ריטב"א על יומא ב׳

1 פרק א' שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין פי׳ לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי׳ למ״ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ׳ היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ׳ מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.

2 שמא יארע בו פסול. פי׳ פסול קרי או שאר טומאו׳ המעכבו׳ אותו מלעבוד עבודה.

3 רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו. ובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר׳ יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.

4 אמרו לו א״כ אין לדבר סוף. פי׳ שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי׳ רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא״כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.

5 גמרא תנן התם בפ״ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה. יש מפרשי׳ דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני׳ גבי יום הכפורים משום דסבי׳ ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית׳ נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר׳ מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני׳ דשבעה ימים מפרישין כו׳ דברי הכל הוא ואפילו לר׳ מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר׳ יוסי ורבי שמעון דאע״גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:

6 שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים. פרש״י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ׳ דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי׳ נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס׳ שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ׳ בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי׳ טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא: וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי׳ לה בפ״ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו׳ ופרש״י ז״ל בפ״ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר״י ז״ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי׳ בדוכתה. וי״ל לדברי רש״י ז״ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא:

7 כיון דטבול יום כשר בפרה. פי׳ מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי׳ התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

8 דתנן מטמאין. כו׳ פי׳ דאע״גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי׳ כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו׳ והתם תנן כיצד מטמאי׳ אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו׳ פי׳ שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש: לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא״ת ולמאן דאמ׳ התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי״ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א׳ בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע״גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית׳ פרק חומר בקדש.

9 ומאי שנא צפונה מזרחה כיון דחטאת הוא וחטאות טעונין צפון. פי׳ חטאת הקריבה בחוץ נ״ל שצ״ל במזבח טעונה צפון דאלו חטאת זו בהר המשחה נשחטת וכתי׳ בה בפרה אל נוכח פני אהל מועד פי׳ כי כשהיה מזה דמה בהר המשחה היה צריך שיהא רואה פתח קדש קדשים שהוא בכותל מזרח. וכדתנן כפתוה בחבל המגג ונתנוה על גבי מערכה ראשה לדרום ופניה למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו פי׳ דאע״ג דשחיטתה בזר כשרה משום דשחיטה לאו עבוד׳ היה ומה שאין כן בשריפה דבעיא כהן. אפילו הכי כל שאפשר למעבד שחיטה בכהן טפי עדיף וכך מצותה ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית ז׳ פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. ועל כל הזיה טובל אצבעו בדם. ושיירי הדם שבאצבעו פסולין להזיה ועל כל הזיה מקנח אצבעו בפרה כדאיתא בזבחים מ״מ שמעינן מהתם שהיה צריך לעשות ההזאות כנגד בית קדשי הקדשים שהוא במזרח ומשום הכי עבדינן לשכה זו צפונה מזרחה והקשו בתוספות בשלמ׳ מזרחה ניחא דתהוי ליה הכירא לעשות הזאותיו לכותל מזרח כדאמרן אלא צפונה למה לי שהרי אין בה שום מעשה בצפון ותירצו דכיון דחטאת קרייה רחמנא דיניה כדין חטאת שאם עשאה שלא לשמה פסולה ומשום הכי הויא לשכה בצפון שיהא זכור שצריך לכוין בה לשמה כדין חטאת הנשחטת בצפון ונכון הוא ומיהו רש״י ז״ל נשמר מזה שפי׳ כי היכי דליהוי ליה הכירא לדעת כי פרישה זו כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה ע״כ:

10 כאשר עשה ביום הזה וכו׳. גבי פרשת המילואים כתיב ומקרא מיותר הוא לדרשא.

11 בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בר כפרה היא אלא אימא כולי קרא ביום הכפורים. וא״ת א״כ לעשות ולכפר למה לי. י״ל דכוליה חדא מלתא היא כלומר לעשות כפרה ואורחיה דקרא הוא.

12 ואימא צואת יום הכפורים וא״ת א״כ לכפר למה לי. ועוד כיון דגמרי׳ צואה צואה ליתו תרויהו בג״ש פרה ויום הכפורים שהרי שקולים הם ויבואו שניהם וי״ל דלכפר איצטריך דלא נימא יום הכפורים קמא או כהן גדול קמא דהא דכותה דהא אמרי׳ לקמן. ודקאמרת דליתו תרוייהו בג״ש דצואה צואה הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כולי קרא ביום הכפורים לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן לה בפרה. עוד תירצו בתוספות דהני תרי קושיי חדא מיתרצא בחברתה דלהכי כתב רחמנא לכפר למעוטי פרה דלאו בר כפרה דהא אתיא צואה צואה ומיהו אכתי איכא למידק למה לי למכתב צואה כלל לכתוב לכפר לחוד ואתי יום הכפורים בלחוד וי״ל דאורחיה דקרא הוא למכתב צואה בכי הא ועוד דדילמא איצטריך לשום דרשא אחריתי כן פי׳ בתוס'.

13 ואימא צואה דקרבנות. פרש״י ז״ל להצריך פרישה שבעה לכהן הבא לעבוד בקרבנות צבור והכי רהטא כולה סוגיין דבקרבנות צבור איירי ומשום דדמו למילואים.

14 מאי נפקא לן מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה. פי׳ גבי נגעי בתים כתי׳ בהסגר ראשון בסוף השבוע ושב הכהן אל הבית ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה הכהן וחלצו וכו׳ לומר שחולץ וקוצה וטח ומסגירו עוד שבוע שני וכתי׳ בתר הכי ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וכו׳ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וכתיב ונתץ את הבית וכתוב זה נכתב שלא במקומו דלפום פשטיה משמע שאין נתיצה אחר פריחה אלא כשיש בה פשיון וזה אינו דאתיא פריחה פריחה מבגדים מנגעים מה פריחה בבגדים מטמא׳ ואע״פ שלא פשה אף בבתים כן. ועל כרחין פשיון האמור כאן קודם פריחה הוא וקודם חלוץ וטיחה ובא ללמד דין נגע העומד בהסגר ראשון ופשה בהסגר שני ועדיין היינו סבורין דכל שעמד בראשון ופושה בשני שדינו בנתיצה ולהכי כתביה רחמנא הכא אלא דרבנן גמרי ג״ש נאמר כאן ובא הכהן ונאמר לעיל כשפשה בראשון ושב הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח אף כאן חולץ וקוצה וטח ומשום דהכא כתי׳ ביאה והתם שיבה אתא תנא ואמ׳ דזו היא שיבה זו היא ביאה.

15 אלמא לא. פי׳ בתמיהא. נהי דלא בעי׳ פרישה לכולה משמרה כו׳ פי׳ דהא שפיר אפשר למעבד פרישה לכל בית אב שבעה ימים קודם זמנם דכולהו בתי אבות שפיר ידעי אי זו יום בשבוע הוא שלהם.

16 דנין דבר הנוהג פעם בשנה מדבר הנוהג פעם אחת בשנה. פי׳ לאו דוקא מדבר הנוהג אלא ה״ק מדבר שאינו נוהג אלא פעם אחת בשנה שנוהג כמו שהיה בימי משה ובחנוכת המקדש ובימי עזרא כדאיתא בספרא.