ריטב"א על יומא י״ג

1 הלכה כר׳ יוסי. הקשו בתוספות דהא במסכת סנהדרין גבי שריפת בת כהן דפסקי׳ הלכתא כדשלח רבין פריך תלמודא הלכתא למשיחא וכן בזבחים גבי כהן שפגל בעבודת חוץ דפסקי׳ הלכתא כר׳ שמעון והכא לא פרכי׳ הכי וכן בפרק בתרא דקדושין פסקי׳ הלכה כרבי יוסי דאמר עתידין ממזרין ליטהר ולא פרכינן מידי וכן בפסח שני פסקינן הלכה כרבי עקיבא דאמר גבי פסח שכל מלאכה שאי אפשר לה לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וגו׳ ולא פרכינן מידי. ותירץ רבינו חיים כהן ז״ל דלא פריך תלמודא הלכתא למשיחה אלא בדבר שיש בידו עבירה ולא תנהיג לימות המשיח כדכתי׳ ועמך כולם צדיקים כההיא דזבחים וסנהדרין דאית בהו עבירה. ויש להקשות על זה דהא לעיל פרכינן כיצד מלבישין לעתיד לבא לכשיבאו אהרן ובניו משה רבינו עמהם וההיא קושיא כהלכת׳ למשיחא היא וי״ל דהתם דאיכא לפרושה כיצד הלבישן לשעבר למסבר קראי הכי עדיף טפי מלאוקומה הלכתא למשיחא ומשום הכי לא מתמה עלה תלמודא. ור״י ז״ל תירץ בעיקר קושיין דכל הני דלא פרכינן עלייהו הלכתא למשיחא היינו משום דאית בהו שום נפקותא בזמן הזה כגון האי דרבי יוסי דהכא דנפקא לן מינה למי שהיה ממונה בשום מינוי כנשיאו׳ וכיוצא בו ונאנס והוצרכו להעבירו ומנו אחר תחתיו שאם עבר מאונסו חוזר למנויו ואין נוהגין בזיון בשני ועושין בענין שלא תהא שם איבה ושלא יורידו לשני וכענין ר״ג ור׳ אלעזר בן עזריה וכההיא דמסכת קדושין טעמא דרבי יוסי משום ממזרין שנטמעו נטמעו ונפקא מינה שלא לחוש בזמן הזה כ״כ למשפחה שנטמעו בה פסולין וההיא דפסח שני נפקא מינה לענין מכשי׳ מילה שאין דוחין שבת כדאמר ר׳ עקיבא גופיה בפר׳ המילה ואפסיק נמי הלכתא כוותי׳ התם וכי הדרי איפסיקא הלכתא כתרוייהו. ורבינו הגדול ז״ל היה אומר שכל אלו פלפולין ולא פירכי נינהו דבתלמודא פריך הלכתא למשיחא בתרי דוכתי ואתמהי׳ עליה דא״כ סדר קדשים לא נגמור אלא דרוש וקבל שכר. וכיון דכן תו לא חש תלמודא למיהדר למפרך הכא.

2 ומודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. פרש״י ז״ל בשעבד בשמנה בגדי כהונה שאין איסורו אלא משום איבה אבל אם עבד בד׳ בגדים עבודתו פסולה דמחוסר בגדים הוא. הגהה ישנה לאחד קדוש ז״ל הא דאמרינן ורבנן נמי הא חיישי לשמא כלומר וכי היכי דחיישי לטומאה אמאי לא חיישי למיתה כרבי יהודה ק״ל דהא טעמא דרבנן מפרש במתני׳ דא״כ אין לדבר סוף והשתא לא פרכינן אמאי לא אמרי לנפשיהו הכי דהא לקמן פרכינן לה. ונראה דטעמא דמתני׳ לדבריו דרבי יהודה אמרו ליה וזהו שפרש״י ז״ל בלשון המשנה א״כ דחיישת למיתה ולא כתב אי חיישינן למיתה כנ״ל.

3 מיתה לא שכיחא. פירוש ולא חיישינן לה הקשו בתוספות דבריש פרק ד׳ אחין תנן ד׳ אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו נשותיהן חולצות ולא מתיבמות. והוינן בה ש״מ יש זיקה דאי ס״ד אין זיקה האי ליבם חדא והאי ליבם חדא ומהדרינן לעולם אין זיקה והכא היינו טעמא די״ל אדמיבם חד מאית אידך וקא בטלה מצות יבמין ותירצו דהתם דאיכא זמן מרובה שאין מיבמין אלא לאחר שלשה חדשים הלכך חיישינן למיתה אבל הכא דחד יומא הוא לא חיישי רבנן למיתה ועובדא דסבתא דבפרק המפקיד דחיישינן דלמא שכיבא היא או ברתה שאני שביה כולהו איתנהו ביה.

4 א״כ אין לדבר סוף. פי׳ דכי היכי דמתה חדא מתה אידך נמי שפיר קאמרו ליה רבנן אמר לך ר׳ יהודה למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן. הקשו בתוס׳ דבההיא שמעתא דבפ׳ ד׳ אחין פרכינן אי הכי אפילו חמשה אחין נמי ניחוש למיתה דתרי ופרקי׳ דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרתי לא חיישינן. והיינו דר׳ יהודה ואלו התם אמרינן לה אפי׳ לרבנן ותירצו דהתם כיון דזמן מרובה הוא למיתה דחד איכא למיחש ולא לתרי אבל הכא דלמיתה דיום אחד חיישינן כך הוא אחד כשנים ושנים כאחד פירוש לדבריהם דהכא דהאשה בריאה וחיישינן למיתתה משום שמא מזל או עון דכהן גורם שלא יכפר על ביתו כך יש לחוש שימותו שתיהן כמו אחת מהן. וא״ת והתם היכי פרכינן מעיקרא אי הכי אפילו חמשה נמי דהא רבי יהודה מפליג בין חד לתרי. וי״ל דקושיין התם לרבנן דהלכתא כוותיהו הכא. אי נמי אפילו לרבי יהודה ושאני הכא דמעלה עשו לכפרה לתקוני מאי דאפשר לתקן. ואם אתה אומ׳ אין לדבר סוף לא נתקן כלום. מה שאין כן התם דאפשר בחליצה.

5 ומי סגי ליה בתקנתא והא לאו אשתו היא ופרקינן דמקדש לה מבעוד יום. וא״ת ולמה לן כולי האי דשקלי׳ וטרי׳ בסוגיין דהא בתקנתא סגי. ולכי מתה קמייתא קנית ליה לאידך וי״ל דאין ה״נ אדינא דאורייתא אבל סוגיין אדינא דרבנן שאסרו משום שבות לכנוס אשה בשבת אי יום טוב משום דמיחזי כקונה קנין בשבת וכדאי׳ בפ׳ בתר׳ דביצה וכן בפ״ק דירושלמי דכתובות בהלין דכנסין ארמלין. עוד י״ל דאפילו מדאורייתא איכא למיחש שמא תמות באמצע עבודה בענין שלא יוכל לצאת לחוץ ולכונסה.

6 דכניס לה הוו להו שני בתים ורחמנ׳ אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים הקש׳ רבינו שמשון ז״ל דהא כתיב וישא לו יהוידע נשים ויולד בנים ובנות ותירץ דשמא זו אחר זו נשאן או שמא היה מגרש את אחת מהן ערב יום הכפורים על תנאי כדלקמן וכל זה נראה לו שהוא דוחק.

7 אי דמגרש לה הדרא קושיא לדוכתה. כלומר דליחוש רבי יהודה למיתה דאידך.

8 דמגרש לה על תנאי דאמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תמותי. פי׳ הרי זה גיטיך מעכשו אם לא תמותי שכל האומר על מנת כאומר מעכשו הלכך בין תמות זו ובין תמות זו ובין שלא תמות זו אין בכאן אלא אשה ראשונה. ולמיתה דתרוייהו הא לא חיישינן ופרכינן ודילמא היא לא מתה והויא מגורשת וכו׳ וזו הקושיא קלה היתה להבין ומאן דקא עביד אוקמת׳ שפיר ידע לה אלא שהתלמוד עביד כולהו אוקמתי דאפשר לומר להגדיל תורה ולהאדיר. וכן פרש״י ז״ל ובכולהו אוקמתי דעבדי׳ איכא לעיוני בחד מתלתא חששות דאפשר שלא תמות חדא מינייהו. או דמתה קמייתא לחודה או בתרית׳ לחודה דאלו למיחש למיתה דתרוייהו לא חיישי׳ לכולי עלמא כדאי׳ לעיל ובהני אוקמתי דעבדינן בסוגיין זימנין דליכא למיחש אלא לחדא כדפריך תלמודא בלחוד וזימנין דאיכא למיחש לתרתי ותלמודא לא פריך אלא חדא מינייהו כדבעי׳ לפרושי קמן. ובהני תלת אוקמתי קמייתא ליכא למיחש אלא למאי דפריך תלמודא.

9 אלא דאמר לה ע״מ שתמותי. פי׳ ביום הכפורים שאם תמות תהא מגורשת למפרע ונמצא שאין כאן עבודה למפרע אלא בבית אחד. וכן אם תמות חברתה ולא היא ליכא למיחש אלא מאי דפריך תלמודא דדילמא לא מתה חדא מינייהו ויש כאן שני בתים.

10 ה״ג הרי זה גיטיך ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי: ולא גרסי׳ כל ימי חיי וחייכי וכדפריש׳ לה במסכת גיטין בסד״י. והא דאמרי כל ימי חיי פלו׳ הרי זה כריתות פרש״י ז״ל דאפילו הכי לא תנשא עד שימות אותו פלוני שמא תשתה יין ונמצאת א״א למפרע. נראה שדימה רבינו ז״ל לזו לההיא דתניא הרי זה גיטיך ע״מ שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ולאחר לא תנשא עד שתתן. אבל רבינו ז״ל אומר דלא דמו דהתם הוא שהתנאי בקום עשה ושמא לא תוכל לעשות אבל תנאי זה וכל כיוצא בו שהוא בלא תעשה אין חוששין לשמא יתבטל בידים וכן כתבו בתוספות.

11 אלא דאמר לה על מנת שלא תמות חבירתיך. פי׳ הלכך אם לא תמות אחת מהן או אם תמות זו ולא תמות חברתה הרי זו מגורשת ואין כאן אלא אשה ראשונה ואם לא תמות זו ותמות חברתה הרי זו אשתו בלבד ופרכי׳ ודילמא מתה חברתה בפלגא דעבודה והוא הדין אם תמות היום לאחר עבודה אלא דחדא מנייהו נקט תלמודא מפני שעל הרוב אין שהות ביום שתמות לאחר עבודה שהרי היום נשלם בעבודה. וכל התנאין הללו שהוא מתנה כולן תלויין במיתה דיום הכפורים לבדו וכדפרש״י ז״ל.

12 אלא דאמר לה הרי זה גטיך על מנת שתמות חברתיך. ופרכי׳ ודילמא מתה חברתה וקם ליה בלא בית ובהא ודאי הכי נמי דאיכא למיפרך דדילמא לא מתה חדא מינייהו ואיכא שני בתים אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו. אלא דמגרש להו לתרוייהו ללאה אמר הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך רחל ביום הכפורים ולרחל אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תכנסי לבית הכנסת ביום הכפורים הלכך אם לא תמות רחל הרי לאה מגורשת ואם תמות רחל הרי כאן לאה שאינה מגורשת ואין לו אלא אשה אחת ואם לא תמות אחת מהן אין כאן אלא רחל ותכנס רחל לבית הכנסת כדי שלא תהא מגורשת ואין כאן אלא רחל ופרכינן ודילמ׳ לא מתה רחל ותהא לאה מגורשת ולא עיילא לבית הכנסת רחל ותהא לאה מגורשת וקם ליה בלא ביתא שהרי שתיהן מגורשות. וא״ת מאי קושיא דהא אי איהי לא עיילא מעיילי׳ לה בעל כרחה דהא אשה מתגרשת בעל כרחה י״ל דכיון דאמר לה על מנת שתכנסי האי לישנא דעיילא מדעתה משמע. ובדין הוא דיכול לאתנויי תנאה דליהוי בעל כרחה אלא דניחא ליה לתלמוד׳ לאשמועי׳ אידך אוקימתא דבסמוך וק״ל דבלאו הכי נמי איכא בהאי אוקימתא פירכא אחריתי דדילמא עיילוה בצפרא לבי כנישתא ובטיל גיטא דידה ובתר הכי מתה בפלגא דיומא ובטלן גיטא ואשתכח דעבד למפרע בצפרא עבודה בשני בתים אלא שיש לו׳ בזו כדפרשי׳ לעיל דאין ה״נ וחדא מינייהו נקט תלמודא וכמו שרמז לנו רש״י ז״ל לעיל דוק ותשכח.

13 אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע״מ שאכנס אני לב״ה. פי׳ לישנ׳ קלילא נקט וה״ק דלחד׳ דהיינו לאה אמר לה על מנת שלא תמות רחל חבירתיך ולחדא דהיינו רחל אמר לה ע״מ שאכנס אני לבית הכנסת הלכך אם לא תמות אחת מהן הרי לאה מגורשת ואם תמות לאה יכנס לבית הכנסת ובטיל גיטא דרחל: ואין לו אלא אשה אחת דהיינו רחל. מאי איכא למימר דילמא מתה חברתה דהיינו רחל בפלגא דעבודה פי׳ ואשתכח דגיטא דלאה לאו גיטא. ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא לממת קדים הוא ועייל לבית הכנסת הקשו בתוספות למה לן למימר דקדים ועייל לבית הכנסת מקמי דתמות רחל אפילו לבתר מיתתה מצי עייל ומקיים תנאה והוה ליה גיטא למפרע כאותה שאמרו הרי זה גיטיך מעכשו אם לא באתי לאחר י״ב חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט ולא חשיב גט דלאחר מיתה. ותי׳ דהתם ודאי הוא דאיקיים תנאה מחיים אבל הכא לא איקיים תנאה מחיים ולא חלו עליו גירושין מחיים ולא נהירא דהא כיון דאמר מעכשו הרי מתקיים התנאי וחל הגט למפרע מחיים דהא אם אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז למ״ד לי ואפי׳ ליורשי משמע נותנת לאחר מותו לאביו או לאחיו כדאי׳ במ׳ גיטין. וה״ה לאומר על מנת שאתן ליך שנותן לאחיה וליורשי׳ לאחר מותה דמאי שנא אבל הנכון דהכא ה״ה דמצי עייל לאחר מיתה אבל כדי שלא יהא התנאי תלוי ועומד ושמא מתוך אנינותו לא יוכל ליכנס לאחר מותה עבדי׳ מעלה בכפרה ומקיים תנאה מקמי דתימות.

14 אלא מעתה שתי יבמות מבית אחד לא יתיבמו. כלומר דנימא את בית אחיו אמר רחמנא מי שיש לו בית אחד ולא מי שיש לו שני בתים. ואנן קיימא לן שמיבם את אחת מהם: ופרקי׳ יבמתו ריבה וק״ל ולמאן דדריש ליה התם לאתויי חייבי לאוין שחולצות ולא מתיבמות כדאיתא בפרק כיצד מאי איכא למימר וי״ל דלדידיה כוליה יבמתו מיותר. ומדלא כתב רחמנא יבמה וכתב יבמתו ש״מ תרתי:

15 אלא מעתה ארוסה לא תתיבם. פי׳ דהא אמרת דכל כמה דלא כניס ליה לא קרינא בית אחיו אבל משום דכתיב לא תהיה אשת המת לא ממעטי׳ ארוסה דאשת המת אפילו ארוסה במשמ׳ וכדפרי׳ בפ״ק דיבמות בס״ד:

16 החוצה לרבות את הארוסה. וא״ת לא ליכתוב רחמנא בית אחיו ולא מצטרי׳ למיכתב החוצה ולאו רבויא דיבמתו דאמרי׳ לעיל י״ל דאיצטריך למכתב בית אחיו למדרש בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים:

17 דתניא היה עומד ומקריב פירשה רש״י ז״ל בכהן הדיוט והיינו קושיין דלענין אנינות ר׳ יהודה לחומרא ור׳ יוסי לקולא. ותמי׳ מילתא דמאי קושיא דבכהן גדול דאקיל רחמנא ואמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אקיל ר׳ יהודה לומר שמביאין אותו מתוך ביתו ובכהן הדיוט דאחמיר רחמנא שלא יקריב אונן ואם הקריב חלל מחמי׳ ר׳ יהודה לומר שאפילו התחיל לא יגמור וי״ל דמ״מ כי מעיינת בה סתרי אהדדי דהא לית לן אסורא בכהן הדיוט שלא יקריב אונן אלא מדיוקא דכהן גדול דכתיב ביה ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ודרשי׳ הא אחר שלא יצא חלל וא״כ לר׳ יהודה דאמר דכהן גדול מביאין אותו מתוך ביתו משמ׳ ליה קרא דמן המקדש לא יצא אף במי שלא התחיל בעבודה שלא יצא מקדושתו ויבא לעבוד עבודה ודכוותה אית לן למידק בכהן הדיוט שיצא מקדושתו ולא יתחיל עבודה אבל שאם התחיל קודם אנינות שלא לגמור אותה מנין לנו כן נראה מפי׳ רבי׳ ז״ל ובתוספות הקשו על פירושו דאי בכהן הדיוט היאך יאמר ר׳ יוסי יגמור דהא ליכא שריותא בכהן הדיוט להקריב אונן וזו אינה קושיא גדולה דדילמ׳ ר׳ יוסי משמ׳ ליה דמאי דאמרי הא אחר שלא יצא חלל בשלא יצא מקדושתו והתחיל לעבוד לאחר שהיה אונן ור״י ז״ל פיר׳ הברייתא בכהן גדול וא״ר יהודה שלא יגמור והשתא פריך שפיר דהשתא לר׳ יהודה אפוקי מפקי׳ ונראה דרש״י ז״ל לא פירשה כן משום דקתני מתנייתא סתמא היה עומד ומשמ׳ בכהן הדיוט: