מאירי על גיטין פ״ה ב

« מאירי על גיטין פ״ה ע״א מאירי על גיטין פ״ו ע״א »

מקור: גיטין פ״ה ב

1 גיטין פתח ↗

גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם; אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם.

2 גיטין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ.

3 גיטין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא, לָא לִכְתּוֹב ״וְדֵין״ – דְּמַשְׁמַע וְדִין; אֶלָּא ״וְדֵן״. וְלָא לִכְתּוֹב ״אִיגֶּרֶת״ – דְּמַשְׁמַע אִיגֶּרֶת אִיגָּרָא; אֶלָּא ״אִגֶּרֶת״. וְלָא לִכְתּוֹב ״לִימְהָךְ״ – דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ; וְלָא לִכְתּוֹב ״לִמְחָךְ״ – דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא. ״דִּיתִיהְוִייִין״, ״דִּיתִיצְבִּייִין״ – תְּלָתָא תְּלָתָא יוֹדִין; דְּמַשְׁמַע תֶּהֶוְיָין וְתִצְבְּיָין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּתֵירוּכִין״, וּלְוָיו ״דְּשִׁבּוּקִין״; דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּכַדּוּ״; דְּמַשְׁמַע ״וּכְדִי״. וְלָא לִיכְתּוֹב ״לְאִיתְנְסָבָא״ – דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְבָא, אֶלָּא ״לְהִתְנְסָבָא״.

4 גיטין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא, לָא לִכְתּוֹב ״וְדֵין״ – דְּמַשְׁמַע וְדִין; אֶלָּא ״וְדֵן״. וְלָא לִכְתּוֹב ״אִיגֶּרֶת״ – דְּמַשְׁמַע אִיגֶּרֶת אִיגָּרָא; אֶלָּא ״אִגֶּרֶת״. וְלָא לִכְתּוֹב ״לִימְהָךְ״ – דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ; וְלָא לִכְתּוֹב ״לִמְחָךְ״ – דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא. ״דִּיתִיהְוִייִין״, ״דִּיתִיצְבִּייִין״ – תְּלָתָא תְּלָתָא יוֹדִין; דְּמַשְׁמַע תֶּהֶוְיָין וְתִצְבְּיָין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּתֵירוּכִין״, וּלְוָיו ״דְּשִׁבּוּקִין״; דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּכַדּוּ״; דְּמַשְׁמַע ״וּכְדִי״. וְלָא לִיכְתּוֹב ״לְאִיתְנְסָבָא״ – דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְבָא, אֶלָּא ״לְהִתְנְסָבָא״.

5 גיטין פתח ↗

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

6 יבמות פתח ↗

כֹּל קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין לָא חָיְישִׁינַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וַאֲתַאי לְבֵי דִינָא וּשְׁרֵינַן, כְּקָלָא דְּקַמֵּי נִשּׂוּאִין דָּמֵי וְתִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן. נִיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין תֵּצֵא וְכוּ׳. אָמַר זְעֵירִי: לֵיתַהּ לְמַתְנִיתִין, מִדִּתְנַן בֵּי מִדְרְשָׁא. דְּתָנֵי בֵּי מִדְרְשָׁא: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה, וּלְבַסּוֹף זָרְחָה — אֵין זוֹ הוֹרָאָה, אֶלָּא טָעוּת. וְרַב נַחְמָן אָמַר: הוֹרָאָה הִיא. אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע דְּהוֹרָאָה הִיא, דִּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עֵד אֶחָד לָא מְהֵימַן וְהָכָא מְהֵימַן, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹרָאָה הִיא. אָמַר רָבָא: תֵּדַע דְּטָעוּת הוּא, דְּאִילּוּ הוֹרוּ בֵּית דִּין בְּחֵלֶב וּבְדָם לְהֶיתֵּירָא, וַהֲדַר חֲזוֹ טַעְמָא לְאִיסּוּרָא, כִּי הָדְרִי וְאָמְרִי לְהֶיתֵּירָא — לָא מַשְׁגְּחִינַן בְּהוּ. וְאִילּוּ, הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד — שְׁרֵינָא. אֲתוֹ תְּרֵי — אֲסַרְנָא. כִּי הֲדַר אֲתָא עֵד אַחֲרִינָא — שָׁרֵינַן לַהּ. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּטָעוּת הוּא?! וְאַף רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר דְּטָעוּת הוּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, וְתָבִיא חַטַּאת שְׁמֵינָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּטָעוּת הוּא — מִשּׁוּם הָכִי מַתְיָא קׇרְבָּן, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּהוֹרָאָה הִיא, אַמַּאי מַתְיָא קׇרְבָּן? וְדִלְמָא קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין חַיָּיב?! אִם כֵּן, מָה ״יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר״. הוֹרוּהָ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא כּוּ׳. מַאי ״קִלְקְלָה״? רַבִּי אֶלְיעָזָר אוֹמֵר: זִינְּתָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. מַאן דְּאָמַר זִינְּתָה — כׇּל שֶׁכֵּן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. מַאן דְּאָמַר אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, אֲבָל זִינְּתָה — לָא. מַאי טַעְמָא — דְּאָמְרָה אַתּוּן הוּא דְּשַׁוִּיתוּן פְּנוּיָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הוֹרוּהָ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה, כְּגוֹן: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט — חַיֶּיבֶת בְּקׇרְבָּן עַל כׇּל בִּיאָה וּבִיאָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קׇרְבָּן אֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאִם נִשֵּׂאת לַחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם — שֶׁחַיֶּיבֶת בְּקׇרְבָּן עַל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, הוֹאִיל וְגוּפִין מוּחְלָקִין. מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ, וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: חִילּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ: מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִיךְ, וְנִתְיַיבְּמָה, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: חִילּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ וְנִיסֵּת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: קַיָּים הָיָה וָמֵת — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן — מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן — אֵינוֹ מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ, וְנִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֲרוֹן גֵּט — לֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ — וְלֹא מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ. גְּמָ׳ מַאי רִאשׁוֹן וּמַאי אַחֲרוֹן? אִילֵּימָא רִאשׁוֹן — לִפְנֵי שְׁמוּעָה, וְאַחֲרוֹן — לְאַחַר שְׁמוּעָה, לִיתְנֵי: הַוָּלָד מַמְזֵר! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ קַיָּים הָיָה וּמֵת, הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר — תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. תָּנוּ רַבָּנַן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַמְזֵר מִיְּבָמָה. וְלֵימָא: אֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין! הַאי תַּנָּא — הָךְ תַּנָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא הוּא, דְּאָמַר: מֵחַיָּיבֵי לָאוִין דִּשְׁאֵר הָוֵי מַמְזֵר, מֵחַיָּיבֵי לָאוִין גְּרִידִי — לָא הָוֵי מַמְזֵר. אָמַר רַב יְהוּדָה

7 גיטין פתח ↗

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

8 גיטין פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵן, דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי – סֵפֶר תֵּירוּכִין, וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין, וְגֵט פִּטּוּרִין; לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכֹל גְּבַר דִּיתִצְבִּיִּין״. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת בֶּן חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״.

9 גיטין פתח ↗

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

10 גיטין פתח ↗

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

11 גיטין פתח ↗

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

12 גיטין פתח ↗

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

1 אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את בת חורין או לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום אבל אם אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את לעצמך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת אמר לה אין לי עסק בך אינו כלום ולא סוף דבר אין לי עסק בך שהוא משלח את עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות:

2 המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל ואפי' כתב לו בשעה שמכרו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך צריך ממנו גט שחרור וכבר ביארנו עניני שמועה זו כלה ומה שיש לפקפק עליה בראשון של קדושין:

3 הגט כשר בכל לשון ובכל כתב ובלבד שיזהר באי זה לשון שיכתבו שיכתוב בו דברים המורים באותו לשון אלו שהזכרנו בגופו של גט וכן בכתב שיזהר בחסרון האותיות או במלואן שלא יארע בו ספק הן מצד שיכתוב דבר שמשמעו לשני ענינים הן הפסד צורת אות עד שתדמה לאות אחרת אלא שתהא כל אות נכרת עד שיהא תינוק לא חכם ולא טפש יודע לקרות על הדרך האמור בספר תורה וכל שהוא כתוב בלשון עברי יזהר שלא יכתוב ודין ביו"ד שהדבר מוכיח מענין דין ר"ל דין הוא שאגרשיך הא משמע שאם אינו דין לא אגרשיך והרי שנפסדה הבנתו העקרית שאנו צריכין לה וכן לא יכתוב איגרת ביו"ד שיש לטעות בו שיהו שני תבות ושיהא משמעו אם זינת מלשון הנואף והנואפת שתרגום ירושלמי שבו גיירא וגיירתא והוא לשון האמור במסכת עבודה זרה י' ב' על בתו של אסוירוס גר גיריא וא"כ משמען של דברים שיהא גט אם זינת הא אם לא זינת לא יהא גט ויכתוב דתהויין ותצביין בשלשה יודי"ן שאם בשנים יהא משמעו תהויין ותצביין על רבות נסתרות לא על עצמה ויאריך וא"ו של תירוכין ושבוקין ופטורין שלא יהא כמשמע תריכין ושביקין ופטירין כלומר גט של בני אדם המגורשים ונמצא משלח את עצמו וכן יאריך לוא"ו של וכדו האחרונה שלא יהא כמשמע וכדי כלומר בדברי הבל ותעתוע ולא יכתוב לימהך ביו"ד שיבא לטעות להיות שני תבות וידמה כמי שאומר לי תהיי מגט זה ואילך כדרך שהיית ומהך לשון דרך וכן לא ידביק תגה של ה"א בגגה עד שידמה לחי"ת שיהא במשמע שלשחוק ומחוך הוא נותנו ולא יכתוב לאתנסבא באל"ף אחר הלמ"ד שיבא לטעות בשני תיבות כמי שאומר שלא תנשא אלא להתנסבא:

4 ודקדוקים אלו כתבו הגאונים שלא נפסול בהם את הגט אלא בערער הבעל וטוען שעל סמך פיסולו נתנו אבל בלא ערער לא ומכל מקום גדולי המחברים פוסלין בו אף בלא ערער ואין הדברים נראין ואף בערער הבעל יראה דוקא בשאין העדים לשם אבל אם היו העדים לשם בית דין שואלים מהם היאך נצטוו ואם מעידים שבגט כשר בלא שום שיור נצטוו וטעות בעלמא היה מתירין אותה אף בערער הבעל וכן נראה לי:

5 והתקין עוד רב לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ואע"פ שהלכה כמותו בממון בגט אינו כן ואם לא כתבו אינו גט ויש אומרין שלא תקן אלא לרוחא דמילתא ואם לא כתבו לא הוי גט פסול ולעלם לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן בהיום אי את אשתי כמו שכתבנוה למעלה ואף זו לדעתנו אינו גט כלל אלא שאף בזו נחלקו קצת מפרשים לומר דלרוחא דמילתא תקין ובדיעבד לא הוי גט פסול ויש אומרין בשתיהן שבדיעבד מגורשת וישתקע הדבר:

6 אף כשיכתוב דברים אלו צריך הוא לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואע"פ שהוא כותב למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין זו אינה אלא היתר נישואין וצריך הוא להתירה אף לזנות שהרי חוץ מזנותך פסול כמו שביארנו ויש חולקין לומר שאינו צריך ממה שאמרו ביבמות בפרק האשה רבה הורוה לינשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ואמרו שם צ"ב א' מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל זינתה פטורה שכל שמתירים לינשא זנות בכלל וא"כ מה צורך להרי את מותרת ואף גדולי הרבנים לא כתבוהו בנסח שלהם ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כתבוהו וזו שביבמות אינה ראיה שכל שבית דין מתירין לינשא בעין יפה מתירים ודעתם לעשותה כפנויה לגמרי שאין מתירין למחצה אבל נשואין האסורין לפנויה לא עלה על דעתם אבל מגרש בעין רעה מגרש וכל שאיפשר לו לשייר חוששין לו ואם באת לדמותה להיתר בית דין אף אתה אמור ששייר נשואי עבירה כי התם ומתוך כך צריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם וכן נראה אחר שהכל מודים שהוא גופו של גט וכמו שאמרו וצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם:

7 כבר ביארנו טעם להצריך כל שום וחניכא וכו' בפרק השולח נהגו העם לכתוב כן אף בשם האב וכן בשם עירו מנהיגים לכתוב וכל שום אף למקום האב עד שרבים מצריכים במי שהוא מעיר אחת ואביו מאחרת לכתוב אנא פלני דממקום פלני בר פלני דממקום פלני וכל זה שופרא דגיטא ורוחא דמילתא וכן יש כשמגיעין לוכדו תרוכית יתיכי שכופלין וכותבין אנת פלנית בר פלני וכל שום דאית ליכי ואין צורך בכך אלא ותרוכית יתיכי די תהוייין כו':

8 ונסח הגט לפי מנהגנו במנין י"ב שטין הנהוגות לזקנים בענין זה כך הוא ברביעי בשבת בעשרים יום לירח פלני שנת פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו במגרש פלני או במתא פלנית או במגדול פלני לפי מה שהוא דעל נהר פלני יתיב איך אנא פלני בר' פלני דממקום פלני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי אנת פלניתא בת ר' פלני דממתא פלנית וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:

9 ואם הוא ממקום אחר ודר עכשו במקום זה כותב פלני דממקום פלני ודיירנא השתא במקום פלני או דאיתילידנא במקום פלני ודיירנא השתא כו' וכן בשם שלה ואם הוא ממקום אחד ואינו דר במקום אחר אלא שהוא עכשו במקום זה שמגרש בו כותב דהוינא השתא במקום פלני ואם הוא גט של תנאי כותבין את התנאי לאחר התורף ויש שאין נוהגים לכתבו כלל בתוך הגט אלא שמוסרו לה בתנאי והעדים כותבים את התנאי מצד אחר אם רצו כדרך שכתבנו למעלה ומ"מ בגיטא דשכיב מרע אע"פ שאפשר שלא לכתבו בתוך הגט אלא שיאמרהו לה בשעת מסירה כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס רוב העולם נוהגים לכתבו בתוך הגט והוא שכותבין נסח הגט מתחלתו כשאר גיטין וכשמגיעין וכדו פטרית וכו' הם כותבים וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מעכשו אם מתי דתהוייין רשאה וכו' עד סוף הגט וכשכתב כדת משה וישראל כותב ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשו ואם לא מתי לא יהא גט ואם רצה כותב בראשון מעכשו אם מתי מחולי זה:

10 ולחכמי נרבונא מצאתי גט שכיב מרע שהיו חתומים בו שני גדולי עולם הרב ר' יוסף משה בר' יוסף וה"ה ר' אליעזר בר' זכריה וראיתי שלא כתבו בו דהוית אינתתי מן קדמת דנא וראיתי נסח שלהם כך:

11 בששי בשבת בששה ימים לירח תמוז שנת ד' אלפים ותתצ"ד לבריאת עולם כמו שמונים כאן בנרבונה מתא איך אנא לוי בר' יוסף דממדינת הים נרבונה דעל אנבי נהרא וכל שום וכו' צביתי וכו' ופטרית וכו' אנת מרת ריינה בת מר שמואל דממדינת בדירש ודרה היום בנרבונה וכל שום וכו' עד ולאתריהון דאבהתיכי וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מהיום אם מתי מחולי זה דתהויין רשאה וכו' עד כדת משה וישראל ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעת שאני בעולם ותהיי נאמנת עלי שלא נתיחדתי עמך ואם לא מתי לא יהא גט משה ב"ר יוסף נ"ע אליעזר ב"ר זכריה י"ץ:

12 גט שהיה בו מחק או גרד או ביני חטי ולא נתקיים אם במקום הטופס כשר אבל במקום התורף אינו גט אלא אם כן כתב קיומו למטה כדין שאר שטרות ואפי' הרקיב או ניקב כלו או נמחק או ניטשטש כל שיכול לקרותו תינוק לא חכם ולא טפש כשר ואם לאו אינו גט ומכל מקום דוקא בשאין שם עידי מסירה אלא שיוצא מתחת ידה בעידי חתימה אבל אם היו שם עידי מסירה כל שהם מעידים שקבלתהו בכשרות אפי' מצאו שם אח"כ מחק או גרד או ניטשטש או נקרע שתי וערב או אפי' אבד כשר ולגדולי המחברים ראיתי היה שתי וערב כשנתן לה בפניהם ולא הבנתי וכן כתבו שהגט שנמצא קרוע קרע בית דין שזו היא קריעת שתי וערב הרי זה בטל אבל בקרע אחר כשר וכתבו בו גדולי המגיהים שאף בקרע בית דין כל שנתקיים בחותמיו ויוצא מתחת ידה כשר ולא אמרו פסול אלא שלא לגבות בו מפני שחוששין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב"ד:

3 עבודה זרה פתח ↗

וְלֵימָא לֵיהּ מֵימָר בְּהֶדְיָא! אָמַר: שָׁמְעִי בִּי חֲשִׁיבִי דְּרוֹמָאֵי וּמְצַעֲרוּ לִי. וְלֵימָא לֵיהּ בְּלַחַשׁ! מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״. הֲוָה לֵיהּ הָהוּא בְּרַתָּא דִּשְׁמַהּ ״גִּירָא״, קָעָבְדָה אִיסּוּרָא. שַׁדַּר לֵיהּ ״גַּרְגִּירָא״, שַׁדַּר לֵיהּ ״כּוּסְבַּרְתָּא״, שַׁדַּר לֵיהּ ״כַּרָּתֵי״, שְׁלַח לֵיהּ ״חַסָּא״. כֹּל יוֹמָא הֲוָה שדר מְשַׁדַּר לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא בְּמַטְרָאתָא, וְחִיטֵּי אַפּוּמַּיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: אַמְטִיוּ חִיטֵּי לְרַבִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי: לָא צְרִיכְנָא, אִית לִי טוּבָא. אֲמַר: לִיהְווֹ לְמַאן דְּבָתְרָךְ, דְּיָהֲבִי לְבָתְרַאי דְּאָתוּ בָּתְרָךְ, וּדְאָתֵי מִינַּיְיהוּ נִיפּוֹק עֲלַיְיהוּ. הֲוָה לֵיהּ הָהִיא נְקִרְתָּא דַּהֲוָה עָיְילָא מִבֵּיתֵיהּ לְבֵית רַבִּי, כֹּל יוֹמָא הֲוָה מַיְיתֵי תְּרֵי עַבְדֵי, חַד קַטְלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵי רַבִּי, וְחַד קַטְלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נַשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא דַּהֲוָה יָתֵיב. אָמַר: לָא אָמֵינָא לָךְ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נַשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: לֵית דֵּין בַּר אִינִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לֵיהּ לְהָהוּא עַבְדָּא דְּגָנֵי אַבָּבָא דְּקָאֵים וְלֵיתֵי. אֲזַל רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה קְטִיל, אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבֵיד? אִי אֵיזִיל וְאֵימָא לֵיהּ דִּקְטִיל — אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה, אֶשְׁבְּקֵיהּ וְאֵיזִיל — קָא מְזַלְזֵילְנָא בְּמַלְכוּתָא. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ וְשַׁדְּרֵיהּ. אָמַר: יָדַעְנָא זוּטֵי דְּאִית בְּכוּ מחייה מְחַיֵּי מֵתִים, מִיהוּ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נַשְׁכַּח אִינִישׁ קַמָּךְ. כֹּל יוֹמָא הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לְרַבִּי, מַאֲכֵיל לֵיהּ, מַשְׁקֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה בָּעֵי רַבִּי לְמִיסַּק לְפוּרְיָא, הֲוָה גָּחֵין קַמֵּי פּוּרְיָא, אֲמַר לֵיהּ: סַק עִילָּוַאי לְפוּרְיָיךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוֹלֵי בְּמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי. אֲמַר לֵיהּ: מִי יְשִׂמֵנִי מַצָּע תַּחְתֶּיךָ לָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אָתֵינָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״! בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״ — יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְבֵית עֵשָׂו״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכׇל נְשִׂיאֶיהָ״! אֲמַר לֵיהּ: ״מְלָכֶיהָ״ — וְלֹא כׇּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ — וְלֹא כׇּל שָׂרֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מְלָכֶיהָ״ וְלֹא כׇּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ וְלֹא כׇּל שָׂרֶיהָ. ״מְלָכֶיהָ״ וְלֹא כׇּל מְלָכֶיהָ — פְּרָט לְאַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוִירוּס, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ וְלֹא כׇּל שָׂרֶיהָ — פְּרָט לִקְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם. קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מַאי הָוֵי? דְּהָהוּא קֵיסָרָא דַּהֲוָה סָנֵי לִיהוּדָאֵי, אֲמַר לְהוּ לַחֲשִׁיבֵי דְּמַלְכוּתָא: מִי שֶׁעָלָה לוֹ נִימָא בְּרַגְלוֹ, יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה. אֲמַר לְהוּ קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם: חֲדָא, דְּלָא יָכְלַתְּ לְהוּ לְכוּלְּהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם״. מַאי קָאָמַר? אִלֵּימָא דְּבַדַּרְתְּהוֹן דְּבַדַּרִית יָתְכוֹן בְּאַרְבַּע רוּחוֹת, הַאי ״כְּאַרְבַּע רוּחוֹת״ — ״לְאַרְבַּע רוּחוֹת״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. וְעוֹד, קָרוּ לָךְ מַלְכוּתָא קְטִיעָה. אֲמַר לֵיהּ: מֵימָר שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, מִיהוּ כֹּל דְּזָכֵי מַלְכָּא שָׁדוּ לֵיהּ לְקָמוֹנְיָא חֲלִילָא. כַּד הֲוָה נָקְטִין לֵיהּ וְאָזְלִין, אֲמַרָה לֵיהּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא: וַוי לֵיהּ לְאִילְפָא דְּאָזְלָא בְּלָא מִכְסָא. נְפַל עַל רֵישָׁא דְּעוּרְלְתֵיהּ קַטְּעַהּ, אֲמַר: יְהַבִית מִכְסַי חֲלֵפִית וַעֲבַרִית. כִּי קָא שָׁדוּ לֵיהּ, אֲמַר: כֹּל נִכְסַאי לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ — מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מְזֻומָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים. אַנְטוֹנִינוּס שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַבִּי, אַדַּרְכָּן שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַב. כִּי שְׁכֵיב אַנְטוֹנִינוּס, אָמַר רַבִּי: נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה. כִּי שָׁכֵיב אַדַּרְכָּן, אָמַר רַב:

6 גיטין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ.

« מאירי על גיטין פ״ה ע״א מאירי על גיטין פ״ו ע״א »