מאירי על גיטין י״ג

1 כבר ביארנו במשנה ששכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני בין שאמר תנו מנה זה והוא הקרוי כאן צבורים ומונחים בקרן זוית כלומר שעליהם הוא אומר מנה זה בין מנה סתם כגון שאמר תנו מנה לפלני ולא רמז על איזה מנה שנותנין לאחר מיתה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין אומרין במנה סתם שמא מנה קבור קאמר שאין חוששין למנה קבור:

2 ומכל מקום בריא שאמר תנו מנה לפלני אינו כלום ואפילו בצבורים ושאמר מנה זה שאין מטלטלין של בריא נקנין עד שימשוך ואין צריך לומר במנה סתם ומכל מקום אם היה אחד חייב לזה מנה ואמר לי מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ואפי' במנה סתם שדין זה ר"ל מעמד שלשתן אין בו חלוק בין מלוה לפקדון אלא נאמר הוא אף במלוה אע"פ שאינה בעין הא שלא במעמד שלשתן לא קנה אף בצבורים עד שימשוך:

3 ויש שואלים ואחר שמת בריא זה שאמר תנו מנה לפלני או תנו מנה זה לפלני יתחייבו היורשים ליתנו מתורת מצוה לקיים דברי המת בין במנה זה בין במנה סתם שהרי דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אף בבריא שצוה ומת כמו שיתבאר למטה בענין הולך מנה לפלני וכן מצוה היא שכופין עליה וכמו שאמרו בפרק השולח פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירשו אחרוני הרבנים שאין דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אלא כשהמצוה הוציא הדבר מרשותו ומסרו ליד שליש כגון הולך מנה לפלני האמור למטה וכגון משליש מעות לבתו וכגון תנו שקל לבני שמסר הנכסים לאפוטרופוס אבל זה שאמר תנו וכשמת עדין הממון בידו אין אומרין בזו מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי מתנת שכיב מרע דאפי' במקצת בעיא קנין כי מית מיהא לקנינהו משום מצוה לקיים דברי המת אלא שלא נאמר כן אלא כשהוציא הממון מידו ואע"פ שפלנית שפחתי עדין היא ברשות היתומים הואיל ויש לה דעת לזכות בעצמה הרי היא כמי שיצאה מתחת ידו ולא סוף דבר לדעת המפרשים יעשה לה קורת רוח ותשתחרר אלא אף לדעת המפרשים קורת רוח שלא להטריחה במה שהיא אומרת שאינה יכולה לעשות מכל מקום זכתה בעצמה לאותו קורת רוח ואע"פ שבמעשה של אסור גיורא הנזכר בבתרא קמ"ט א' לא באו בו מטעם מצוה לקיים דברי המת בזו מכל מקום כשהוציאם מתחת ידו לא הוציאם על דעת שינתנו לרב מרי בריה ועוד שדין מצוה זו אינו אלא כשהוא מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו אבל על אחרים לא ואם כן אין מצוה על רבא שהיה נפקד וזוכה בפקדונו מן ההפקר להחזיר מה שזכה בו מדין מצוה לקיים דברי המת ויש מתרצים שמצוה לקיים וכו' אין כופין את היורשים עליה כדין מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם שאין כופין עליה וקורת רוח של שפחה מכיון שאמר שלא ישתעבדו בה הרי הוא כמי שהפקירה והרי אמרו במפקיר עבדו ומת שכופין את היורשים לכתוב לו גט שחרור ואין זה כלום שהרי אף בתוספתא של בתרא אמרו האומר נתתי שדה זו לפלני נתתיה לו תהא שלך הרי היא שלו יטול פלני בנכסי יקנה פלני בנכסי יחלוק פלני בנכסי הרי זו מתנה תנתן לו רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת כלומר רבי אומר זכה שהוא כאומר לו הריני נותן שדה פלני לפלני וכלן בשטר וחכמים אומרים לא זכה שאין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשו ואע"פ כן אם מת מצוה לקיים וכופין אותו עליה ואף זו קשה לתירוץ ראשון שהרי תנתן לו לא יצא הממון מתחת ידו ונמצאו שני התירוצים נפרכים ביד של תוספתא זו:

4 ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שכל שהמת מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו או לשלוחיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים את דבריו בין במוסר בין במצוה כגון הולך מנה לפלני שמינה השליח לכך וכן תנו שקל עשו לה קורת רוח אבל כשאומר הריני נותן לפלני כך ולא צוה ליורשים שיתנו ומת אין בזו דין מצוה לקיים וכו' אלא קנה מן הדין קנה וזו היא שאמרו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומתניתין דקאמר תנו לא ליורשים הוא אומר כן שאלו כן כופין עליה ואין צורך למעמד שלשתן אלא שלעדים הוא אומר כן כלומר היו עלי עדים יתנו לפלני מנה שאני נותן לו ואין זה אלא כמוסר דבריו בתורת עדות וכן יראה לי לדעת זו מה שאמרו בפרק התקבל בגניבא שאמר זכו ארבע מאה זוזי לר' אבינא שלא היה אלא כמוסר דברים לעדים ומכל מקום קשה לי לדבריהם זו שבתוספתא שהזכרנו שהרי תנתן לו אינו לשון צווי ליורשים ומכל מקום אפשר לפרש שהוא אומר להם דבר זה כמצוה להם שאף בשפחה יש גורסין יעשה לה קורת רוח בלשון נפעל ואע"פ שהם כתבו ביטול יקנה ויחזיק שאינן לשון צווי ליורשים מכל מקום תנתן לו אפשר שהוא כענין ציווי כענין יעשה לה קורת רוח ומכל מקום בירושלמי נראה דוקא בלשון ציווי גמור שאמרו שם טבי עבדי עשיתי בן חורין עושה אני אותו בן חורין הרי זה בן חורין וכלן בשטר יעשה בן חורין רבי אומר זכה ורבנין אמרין לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים לא זכה שכופין את היורשים לקיים דברי המת אמר ר' זעירא אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו הא למדת שבאומר שחררו אף רבי מודה שכופין את היורשין לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר כתבו ותנו אין זה צווי ליורשים ובאומר יעשה בן חורין לרבנן אין זה לשון צווי ומכל מקום לשון תנתן הוא פשוט יותר לענין צווי:

5 בריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין לו אבל לא נותנין ומכל מקום שכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין שמתוך שהוא בהול לא כיון דעתו לומר תנו וכן הדין ביוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא כמו שיתבאר:

6 הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא והמשיא אשה לבנו גדול בביתו קנאו ויש בדינין אלו תנאים וכבר ביארנו הדין בארכה במקומו במסכת בבא בתרא:

7 זה שביארנו בדין מעמד שלשתן שקנה בין במלוה בין בפקדון יש שואלים בפקדון מיהא מה צורך למעמד שלשתן יאמר המפקיד לנפקד תן מנה שהפקדתיך לפלני ויזכה זה בשביל המקבל שהרי תן כזכה ותירצו בה שאין אומרין תן כזכה אלא כשבא לידו מתחלה על דעת שיתננו לפלני אבל זו הרי היא בידו תחלה בתורת פקדון ויש מתרצים שבלא מעמד שלשתן אם אמר הנפקד איני נותן לו לא קנה הלה אבל במעמד שלשתן אע"פ שלא קבל עליו הנפקד או שאמר לא אתן קנה הלה וראיה להם ממעשה של איסור הנזכר בבתרא קמ"ט א' דאמר רבא במעמד שלשתן לא אזילנא אלמא דאי אזיל מקני ליה על כרחו של רבא שהיה נפקד ואין הדברים נראין שהרי אמר רב אשי בכאן בההיא הנייתא דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה לחדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא כשהנפקד מקבל עליו ליתן ואע"פ שנדחית והעמדנוה כהילכתא בלא טעמא מכל מקום למדין הימנה דדוקא כשהנפקד מקבל עליו כן וזו של איסור האי דקאמר לא אזלנא משום דאי אזיל ולא מקבל אנפשיה למיהב ליה כסיפא ליה מלתא ומכל מקום טעמא דאמימר מוכחא כסברא קמיתא דאי איהו מקבל מאי האי דקאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משעבדנא וכו' והלא עכשו מיהא משעבד עצמו בכך ומכל מקום איפשר שאין הקבלה שעבוד גמור:

8 טעם זה שהזכרנו בשמו של אמימר והוא מה שאמר נעשה כאומר בשעת מתן מעות משעבדנא לדידך ולכל מאי דאתי מחמתך ודחה בסוגיא זו ממה שהקשו עליה אלא מעתה הקנה לנולדים הכי נמי דלא קנו כלומר שאם שמעון חייב לראובן מנה ואחר כך נולד לוי והגדיל והקנהו ראובן מה שיש לו אצל שמעון במעמד שלשתן הכי נמי דלא קני הואיל ומהאי טעמא אתיא דהא אפי' לר' מאיר אין אדם משעבד עצמו למי שלא בא לעולם והרי זו לא שמענו שדין מעמד שלשתן אף בדין נולדין הוא נאמר ושמא תאמר והלא כל שכותבין בשטר לו ולבאי כחו משעבד עצמו לנולדים אין זה כלום שכל שכותב בשטר באי כחו פירושו או יורשים או לקוחות ואם יורשים הם אין זה משעבד עצמו להם אלא לאב ומשועבד הוא ליורשים ממילא מתורת ירשה ואם לקוחות עכשו הוא שלוקחים ולא שעבד עצמו להם אלא שזה מכר זכותו להם אבל זה שאין מכירת זכות זה מספקת מן הדין ואתה אומרו שהלווה משועבד מצד שהשעבוד נסתלק למפרע מן המלוה ואשתעבד ליה היאך משעה שלוה לזה שהמלוה הקנהו עכשו נמצא ששעבד עצמו למי שלא בא לעולם ומכל מקום אע"פ שנדחה יש ללמוד הימנה לשאר ענינים וקצת מפרשים למדו ממנה שאם היה כתוב בה בהדיא משעבדנא לך וכו' אם רצה למכרו אין צריך כתיבה ודיו במסירה שהרי הלווה משועבד לכל באי כחו של מלוה ופירוש הדברים דודאי בעי כתיבה כדי שלא יוכל המלוה לחזור אבל כל שהמלוה אינו חוזר אינו צריך כתיבה מצד שיהא הלוה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ובלבד שיביא זה ראיה שבעל השטר מסרו לו בתורת הקנאה אף הם למדים המנה שכל שכתוב בה כן אם מכר זה את השטר אינו צריך למעמד שלשתן הואיל ומביא עדים שבא מכחו דיו בכך לא אמרו בזו מעמד שלשתן אלא בשלא כתב לו בפירוש משעבדנא לך וכו' וכן למדים הימנה למוכר שטר חוב לחברו שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול שלא נאמר יכול למחול אלא מצד שאינה קניה מן התורה זה עיקר השיעבוד הוא דמשעת הלואה אשתעבד ליה ומכל מקום יש חולקין לומר שזו שאמרו נעשה וכו' מתקון חכמים היא או שמא הואיל ונדחה טעמו נדחה כל היוצא ממנה אלא שאנו כתבנוה כן בראשון של מציעא ובקמא פרק חובל גדולי המפרשים למדו הימנה שכל שכתוב בשטר משעבדנא לך וכו' ומכרו אף בלא מעמד שלשתן אינו יכול עוד למחול וכבר נדחית בחבור זה בראשון של מציעא: