ריטב"א על יומא ל״ד

1 ת״ל וערך עליה העולה. דכיון דכתי׳ וערך עליה העולה משמע שהיא תהא ראשונה לקטורת דאי לאורויי אתא שיקטיר עליה עולה ושלמים לכתוב וערך עליה העולה אלא ודאי ה״ק שיערוך עליה בתחלה העול׳ הידועה שהיא עולת התמיד. ולישנא דהעלה על עולת התמיד משמ׳ כדאמר הבא העולה ראשונה יש שפי׳ שהיתה ראשונה לכל הקרבנות. וכמאן דאמ׳ במסכת חגיגה עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד היתה. אי נמי שהיא היתה ראשונה לכל הקרבנות שנאמר על המזבח בפרשת פנחס.

2 מנחה לחביתים דכתי׳ עולה ומנחה. פי׳ דלהכי כתב עולה ומנחה ללמדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד. ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא דרשינן נמי מהכא שיקדימו איברים למנחה מדכת׳ עולה קודם מנחה ולמה לי למדרשיה מדכתי׳ וערך עליה העולה. וי״ל דדרש׳ דלעיל עדיפא דאלו מדכתי׳ עולה ומנחה לא שמעי׳ אלא שתקדים למנחה בלחוד ואפשר דקרבנות אחרות קדמי לעולה אבל מדרש׳ דלעיל שמעי׳ שהיא קודמת למנחה ולכל דבר. וכדי שלא נאמר דאיכא מידי דמפסיק בין איברי׳ למנחה כתב רחמנא עולה ומנחה.

3 ביום ביום לאחר. פי׳ דכי היכי דבבקר בבק׳ משמע להשכים הרבה בבקר הכי נמי משמ׳ ביום ביום להמתין עד שיבא ע״י עצמו של יום. וגבי בזיכין כתי׳ ביום השבת ביום השבת. וכל היכא דנקטי׳ בסוגיין לישנא דבזיכין בעי׳ לומר על סדור הלחם והבזיכין דתרוייהו בחדא עבודה נינהו ואין להפסיק ביניהם.

4 גמר חק חק מחביתין. פי׳ דבתרוייהו כתיב חק עולם ופרכי׳ אי מהתם גמר ליגמר לכולה מלתא מהתם פי׳ להקדימו אפילו לנסכים ומהדרינן דלהכי אהני ביום ביום לאחר אותו קצת שיהיו נסכים קודמי׳ לבזיכין מיהת.

5 גרסת מקצת הספרים אי רבנן בין נרות מיבעי ליה אבל רש״י ז״ל גורס בין דם לנרות ופי׳ הוא ז״ל בין דם לגמר הנרות דהיינו קודם שתי נרות. וא״ת אמאי לא אמרינן בין נרות לנרות מיבעי ליה. תירצו בתוספות דכיון דמתני׳ קתני בין דם לאיברים אי נמי בין איברים לנסכים דקתני לקטורת בין שתי עבודות שחלוקות זו מזו אנן נמי נקטינן דם ונרות דהוו שתי עבודות נחלקות דכולהו נרות חדא עבודה היא דשם נרות אחת היא. עוד י״ל דניחא לן למינקט בין דם לנרות ללמד דדם בעי לאקדומי לקטרת ואע״ג דקטורת הוי לפנים משום דמכפר עדיף.

6 לעולם רבנן ובסדרן לא קא מיירי. פרש״י ז״ל דלא דק תנא בסדורן ובדין הוא דמצינן למימר דאבא שאול הוא אלא דניחא לן לאוקומה כרבנן ולישנא דבסדרן לא קא מיירי אכתי לא מתפרש שפיר. ועוד כיון דקתני היכן היתה קטרת קרבה בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים היכי אמרי דבסדרן לא מיירי או דלא דייק ביה: ונראה לפרש דאנן ה״ק דתנא דמתני׳ ודאי כרבנן סבירא להו דרבים נינהו מיהו לא נחית השתא לפלוגתא דרבנן ואבא שאול. אלא למימר מאי דהוי דברי הכל כי לד״ה הקטורת של שחר היא בין דם לאיברים דלכולי עלמא הדם קודם לקטורת והקטורת קודמת להקטרת האיברים ובסדרן של רבנן ואבא שאול דמסדרי ?את הקטורת בין נרות לנרות או לאחר כל הנרות לא מיירי וא״ת ולרבנן דסביר׳ להו דדם התמיד קודם לכל הנרות ההוא בבקר בבקר דעצים מאי עבדי ליה. וי״ל דדרשינן ליה כדפריך רב פפא לעיל לאביי אליבא דאבא שאול דשדינן חד אדישון מזבח דקדים לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדי׳ על דם התמיד דליקדום לכל הנרות ואע״גב דהכא תרי והכא תרי אפילו הכי מכפר עדיף וסדר מער׳ לרבנן כך היא שני גזירי עצים קודמין לדישון מזבח הפנימי ודישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם לנרות והטבת חמש נרות קודם לקטורת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים כו׳ כדמסיים אבא שאול.

7 והא דתנן קטורת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים למנחת נסכים. אמרי׳ עלה בגמרא מה״מ אמר רבי יוחנן דאמ׳ קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטורת קודמת לנסכים אף כאן קטורת קודמת לנסכים. ותמיהא מלתא מנא לן דהאי קרא מיירי לענין קטורת דלא איירי בה כלל הא לא בא אלא ללמד שיעשה לתמיד של בין הערבים מנחה ונסכים כדרך שעשה לתמיד של שחר עשירית האיפה ורביעית ההין הניחא למ״ד ילמד שחרית מן ערבית אלא למאן דאמר ילמד ערבית משחרית מאי איכא למימר. וי״ל דאפי׳ למ״ד ילמד ערבית משחרית לאו מהאי קרא גמר לה אלא מגופיה דקרא קמא דאקשינהו וכת׳ את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואידך קרא שבסוף הפרש׳ דהדר כתב רחמנא בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו מיותר הוא לדרשא וקים לה דאתא לענין הקטרת דלא איירי בכולה פרשה ואלו בפרשה ואתה תצוה איירי בקטרת של שחר והכא רמז לך שתהא קטורת של ערבית בין איברים לנסכים מה מנחת הבקר קטרת קודמת למנחת נסכים דהא אפי׳ לאיברים קדים. אף מנחת הערב קטורת קודמת לנסכים. ופרכי׳ ונימא כמנחת הבקר לגמרי ותקדום אף לאיברים ומהדרי׳ מי כתי׳ כאיברי הבקר כן יהו איברי ערב וכו׳ פי׳ דהא דכתי׳ קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כו׳ ה״ק כשם שמנחת הבוקר מנחת הבוקר וכנסכו סמוכין זה לזה והקטרת קודמת להם כך בערב יהיו סמוכי׳ ותהא הקטורת קודמ׳ להם שאי אפשר שתהא הקטורת באחרונה. הלכך אי בעי קרא לומר שתהא קטורת ערבית קודמת לאיברים הוה ליה למימר כאיברי הבוקר וכמנחתו ונסכו תעשה דהוי משמע שיהו האיברים והמנחה והנסכים סמוכים ללמד שתהא הקטורת קודמת להן. ואפשר דלהאי דרש׳ דר׳ יוחנן קרא הכי מדריש כשתרצה לעשות כעין מנחת הבוקר וכנסכו אז תעשה הקטורת אשה ריח ניחוח לשם אלא שלא מצינו לשון אשה ריח ניחוח על הקטורת לפי׳ הראשון יותר נכון. ואכתי למה ליה למהדר ולמכתב בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וי״ל דהא אתא למאי דאמרינן במנחות פרק התכלת הקריבו תמיד שחרית יקריבו בין הערבים לא הקריבו שחרית לא יקריבו בין הערבים בד״א בשלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אעפ״י שלא הקריבו שחרית יקריבו בין הערבים. ואמרי׳ מה״מ שאם לא הקריבו שחרית לא יקריבו בין הערבים דאמר קרא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים דהכי אמר קרא כשתעשה כבש אחד בבקר אז תעשה כבש שני לו בין הערבים ומיירו בתחלת חנוכת המזבח שאין מחנכין אותו אלא בתמיד של שחר דהאי קרא כתיב בפרשת ואתה תצוה בחנכתו דכתיב לעיל וזה אשר תעשה על המזבח אבל כשנתחנך המזבח כבר אע״פ שלא הקריב בשחר יקריבו בין הערבים. דלהכי הדר וכתב רחמנא בפר׳ פנחס האי ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שבסוף הפרשה ולא כתיב התם את הכבש אחד תעשה בבקר ותניא בסיפרי פסוק זה למה נאמר והלא כבר נאמר בפרש׳ זו למעלה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבקר יכול שאם לא הקריבו בשחר לא יקריבו בין הערבים ת״ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מגיד שאעפ״י שלא הקריב של שחר יקריב בין הערבים. ואת הכבש השני האמור בפסוק עליון בפרשת פנחס דריש ליה התם לדרשא אחרי׳ דמשום דכתיב בחנוך המזבח וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה כו'. וכאן הוא אומר זה האשה שומע אני יקריב ד׳ ליום ת״ל את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שנים הוא מקריב ולא ארבעה וכן פרש״י ז״ל בפרק התכלת. ויש בזה לשון אחר אבל זהו הנכון. הלכך איצטריך למכתב בפרשת ואתה תצוה ללמד על ימי המלואים ולדורות ואצטריך למכתב בפ׳ פנחס קרא קמא ללמד שלא יהו ד׳ וקרא בתרא שאם לא הקריבו שחרית יקריבו בין הערבים.

8 ת״ר ונסכו רביעית ההין לכבש האחד ילמד שחרית מערבית. פי׳ לענין מנחה ונסכי היין דאלו מנחה ונסכי׳ בשל ערבית כתיבי לפום פשטיה דקרא דלעיל מינה כתי׳ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועליה כתיב ועשירית האיפה כו׳ ונסכו רביעית ההין וכו'.

9 ר׳ אומר של ערבית משל שחרית כו'. ומפרש טעמיה ואזיל ומשמע לפום פשטא דליכ׳ בין רבנן ור׳ בהא אלא משמעות דורשין בעלמא ואפשר דאיכא בינייהו לענין אם לא הקריבו נסכי היין באחד מהם אותו שהוא עיקר שלא יקריבו בשני שלמד ממנו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל קשה על זה דא״כ היאך לא הזכירו בגמרא דהא איכא בינייהו והוה ליה לתלמודא נמי לאתויי התם בפרק התכלת כדמייתי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן לענין הכבש שאם לא הקריבו שחרית וכו׳ וגם כן קשה לפי׳ הראשון למה לא אמרו בגמרא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כדאמרינן בכמה דוכתי. אבל י״ל דהכא פשי׳ להו הא ולא הוצרכו לומר כן שאין התלמוד אומר כן אלא היכא דאיכא למ״ד דאיכא מידי בינייהו והא הלכתא למשיחא כשיבא אליהו יורה צדק:

10 חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. פי׳ דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד הוה אמרי׳ דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר אבל נדבה אין לנו אלא כנדבתו בין רב למעט דאינו אלא דורון בעלמא. ואי כתב רחמנא נדבה הוה אמרי׳ דרך השולח דורון הוא להביא מן המובחר אבל כשאינו מביא אלא לחובתו אין עליו חובתו במה שאפשר לו ומיהו לר׳ סביר׳ ליה דשפיר ילפי׳ חובה מנדבה.

11 והלא מצרף. פי׳ שהכלי שהיה מלובן באור כשנותנין אותו בצונן מתחזק ומתקשה אמר רב ביבי בשלא הגיע לצירוף פי׳ שלא היו עששיות אלו מלובנין כ״כ שיגיעו לצירוף:

12 אביי אמר אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. פי׳ דהכא אינו מתכוין לצרף אלא להפיג צנתן של מים ופרכי׳ ומי אמר אביי הכי פי׳ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין מותר דהא מתניתא דהכא ר׳ יהודה היא והתניא כו'. וא״ת ואפילו תימא דר׳ יהודה שרי בדבר שאין מתכוין שאני הכא דפסיק רישיה ולא ימות הוא כיון שהגיעו לצירוף ואפילו ר׳ שמעון דשרי בשאין מתכוין מודה הוא בפסיק רישיה ולא ימות. ואי משום מלאכה שאינו צריכה לגופה הוה ליה הכי למימר בהדיא. וי״ל דהא לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות כי אע״פ שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד שאין כל המתכות מצטרפות בכניסה למים וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשי׳ פסיק רישיה כדברירנא בכמה דוכתי. ועוד דההיא דאמרינן אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר שמעון וכו'. הא פרכי׳ מינה לאביי בפרק ר׳ אליעזר גבי ההיא דערלה דמייתי בסמוך ופרקי׳ דאכתי לא שמיעא ליה ולבתר דשמעה מרבא סברא וכיון דכן הא דאמר הכא נמי מקמי דשמעה מרבא אמרה ותדע דהא פרכי׳ ליה מההיא דערלה דאתמרן מקמי דשמעה מרבא וא״ת ולמה לן למפרך לאביי מהא מתניתא דמייתי׳ השתא והלא משנה מפורשת היא ותלמוד ערוך דר׳ יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ממתני׳ דגרירת מטה וספסל דאוסר ר׳ יהודה. וי״ל דאין ה״נ ואפי׳ הכי מדאביי גופיה עדיפא לן לאקשויי מלמפרך ממתני'. ועוד דדילמא מודה אביי שר׳ יהודה אוסר מדרבנן והכא מדאורייתא קאמר שהוא מותר ובמקדש לא גזרו מפני צורך השעה או משום דאין שבות במקדש כדלקמן. ואע״ג דמשמ׳ דהשתא לא ידעי׳ דאתי כולה מההוא טעמא דאין שבות במקדש:

13 קרא למה לי. פי׳ למשרייה תיפוק לי׳ דהוי דבר שאין מתכוין. אמר אביי לר׳ יהודה נצרכה דאמר דבר שאין מתכוין אסור פי׳ אסור מן התורה מדאיצטריך קרא למשרייה. ורבא אוקמוה התם אפילו כר׳ שמעון ומשום דמודה ר׳ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שהוא אסור מן התורה דמתכוין הוא חשוב.

14 גרסת הספרים ישנים גם חדשים ה״מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש מלאכת מחשבת אסרה תורה ורש״י ז״ל כתב דלא גרסי׳ ואין שבות במקדש. דהשתא אוקמתא דאביי מפרשי׳ ואיהו כולה מילתא בדבר שאין מתכוין בלחוד תלי לה. ופי׳ הוא ז״ל ה״מ בדבר שהוא אסור מן התורה כשהוא מתכוין כגון הקוצץ בהרתו בהא ודאי לר׳ יהודה אף בשאין מתכוין אסור מן התורה. אבל הכא צירוף אפי׳ במתכוין אינו אלא מדרבנן. ונראה מדבריו ז״ל דסבי׳ ליה דלר׳ יהודה דבר שאין מתכוין מותר בדבר שאיסורו במתכוין מדרבנן והקשה עליו ר״י ז״ל חדא דהא מתניתא דגרירת מטה דאסר ר׳ יהודה איסורא דרבנן היא כדאיתא בפרק כירה ועוד דבההוא פרקא גבי מתני׳ דמיחם שפנהו אמר אביי גופיה ה״ק מיחם שפנה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור׳ יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאלמא סברא דאביי דר׳ יהודה אוסר צירוף שאינו מתכוין ואלו הכא שרי ועוד דבכולהו נוסחאי קדמאי גרסי׳ ואין שבות במקדש לכך פר״י ז״ל ה״מ בכל התורה כולה כו'. ה״מ דדבר שאינו מתכוין אסור לר׳ יהודה מן התורה בשאר איסורין של תורה דלאו אסור שבת כגון קוצץ בהרת ודכותה דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת אבל הכא לענין שבת צירוף שאינו מתכוין לו. מדרבנן בעלמא הוא דאסור ואין שבות במקדש. דאלו מדאורייתא משרא שרי דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מה שאסר ר׳ יהודה לענין שבת דבר שאין מתכוין לא אסר אלא מדרבנן ולפי׳ זה במתכוין איסור תורה הוא משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה. ובאמת כי לפי זה מתיישב לשון הגמרא אבל בתוס׳ הקשו על זה דאשכחן לר׳ יהודה דאוסר בשבת דבר שאין מתכוין באיסור תורה מהא דאמרינן בכריתות שאם היה חותה בגחלים והיה מכבה את העליונות והובערו התחתונות חייב שתים. ואוקי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והתם חייב שתים מן התורה קאמ׳ גם מה שאומר רבינו ז״ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסיר משום דלא כתיב ביה מלאכה מחשבת. לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים כרבנן דאוק׳ בפרק כל שעה בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דאיפליגו בדבר שאין מתכוין דשבת דאלמ׳ דין שאר איסורי בדבר שאין מתכוין כדין שבת וכן בפרק הנחנקין אמרי׳ גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן ואמרינן נמי המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור. לר׳ שמעון משום דהוי דבר שאין מתכוין דומיא דשבת. וליכא למימר דרבי שמעון הוא דיליף משבת אבל לא רבי יהודה דכל כי האי גונא הוה ליה לפרושי והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דשבת ולא דחי דדילמא מודה רבי שמעון בשאר איסורין דאסור משום דלא כתי׳ בהא מלאכת מחשבת אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה ועוד דהתם בפרק כירה משמע כפי׳ רש״י ז״ל דצירוף דרבנן אפילו בשאין מתכוין מדפרכינן התם ולצרף לכתחלה מי שרי וכיון דלא קשיא לן אלא בלכתחלה מכלל דלא הוי אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו דהכא ה״ק ה״מ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מן התורה באיסורין של תורה כגון קוצץ בהרתו אבל הכא אפילו במתכוין אינו אלא מדרבנן וכדפרש״י ז״ל ואין שבות במקדש כלומ׳ דאע״ג דצירוף כיון דבמתכוין אסור מדרבנן אסר רבי יהודה בשאינו מתכוין כמתכוין. במקדש הקלו להתיר בשאינו מתכוין דאין שבות במקדש. והא דאצטרכי למהדר ולומר מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכיח בפרק בתרא דעירובין וכדכתי׳ התם בס״ד. הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה והא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה נראה לפי׳ זה דלאו בדוק׳ נקטינן ליה דהא לרבי יהודה קיימי׳ דאסר בשאינו מתכוין במלאכות דשבת נמי כדברירנא. אלא לישנא בעלמא נקטי׳ דצירוף בשאינו מתכוין קיל להו לאינשי. מימר אמרי ומרגלא בפומייהו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולרבי יהודה מלאכת מחשבת דאמר רחמנא למעוטי נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע ודכותה שלא נעשית מחשבתו:

15 בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו'. יש שפי׳ פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר נקראי׳ כן על שם מקומן כדאמרי׳ בסופ׳ הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו. ויש שפי׳ שנקראי׳ כן מלשון פלס ומאזני משפט לחשיבותן. שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין היום לבגדים חשובים בלעז מלבושים של משקל.