מאירי על גיטין ל״ח

1 זה שכתבנו שישראל קונה את הגוי לגופו ר"ל עבד כנעני פירושו בשהגוי מוכר עצמו לו ואף כשלא טבל לשם עבדות קנה גופו אבל בלוקח עבד מן הגוי הואיל והגוי לא קנאו אלא למעשה ידיו אף ישראל הקונה ממנו לא קנאו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות ובטבילה לשם עבדות מיהא קנה הגוף וכן התבאר ביבמות פרק החולץ:

2 עבד שנשנה וברח מבית האיסורין אם קודם יאוש ישתעבד ואם לאחר יאוש יצא לחירות אלא שאינו מותר בבת חורין ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין שאין זה אלא כפדאו אחר לשם בן חורין ואפי' לדעת הפוסקים כרשב"ג בזו מיהא מודו שאין כאן חשש הפלת עצמו לגייסות וכמו שאמרו השתא לקטלא מסר נפשיה דליפוק מינייהו לגייסות מסר נפשיה ומ"מ לשיטתנו אין אנו צריכין לכך שהרי פסקנו כחכמים ואף גדולי הפוסקים שהביאוה לא הביאוה אלא לרווחא דמילתא כלומר אף לדעת הפוסק כרשב"ג אי נמי לתרוצי דלא תיקשי אדר' יוחנן ואע"ג דהוה מצי לתרוצי בגמרא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דעדיפא מינה תריץ ליה:

3 ומהמעשה הנזכר כאן באמתיה דמר שמואל דאישתבאי ופרקיה וכו' לענין ביאור סבורים היו שקודם יאוש הוא והיו מפרשים משנתנו כפירושו של אביי ואיגלי מילתא דלאחר יאוש הוה כשפדאוה לשם ראשון לא תשתעבד כלל כמו שכתבנו ומה שאמרו בה ואפי' גיטא לא אצרכה אין הלכה כן אלא המפקיר עבדו והוא הדין לנתיאש הימנו אע"פ שיצא לחירות אסור הוא בבת חורין עד שיכתוב לו רבו גט שחרור וכופין אותו בכך:

4 מי שנשבית שפחתו ושמע שפדאה גוי אחד לשם אשה ונמצא שהיא מיטמעת ונעשית גויה גמורה ואף הוא אינו רוצה לפדותה להשיבה אליו מצוה עליו לשלח לה גט שחרור כדי שבני ישראל שבאותו מקום ידעו שהיא משוחררת ויהיו משתדלים לפדותה אחר שהם יודעים שבפדיונם תעשה ישראלית גמורה ואפי' ידע שאינם יכולים לפדותה מכל מקום מצוה עליו בכך מפני שמתוך כך מפרסם הדבר ששפחת ישראל היתה ותתבזה עליו לענין אישות ולא תטמע כל כך:

5 המשחרר עבדו או שפחתו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומ"מ במקום מצוה מותר ודוקא בסרך מצוה של רבים כמו שביארנו בשביעי של ברכות מעתה היתה שפחתו מזנה ונכשלים בה בני אדם ועוברים על לאו דלא תהיה קדשה מותר לו לשחררה ומכל מקום אין כופין אותו בכך אלא אם כן נותנין לו דמיו וזה שאמר בכאן הוה כייפנא למרה פירושו בדברים ובתוכחת או שמא בדמיה וא"ת והלא משחרר עבדו באיסור עשה דוקא בחנם ועל הדרך שאסר בעממין שלא ליתן להם מתנת חנם.. ואם בדמיו וכי אלו היה צריך לדמיו והוא נותן לו דמי כספו שנתנו לו אחרים על מנת שאין לרבו רשות בו אינו יכול לשחרר תדע שיש למדין מכאן שאפי' היה צריך לדמיו לא ישחררנו אלא שימכרנו לאחר ואין קבלת דמים ממנו כמכירה לאחר ואין נראה כן שבודאי כל שהוא צריך לדמיו והוא נותן דמי עצמו מותר וזו אם תפרשהו בכפייה בדברים מוטב ואם אתה מפרש בדמים כך פירושו אי לאו דמשחרר עבדו עובר בעשה ומעתה אין לאדם להשתדל בשחרורו בשום צד הוה כייפנא ליה למרא דלישתחררה וניתיב ליה דמיה והורו לו שכל שמצד מניעת אסור אין כאן איסור עשה ומותר ואדרבה יש כאן סרך מצוה כדי שתנשא לישראל ויהא בעלה משמרתה ואע"פ שאיפשר לו למסרה לעבדו ויהא משמרתה מ"מ כל שאינו עושה מצוה עליו בכך או שכופין אותו על הדרכים שהזכרנו:

6 מעתה אין צריך לומר שכן בחציה שפחה וחציה בת חורין שאינו יכול ליחדה לעבדו שמצוה בכך ולא סוף דבר למניעת איסור לאו אלא אף לכל סרך מצוה והרי אמרו בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואע"פ שאין תפלה במנין עשרה מן התורה מ"מ עשה זה אף לדעת האומר חובה שהלכה כמותו מכל מקום הקלו בו לכל צד מצוה אפי' מדברי סופרים והוא הדין לכל צורך רבי' ויש שואלין וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והואיל ומ"מ עשה הוא היאך מעבירין אותו כדי שיזכו אחרים עד שמכאן פסקו קצת מפרשים כר' ישמעאל שאינו אלא רשות והוצרך להתיר משום דבשאר עממין כתוב לא תחיה כל נשמה וא"כ מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואין נראה כן דודאי הלכה כר' עקיבא דקאמר חובה ועוד דהא ר' אליעזר קאי כותיה אלא שאף העשה אעפ"י שהוא מן התורה הקלו בו במקום מצוה מצד שאינו שוה בכל שאין עליו חובה לקנות עבד לקיים בו לעולם בהם תעבודו:

7 כבר ביארנו במקומו שאסור לסייר נכסיו בשבת לידע מה הם צריכים וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת ואע"פ שפסקנו במקומו אוכל והולך עד שתחשך פירושו במי שנזדמן לו כן במקרה מצד אי זה צורך אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע להיות אכילתו כבשאר הימים אע"פ שאוכל מעט בליל שבת מטעם קדוש במקום סעודה מ"מ זלזול שבת הוא וקללת חכמים תלויה על צוארו וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת בשעת הדרשא אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד אלא להיות רובו של יום בקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות על זה נאמר שבת ליי אלהיך:

8 המפקיר עבדו כבר ביארנו שיצא לחירות אלא שצריך גט שחרור וכופין את רבו וכותב לו גט חירות אבל המקדיש עבדו נחלקו בו רבה ורב יוסף בשם רב ולדעת רבה קדוש ויצא לחירות מאי טעמא גופא לא קני לדמי לא קאמר ואע"ג דאי אקדיש בהמה טמאה קדושה לדמים מ"מ בבהמה טמאה הוא מקדיש כל מה שיש לו בו ואין לו לפרוט בו לאי זה דבר הוא מקדישו שמקדישו הוא לגמרי אלא שמצד שאינה ראויה למזבח אין ההקדש מתפשט אלא לדמים אבל עבד כנעני יש לו בו שני קנינים קנין ממון למעשה ידיו וקנין הגוף שלא להשתחרר אלא בגט וכשהוא מקדישו היה לו להזכיר אי זה מהם הוא מקדיש וא"כ גופא לא קדיש שהרי אינו ראוי למזבח ולדמי לא קאמר והרי היה לו להזכיר שקנין הממון שבו הוא מקדיש וא"כ לא נתכון זה אלא לעשותו מכלל עם קדוש ולדעת רב יוסף לא יצא לחירות והרי הוא קדוש לדמיו שאין לקדושת הגוף שבו מקום להקדש וודאי לדמיו נתכוון והלכה כרב יוסף מעתה המקדיש עבדו ושפחתו או המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים הרי הן קדושים ועל זו אמרו שאין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות שלא הקדיש קנין הגוף שיש לו בו להיות שחרורו בידו אלא קנין ממון שבו אבל מוכרין אותו לאחרים שהמכירה בכלל קנין דמים היא וכשנמכרה להם הוה ליה כמי שמכרוה בעלים הראשונים ונתרוקנה להם זכותם ויכולין לשחרר כדין מוכר עבדו לגוי וחזר הגוי ומכרו לישראל אבל לשחררו לא ולא עוד אלא שאף אינו יכול לקבל דמי עצמו ממנו שיתנו לו אחרים על מנת שלא יהא רשות לגזבר בהם שזה דרך שחרור הוא ואפילו לא עשה כן דרך פדיון אלא דרך מקח וממכר מ"מ אין זה דרך מכר אלא דרך פדיון ופדיון הוא דרך שחרור ולמדת מדברינו שאין הלכה כרבי ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו כמותו לומר שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו יש מפרשים אין הגזברים רשאים לשחררו שאין שחרור אלא למי שהדבר שלו אבל גזבר אין העבד לו אלא שהוא עליו כאפטרופוס והרי אמרו אין האפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים כלומר לתועלת היתומים והרי דין גזבר ואפטרופוס שוה:

9 סתם חרמים כלומר שלא אמר שהוא מחרים נכסיו לשמים שאילו כן אף הם לבדק הבית ויכול לפדותם בשוייהם והדמים לבדק הבית ואלו הן הנקראים חרמי שמים אבל סתם חרמים הוא שאומר שיהו נכסיו חרם והרי הם לכהנים ואינם נפדים שנאמר לא ימכר ולא יגאל אלא ניתנין לכהנים כתרומה וכשם שביארנו שיכול אדם להקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים כך הדין בחרם:

10 לענין ביאור הסוגיא יש שואלים היאך הקשו מזו לרב שהרי זה בחרמי כהנים וודאי ראוי לומר שיהא גופם קנוי לכהן כאלו נתנוהו לו אלא שמ"מ אף לדעת זה רבויא דקרא דמרבי עבדים לחרמות אף לחרמי בדק הבית כן דהא בסופא דקרא כתוב כל חרם קדש קדשים הוא ליי וכבר דרשו שם במקומו חרמי בדק הבית ואכולהו כתוב מאדם ושמא תאמר והרי מ"מ בזו לשון חרם קאמר ואין בו לומר דליהוי עם קדוש ואף רב מודה בה אין זה כלום שאף זה איפשר לפרש בו שיהא עליו כחרם שלא יוכל להשתעבד בו ושאלה זו יש לה מקום אף לראשונה ר"ל המקדיש נכסיו שאף זה הואיל ומקדיש נכסיו בכלל הוא לא שיך למימר ביה דלהוי עם קדוש והיה לנו לומר שאף רב מודה בה אלא שבזו איפשר שהוא סובר דמקדיש נכסיו לאו דוקא והוא הדיו למקדיש עבדיו בפרט או שמא מכל מקום כל שאדם מקדיש נכסיו אנו דנין כאלו הוקדש כל דבר בפרט ודנין את כל אחת כפי הראוי לה:

11 ולענין מה שתירץ הכא במאי עסקינן דאמר לדמי יש גורסין דאמר דמי כלומר דמי עבדי עלי וזהו שהקשה אי הכי אידך נמי דאמר דמי וא"כ גזברים מאי עבדתייהו וכולהו קושיאתה ואין נראה כן דאם כן מאי מאדם איכא אין כאן אלא חוב בעלמא ואף בבן חורין כן אלא ודאי לדמי קאמר ר"ל שיהא קדוש לדמיו ושמא תאמר א"כ היאך הקשה לו גזברים מאי עבידתיהו והרי בזו רשותם עליו למכרו לדעת רב מיהא אינו כן שכל שהוא אומר לדמיו פירושו לקנין הממון שיש לו בו ר"ל למעשה ידיו ונמצא שלא הקדיש אלא מעשה ידיי שזה שהיזקק להזכיר דמיו לרעתו היא מפני שהוא סובר שאם לא הזכיר לדמיו יצא לחירות ומ"מ לדידן אף לדמיו רשאי ימכרו ונמצא שלא באה הסוגיא אלא לדעת רב וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שבמחילה מכבודם יש לפקפק בהם ושמא תאמר היאך איפשר לפרשה לדמי והלא מקדיש נכסיו הוא בכלל ולא הוזכר העבד בפרט איפשר שכך הוא אומר כל נכסיו מוחרמים לדמיהם ולשיטה ראשונה דמי כל נכסיו עליו: