ריטב"א על יומא נ״ח

1 אחת ולא שתים מדם הפר אחת ולא שתים מדם השעיר. הקשו בתוספות הא למה לי קרא פשיטא דמהיכא תיתי שיזה שני פעמים מכל אחד ואחד. ותירצו שלא נצרכה אלא להיכא שנשפך הדם בין ההזיות דסבי׳ ליה כמאן דאמר לקמן כי ממקום שפסק הוא מתחיל דחטוי אחד אמר רחמנא ולא שני חטויין. ור׳ יונתן סבי׳ ליה כמאן דאמר מן התחלה הוא מתחיל דחטאת אחת אמר רחמנא ולא שני חטאות וסתמא כר׳ יאשיה. פי׳ דאע״ג דבעלמא סבירא ליה משמע שניהם כאחד. הכא איצטריך רחמנא למכתב אחת משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר כדכתי׳ לעיל:

2 בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו. מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. הקשו בתוספות דמאי חציצה שייכא בלקיחה למאן דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאסיק רבא בפרק לולב הגזול סוכה דף ל״ז והלכתא כותיה. ודוחק הוא לאוקומי סוגיין כולה כרבה דאמר לא שמה לקיחה ודלא כהלכתא מדלא פרישו לה בגמרא. ותירצו שלא אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד חוץ לדבר ההוא ליטול בו. אבל כשאוחז בגוף הדבר אלא שנותן דבר אחר בין ידו לאותו דבר לא חשיבה לקיחה כל היכא שנתן שם דבר שהוא חוצץ בעלמא. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי׳ התם אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו בית יד דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. ואמרי׳ נמי התם אמר רבה לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והויא חציצה. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. והשתא למה ליה לרבא הני טעמי תיפוק לי׳ דסבי׳ ליה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאמרי׳ התם אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי׳ לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא ודאי ש״מ שלא אמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד מן הסודר חוץ ללולב לאחוז בו את הלולב וכההיא דאמר עולא אמר רבא מנא אמי׳ לה דתניא אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש. אבל אם כורך הסודר על הלולב ונוטלו בו לא שמה לקיחה דכיון דמין בשאינו מינו הוא הויא חציצה. הכא נמי בשמעתין כיון שנתן מזרק בתוך מזרק והוא מניח ידו תחת שתיהם אין כאן לקיחה לכשתמצא לומר דאיכא חציצה. ונראין דבריהם לענין זו של שמועתינו דכלי בתוך כלי אחר לא חשי׳ לקיחה על ידי דבר אחר. אבל מההיא דפרק לולב אין כאן ראיה גמורה דדילמא התם לדבריו דרבה קאמר לאשמועי׳ עיקר דינא למילי דעלמא דכל לנאותו או שהוא מין במינו אינו חוצץ:

3 כדי לערבן יפה יפה. פי׳ מפני שהדמים קשים להתערב וכיון דסבי׳ ליה מערבי׳ לקרנות משום דכתיב אחת. סבי׳ ליה שצריך לערבן יפה יפה שלא יהו כשתי חטויין.

4 מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. פי׳ קא מיבעיא ליה אם חוצץ לענין קדשים ואפי׳ לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ. והיינו דנקטי׳ לה סתמא. ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא. ולא מייתי׳ עלה הכא אלא מילי דקדשים:

5 ת״ש היה עומד על גבי בהמה וכו׳ או על גבי רגל חבירו פסל. פי׳ משום דהוי חציצה בינו ובין הרצפה. ותנא דבי ר׳ ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה אלמא רגל לרגל עושה חציצה ואע״ג דמינו הוא. וש״מ דבקדשי׳ מיהת מין במינו חוצץ. ופרקי׳ דשאני רגל דלא מבטל ליה. פי׳ רגל חבירו ולישנא קלילא נקט דאלו רגל גופיה ודאי לא הוי חציצה. והא דלא אמרי׳ עלה דיקא נמי דקת׳ רגל חבירו משום דאיכא למימ׳ דרגל חבירו לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט דהא רגל עצמו שיתן רגלו על רגלו לא מצי קאי שפיר ובעי׳ לעמוד לשרת וליכא. והתם בפ״ב דזבחים עביד תלמודא צריכותא אמאי קתני בהמה וכלים ורגל:

6 אם תמצא לומר מין במינו אינו חוצץ. מין בשאינו מינו חוצץ הקשו בתוס׳ מאי קא מיבעיא ליה דהא פשיטא לן בכוליה תלמודא דמין בשאין מינו חוצץ אפילו במילי דעלמא ובמין במינו הוא דפליגי. וי״ל דהכא מפני שהסיב חלחולי מחלחל ואינה חציצה גמורה משום הכי קא מבעיא ליה וה״ק אפילו אם תמצא לומר דמין במינו אינו חוצץ הא ודאי מין בשאינו מינו חוצץ הוא בעלמא וה״נ מין בשאינו מינו הוא. או דילמא כיון דמחלחל לא חייץ. ול״ג או דילמא לא שנא ומאן דגרי׳ ליה הכי פי׳ או דילמא דאע״ג דטעמא דחלחולי מחלחלא טעמא תריצא הוא. לא משנינן ביניהו שלא לחלוק ולתת דברים לשיעורין:

7 אמר לו תניתוה זולף והולך עד שמגיע לספוג. כתב רש״י ז״ל רישא דמתני׳ הכי המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד עושה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת הוא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסין דרך חור שבדופניה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים וקתני שהמים שבספוג עצמו פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו נובעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף וגומ׳ את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג. זולף שואב כדאמרי׳ זולף וגומ׳ וגף כדרכו במועד קטן. אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעין בתוכו וה״ה לסיב ע״כ לשון רש״י ז״ל:

8 בקומץ פסול. פי׳ בתוס׳ דאצטריך למימר בקומץ פסול מפני שהסלת של מנחות דק מאד ופעמי׳ שיוצא דרך הסיב בין כעין סדקים שבו שאין הסיב נדבק יפה יפה בזה:

9 הא דתנן היה מחטא ויורד. פי׳ רש״י ז״ל כי הוא לשון ירידה כדאמרי׳ בבכורות נושא ועולה מתחטא ויורד ואינו מחוור דמהיכן הוי חטוי לשון ירידה. ועוד דבשלמא לת״ק דמתני׳ איכא למימר הכי משום דסבר כל ההזאות מלמעלה למטה אבל לרבי אליעזר מלמטה למעלה למה תפס לשון מחטא. והנכון דמחטא לשון חטוי והזיה וליש׳ דדכויי כההיא דאמרינן בפרק ב' דחולין כז, א ומנא לן דחטוי ליש׳ דדכויי הוא דכתי׳ תחטאני באזוב ואטהר משום דכתי׳ הכא גבי הזאות דמזבח הזהב וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל נקט תנא האי לישנא וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל:

10 תנו רבנן ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ מה תלמוד לומר אם ללמד שיצא מקדש הקדשים לא היה צריך לומר דהא פשיט׳ כי מזבח הזהב בהיכל הוא עומד אמר רבי נחמיא לפי שמצינו בפר העלם דבר שכהן עומד חוץ למזבח פי׳ כשמזה על הפרוכת עומד חוץ למזבח הזהב ומזה כדאי׳ לקמן באידך מתנייתא דבסמוך דהני מתנייתא תרוייהו כהדדי איתמרו וכל חדא מינה סמכה על חבירתה:

11 יכול אף זה כן ת״ל ויצא אל המזבח היכן היה לפנים מן המזבח כן גרש״י ז״ל כלו׳ דכיון דבשעת הזאות דמזבח אמ׳ ויצא אנו למדין כי קודם לכן לא יצא חוץ למזבח וכשהוא מזה על הפרוכת עומד בין המזבח והפרוכת ומזה: והאי ויצא לאו משום יציאת קדש הקדשים אלא לצאת מבין הפרוכת ולמזבח ולעמוד חוץ למזבח שמזה על המזבח ולמדנו כי בהזאת הפרוכת עדיין לא יצא. ויש גורסין ת״ל ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ כהן לפני ה׳ ולא המזבח לפני ה׳ הא כיצד עומד לפנים למזבח ומזה. וגרסח זו דחוקה ומשובשת לפום פשטא דהא לא משמע הכי מדכתי׳ המזבח אשר לפני ה'. אבל יש לפרשה כפי הגרסא האחרת דמדכתיב ויצא שמעינן כי קודם לכן הכהן היה עומד לפני ה׳ ולא המזבח:

12 דכולי עלמא מיהת בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד. פי׳ שהרי כשיוצא מקדש הקדשים פוגע במערבו של מזבח והא לכולי עלמא בקרנות של מזבח הוא מתחיל או בצפוני מזרחי או בדרומי מזרחי ואמאי דהא אין מעבירין על המצות. ובלאו הכי אית לן למיבעי מנא תיתי שיהא חייב לעשות כן אי בעי הכי נעביד ואי בעי הכי נעביד:

13 והדר אתי לההוא קרן דאיחייב ברישא. פי׳ ולרבי יוסי בקרן צפוני מערבי איחייב ברישא שכן דרך יציאתו מלפנים דהא לרבי יוסי פיתחא בצפון קאי ולר׳ עקיבא בקרן דרומי מערבי פגע דסבירא ליה כרבא דשתי פרוכות היו ופתחא בדרום קאי: