1זה שביטל הגט בלשון הראוי לבטול על הדרך שביארנו לא נפסל גופו של גט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו אם נמלך אלא חוזר ומגרש בו כל שאין בו משום גט ישן כגון שלא נתיחד שלא נתכון לבטל גופו של גט אלא לבטלו בשליחות זו והוא שאמרו נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה וזו היא גירסת ראשוני הגאונים ולדעת זה אם פירש ואמר גט זה בטל שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל או לאחר שהחזירו השליח לידו ואמר גט זה בטל הרי על כל פנים מתורת גט ביטלו וטעם הדברים לשיטה זו שכתיבת הגט כנתינת מעות ליד האשה הוא שאינו נקרא מעשה וכמו שאמרו בשלישי של קדושין בהתקדשי לי לאחר שלשים שיכולה לחזור בה בתוך שלשים דאתי דבור ומבטל דבור וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ יש גורסין נהי דבטליה מתורת שליחות גיטא גופיה מי בטיל ליה כלומר שבשום פנים אין הגט עצמו בטל הואיל ונכתב ונחתם לשמה וכראוי על כרחו כשר הוא להתגרש בו ואין יכול לפסלו אין זה אלא כמקדשה בכסף לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים ואמרה שלא להתקדש באותו כסף לעולם שאם חזר וקדשה בו ודאי מקדשת וכן הלשון מוכיח שכשהקשו בגמרא הא קיימא לן הלכתא כר' יוחנן דאמר חוזרת תירץ לו הכי השתא התם דבור ודבור הוא דאתי דבור ומבטל דבור כלומר מה שאין כן בגט ולדברי הראשונים אף בגט דבור ודבור הוא אלא שאנו באים עליה מצד שאינו מבטל גופו של גט והיה לו לומר אי דבטליה לגיטא הכי נמי אלא הכא שליחותא הוא דבטיל אלא ודאי עיקר הדברים כדעת אחרון ופירושו התם דבור ודבור הוא ואתי דבור כו' ואף בזו לענין השליחות אתי דבור כו' הא גיטא גופיה לא מיפסיל שאין זה דבור ודבור אלא מעשה גמור וכן פירשוה גדולי הרבנים ומה שאמרו למטה בההוא דאשקליה גיטא בעל כרחה ובטליה ואצרכוה גיטא אחרינא לדעת רב ששת נאמרה שאמר אינו חוזר ומגרש בו וכן מה שאמרו פרק ניזקין נ"ה א' מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דאי איתא דבטליה לעדים הוה אמר דמשמע שאלו ביטלו בטל והרי בזו שגירש וקאמר דאי לאו טעמא דלעדים הוה אמר היה בטל מלגרש בו כך פירושו בטולי בטלה להך נתינה שלא תהא מגורשת בו שאף כל הלשונות בלשון בטול הגט עצמו הם אמורים כענין גט שנתתי לך בטל הוא ואתה צריך לפרשם לענין נתינה זו וכן עיקר ואף גדולי קדמונינו כתבו שכך הסכימו בה על ידי מעשה בנרבונא במעמד חמשה סבי סמכי וכן כתבוה חכמי הדורות כשלישי של קדושין כמו שביארנו שם:2כבר ביארנו בפרק ראשון שאע"פ שבהלואה או פקדון הולך כזכי ואינו יכול לחזור במתנה מיהא הולך לאו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע ליד המקבל רשאי אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט וכבר התבאר שבגט אין הולך כזכה ר"ל שאם מינתה היא שליח קבלה ואמר לו זכה לה הועיל שאין כאן חוב לה הואיל ובשליחותה הוא בא הא אם אמר הולך אינו כזכה ובשליח הולכה מיהא אין מקום להולך כזכה שאף בזכה בהדיא לא זכה לה דחוב הוא לה ומכל מקום במקום יבם ובמקום קטטה שבזכה לה זכה לה מספק כמו שיתבאר ביבמות קי"ח א' שנשאלה שם ועלתה בתיקו בהולך מיהא אינו כלום:3מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה לבטלה ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה ואף המחזיק לא זכה וחוזר ומוציאה מידו וכל שכן שאינה חוזרת לבעלים בטלה היא אינה מתנה הרי הודה שלא זכה בה ודבריו קיימים ולא שתחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה במקום שאינו חב לאחרים ויש לערער בשמועה זו מצד שהיא מוחלפת בקצת ספרים באחרון של כריתות אלא שלגדולי הפוסקים ראינו שכתבו אותה שבכריתות בנוסח שבכאן ולפי מה שפירשנו בדבריהם בבתרא פרק נחלה אנו פוסקים כאן בהפך והוא שכל שאינו חב לאחרים באי איפשי בה וחביריו כל המחזיק זכה ובבטלה היא אינה מתנה וחוזרת לבעליה והוא הוא עיקר הדברים וכבר כתבנוה בארכה והשוינו בה המדה בכדי היכולת במסכת בבא בתרא פרק נחלה בסוגית המשנה העשירית ומ"מ לדברי הכל כל שצווח מעיקרו בטלה היא בכל לשון אף במקום שחב לאחרים כמו שכתבנו שם:4לפי דרכך למדת שלשון בטל הוא לענין גט אנו מפרשים אותו על העתיד ובמתנה על זמן שעבר ודבר זה הוא מפני שלשון זה שתי לשונות במשמע ואתה מפרש בכל אחד את שמועיל בו והוא שאמרו גבי גט לישנא דמהני קאמר גבי מתנה לישנא דמהני קאמר כלומר שאנו מפרשים את המלה במה שהיא רוצה לאמרה ואע"פ שבלשון מסופק אומרין בעלמא יד בעל השטר על התחתונה בדברים שבעל פה אינו כן אלא הולכין אחר מה שאומדין בכונת דבורו ועוד שאין זה לשון מסופק אלא ששתיהן במשמע וראוי לדונם כפי מה שאנו אומדים בכונתו וכן כל כיוצא בזו:
