מאירי על גיטין כ״ד

1 פרק שלישי בע"ה:

2 כל הגט שנכתב וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בעניני ביאור קצת עניני החלק השלישי בעניני כתיבת הגט ובקצת עניני החלק הרביעי בעניני השליחות אלא שיתגלגל מענינים אלו לדברים אחרים שאינם מן הכונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בהודעת צורך כתיבה לשמה ואם הסופרים כותבים טופסיהם שלא לצורך והניח מקום האיש והאשה והזמן מה דינו ואם צריך לעשות כן לסופרים הכותבין טופסי שטרי הלואות ושטרי מקח וממכר אם לאו השני המביא גט ואבד הימנו ומצאו על אי זה צד נחוש שמא אינו אותו שאבד הימנו ושמא אחר הוא שלא נכתב לשמה ועל איזה צד אין לחוש בכך וצירף בה המביא גט מיד זקן או חולה שיכול ליתנו בחזקת שהוא חי ונתגלגל מתוך כך בקצת דברים שדינם כן ר"ל שדנין אותם בחזקת שהיו בשעת השליחות או עיקר הענין השלישי בעניני השליחות אם חלה השליח על אי זה צד משלחו ביד אחר ועל אי זה צד אינו משלחו ביד אחר אלא שבית דין עושה שליח זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:

3 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול הסופרים מקרים איש פלני מגרש את פלנית ממקום פלני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו יתר מיכן יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב ולאי זה שארצה אגרש פסול מלגרש בו אמר הר"ם פי' אמרו סופרים מקרים לא שיהו קורים גט כשר ואמנם היו מלמדין התלמידים נסחת הגט שידעו לעשותו והוא אמרם בסופרים העשויים להתלמד ואמר יתר מיכן מבואר לפי שהגט אשר נכתב תחלה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה והשם אמר וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא יבאר הייחוד לאחד מהן כלן פסולין ואין בכל הגיטין אחד פסול מן הכהונה בלתי האחרון והוא אמרו כתוב אי זה שארצה אגרש שהוא כיון לתת זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה ואע"פ שהגט פסול:

4 אמר המאירי כל הגט שנכתב שלא לשם האשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין איש פלני מגרש פלנית ואמר זה שמי ושם אשתי פסול לגרש בו פירשו בגמרא שהמשנה כלה שנויה בענין לא סוף דבר בזו אלא אף בזו והתחיל הענין בגט שלא נעשה לשם כריתות כלל לא לשם אשתו של זה ולא לשום אשה בעולם אלא שתלמידיהם של סופרים עשויים להתלמד והסופרים מרגילים אותם בקריאת טופסי גיטין עד שיהיו בקיאים בכך והוא שאמר סופרים מקרין ולא אמר קורין וכתבו באקראי ונזדמן להם שם כשמו של זה העובר וכשם אשתו ואמר זה הרי זה שמי ושם אשתי אינו כלום שהרי לא נכתב לשום צד כריתות בעולם וכריתות כתוב ולא סוף דבר בזה אלא שכתב אחד לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ואמר לו שיתן לו אותו הגט ויגרש בו את אשתו אינו כלום אע"פ שהגט נכתב לשם כריתות הואיל ולא נכתב לשם כריתות של זה אינו כלום דהא בעינן וכתב והרי זה לא כתב ר"ל שלא נכתב לשמו ולא סוף דבר בזה אלא אף אם היו לו שתי נשים שוות בשמותיהן כתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את הקטנה אע"פ שנכתב לשם כריתות דידיה הואיל ולא נכתב לשם אשה זו ומשום דכתוב וכתב לה ואנו דורשין לה לשמה ולא סוף דבר בזו אלא אף אם בשעת הכתיבה התנה שיגרש בו אי זו מנשותיו שירצה הואיל ושמותיהם שוים אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זו נכתב דבשעת כתיבה בעינן שיהא הדבר ברור לשם מי נכתב וכל שלא הוברר באותה שעה אין בה עוד ברירה וזו מיהא אינה יוצאה מן המקרא אלא מטעם שאומרין בה אין ברירה ומתוך כך יתבאר בגמרא שיש לזה האחרון מה שאין בשאר הנזכרים והוא שזה פוסל בכהנה ואומרין בו יש ברירה לחומרא אבל שאר הנזכרים במשנתנו אין פוסלין לכהנה כלל ואע"פ שיש פוסקין כרב שכלם פוסלין חוץ מן הראשון אין נראה כן שהרי יחיד במקום רבים הוא:

5 ולפי מה שיתבאר בשמועה ראשונה של שחיטת קדשים לא נתברר במשנה זו כתיבת גט סתם ר"ל שיכתוב גט בשם פלני וכשם פלנית על שם הראשונה שתזדמן בצרך שמות אלו שאם מן הראשונה הרי לא נכתב לשם כריתות כלל ואם מן השניה הרי נכתב לשם אשתו של נמלך ואין לזו סרך בו כלל ואם מן השלישית הרי נכתב לשם הגדולה ולא לשם הקטנה כלל ואם מן הרביעית הרי מטעם אין ברירה הוא ושמא לשם האחרת נכתב אלא שפיסולו של זה נתברר במשנה שאחריה ר"ל הכותב טופסי גיטין שפירושו שהוא כותבו כדי שיהא מזומן לו בעת הצורך והוא מצריכו להניח מקום האיש והאשה והזמן וכן התבאר בו בגמרא שצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואף בהנחה זו הרי זה גט פסול ואינו כשר לינשא בו לכתחלה עד שיכתב הכל לשמה כמו שהתבאר אלמא שאף כתיבה על דעת מי שיזדמן אינו כלום בגט ופירשו הטעם שם משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא והילכך כל סתמא דידה שלא לשמה הוא וזהו הטעם שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין וחותמין לשמה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו לשמה הוא:

6 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

7 כבר ביארנו במשנתנו שכל שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוים וכתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את השניה ולפי דרכך למדת שהראשונה מיהא שנכתב לשמה יכול לגרש בו אע"פ ששמה כשם האחרת וכשתבא לבית דין בגיטה יתירוה לינשא ומגבין אותה כתובתה ואין הבעל יכול לטעון קטנה גרשתי ונפל לה ואת מצאתו שאין חוששין לנפילה ומגבין אותה כתבתה כענין שני יוסף בן שמעון שאחד מהם יכול להוציא שטר חוב על אחר דעלמא ואין הנתבע יכול לומר מחבירך לויתי ונפל לי השטר ואתה מצאתו ובזו אין צורך לעידי מסירה וכשאמרו בסוף השמועה אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה כו' אין גורסין בה הכא נמי בעידי מסירה שלא הוזקקנו לעידי מסירה אלא לרישא וכן מצאתיה בספרים מדוייקים ואף למי שגורס כן אינו אמור אלא דרך דחיה כלומר אין ללמוד מכאן שיהא אחד משני יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר חוב על אחרים דדילמא הכא נמי בעידי מסירה שראו שזו היא שנתגרשה או שזהו שהלוה:

8 ומכל מקום לענין פסק בזו מיהא אין צורך לעידי מסירה כלל שאין חוששין לנפילה כלל ומכל מקום בראשונה שאמרו כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך שאין זה מגרש בו הא ראשון מגרש בו ומתירין אותה ומגבין לה כתבתה צריך לפרש שהרי שני יוסף בן שמעון אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי הנתבע יכול לומר לא אני לויתי ושמא חברי לוה ואף זה יטעון שמא חברי כתב ונתנו לך מפני שנתן עיניו בך ואע"פ שמ"מ אם הוא אומר חברי כתבו לאשתו ונפל לו ומצאתו אינו כלום דלנפילה לא חיישינן בכתב ונתנו לך מיהא נחוש אי נמי שמא האחר כתבו לשם אשתו ונמלך והשליכו מדעת וזו מצאתהו או שמא אחר שנתגרשה האחרת והותרה בבית דין מסרתו לזו ואחר שכן לא נגבה לה כתובה וכן לא נתירה לינשא אלא שהעמידוה בעידי מסירה שמעידים שזו היא שנתגרשה ומשיאין ומגבין על פיהם שאף בשטר חוב כן ואין צורך לגרוס ור' אלעזר היא שאף לר' מאיר עידי מסירה בכי הא מהנו ופירושו בעידי מסירה בזולת עידי החתימה ואע"פ שבתוספות כתבו דלר' מאיר לא מהני כלל דמוכיח מתוכו בעינן והרי גט זה אין גירושיו נכרתים מתוך עידי חתימה שבו ועידי מסירה הוא שמשלימין את הדבר אין דבריהם נראין שהרי בפרק אחרון אמרו שנים ששלחו שני גיטין שוים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו והעמידוה דלא כר' אלעזר אלמא דכר' מאיר אתיא והרי לא נכר מתוך החתימה באי זו מתגרשת ואע"פ שהם נדחקו בפירושה אין צורך בכך ומי שגורס ר' אלעזר היא נראה שהוא גורסו מפני שמן הסתם אין אדם טורח לעידי חתימה ולעידי מסירה ופירושה בעידי מסירה לבד וכדעת ר' אלעזר או שמא פירשו כר' אלעזר מתוך ששיטת המשנה מוכחת כדבריו והוא כתב לגרש ואע"פ שאיפשר לפרש בכלם חתם מכל מקום האחרונה ר"ל אמר ללבלר כתוב לא שייך ביה חתימה:

9 וכל שהוציאה בפנינו אשה את גיטה ויש בעיר ששמה ושם בעלה שוים לה צריך שתביא ראיה בעידי מסירה אם להיתר נשואיה אם לגוביינת כתובתה ומ"מ יש בה תקון בדרך אחרת ונזכר באחרון של בתרא קס"ז ב' והוא שהקשו שם במה שאמרו שכותבין וחותמין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש דילמא יהיב ליה לאחריתי ששמה כשם אשתו ושם בעלה כשמו שנתן עיניו בה ותירץ זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים זה בפני זה הבעל ואשתו בפנינו ויש מפרשים בה שיהו שני היוסף בן שמעון במעמד אחד בפנינו והיא צריכה לברר אחת מדרכים אלו ולמדת מ"מ שצריך שיהו העדים והסופר מכירין את האיש ואת האשה אלא שגדולי המפרשים כתבו באחרון של בתרא שדי להם בהכרא אפי' על פי אשה או קרוב דומיא דחליצה ואני מפקפק בה כמי שכתבתי שם ומ"מ כל שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ויראה שעל זה סומכין עכשו להקל בכך שכל שעת הדחק שעת סכנה היא:

10 כל מקום ששנו חכמים גט פסול פוסל לכהנה חליצה פסולה פוסלת מן האחים שלא תתיבם עוד להם שמכל מקום שם חליצה עליה וכיון שחלץ שוב לא יבנה וכל שפוסלה לאחים פוסלת לכהנה מדברי סופרים והחליצה אינה אלא ביום וברגל ימין וכל שחלצה בלילה או מעל רגל שמאל חליצתו פסולה אבל אם חלצה לקטן אינה חליצה כלל וכן אם חלצה באנפיליא ר"ל שחלצה מנעל של בגד שעל רגלו אינה חליצה כלל שאינו קרוי מנעל: