1כבר ביארנו בששי של שבועות על חומר השבועה ואיומיה בפרטיה וכלליה וכמה גדול עונש העובר עליה ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע והוא שאמרו דרך הערה באחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת בשוגג ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה תני לי דינרי ואמרה לו דרך שבועה ובהזכרת השם על הדרך שביארנו בארור בו שבועה ברביעי של שבועות תהא סם המות באחד מבניה אם נהנית ממנו והרי נהנית ממנו שנשתרש לה מקומו בתוך הפת אלא שבשוגג נשבעה ונענשה עד שבתוך ימים מועטים מת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומת מי שנשבע כעין שבועה של אמת שאינו סבור לישבע לשקר כך מי שנשבע לשקר על אחת כמה וכמה:2כבר ביארנו שחוץ לבית דין משביעין אותה ומן הטעם שכתבנו ואין הלכה כרב שאמר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה ואם היתומים רוצים להדירה מדירים אותה בבית דין ואפי' היה הזמן פרוץ אף בנדרים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כתבה לאלמנה מפני שהיה אומר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה וכן שהיה אומר שבזמן שהם פרוצים בנדרים אין מדירין אותה אלא כשמואל שאם כן הלכה לה תקנת ר"ג אלא יבררו היתומים לעצמם או ישביעוה חוץ לבית דין או ידירוה בבית דין שענין זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני וכן שהדעת נותנת להעמיד התקנה ושלא להפסיד את האלמנה מכל וכל זו היא שיטתנו וכן דעת גדולי הפוסקים והמחברים והוא שאמרו אמר ליה רב יהודה לירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין כלומר אי זו מהן שיברורו שאם יבררו להדירה אדרה בבית דין ואם יבררו להשביעה אשבעה חוץ לבית דין ובלשון הזה אמר לו ליתי קלא וליפוק באודנאי דבעינא דאעביד בה מעשה כלומר להוציא מלבן של רב הונא ושל רבה בר רב הונא שהיו נמשכים בה לדעת רב וכמו שאמרו מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא:3ומכל מקום יש פוסקים כרב שלא להשביעה אף חוץ לבית דין ושלא להדירה בזמן שהעולם פרוץ בנדרים ומטעמא דרב הונא ורבה בריה עבדו עובדא כותיה ואין ראיה אצלי בכך כלל שרב הונא תלמידו של רב היה ולא היה רוצה להוציא ממון על כרח שיטתו של רבו וכן רבה היה נמשך בה אחר אביו וכמו שאמר ואבא מרי לא מגבי כתבה לארמלתא ושב ואל תעשה זה מכבוד רבו וזה מכבוד אביו ואין בו ראיה ומ"מ לדעתם צריכים אנו לכתוב בה שני דברים אחת שאם קפצה ונשבעה בבית דין מגבין אותה והוא שאמרו ההוא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא ואמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דדילמא נקטה כתבה חי י"י צבאות אם נהניתי מכתבתי כלום ואמר רב הונא מודה רב בקופצת ומפרשים בה בשהיה שם חפץ ונטלתה ושנמצאת השבועה בנקיטת חפץ ומ"מ יש מפרשים בלא נקיטת חפץ והם מפרשים מודה רב בקופצת שמאחר שנשבעה חוזרין ומשביעין אותה על דעת בית דין וכן כתבוה גאוני הראשונים הא שבועת הקפיצה מיהא אין מגבין בה וראיה להם במסכת בבא קמא פרק הגוזל ק"ו א' בשמועת כאן בקפץ כאן בשלא קפץ וכשתעיין בדבר אין בה הכרח אלא שהדברים נראין מפני שישביעוה על דעת בית דין ומ"מ איפשר שאף היא נשבעה על דעת בית דין וזו אחת מן הדרכים שהוצרכנו לכתוב לדעת הפוסקים כרב והשנית היא שמאחר שאין משביעין אותה ולא מדירין אותה אע"פ שהיא תובעת כתובתה לא איבדה מזונותיה והיאך אפשר לומר לה שלא ליזקק לכתבה ולהפקיעה מזונות מצד תביעתה ואין תביעה במה שאין בית דין נזקקים ואע"ג דרבה אמר מזוני נמי לית לך כבר העידו עליו שנענש:4לפי דרכך למדת שאלמנה ניזונת בלא שבועה ר"ל שאין משביעין אותה אם התפיסה בעלה צרורות למזונות וכיוצא בזו ולא תשבע אלא בסוף כדין אשת איש בדין הנזכר באחרון של כתבות ק"ה א' במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שתשבע בסוף ולא בתחלה ולא כדברי האומר שלא אמרו כן אלא באשת איש אבל אלמנה תשבע תחלה וסוף ומשום דטענינן ליתמי שהרי אף למי שהלך למדינת הים טוענין לו וראיה ברורה משמועה זו שאם תאמר נשבעת היאך אמר לה מזוני נמי לית ליך דהא אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתבתה כו' והא מדבעיא שבועה נעשו מזונות ככתבה ורב נמי לא מגבי וכן כתבוה חכמי הדורות וכן ראיה ברורה לזה בפרק דייני גזירות ק"ז א' בשמועת בששמעו בו שמת:5לענין סוגיא מיהא יש שואלים היאך הפקיעו שבועת אלמנה משום דמוריא לנפשה ואדרבה היא הנותנת להזקיקה לכך וכמו שאמרו בשותפין שבועות מ"ח ב' איידי דמורו רמו שבועה עלייהו ומתרצים דההיא אין שבועה עליו מן הדין ומשום דמורו רמו עלייהו שבועה והילכך אין לחוש בכך אבל זו שאין עיקר שבועתה אלא משום דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוריא לנפשה ואין נזקקין לשבועתה או שמא ממה שראו בהן שהיו מקילות היו מושכין ידיהם משבועתם ובמה שראו נהגו ולא חשבו מה שלא ראו על חשד מה שראו ויש מפרשים כל דברים אלו במנה מאתים אבל נדוניא הואיל וממון גמור הוא לא רצו להפסידה מחשד זה והוא הדין בשותפין שממון גמור הוא:
