רש"י על בבא קמא פ״ה

1 רבי סבר אין דנין - הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי היא:

2 למה לי - הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו:

3 לדמים יתרים - דאי לא כתיב אלא כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה דמי כויה משלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו:

4 צער במקום נזק - היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה:

5 היכי שיימינן - את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל:

6 ידו הקטועה - ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה:

7 בין סם לסייף - ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף:

8 הא לא שקיל - כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה:

9 כמה אדם רוצה ליתן - לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם:

10 ליטול - מן המזיק מה שנתן זה למלך:

11 דמי שבתו - דמחמת הצמחים נפל למשכב:

12 ה"ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו' - הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו:

13 נתנה לאגד - נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד:

14 לא נתנה - רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן:

15 דתנא ביה - דשנה עליו הכתוב:

16 ורבנן - ת"ק:

17 רק לשלא מחמת המכה אתא - שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן:

18 נתנה רשות לרופאים לרפאות - ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי:

19 רק לשלא מחמת המכה אתא - שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן:

20 תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא - שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי:

21 נאתא כריכתא - בשר מת:

22 אהלא - אהלמ"י בלע"ז:

23 וקירא - שעוה:

24 וקלבא - רשינ"א שבחביות של יין:

25 ואי אמר ליה - מזיק אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני נותן דמי אסייך:

26 אסיא רחיקא - ומוזיל גבי:

27 עינא עוירא - שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה:

28 כ"ש - דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק:

29 לרבות שוגג כמזיד - בפ' שני דף כו::

30 דהוה כאיב ליה מידי וסליק - שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא:

31 ואחווריה לבשריה - הפכו למראה צרעת:

32 דהדקיה - סגרו במסגר:

33 לקתה מדת הדין - כלומר לא שלם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע רגלו לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת:

34 א"נ - כי נקטעה ידו:

35 אזיל בשליחותא ושקיל אגרא - יתירא ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין:

36 מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו' - ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות:

37 קיטע ידו - עדיין הוא ראוי לשומר קישואין הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין:

38 קיטע את ידו ולא אמדוהו - בית דין ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך ריפוי כך וכך שבת צער ובושת ואחרי כן שיבר את רגלו קודם שיתרפא:

39 שיבר את רגלו - ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגנה:

40 חדא חדא אמדינן - ואע"ג דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו הלכך בין אומד כולה בין אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת היא:

41 נפקא מינה למיתב ליה צער ובשת דכל אחד - אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים ושבת לא שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו:

42 שבת הפוחתתו מדמים - הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין:

43 מהו - מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא:

44 צמתה - דשטריר"ט בלע"ז לשון צומת הגידין מקום שהגידין צומתין חולין דף עו.:

45 כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה - דמי ידו:

46 ולא עשה בהן חבורה - דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה באלו הן הנחנקין סנהדרין דף פד::