ריטב"א על יומא ס״א

1 בקטורת לא מיירי. ואיכא למידק דמ״מ הא קתני סופא וכן בהיכל וכן במזבח. וא״כ אם נשפך הדם בהזאות שבהיכל וצריך לשחוט פר אחד מה יעשה דהא קדמה חפינה לשחיטת הפר וכי תימא שיחזור ויחפון א״כ צריך להקטיר קטורת פעם שנייה ולהחזיר כל מה שעשה בפנים ואנן אמרי׳ דכל אחת עבודה בפני עצמה. וי״ל שלא הקפידו בחפינה של קודם שחיטה אלא קודם שחיטת פר הצריך לפנים ששם צורך החפינה אבל משנגמרה מלאכת קדשי הקדשים אין להקפיד על החפינה שהיא קודם פר הצריך להיכל.

2 שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום. והא דאמרינן לעיל נתערבו לו דמים בדמים מיירי לאחר שנגמרו מתנות שבפנים והיה לו לעשות מתנות שבהיכל וכדתריץ תלמודא למתני׳ דפרכינן מינה בסמוך:

3 ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה. פי׳ סדרא דלישנא דפירכא דלעיל נקטינן והכי בעי למי׳ ואם איתא למה לי למיפסל מפני שהקדים השעיר בהזאו׳ אפי׳ עשאן כסדר לא עשה כלום כיון ששחט השעיר קודם מתן דמו של פר והוא צריך לחזור ולשחוט:

4 במתנות שבהיכל. ועל כרחו להקדים שחיטת השעיר דהא צריך להזות מדם השעיר לפנים כדתנן נטל דם השעיר נכנס למקום שנכנס כו'. וכל הזאות שבפנים קודמין לכל המתנות שבהיכל:

5 ת״ר וכפר את מקדש הקדש זו לפני לפנים. פרש״י ז״ל בא ללמדנו שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על הנכנס לפני לפנים בטומאה והיתה לו ידיעה בתחלה ולא היתה לו ידיעה בסוף דילפינן מקראי בפ״ק דשבועות דף ז' דשעיר זה תולה מן הייסורין על הנכנס במקדש בטומאה עד שיודע לו בסוף ויביא קרבן עולה ויורד ע״כ. פי׳ לפירושו שאין קרבן עולה ויורד בנכנס למקדש בטומאה אלא כשיש לו ידיעה בתחלה ובסוף אבל יש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף שעיר הנעשה בפנים תולה עד שיודע לו בסוף ויביא קרבנו. ואם לא היתה לו ידיעה בתחלה ויש לו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ מכפר דלאו בר קרבן עולה ויורד הוא ואם אין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים כדאיתא התם:

6 אהל מועד זה היכל. פרש״י ז״ל שמכפר על טומאת שאורעה בהיכל. ואת המזבח כמשמעו על טומאה שאורעה לו במזבח ושהה כדי השתחויה שזהו שיעור שהייה למי שנטמא בעזרה כל זה פי׳ רש״י ז״ל. והקשה עליו ר״י ז״ל שאם לא בא הכתוב ללמד אלא על מקומות שנכנס שם אדם בטומאה שהשעיר מכפר עליהם למה לי כל הני קראי דהא כתי׳ שמכפר על טומאת מקדש וכל מחנה שכינה מהתם נפיק כדאמרינן במסכת שבועות מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. ועוד גבי מזבח היכי שייך לאדכורי טומאה אם שמש שם בטומאה אין דם השעיר מכפר עליו. ואם בששהה על המזבח כדי השתחואה לא שייך זה אלא בהיכל שהוא מקום השתחואה. ועוד דאמרינן בפ״ק דשבועות יש להביא ג׳ עבירות ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ופרכינן אמאי לא מוקי להו בקרא. וזה תימה היכי אפשר לאוקומינהו בקרא כיון דמיירי קרא לענין טומאה. לכך פר״י ז״ל דמתנייתא מפרש משפטי הזאות דם השעיר היכן הם. וה״ק את מקדש הקדש אלו הזאות שבפני לפנים על בין הבדים. אהל מועד זה היכל ההזאות שעל הפרוכת מזבח כמשמעו כלומר הזאות שעל המזבח הפנימי. יכפר אלו העזרו׳ שפיכת שיירי הדם שהיה שופך על יסוד מזבח החיצון וא״ת למה לי האי קרא דהא כתי׳ בקראי בהדיא ענין הזאות הללו וכדכתי׳ וכן יעשה לאוהל מועד וגו'. ואי לעיכובא הא כתיב וכלה מכפר כדדרשינן בסמוך. תירץ ז״ל דהאי קרא איצטריך משום דכולה פרשה כתי׳ אהרן והוה ס״ד שאינו נוהג אלא באהרן ואתא קרא ללמד על כל כהן משוח בשמן המשח׳ או מרובה בגדים לעשות כל הסדר הזה וכדתני׳ בתו׳ כהנים וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת״ל לפי שכל הפרש׳ אמורה באהרן לדורות מנין ת״ל וכפר הכהן וגו'.

7 יכפר וכו׳ השוו כולם לכפרה. פי׳ שהכהנים לויים וישראל מתכפרים בדם השעיר הנעשה בפנים כדרך שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבודות:

8 רבי שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעש׳ בפנים מכפר כו׳ ובמסכת שבועות פרכינן לרבי שמעון הרי השוו כולם לכפרה ופריק אין הכי נמי ומיהו האי בדידיה והאי בדידיה כלומר ישראל בשעיר וכהנים בפר:

9 ת״ר וכלה מכפר וכו׳ שכולן כפרה כפרה בפני עצמן פי׳ דלהכי כתב בכל חד את ואת.

10 מכאן אמרו. פרש״י ז״ל לאו אנתן מקצת מתנות ונשפך הדם קאי דההיא לאו מההיא דכפרה כפרה בפני עצמן אלא תליא פלוגתא בחטא׳ אחת או חיטוי אחד אלא אגמר מתנות שבפנים ונשפך הדם קאי שאמרו מכאן שאין צריך לחזור ולהזאת בפנים שהרי כל אחת כפרה בפני עצמה:

11 חטאת אחת אמרתי לך ולא שתי חטאות. פי׳ ואם אתה אומר ממקום שפסק הא איכא שתי חטאות אבל כשאתה אומר ממקום שהתחיל אין כאן אלא חטאת אחת שכלן בהזייה אחת דהזאה דקודם שפיכה אינה מן המנין וכמאן דליתה דמיא: גרש״י ז״ל תניא אמ׳ ר׳ לי חלק ר׳ יעקב בלוגין. ופי׳ ז״ל דקס״ד דהכי קאמר לי חולק רבי יעקב בין הזאות דלוגין דמצורע להזאות של יום הכפורים דאלו במצורע כל שנשפך השמן באמצע דכולי עלמ׳ חוזר למקום שהתחיל דהתם ליכא טעמא למדרש חטוי אחד ודכולי עלמא אמרינן לוג אחד ולא שני לוגין. ופרכינן עלה דהא תניא דאיפליגו בה כדאיפליגו ביום הכפורים ומהדרינן אימא לי שנה רבי יעקב בלוגין כלומר כך שנה לי מחלוקת בזו כמו בזו כלו׳ דמאי דאמרת דחלק רבי יעקב אינו לשון חילוק אלא לשון מחלוקת ששנה זו במחלוקת כך יש לפרש לפי גרסא זו ושיטה זו של רש״י ז״ל אבל ר״ח ז״ל גורס תניא אמר ר׳ לא חלק ר׳ יעקב בלוגין וקס״ד לא שנה בו מחלוקת אלא הכל מודים שמתחיל מן הראש ופרכינן עלה ממתנייתא ופרקינן אימא לא שינה רבי יעקב בלוגין כלומר שלא היה עושה שינוי בין מצורע לשל יום הכפורים וכשם שנחלקו בזו כך נחלקו בזו לומר דהא דקתני לא חלק רבי יעקב אינו לשון מחלוקת אלא לשון חילוק שלא חלק בין זו לזו:

12 רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל. ותימה מנא ליה הא דהא הכא ליכא קרא למדרש חטוי אחד ולא שני חטויין כדאי׳ לעיל. וי״ל דממתנות יום הכפורים גמר שהוא בנין אב לכל מקום והא דלוגין היינו לוג שמן שמביא עם אשמו ומזה ממנו ז׳ פעמים כנגד בית קדש הקדשים ואחר כך מזה ממנו על הבהונות כדכתי׳ ומיתר השמן וגו׳ ואחר כך נותן על הראש כדכתיב והנותר בשמן אשר על כף הכהן וגו׳ ואם יש שם שירים עוד נאכל לכהנים כדאיתא בסיפרא.

13 אלא מעתה דכתי׳ והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי. פי׳ מפני שקראו הכתוב נותר כאלו הוא דבר טפל ושירים בעלמא. פרש״י ז״ל והא קיימא לן דשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ ופרקינן שאני התם דכתיב ומיתר והנותר פירוש שהנתון על הראש הוא מותר דמותר קרייה רחמנא. וא״ת ואמאי לא פריך אי משום דכתיב והנותר אפילו דבהונות נמי דהא קרייה רחמנא יתר ואין סברא לחלק בזה בין יתר לנותר. י״ל דאידך עדיפא ליה למפרך מנותר לנותר:

14 גרש״י ז״ל אמר ר׳ יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת רבי מאיר ור׳ אלעזר ברבי שמעון כו'. פי׳ דקיימא לן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וחייב להקטיר ולזרוק אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והכא נמי אשם מצו׳ ששחטו שלא לשמו ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ אלעזר בר׳ שמעון לר׳ מאיר דאמר ביום הכפורים שאם נשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה הכא נמי יביא אחר. פרש״י ז״ל דכי היכי דהתם אמר ר׳ מאיר שכל עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לבעלים לשם חובה הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר לשם חובה. דאע״ג דכתי׳ כבש אחד אשם. הכא נמי חד הוא כיון שאין הראשון עולה לו. אבל לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאמר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אלמא לא אמרי׳ כמאן דליתא דמיא. הכא נמי עבודה ראשונה חשיבא היא אע״פ שלא נגמר בה כפרה ואם מביא אשם אחר הוה ליה שתי אשמות ואשם אחד אמר רחמנא ולא שנים דהכא ליכא דרשא למדרש כדדרשינן ביום הכפורים חטוי אחד אמר רחמנא ולא שנים חטויין הילכך צריך ואין לו תקנה. זו שיטת רש״י ז״ל. ואינה מחוורת כי מה ענין ההיא דיום הכפורים שנעשו ההזאות הראשונות בכשרות גמורה לאלו שנעשות הכפרה הראשונה בפסול ושלא כהלכה. הא ודאי דכולי עלמא כמאן דליתא דמיא ויש לו להביא אשם אחר. וגרס׳ ר״ח ז״ל יותר מחוורת שהוא גורס אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות. כלומר קודם שנגמרו כל מתן הבהונות דלר׳ מאיר יחזור לראש ואשם אחד הוא. ולראב״ש אין לו תקנה דהא מה שהזה קודם שנשפך במקומו עומד ואם מתחיל ממקום שפסק הוו להו שתי אשמות ואין כאן מקום לדרוש כי היכי דדרשי׳ התם חטוי אחד ולא שני חטויין. וכן פי׳ רשב״ם ז״ל:

15 מתקיף לה רב חסדא והא אותו כתיב. פרש״י ז״ל והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר וא״כ אפי׳ לר׳ מאיר אין לו להביא אשם אחר:

16 תניא כוותיה דר׳ יוחנן. פי׳ לפום פשטא דברייתא משמע דאיכא מאן דתני שמביא אשם אחר ולא דרשי׳ אותו ולא אחר. מדקתני צריך דם אחר להכשירו ורב חסדא דחי דהתם צריך ואין לו תקנה קאמר ופרכי׳ ומי קתני תנא הכי פי׳ דליתני סתם צריך ובעי׳ למימר צריך ואין לו תקנה ומהדרי׳ דאין הכי נמי דהא תניא וכו'. ופליגא דר׳ פדת דלר׳ פדת צריך ויש לו תקנה הוא שמעביר תער על הראש הממורט דלא בעינן קרא כדכתיב דאמר ר׳ פדת ב״ש ור׳ אליעזר אמרו דבר אחד כלומר הסכימו לדעת אחת דלא בעי׳ קרא כדכתי׳ אלא עבדי׳ מאי דאיפשר:

17 ת״ר ולקח וכו׳ יכול בכלי. פי׳ גבי דם אשם של מצורע שיצא לידון בדבר חדש יותר משאר אשמות שזה צריך מתן בהונות ואעפ״כ החזירו הכתוב לכללו לתת ממנו מתן דמים על המזבח וכן אמרו בפ״ק דיבמות שזהו דבר שיצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי'.

18 מה חטאת טעונה מתן כלי. פי׳ לקבל דמה בכלי דנפק׳ לן בכל הקרבנות מדכתי׳ זאת התורה לעולה ולחטאת ולמנחה כו'. וכתיב גבי עולה וישם באגנות. וכן פרש״י ז״ל:

19 ה״ג תנו רבנן אי נמי גרסי׳ תנא וכולן מטמאין וכו'. ולא גרסי׳ תנן התם שאינה משנה בשום מקום:

20 וכולן מטמאין בגדים. פי׳ כששופך הדם והוצרך להביא פר אחד או פרים אחרים אם חזר ונשפך. כולן יש להם דין פר יום הכפורים שאמרה תורה שיהא נשרף בבית הדשן ויטמא בגדי השורף אותו. דברי ר׳ אליעזר בר׳ שמעון פי׳ ואזיל לטעמיה דסבי׳ ליה ממקום שפסק הוא מתחיל. ותנן שכן כולם תורת פר עליהם שהרי נעשה מעשה בדמן. וחכמים אומרים אין מטמא ואינו נשרף אלא אחרון הואיל וגמר בו כפרה. ונראה מן הלשון הזה דאפי׳ בשנשפך הדם בהיכל שאינו מחזיר למה שבפנים. אפילו הכי אינו נשרף אלא אחרון שבו נגמרה הכפרה לגמרי. ואתיא אפילו לר׳ אלעזר בר׳ שמעון. אבל יש שפי׳ דרבנן כר״מ סבי׳ להו דממקו׳ שהתחיל חוזר ולא אתיא הא אלא לאותן שנשפך הדם באמצע המתנות שהפר הראשון שלא עלתה הזאתה כלום אינו נשרף. ואין פי׳ זה נכון:

21 כמה שעירים משלח. פי׳ כשנשפך דם השעיר והוצרך להביא שעירים אחרים להגרלה כמה שעירים משלח: