ריטב"א על יומא ל״ו

1 מאן שמעת ליה דאמ׳ בין האולם ולמזבח צפון. פי׳ שהוא חשוב צפון לענין שחיטת קדשים דהכא כיון שמעמידו בין האולם ולמזבח מכלל דצפון הוא לשחיטה כדאמרינן לקמן כי במקום שמתודה עליו הוא נשחט:

2 וכנגד כל המזבח כולו. פי׳ כל שיש בעזרה לצד צפון כנגד רחב המזבח שהוא ל״ב אמות אבל מה שהוא למעל׳ מזה כלפי מערב או כלפי מטה לצד מזרח אעפ״י שהוא צפון לגבי עזרה אינו חשוב לענין שחיטה דכתי׳ ביה על ירך המזבח צפונה דסבירא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה דלא חשיב ירך המזבח אלא מה שעומד כנגד רוחב המזבח כלפי צפון. ור׳ אלעזר ב״ר שמעון מוסיף אף מה שהוא למעלה מזה עד האולם ור׳ מוסיף אף מה שהוא למטה מזה עם כל דריסת רגלי ישראל שבעזרה לצד צפון. אבל אותן בתי החליפות שיש בצד האולם במה שיש בו עודף על ההיכל אעפ״י שאותן בתים פתוחין לגבי המזבח והן כעין מבואות פתוחות לו פסולין הן לשחיט׳ ולא חשיבי חורי רשות שהם כרשות דכיון שאין המזבח נראה שם אינו חשוב ירך המזבח וכדפרש״י ז״ל. ונקרא המקום ההוא בית החליפו׳ מפני שהיו בהם כ״ד חלונות לכ״ד משמרו׳ להצניע שם הסכינין שהיו משתמשין בהן בבית המטבחיים של עזרה וכתב רש״י ז״ל כי הסכין קרוי חלף בלשון ערבי ואין צורך כי על שם שחותכין בו קרוי כן מלשון כליל יחלוף וכן כתוב בספר עזרא מחליפות תשעה ועשרים והם הסכינין:

3 אדר׳ יוסי ב״י מוסיף ליה אדר׳ אלעזר ב״ר שמעון לית ליה. פי׳ בתמי׳ קאמ׳ היאך אפשר שיהא המרוחק כשר והמקורב פסול. ופרקי׳ דאנן ה״ק דכיון דדחיק נפשיה לאוקומה בדוחק בין האולם ולמזבח ולא מוקים ליה בהרוחה במקום דריסת רגלי הכהנים מכלל דלית ליה דר':

4 הכא נמי משום חולשא דכהן גדול. פי׳ שלא יצטרך לטרוח להוליך מזרק הדם ממקום רחוק. תמיה׳ מלתא אמאי הוה קשיא לן מעיקרא דר׳ טפי מדרבי אלעזר ב״ר שמעון דלא מוקמינן ליה בין כותל למזבח. וי״ל דהוה משמע לן דשאני הא דר׳ שהיה המקום מרווח ופנוי מכל דבר והוה עדיף טפי לשחיטת הפר ואנן פרקי׳ דאפי׳ הכי למיחש לחולשא דכהן גדול עדיף לן:

5 כדי שלא ירביץ גללים. פי׳ שהיה צריך להעמידו בין למזבח ואם היה עומד פניו למזרח וזנבו למערב היה מטיל גללים לפני מזבח אבל עכשו שראשו לדרום וזנבו לצפון היה מעמיד יריכותיו חוץ מבין האולם למזבח. ובמדרש אמרו מעולם לא הרביץ גללים אלא שאין לנו לסמוך על הנס:

6 גרש״י ז״ל עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי וכתב דלא גרסינן ומעשר עני דהא מעשר עני וידוי יש לו דכתי׳ וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה ולגר וליתום ולאלמנה זה מעשר עני. ואו׳ ז״ל שכן מצא בתוספתא דמנחות והקשו עליו בתוספות חדא דהא בלקט שכחה ופאה יש וידוי כדנפקא לן בסיפרא מההוא קרא גופיה שהרי נאמר בהם לגר ליתום ולאלמנה ועוד מה ענין וידוי זה לוידוי דהתם דאלו התם מתודה שהפרישו כדין וכמצוה ואלו הכא מתודה על מה שחטא ולא הפרישו כדין הלכך שפיר גרסינן ומעשר עני ולא גרסי׳ ומעשר שאין להם וידוי והתוספתא ההיא משובשת ואפשר דגרסי׳ שאין להם וידוי כו׳ לומר שאין להם כפרה ככריתות ומיתות ב״ד וחייבי לאוין שיש בהן מלקות שהם מתכפרים בעונשם ובוידוי שמתודין כשמומתין או כשלוקין דהא כל המומתין מתודין. ומסתמא לא סגיא שלא יהא הלוקה מתודה לכפר עליו והרי זה כאותה שאמרו בסופה ונרצה לו לכפר עליו על מה היא מכפרת אם על כריתות ומיתות ב״ד הרי עונשן אמור אם על חייבי מלקיות הרי עונשן אמור. הרי אינה מכפרת אלא על עשה ולא תעשה שניתק לעשה. וזו היא הסברא של רבי עקיבא כדפרש״י ז״ל ואף רבי יוסי הגלילי הכי אית ליה. אלא דנקיט עון לקט שכחה ופאה מטעמ׳ דמפר׳ בסמוך בגמ׳ והיינו דאמרינן מאי בינייהו. ושקלי׳ וטרי׳ עלה משום דקים לן דלרבי יוסי הגלילי לאו דוקא הני דפריט. אלא ה״ה לכל עשה ולא תעשה שניתק לעשה כאידך מתני׳ דסיפרי דההיא דברי הכל היא ובודאי שכל הדברים שהעולה מכפרת אפילו על המזידין היא מדקתני אם על חייבי מלקיות הרי עונשן אמור ואין במלקיות עונש על השוגגין וכן פירש הרמב״ן ז״ל בפירוש התורה שלו הלכך שפיר גרסי׳ שאין להם וידוי כלשון התוספתא וזה נראה ברור:

7 בלאו דנבלה קא מיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר דלאו לאו מעליא. פרש״י ז״ל דבנבילה כתיב עשה אחר הלאו לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ודכולי עלמא לא הוי לאו שניתק לעשה כיון שכבר אכלה היאך אפשר לו עוד ליתנה לגר. הילכך על כרחין ההוא עשה מעיקרא משמע קודם עקירת הלאו ואפי׳ הכי סבי׳ ליה לר׳ יוסי הגלילי דאהני מאי דכתביה לעשה אחר הלאו דלא לילקי עליה דלא ליהוי כלאו דחסימה וכיון דלית ביה מלקות העולה מכפרת על זדונו ולר׳ עקיבא לאו מעליא הוא ולוקין עליו ואין העולה מכפרת אלא על לאו שניתק לעשה וא״ת ומהיכן משמ׳ מלישנא דרבי יוסי הגלילי ור׳ עקיבא דפליגי בלאו דנבילה דהא אפילו ר׳ יוסי הגלילי לא אדכר אלא לקט שכחה ופאה. י״ל דהשתא סבי׳ לן דלכולי עלמא עשה דכתיב בלקט שכחה ופאה בתר לאו דידהו עשה דמעיקרא הוא ואין הלאו ניתק לעשה כלל אפילו הכי סבר ר׳ יוסי הגלילי דאין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וכיון דכן ה״ה ללאו דנבילה. ולפרושי הא אמרי דודאי כי היכי דפליגי בלקט שכחה ופאה הכי נמי פליגי בלאו דנבילה:

8 אביי אמ׳ בלאו דנבילה כולי עלמא לא פליגי דלאו מעליא הוא כיון דלא אפשר בשום צד לתקוני לאו. ולא פליגי אלא בלקט שכחה ופאה בלחוד ר׳ עקיבא סבר תעזב מעיקרא משמע ואין הלאו שלפניו ניתק לעשה ולוקין עליו ור׳ יוסי סבר דהשתא משמע ולאו שנתק לעשה הוא ואין לוקין עליו וכל שאין לוקין עליו עולה מכפרת עליו:

9 מהו דתימא מסתבר טעמא דר׳ מאיר דמסייעי ליה קראי. פי׳ קראי וכדאמרי׳ בסמוך אנא כר׳ מאיר סבי׳ לי כדכתיב בספר אורייתא דמשה. וכן פרש״י ז״ל דמסייע ליה קרא דכתיב ביום הכפורים עצמו בוידוי השעיר והא עדיף מכולהו קראי ויש שפוסקי׳ הלכה כרבי מאיר דסתם מתני׳ כותיה וכההוא דנחית קמיה דרבה דהא רבה שתיק ליה ולא אהדריה. אבל הגאונים פסקו כרבנן כדפסק רב בהדיא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ורבא נמי הכי סבי׳ ליה ואתמה על ההוא דהוה נחית קמיה ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר׳ מאיר וכן עיקר. וכן המנהג בכל הארצות האלו. אבל יש מקומות בספרד ואשכנז שנוהגין כדברי ר׳ מאיר. ורבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל הכריע כדברי הגאונים ז״ל ותו לא מידי: