישתעבד בו השני על אי זה ענין ואפי' פדאו לשם בן חורין כדי שלא יהא כל עבד מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו:

19 אמר המאירי עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם בן חורין לא ישתעבד ר"ש ב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישתעבד משנה זו ענינה שפדאוהו אחרים ובתחלת העיון אנו סבורים שכל שנאמר בה ישתעבד או לא ישתעבד על רבו ראשון הוא חוזר וכן שהפודה כשהוא פודהו לשם עבד על דעת רבו ראשון פודה ומתוך כך שאלו בה בגמרא לדעת חכמים שחילקו בין פדאו לשם עבד לפדאו לשם בן חורין במאי עסקינן אילימא לפני יאוש ואף לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון ודאי הואיל ולא נתיאש שלו הוא ולא קנאו הפודה אלא שצריך להחזיר לו המעות ואם לאחר יאוש אף כשפדאוהו לשם עבד אמאי ישתעבד לרבו ראשון והלא זכה לעצמו משעת היאוש אלא שדמי פדיונו עליו חוב ולרשב"ג מיהא ניחא דדילמא לפני יאוש קאמר ולפיכך אמר ישתעבד והרי אתה למד מעתה לפי השאלה שכל לפני יאוש בין שפדאו השני לשם עבד בין שפדאו לשם חורין ישתעבד לרבו ראשון ופורע דמי פדיונו ואם לאחר יאוש לא ישתעבד כלל בין שפדאו לשם חירות בין שפדאו לשם עבד הואיל ולשם עבדות של ראשון פדאו אלא שלשון המשנה מיהא אתה צריך לישב לדעת חכמים על מה אמרו ישתעבד ועל מה אמרו לא ישתעבד ונחלקו בישובה אביי ורבא והוא שלדעת אביי משנתנו כלה בלפני יאוש וכן שכל שהפודה לשם עבד לשם רבו ראשון הוא פודה ולפיכך לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד כלל לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא אע"ג דמדינא הכי הוה חיישינן דילמא מימנעי ולא פרקי ונמצאו מיטמעים ורשב"ג מחזירו לשורת הדין ואף בזו ישתעבד לראשון ולא חיישינן למימנעי שאף כשפודין אותו מבין הגוים להחזירו לעבדותו מצוה היא ואין נמנעין ממנה ורבא פירש את המשנה בדרך אחרת שאילו לפני יאוש ודאי ישתעבד לראשון אף לשם חירות על הדרך שסדרנו תחלה דלמימנעי לא חיישינן כלל ופי' המשנה לדעתו בלאחר יאוש אלא שהפודה פודה לשם עבד לצורך עצמו ר"ל שישתעבד לו ולפיכך כל שפדאו לשם עבד ישתעבד לשני שקנאו ולמטה שאלו ממאן קאני שהרי הואיל ונתיאש הראשון אין זכותו שולט בו ופירשה שמשבאי קנאו ואע"פ שהשבאי לא קנאו אלא למעשי ידיו כמו שיתבאר מ"מ הואיל וכשנתיאש רבו ראשון ברשות שבאי היה לא פקע מכל וכל ועדין אויר שתי רשויות שולט בו שמן הדין שבאי היה קונהו אף לגופו אלא שאין כח בגוי לקנות קניה חזקה כל כך וכשנכנס מרשותו לרשות הישראל חזר לענינו ונתרוקנה רשות בעלים ראשונים לבעלים שניים וכל שכן למי שסובר שעדין צריך גט שחרור מראשון להתירו בבת חורין וגדולי הרבנים פירשו שהוא קונהו מגוי למעשה ידיו ולגופו בטבילה לשם עבדות ונראה מדבריהם שצריך הוא טבילה לשם עבדות ואיני יודע למה:

20 ונשוב לדברינו והוא שלשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו ראשון לא דהא אייאש ולרבו שני לא דהא לשם חירות פרקיה ורשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ונשתנו גירסאות בספרים בישתעבד זה שאמר רשב"ג למי ישתעבד וגדולי הפוסקים גורסין בין כך ובין כך ישתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני וכדקאמרי רבנן לשם בן חורין אע"ג דלשני לא משתעבד וכדקאמרי רבנן ולקמא נמי דינא הוא דלא לישתעבד מ"מ משום תקנה ישתעבד לראשון שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות על סמך שיהא אחד פודהו לשם חירות ומ"מ יש גורסין בין כך ובין כך ישתעבד לרבו שני ר"ל שאף לשם חירות ישתעבד לרבו שני שכל שהוא משתעבד מכל מקום אין בו חשש גייסות שאם תאמר מה הועלנו ושמא ראשון קשה לו ומפיל עצמו לגייסות כדי לבא ביד אחר הא ודאי לא שכיחא ומעבדות לחירות טרח איניש מעבדות לעבדות כלי האי לא טרח ומ"מ קשה לפרש שזה פודהו לשם חירות וישתעבד לו והיאך קונהו למה שלא כיון לבו אלא שהגירסא הראשונה עיקר וכן יש גורסין בין כך ובין כך ישתעבד לראשון מדחזקיה כלומר אע"ג דמדינא הואיל ואייאש כל שנפדה לשם חירות היה לנו לומר שלא ישתעבד כלל וכל שנפדה לשם עבדות היה לנו לומר שישתעבד לשני מכל מקום מחשש גייסות ישתעבד בשתיהן לראשון שבכללם יש חשש גייסות אם שיפדוהו לשם חירות וישתחרר מכל וכל אם יפדוהו לשם עבדות ומפני שהוא אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו אלא שחששא זו באה בדרך זרות שאין אדם סומך במה שאינו נודע לו ושמא יזדמן שהשני קשה יותר ואף כשהראשון קשה ביותר הרי עשרה דברים קשים וכל אחד קשה מחברו אלא שעיקר הדברים כגירסא הראשונה:

21 ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים פסקוה כחכמים וכדעת רבא ונמצא שכל עניני משנתנו חוזרין לדין גמור ואין משנין את הדין כלל לא מחשש מימנעי ולא פריק ולא מחשש גייסות והלכך כל לפני יאוש בין שפדאו הפודה לשם עבד הן לראשון הן לעצמו בין שפדאו לשם חירות ישתעבד לראשון ומחזיר דמיו וכל לאחר יאוש אם פדאו שני לשם חירות לא ישתעבד כלל ואם לשם עבדות אם לצורך עצמו ישתעבד לשני ואם לשם הראשון לא ישתעבד כלל ונותן דמי פדיונו לשני וזהו עיקר הדברים:

22 ואע"פ שאמרו כל מקום שנאמר רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות אף במקום שנאמר בהם חוץ וכל שכן בזה שאמרו עליו בפרק המדיר ע"ז א' אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ומ"מ גדולי המפרשים פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל לביאורו של רבא ואם הדבר כן ראוי לפסוק כנסחא שכתבנו בשם גדולי הפוסקים אלא שהם חולקים אף בזו ומאריכים בה בקצת ראיות אלא שאין בהם הכרח:

23 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

24 גוי אינו קונה את ישראל לגופו עד שיהא צריך ממנו גט בשחרורו ומ"מ קנאו למעשה ידיו בין בכסף בין בחזקה בכסף שנאמר או לעקר משפחת גר וכתוב ביה מכסף מקנתו ובחזקה שנאמר וישב ממנו שבי התורה קראהו שבוי ולא סוף דבר כשהוא קונה את הישראל שאינו קונהו אלא למעשה ידיו אלא אף בחברו גוי כן שנאמר מהם תקנו אתם קונים מהם ר"ל קנין הגוף להצריך גט בשחרורו אבל הם אין קונין מכם קנין הגוף ולא אף הם זה מזה אבל למעשה ידיו קונים ולא סוף דבר בכסף שהוא קנין הגוי אלא אף בחזקה וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומעתה אף ישראל קונהו מן השבאי ואע"פ שהשבאי לא קנאו אלא למעשה ידיו הוא קונהו ממנו קנין הגוף כמו שביארנו למעלה:

25 וגדולי המפרשים שואלים היאך קנאו שבאי אף למעשה ידיו וכי אי עריק ליה מי מצי לאוקומיה בדינא ואי נמי ציית דינא וקאי בהדיה בדינא מי לא מפיק ליה ואם כן אונס הוא וישראל שקנאו היאך זיכה בו הואיל והגוי לא קנאו מן הדין ושאלתם חזקה בעיניהם עד שכתבו שלא נתבררה להם אלא שמתוך הדחק תירצו בה דברים זרים ולדעתי איפשר שכבשו בשעת מלחמה או שאף דרך גזילה קנאו ביאוש ודמים הוא חייב לו שאין העבד נגזל עד שתאמר שאינו מתיאש ודעתו לברוח דעבדא מיהא מה לי הכא מה לי התם הכא עבדא קרו ליה והכא עבדא קרו ליה אלא האדון הוא הנגזל ומדאייאש ליה קנייה והדברים פשוטים: