ריטב"א על יומא נ׳

מהדורה: חידושי הריטב"א, ברלין, תר"כ

מפרשים:
1 איתיבי׳ וכו׳ והוציא את כל הפר דאיירי בשהוא נשרף צ״ל נשחט ופרקי׳ שיוציא את כלו. כלו׳ דשאני התם דכתי׳ את כל הפר דמשמ׳ שיוציא את כולו והא לא שייך למי׳ אלא כשהוא שחוט:
2 ה״ג דתניא אמר לו רבי מאיר דמתניתא היא:
3 לאו מכלל דאיכא מאן דאמר דצבור הוי. וא״ת והיאך יכול לומר כן בחביתי כהן גדול דהא משלו הן באין ואין בהם שום כפרה לאחיו הכהנים והרי הן כאילו הן של אהרן דהוי קרבן יחיד לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וי״ל דכיון שקרבין בתוך התמיד כדאיתא בפירקי׳ דלעיל חשיב קרבן צבור ועוד דאמרי׳ בפרק התכלת כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל צבור כן תירצו בתוספות:
4 כולם ימותו. פי׳ כל האבודים דהוו להו חטאת שכפרו בעליה. וגמירי חמש חטאות מתות ולד חטאת. תמורת חטאת. מתו בעליה. נתכפרו בעליה. עברה שנתה. וסימניך ותמנ״ע.
5 שאין חטאת צבור מתה. וא״ת מ״מ הא בעיא רעיה וגבי דמו של פר דליכא רעיה ילך לאיבוד וצריך לשחוט פר אחרת וא״כ כי נימא לעיל דאין חטאת צבור מתה מה אהני לן י״ל דהא ליתא דלר׳ שמעון מילתא פסיקא נקט שאין חטאת צבור מתה אלא דעבדי׳ ליה תיקון רעיה כדי שלא תלך לאיבוד ותהיה לנדבה וכל היכא דליכא רעיה כיון שאין חטאת צבור מתה הרי אינה נפסלת ועושין כפרה בדם ודין הוא שהרי אי אפשר שימותו צבור כולם והנשארים שצריכין כפרה יתכפרו בדם מה שאין כן בהא דמתניתא שכבר נתכפרו הבעלים ועבדי׳ תקנתא שירעו עד שיסתאבו כיון שאין חטאת צבור מתה:
6 אלא אימא שאין חטאת השותפין מתה. פרש״י ז״ל דקסבר ר׳ שמעון חמש חטאות מתות בחד דוכתא גמירי להו רחמנא דתמורת חטאת ליתא בשותפין שאין קרבן שותפין עושה תמורה כדכתיב ואם המר ימר בלשון יחיד אף כל חטאת השותפין אינה מתה והכי מפר׳ לה תלמודא במסכת הוריות.
7 ומאי נפקא לן מינה. כלומר מאי אהני לן בהאי דחוי דהא סוף סוף שפיר מיתרצא קושיין דלעיל דפרכינן ותפוק לי דהויא חטאת שמתו בעליה ומה לי דמשנינן דהויא לה חטאת צבור או דנימא דהויא חטאת השותפין דהא סוף סוף בין הא ובין הא לא אזלא למיתה ומהדרי׳ דאפ״ה לא ניחא לי׳ לרבא למיקרייה קרבן צבור כי היכי דלא ליתא למימר דשבט כהנים ציבור מיקרו ומביאין פר העלם דבר של צבור וא״ת והיכי קרי להו אביי לכהנים צבור דהא אביי גופא קרא להו במס׳ הוריות שותפין תירצו בתוספות דבתר דשמע התם לרב יוסף דקרי להו ציבור קרי להו הכא ציבור כרב יוסף ולקמן בפ׳ ב׳ שעירים פריך אביי מהאי מילתא דפר ושעיר ומשנינן שאני קרבנות צבור כדרבי טבי ופריך התינח שעיר פר מאי איכא למימר דאלמא לא חשיב פר קרבן צבור וי״ל דהתם אליבא דרבא פריך הכי דקרי לי׳ הכא קרבן השותפין. ועוד י״ל דלאביי קרבן השותפין הוא כהאי דהתם דהוריות וכאידך דפרק ש״ש. והכא בפרכי׳ קרי לי קרבן צבור כפשוטי׳ ולא דייק מילתא כיון דעיקר קושיין דלעיל לא נפקא לן מינה מידי.
8 אי בתר מקדש אזלינן. פירוש דהוי יחיד ועוש׳ תמורה דהא משלו הוא או בתר מתכפר אזלינן והא רבים מתכפרים בו שכל שבטו מתכפרים בו והויא לה חטאת השותפין שאינה עושה תמורה.
9 המקדיש מוסיף חומש. פי׳ מי שהקדיש בהמה לחטאת חברו אם הוממה ובא לפדותה חשיב כבעלים לענין תוספות חומש אבל אם המתכפר פודה אותו הרי הוא כאינש דעלמא הפודה של חברו שאינו מוסיף חומש דלענין חומש במקדיש תלה רחמנא כדכתי׳ ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו עליו ואם בא אחד מהם לעשות בו תמורה המתכפר עושה בו תמורה ולא המקדיש דמקדיש כאינש דעלמא היא שהממיר בשל אחרים אין תמורתו תמורה.
10 אחיו הכהנים בקבועא מתכפרים או בקופיא פר״שי ז״ל אחיו הכהנים בקביעות גמורה מתכפרין בפר כאלו הם שותפין עמו והוי׳ לה חטאת השותפין שאינו עושה תמורה או אין אחיו הכהנים מתכפרים בפר עיקר גמור אלא שהם תפלין לו כדבר הצף על גבי דבר אחר וכ״ג לבדו עיקר בכפרה והוי׳ לה חטאת יחיד ועושה תמורה. והקשו בתוס׳ דהכא משמע דכי הויא כפרה בקבועא אין עושה תמורה וכי הויא בקופיא עושה תמורה. ובפ״ק בזבחים משמע איפכא דאמרינן התם הניח להם אביהם בהמה ומת אין ממירין בה ואמרי׳ עלה ש״מ יורשין מתכפרין בקרבן אביהם דאי לא אמאי אין ממירין בה דהא קרבן יחיד הוא וכבר ריבה הכתוב את היורש להמיר בקרבן אביו ופרקינן מקופי׳ מתכפרין מקובעא לא מתכפרין כלו׳ דכיון דקופי׳ מתכפרין אין ממירין ותירצו דשאני הכא דמכפרא לכ״ג מקיבעא הלכך כפרת אחיו הכהנים דהוי׳ בקופיא כמאן דליתה הויא אבל התם כבר מת אביהם ליכא כפרה דקיבעא לשום אדם.
11 ה״ג שהזבח נוהג בצבור כביחיד משא״כ בתמורה. פי׳ שאינה נוהגת אלא בשל יחיד.
12 שהתמורה חלה על בעל מום לענין שאינו יוצא לחולין פי׳ משא״כ בזבח דאע״ג דחל על בעל מום מ״מ אינו אלא כקדשי עצים וכקדשי בדק הבי׳ וכיון שקדם מומו להקדשו כשהוא נפדה יוצא לחולין לגמרי דכי אמרינן בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה ועבודה היינו בשקדם הקדישן למומן.
13 אי הכי זבח נמי מאי זבח שם זבח. פי׳ ולמה לן לאוקומה בזבח מיוחד כגון פרו או אילו נימא דשם זבח קאמר ולא תפשוט מינה מידי.