ריטב"א על יומא כ״א

1 וי״א אף קול רידייא. פי׳ במסכת תענית אמרי׳ לה לענין גבורת גשמים ושם מפורש דדמי לעיגלא תליתא והיינו וקול התור נשמע בארצנו וכדמתרגמי׳ לשור תורא ולהכי קרו ליה רידיא כשם שור החורש:

2 ה״ק אע״פ שעומדין צפופין ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי הכפורת כשהן משתחוין משתחוין רוחין. פי׳ אע״פ שכשעומדין בלא השתחואה היתה עזרה קטנה מהכיל אותה ועומדין בדוחק גדול עד שצפין ונגבהין רגליהם מן הקרקע והיו צריכין לצאת משם מקצתם להתרחב בחיל שבצידי העזרה עד שנכנסין דרך בית החליפו׳ לי״א אמה שאחורי הכפורת מ״מ בשע׳ תפל׳ והשתחוא׳ היה נעשה להם נס יכולים באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב ומשתחוין רווחין שיש לכל א׳ ד׳ אמות כשיעור מקום תפלה שלא ישמע אחד וידויו ושאלת צרכיו של חבירו:

3 לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. פי׳ מתאות בשר הקדש שהיה מוטל על גבי גחלים שבמערכה ונצלו שם:

4 ולא הסריח בשר הקדש מעולם. פי׳ כשלא היה להם פנאי להקטיר כל הלילה כל האברים שנותרו מבערב שבת מעלין אותן בראשו של מזבח והיו עומדי׳ שם שנים או שלשה ימים עד שהיו פנויין לפי שאינה מועלת בראשו של מזבח ואעפ״כ לא הסריח מעולם:

5 ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו שולחנות של שיש שהיו מדיחין בהן את הקרבנות:

6 ולא אירע קרי אבל שאר טמאות אירעו לפי שהקרי היה מגונה ומכוער שפורש מגופו מה שאין כן בשאר טמאות דשרץ ונבלה וטמא מת וכגון יוסף בן אלפס שניתזה צינורא של עם הארץ על בגדיו:

7 ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. פי׳ לפי שאלו היה בהם שום פסול של טומא׳ או לעשותם שלא כהלכה לא היה לדבר תקנה שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשין שהוא ליל י״ו כדאיתא במנחות ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם ובפסחים וכן לחם הפנים ואלו היה בו פסול היה נדחה עד שבת הבאה שהרי אין סדורו אלא בשבת וא״ת ולמה אין תקנה לפסול העומר והא תניא לעיל שאם נטמאת אומר ואם יש שם אחרת מביאין תחתיה. י״ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי״ג נפה וטורח גדול היה בו כדאי׳ במנחות.

8 איכא תרתי אחרנייתא דהוו במקדש דתניא וכו'. בכמה נוסחאות במשנת אבות גורסי׳ במשנה עצמה הני תרתי ומכאן נראה דטעותא היא וליתנהו במתני׳ דתנא דמתני׳ קצר בה ולא תני להו משום דהוו ידיעי טובא:

9 שברי כלי חרס נבלעי׳ במקומן. פי׳ דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ושבירתן במקום קדוש דהיינו עזרה ובגמ׳ גמירי לה שאין להוציאן לחוץ לאחר שנשברו וכדי שלא תהא עזרה כאשפה נעשה בהן נס שנבלעין במקומן:

10 ואמר אביי מוראה ונוצה של קרבן העוף. ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן וא״ת והא אמרי׳ במעילה פרק ולד חטאת שיש איסור הנאה בדישון מזבח הפנימי וי״ל דההיא קודם בליעה או קודם דישון ומכאן קשה למה שפי׳ רש״י ז״ל במשנתינו וכן יוסי וקצת הגאו׳ ז״ל כי תרומת הדשן היתה נבלעת במקומה. א״כ אמאי לא מני לה אביי. ור״ת ז״ל פי׳ שלא היתה נבלעת ותדע דכתיב ושמו בנחת כדי שלא יתפזר דאיכא איסור הנאה ואם נבלעה מה איסור הנאה יש בה ולמה טעון גניזה ואחרי׳ פירשו דפעמים נבלעת ופעמים לא יארע בה נס ולא היתה נבלעת כלל או שלא היתה נבלעת לאלתר אלא אחר זמן ויש בה איסור הנאה ולהכי לא מני לה הכא.

11 פסולי תלתא הוו אחשובינהו בחד. פי׳ דפסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים אע״ג דתלתא מילי נינהו לא חשיבי אלא בחד דשם פסול אחת הוא.

12 שסלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. פירוש שהיה חם בשעת סילוק ולקיחה כמו בשעת שימה. ונראה כי בשעת שימה ולקיחה היה חם הרבה עד שהיה הבל יוצא ממנו כלחם היוצא מן התנור והיינו דאמרינן לקמן שמגביהין את השולחן עם הלחם שעליו ומראין אותו לעולי רגלים שיראו הנס הזה ואי אפשר להם לראות מרחוק שהיה חם אלא על הדרך שאמרנו.

13 כלי עץ העשוי לנחת הוא. ובפרק חומר בקדש פריך תלמודא דתיפוק לי׳ דמצופה זהב היה והרי הוא כלי של מתכת שמקבל טומאה ואפילו עשוי לנחת דבכלי עץ הוא דבעי׳ דומיא דשק ומסיק התם דאפילו לרבי יוחנן דאמר שאין הציפוי בטל לגבי העץ שאני הכא שהכתוב קראו עץ דכתיב והמזבח עץ ואיצטריך האי טעמא דכלי עץ העשוי לנחת למ״ד מסגרתו למעלה היתה דלמאן דאמ׳ למטה היתה בלאו הכי נמי טהור דפשוטי כלי עץ הוא וכדאי׳ בפ׳ הקומץ.

14 אלא שמגביהין אותו לעולי רגלים. פירוש שאי אפשר לחלק הלחם מעל השולחן אלא ביום שבת ורוב הרגלים אינם ביום שבת עצמה.

15 ותו ליכא והא איכא הא דאמר ר׳ אושעיא בשעת שבנה שלמה וכו׳. הקשה הר״ר אלחנן כיון דמקשין מארון ובגדים שלא היו אלא בבית א'. אמאי לא פריך ממאי שהיה הגורל עולה בימין דהא תניא לקמן שאפי׳ בבית שני כל מ׳ שנה של שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין וכ״ש בבית א׳ שהיו הכהנים חשובין יותר ותירץ ר״י כי אולי גם בבית א׳ פעמים שלא היה עולה והר״ר אלחנן תירץ דלא פריך מנסים דמקדש ראשון אלא מאותן שלא היו הדברים שהנס נעשה בהם בבית שני. אבל גורל שהיה נוהג בבית שני ולא היה נעשה בו נס לא פריך מיניה דלא מני אלא נסים שהיו תדיר ומהאי טעמא לא מני הכא מה שאמרו בפרק תמיד נשחט דאיכא מאן דאמר כי פעמים שהיתה עזרה ננעלת מאליה על ידי נס אבל לא היה זה תמיד:

16 כי קאמרי׳ בהדיוט. פי׳ במה שהובער באש של הדיוט כדמפרש ואזיל וש״מ דמה שהודלק מאש היורד מן השמים לא היה מעלה עשן.

17 מצוה להביא מן ההדיוט. פי׳ ממדורת בית המוקד. ודוקא במזבח החיצון אבל במזבח הפנימי אין מוליכין ואין מקטירין אלא בגחלי קדש ממערכה העשויה לכך במזבח החיצון כדאי׳ לקמן ובזה טעו בני אהרן שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. כן פירש הראב״ד ז״ל.

18 אלו חמשה דברים שיש בין מקדש. כו׳ פי׳ ולא חשיב שמן המשחה שלא היה בבית שני מפני שאף בבית ראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו.

19 אוכלת לחין ויבישין דמערכה. פי׳ ששולטת אף בבשר הקדש ועושה אותו כגחלים.

20 האי מרבה דידיה. פי׳ רוח צפון מרבה הלחם לשולחן שהוא בצפון ורוח דרום מרבה השמן למנורה שהיא בדרום.

21 הא לן והא להו. פי׳ לבני ארץ ישראל רוח מערבית יפה ולבני בבל רוח מזרח יפה ותו לא מידי: