ריטב"א על יומא מ״א

1 סתם ספרא מני רבי יהודה היא וקתני וכו'. והקשה ר״י ז״ל מהא דאמרינן בפ״ק דחולין וכן בפ״ק דקדושין וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן ק״ו והא גורלות דכתיב בהו חקה ואפי׳ הכי הוה דרשינ׳ ק״ו אי לאו דכתב רחמנא ועשהו חטאת דתניא הגורל עושה חטאת כו'. ומייתי׳ הא מתניתא ומאי קושיא לימא ליה דסתם ספרא רבי יהודה דסבירא ליה דלא כתיב חקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. והגרלה דבר הנעשה בחוץ היא. ותירץ דאע״ג דסתם ספרא רבי יהודה לית לן לאוקומה דפליגי עלה שאר תנאי מסתמא. וכיון דכן אף רבי נחמיה נמי מודה בה כיון דלא פליג עלה ולא נהיר׳ דהא על כרחי׳ פליג עלה ר׳ שמעון דסבירא ליה הגרלה לא מעכבא וכיון דכן מי יימר לן דלא פליג עלה רבי נחמיה נמי. ועוד תירץ ז״ל דבדין הוא דמצי למימר התם הא מני רבי יהודה היא דלית ליה חקה בהגרלה אלא דניחא ליה טפי לאוקומה אפי׳ כרבי נחמיה דאורחא דתלמודא לתרוצי לדברי הכל כל מאי דאפשר. עוד הקשו בתוספות דבסוגיין ולקמן בפרק הוציאו לו משמע דחוקה עכובא. ואלו התם אמרינן מנין לכהן שלא קדש ידים ורגלים ועבד שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר כפורים ולמה לי ג״ש תיפוק לי דחוקה עכובא. ותירץ הר׳ יהודה ב״ר יקר ז״ל דנהי דחקה עכובא שלא יעלה הקרבן לשם חובה אבל לא הוי משמע דפסול אי לאו דאיכא ג״ש:

2 אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות. פירוש כי יוכל לשנותם אחר קריאת שם אלא אם קרא שם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ופירש ר״י ז״ל דקינין לאו דוקא אלא ה״ה לקרבנות בהמה סתומין כגון נזיר שהפריש סתם שתי בהמות לקרבנותיו. ולא פי׳ אי זו לעולה ואי זו לאשם וכן כל כיוצא בזה דגלי רחמנא בקינין וה״ה לכל הקרבנות. והיינו דפרכי׳ בסמוך מההיא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה ובמסכת נזיר פרכי׳ מינה גבי בהמה והא דנקט רב חסדא קינין משום דקראי דלקיחה ועשייה בהכי מיירי.

3 כך הגרס׳ בכל הספרים ולקח ועשה ופרש״י ז״ל דלקיחה היינו דכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים וגו'. וא״כ תלמוד׳ לא דק הכא למנקט ולקחה ונקט ולקח אגב ועשה: ואורחא דתלמוד׳ בהכי כדכתי׳ לעיל:

4 ה״ק מקום. כו׳ עד אינו דין שקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה והא דלא מייתו ק״ו שיקדש השם אפילו שלא בשעת עשייה או לקיחה. דומיא דגורל הקל משום דסבי׳ ליה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא אשכחן בעלמא קדוש השם אלא בשעת לקיחה ובשעת עשייה.

5 מטמא מקדש עני. פי׳ שנכנס למקדש בטומאה וחייב קרבן עני שהוא שתי תורים או שני בני יונה. וה״ה דמצי למנקט שבועת ביטוי ודכותה אלא חדא מיניהו נקט ואין חלוק מהם אלא מצורע כדאיתא לקמן. והפריש מעות לקינו פי׳ מעות סתומין והעשיר ואחר כך אמר הרי אלו לחטאת וכו'. פי׳ ואילו קרבן עשיר אינו אלא חטאת בהמה בלבד. וזה שורת הדין שהוא חייב להביא קרבן עשיר כי השתא.

6 מוסיף ומביא חובתה דהיינו חטאתה מדמי חטאתו ואינו מוסיף על דמי עולתו שאין דמי העולה עושין חטאת: והא הכא דלאו שעת לקיחה ולא שעת עשייה וקתני דקבע. פי׳ דאי לא קבע הרי אין באמירתו כלום ואין כאן דמי עולה ומהדרי׳ ותסבר׳ דהא מתרצתא היא דמותבת מינה והאמר ר׳ אלעזר כו׳ עד וכיון שלא יצא היכא קבע פי׳ הוה ליה כמי שאינו מחויב עולה כלל ואמר אלו לעולתי שלא אמר כלום:

7 אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר מעניותו כו'. פי׳ רש״י ז״ל דעל כרחך אית לן לשבושי מתנית׳ ולתרוצה שפיר דלא ניתנו אחר כך אלא שאמר כן בעודו עני ואפילו לאחר הפרשה ואחר כך העשיר לדידי נמי מתריצנא לה שאמר כן בשעת הפרשת המעות בעודו עני דהוה ליה כשעת לקיחה אי נמי דהאי דקתני ואחר כך אהפרשה בלחוד קאי ופרכי׳ ולר׳ חגא דאמר יצא מאי איכא למימר פי׳ דליכא למימר דרב חסדא דאמר כר׳ אלעזר דכיון דלר׳ אלעזר הוה מתנית׳ משבשתא ובעיא תירוצא כר׳ חגא אית לן לאוקומה. וא״ת והיכא אתיא כר׳ חגא דהא מדקתני מוסיף ומביא חטאתו וכו'. מכלל דקרבן עשיר הוא חייב וי״ל דמודה ר׳ חגאי לכתחלה ולא אמר אלא שיצא בדיעבד בקרבן עני וא״ת ולר׳ חגאי מאי איריא דקתני שהיה עני בתחלה אפילו היה עשיר מתחלתו נמי כדאמר בהדיא. וי״ל דאין הכי נמי ותנא מילתא דשכיחא למיטעי בה נקט דסתמא דמילתא לא היה מפריש קרבן עני אם לא שהיה עני בתחלתו בשעת טומאת מקדש:

8 אלא ואחר כך לקח ואמר. פי׳ דמאי דקתני תנא ואחר כך אמר היינו שאמר אח״כ בשעת לקיחה:

9 הא אין פדיון לעוף. פרש״י ז״ל דאמרי׳ במנחות העופות והעצים והלבונה כלי שרת אין להם פדיון:

10 והא חטאת היא ואזלה למיתה. פי׳ ודמי עולה אזלי לנדבה ולא איצטריך תלמודא לפרושה כיון דהא אמרה מעיקרא:

11 רבי רחמ׳ תורה. פי׳ וליכא למי׳ מה ראית אימ׳ איפכא. דסברא הוא דנימא דעני שהביא קרבן עשיר יצא דהוי למעליותא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא דהוי לגריעותא:

12 מתני׳ והעמידו כנגד בית שלוחו. פי׳ ראשו למזרח שמוציאין אותו דרך שם בשעת שלוחו:

13 אהעמדה קאי. פי׳ שיהא ראשה כלפי עזרה. או אקשירה קאי פי׳ שיהא נקשר בצוארו שהוא מקום שחיטתו:

14 באחריני מערב. פי׳ בשעיר מוסף הנעשה בחוץ.

15 של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. פרש״י ז״ל דבעי חלוקה מדתנן לקמן במכילתין בשעת שלוחו נותן חציו על הסלע וחציו על קרניו: פי׳ לפירושו דמסתמא מזה הלשון שקושרו הוא עצמו שנינו לקמן דמחלקו והיינו דלא אדכרי׳ בשעיר המשתלח אלא לשון אחד. ויש שפירשו דבעי חלוקה שנותן חציו בשל שם וחציו בשל עזאזל דתרוייהו בעו קשירה כדאסקי׳ לעיל ופי׳ רש״י ז״ל הוא הנכון יותר:

16 בעיא כובד. פי׳ שיהא כבד כדי שיפול לתוך שריפת הפרה. הלכך לשון שלו בעי שיעור דאע״ג דאיכא כובד דאזוב ועץ ארז מ״מ כדי שלא ילך הלשון באויר בשעת זריקה בעי שיעור בו כדי להכבידו:

17 כובד תנאי היא. פי׳ ור׳ יצחק כמאן דאמר לא בעי׳ כובד סבי׳ ליה דאי לא שניהם בעו שיעורא:

18 כורכן בשיירי לשון. פי׳ וכיון דאיתא בי׳ שירים שיעורא בעו:

19 כאן בקולחת כאן בנכפפת ויש גורסי׳ קודחת והכל אחד ופי׳ שהיא מעלה שלהבת ונכפפת שאינה אלא מעלה שלהבת כפופה סמוך לגחלתה. ופי׳ רש״י ז״ל דקולחת לא קדש דכיון שהיא רחוקה מן הגחלים לא קרי׳ ביה אלא תוך שריפת הפרה. אבל נכפפת קרינא ביה הכי והקש׳ ר״י ז״ל דאדרבא טפי חשיב תוך שריפת הפרה כשנפל בשלהבת הגדולה מנכפפת שהאש הולכת וזזה ממקומו. ועוד אמאי לא קאמר הא והא בקולחת כאן שזרק בגובה האש כאן שזרק בסמוך לגחלת לכך פר״י ז״ל בהפך דבקולחת קידש ובנכפפת לא קדש וליש׳ דקדוש דנקט הכא באשגרת לישן הוא. דלא מקרי קדוש אלא נתינת האפר לתוך המים כדאית׳ התם:

20 כובד תנאי היא. פי׳ ומאן דאמר קדש סבי׳ ליה לא בעיא כובד ומאן דאמר לא קדש בעי׳ כובד:

21 כדי שיהו כולן באגודה. פרש״י ז״ל דבעיא שיהו נקחין ביד אחת דכתיב ולקח הכהן עץ ארז וכו׳ ואין לשון זה מחוור דהא בלא אגודה נמי יכול ליטלן כולן ביד אחד. וה״ר יוסף ז״ל פי׳ דמשום הדור מצוה הוא לפי שהם דברים קטנים. וריב״א ז״ל פי׳ דאפשר דילפי׳ קיחה קיחה מלקיחת אזוב דמצרים כדילפי׳ במסכת סוכה לגבי לולב קיחה קיחה מהתם. ואפי׳ למאן דלא דריש הכי התם אית לן למידרשי׳ הכא דאיכא אזוב כלקיחה דמצרים: