מאירי על גיטין ל״ז א

1 היתומים אין צריכין פרוזבל רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים וכן כל בתי דינין שבכל דור ודור ואין בזה חלוק ולא סוף דבר באין לו אפטרופוס אלא אף ביש לו ולא סוף דבר במנהו בית דין אלא אף במנהו אבי יתומים שהרי מ"מ מפסיד מסלקינן ליה מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם והרי הוא כמי שנמסר להם:

2 לא נתקנה תקנת פרוזבל אלא על הלואות המצויות מעתה אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ר"ל שיהא ללוה קרקע שכל שאין לו קרקע אין הדבר מצוי להלוותו ומילתא דלא שכיחא לא עבוד בה רבנן תקנתא וכן כל שיש שם קרקע נגישתו קלה והרי הוא דומה מעט לנגוש עד שהפרוזבל אינו אלא כעין גלויי מילתא היה לו קרקע אפי' לא היה שוה בכדי חובו כותבין עליו שהרי פורע וחוזר ופורע כקטינא דאביי ואפי' מועט בכדי קלח של כרוב לא היה לו קרקע אבל יש קרקע לערב כותבין עליו לא היה לו ולא לערב אבל יש לו חוב על אחר שיש לו קרקע או לערב שיש לו ממנו כותבין פרוזבל על זה על סמך קרקע של חברו הואיל וחברו חייב לו או של ערב שלו והוא הדין לבעל חובו של ערב ואין בכל אלו חלוק בין קבלן לשאינו קבלן וכולהו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכבר ביארנו דיני שמועה זו של ר' נתן ברביעי של קמא:

3 לא היה ללוה ולא לערב ולא לבעל חובו של אחד מהם הרי המלוה מזכה לו כל שהוא בשדהו והסכימו בה הגאונים אפי' שלא בפניו ואע"פ שחוב הוא לו מ"מ זכות הוא אלא שחובה מתגלגלת על ידו אלא שאני חוכך בה אם זכות כזה נעשה שלא בפניו אלא שאיפשר שהתקנה כך היתה והפקר בית דין הפקר או שמא זכות הוא לו שלא יהו נמנעים מלהלוותו ולא רצה לזכותו אלא שהשאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבל היה לו עציץ נקוב אפי' היה מונח על גבי יתדות כותבין עליו הואיל ויונק מן הארץ אבל שאינו נקוב אם היה מונח על גבי יתדות אין כותבין עליו ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכר לו וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו ובמשניות של שביעית אמרו היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה ר"ל שהיא שלו אלא שממושכנת ביד אחרים שמכל מקום שלו היא ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו שאף במושאלת כן כמו שביארנו וכן אמרו שם שכותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופסין:

4 תלמידי חכמים הלווים זה מזה מוסרין את דבריהם לחבריהם ודיים שמסירת דבריהם כמסירת השטר או ככתיבת הפרוזבל יודעים הם כונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנין באמירה:

5 שביעית משמטת את המלוה ולא סוף דבר מלוה על פה אלא אפי' מלוה בשטר ולא סוף דבר שאין בה אחריות אלא אף שיש בה אחריות נכסים ואין אומרין כל העומד לגבות כגבוי דמי ואם סיים הלוה למלוה שדה לגבות הימנה חובו ר"ל שייחדו לו אפי' כתב לו שיהו כל נכסיו אחראין שאין זה יחוד גמור יש אומרים שאינו משמט וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שחכמי הדורות כתבו שזו לדעת האומר בשטר שיש בו אחריות שאינו משמט נאמרה וכבר נדחית והילכך אפי' סיים משמט ולא עוד אלא אף באפותיקי מפורש הואיל ומצי מסלק ליה שהרי משכונה כאפותיקי מפורש הוא ואמרו במציעא פרק נשך משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ונמצא שהם דוחים זו שבכאן מפני אותה שבפרק נשך וגדולי המחברים פסקו את שתיהן זו שבכאן בהלכות שמטה ויובל פרק תשיעי ואותה של פרק נשך בהלכות מלוה ולוה פרק שביעית ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והוא תמה גדול:

6 ומכל מקום יש מפרשים שם באתרא דמסלקי מארעא לארעא ומכיון שיכול לסלקו מקרקע לקרקע אין זה יחוד כלל אבל כל שאין יכול לסלקו מקרקע לקרקע אעפ"י שיכול לסלקו במעות אינו משמט ואם כן אף סיים לו שדה כן ונמצא שנתקיימו שתיהן וכן עיקר:

7 כבר ביארנו במוסר שטרותיו לבית דין שאינו משמט וכן הדין במלוה על המשכון של מטלטלין שאינו משמט שכל שבמטלטלין בעל חוב קונה משכון אבל אם הלוהו ודר בחצרו שלא בתורת משכון אלא שדר שם מאליו ובהיכר כגון שיעלה לו שכר אף לדעת האומר במשכון של קרקע שאינו משמט הרי זה משמט שאין זה קרוי משכון שהרי לא יחדוהו לכך ולא הביאוה כאן אלא דאי טעמא דמשכנתא משום דתפיס הא נמי תפיס ואעפ"כ אינו משמט עד שהוצרך לבא במשכון מטעם שבעל חוב קונה משכון ולא עוד אלא שאף כשהביאו בסוגיא זו על ענין זה אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו יש מפרשים שלא מתפישת הקרקע הוא מקשה שהקרקע מי הכניסו שיהא קרוי תפיס וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא לא אמרה אלא על השכירות שהוא חייב לו מדירתו יהיה לנו לומר שיעכבהו בחובו ולא יהא שביעית מעכבתו ואינו כן שהשכירות אינו נשמט וחובו נשמט וזהו עקר הדברים:

8 וזה שאנו אומרין ששכירות הבתים אינו משמט אע"פ שלא הוזכר במשנה בהדיא מ"מ דומה היא להקפת חנות ולשכר שכיר שאינן משמיטין שאין זה מלוה ושמא תאמר היאך לא הוזכרה שם ואם מפני שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט למה הזכיר הקפת חנות ושכר שכיר ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין שאין משמיטין והיה לו לומר דרך כלל כל שאינו דרך מלוה אינו נשמט יראה שהקפת חנות מלוה היא והוצרך בה ללמד שאינה משמטת ולהוציא מדעת ר' יהודה שאמר שם דוקא בכותב פירות אבל בכותב מעות משמט ושכר שכיר לא הוצרך ללמד אלא שמתוך שכתוב בו ואליו הוא נושא את נפשו הייתי אומר שאף זקפו במלוה לא ישמט ומתוך כך הוצרך במשנה ללמד שני אלו אחת מצד עצמו שאינו נשמט ואחת מצד שאם זקפן במלוה נשמט וכל האחרים למדים מאלו ואונס ומפתה ודומיהם אשמעתא אחרינא היא ומשום דכל שבבית דין גבוי ועומד הוא:

9 זהו עיקר הדברים ואע"פ שבסיפרי הזכירו גזילה ופקדון ושכר חמור מילתא דלא צריכא טרח וכתבה ויש שמפקפק בשכר בתים ואינו כלום ומכל מקום אף לדעת המפקפק בה יש לפרש בסוגיא זו הלוהו ודר בחצרו דתפיש שהרי חייב לו השכירות והיה לנו לומר שהוא כעין משכון הכי נמי דלא משמט וודאי משמט הוא דהא מכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוה ליה תוך זמן עד שאין נאמן לומר בו פרעתי וא"כ פירושו בשלא הגיע סוף זמן השכירות בשעת השמטה שאם כן הרי באו כאחד ונראין הדברים מ"מ שאם היה ביד המלוה פקדון מן הלוה שיכול לעכבו ולומר כבר החזקתי בפקדונך קודם שישמט דעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא וכן מגו דמצי אמר החזרתי וכן מצאתיה לגדולי ההר:

10 יראה מסוגיא זו שזו שאמרו בעל חוב קונה משכון אף במשכנו בשעת הלואתו כן שהרי המלוה על המשכון ענינו שמקבל משכון בשעת הלואה ובהרבה מקומות אמרו אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה עד שמתוך כך מפרשים כאן שאני משכון דקם ליה מדר' יצחק ומדחזינן במשכנו שלא בשעת הלואה מיהא דקני ליה אף בשעת הלואה שעבוד יש כאן ואינו משמט ויש מפרשים דהתם אימר הוה דקאמר ומכל מקום ר' יצחק על שתיהן אמרה ומ"מ מה שראוי לפסוק בדברי ר' יצחק הן במשכנו בשעת הלואה הן במשכנו שלא בשעת הלואה הן לענין גניבה ואבדה הן לענין אונסין הן לענין קצת בלבולים שבא ביד המפרשים כבר ביארנוהו במציעא פרק האומנים ובשבועות פרק הדיינין:

11 זה שביארנו במשכון שאינו משמט דוקא כשהמשכון בכדי החוב אבל אם היה החוב יתר על המשכון משמט את היתר וכבר ביארנוה במציעא פרק זהב: