ריטב"א על יומא מ״ז

1 פרק ה הוציאו לו את הכף ואת המחתה. בגמרא מפרש מאי מחתה:

2 גמרא הכא מחתה דקטורת. פירו׳ מחתה גדולה של קטורת שממנה היה חופן ונותן לתוך הכף להכניס לפנים:

3 נשקליה לקטורת בחפניו ונחתיה לה וליעול. פי׳ דלחתיה כהן אחר שאין זו עבודה כדי שתהא פסולה בכהן אחר ואי נמי דלחתיה איהו גופיה בשיניה דהכא שהוא בחוץ אין בו משום כבודו של מלך:

4 וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. פי׳ דכתיב בהו כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ובמשנתינו נראה בפירש כי כשנותן הקטורת בפנים שנותנו על הגחלים שבמחתה ואינו נותן הגחלים בארץ להקטיר עליהן. ובתוספות פירשו הטעם דבהקטרה שעל מזבח הזהב שהיה המזבח טוב להקטיר עליו היה מערה הגחלים על טהרו של מזבח ומקטיר עליהם אבל הכא דליכא מזבח לא הוה נאה להקטיר בקרקע ולפיכך היה מקטיר על המחתה וכדאשכחן גבי נדב ואביהוא ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה׳ קטורת:

5 איכא דאמרי ערסן. פי׳ מאכל של חטים הנקרא דייסא שהם יפים לחולה וכן לעוברות שמלבן אותן ומלבן את העובר וכדאמרינן התם חלקא טרגיס זריד וערסן:

6 ואיכא דאמ׳ בשכבת זרע. פי׳ וזריד הוא מלשון חבלי זרדים כלו׳ הברור והמאוסף מטיפת שכבת זרע:

7 לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. כתב רש״י ז״ל שמצא בירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה כל אשה שהיא צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול שלבוש בגדי זהב:

8 שלא יעשה מדה לקומץ: פרש״י ז״ל שלא יעשה מדה מכלי כמדת קומצו ויקמוץ בו. והקשה רשב״ם ז״ל דלמה לי לאתוייה מבקומצו ותיפוק לי דהא כתיב וקמץ דמש׳ שיקמוץ בידו. לכך פי׳ הוא ז״ל שיקמוץ ממחת׳ גדולה וכיוצא בו ולא שיתן מדת קומצו בכלי ואחר כך יתנהו על קומצו לקמוץ בו ונכון הוא:

9 גרש״י ז״ל דילמא שאם רצה וכו׳ אי נמי שלא יחסר ולא יותיר. וה״פ דאי אתית למידק מינה חופן וחוזר וחופן. אזיל הכא לאידך גיסא ומדחי לך דדילמ׳ מתני׳ אשמעינן שאם רוצה לעשות מדה אחפינה עושה. אזיל הכא ומדחה ואזיל הכא ומדחה א״נ דהאי דקתני כך היתה מדתה קמ״ל שיהא מלא חפניו בצמצום שלא יחסר ולא יותיר ויש גורסין דילמא שאם רצה לא יחסר ולא יותיר וכולה חדא פירוקא היא שאם רצה לעשות מדה לקומץ עושה כדי שלא יחסר ולא יותיר:

10 יכול מבורץ. פי׳ מבצבץ מכל צד ויוצא.

11 ת״ל בקומצו. דמשמע לשון מיעוט קומץ מצומצם והיינו דאמרינן יכול יקמוץ מעט בראשי אצבעותיו ואע״פ שאין קומצו מלא דכל כמה דמחסר טפי מעלי ת״ל מלא קומצו קומץ מלא:

12 ובמחבת ומרחשת מוחק בגודלו. כו׳ פי׳ דאלו בקומץ של סולת הבירוצון נופלין מאיליהן אבל במנחת מחבת ומרחשת שהם מיני טיגון והן אפויות תחלה וחוזר וכותתן מצויין בהן בירוצין שאינם נופלין מאיליהם ולפיכך צריך למחוק הבירוצין בגודלו מכאן ובאצבעו קטנה מכאן וכדפרש״י ז״ל:

13 בין הבינים של מלא קומצו. פי׳ מה שנכנס בין האצבעות קומץ הוא דבעי הקטרה או שירים הוא ונאכל:

14 דגואי לא תיבעי לך פירו׳ מה שנראה בפנים לא תיבעי לך דקומץ הוא ודבראי דהיינו מה שנראה בחוץ לא תיבעי לך דודאי שירים הוא. כי תיבעי לך דביני ביני כלומר מה שבין האצבעות ממש שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים מאי:

15 אמר רבי יוחנן הדר פשיט יהושע עזאה בין הבינים ספק. ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי מאי פשיטותא הכא לבעיין. ואפשר דה״ק בין הבינים ספק לפי שהוא נדון כפנים וכבחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה. הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד:

16 שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה. פי׳ שאבד או נתפזר או נשרף מהם כלום בין קמיצה להקטרה. והכא הרי חסר מהן מה שבין האצבעות שנשרף בשעת הקטרת הקומץ:

17 ה״ג השתא נמי איקרי כאן וכו'. ולא גרסי׳ אי הכי השתא נמי דמאי אי אמרת בשלמא איכא הכא בין הכי והכי איכא חששא וריעותא או משום שירים שחסרו או משום כל שממנו לאישים ומאן דגריס אי הכי לאו אי אמרת בשלמ׳ גמור הוא אלא ה״פ דאי עבדי׳ כדאמרת השתא נמי איכא חששא ולעולם אין לדבר תקנה ויש כיוצא בו במקומות מועטין כדכתי׳ בפ״ב דע״ז:

18 כל שממנו לאישים. פרש״י ז״ל כל שנתנו ממנו לאישים מה שראוי להקטיר אם חוזר ונותן לאישים מן השירים עובר משום בל תקטירו כדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה׳ לא תקטירו דבר שכבר ניתן ממנו לאישים:

19 דמקטר להו לשם עצים כר׳ אליעזר דתניא וכו' פי׳ הא דר׳ אליעזר איתא בפר׳ התערובת באיברי חטאת הנשארים אחר הקטורת אימורים שנתערבו באיברי עולה שהם כליל ר׳ אליעזר אומר יתן הכל על המזבח. ואע״ג דאיכא באיברי החטאת משום כל שממנו לאישים. התם הוא כשנותן מן השירים לשם הקטרה אבל הכא אינו נותנם אלא לשם עצים בעלמא ויליף טעמא משום דבתר האי קרא דלא תקטירו ממנו כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ומוסב על מקרא הראשון והכי משמע קרא אותו שאמרתי לך לא תקטירו ממנו פעם שניה אלא קרבן ראשית בלבד לא אמרתי אלא שלא יעלו לריח ניחוח אבל לשם עצים בעלמא מותר וכן פרש״י ז״ל בפ׳ התערובות:

20 לר׳ אליעזר נמי לכתח׳ דקמצי שמיני. פי׳ דעד כאן לא שנה ר׳ אליעזר לשם עצים אלא באיברים שנתערבו דלית להו תקנתא אחריתי אי נמי בדיעבד אבל כל היכא דאפשר אסור לעשות כן לכתחילה והכא כל היכא דאפשר עבדי׳ קמיצה בכהן שמן דווקא משום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה:

21 מאי קא מיבעיא ליה אי גמרי׳ מלא מלא מהתם. פי׳ מה קומץ בירוצו אינו נקטר אף חפינה בירוציה אינם נקטרים. היינו הך דבעינן לעיל גבי מדה לקומץ אי גמירי׳ מלא מלא לחפינה דהא תרויהו חד טעמא נינהו דבירוצין ומדה לקומץ תרויהו מקומץ נפקי לן כדאיתא במתניתא דלעיל בהדיא וכל היכא דעבדי׳ ג״ש תרוייהו מיתי׳ להו דכמאן דכתי׳ גבי חפינה דמי ואי לא עבדי׳ ג״ש אף מדת לקומץ לית לן. ומהדרי׳ דרב פפא בלא ג״ש בעי לה להא דהכא ופשטיה דקרא דחפינה מספקא ליה מלוא חפניו והביא בעי׳ והא איכא פי׳ ואפילו בין הבינים נקטרין או דילמא ולקח והביא בעי׳ וליכא פי׳ כי מה שבין הבינים לא לקחו הוא אלא מאליו נכנס לבין הבינים בלא מתכוין וכיון שכן אינו נקטר כן פרש״י ז״ל וא״ת לעיל נמי ניבעי הכי מלא חפניו בעי׳ וכי עבד מדה לחפינה הא איכא מלא חפניו או דילמא ולקח והביא בעי׳ וליכא כבר תירץ רש״י ז״ל דליכא למימר התם ולקח בעינן וליכא דהא קימא לן במס׳ סוכה דלקיחה על ידי דבר אחר שמא לקיחה הלכך כל היכא דלא גמרי׳ מלא מלא מהתם שפיר איכא למימר שיעשה מדה לחפינה:

22 אמר רב פפא פשיטא לי מלא קומצו כדקמצי אינשי. פרש״י ז״ל צידו של אצבעותיו למטה כלומר שכופף ראש אצבעותיו לפס ידו וקומץ כמי שנוטל בכלי וזו הקמיצה המובחרת מיהו אם קמץ בדיעבד בראשי אצבעותיו שהיה פס ידו למטה ותחב ראשי אצבעותיו בסלת וקמץ קומץ שלם עד שמילא כל אורך פס ידו מהו וכן מלמטה למעלה מהו שהפך גב ידו למטה והעלה הקומץ בראשי אצבעותיו לתוך פס ידו עד שמילא פס ידו מהו וכן מן הצד מהו גב ידו למטה ולא תחב אצבעותיו בסולת אלא דחק גב ידו בסולת. והסולת היה נכנס מאיליו מן הצדדין מהו: