1האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ואין אומרין הוברר הדבר שזהו חלקו של זה וזהו חלקו של זה ואינו בדין מכר אלא הרי הם כלקוחות ולמדת שהירושה חוזרת ביובל והוא הדין למתנה כמו שיתבאר במקומו:2כבר פסקנו במשנתנו באמר ללבלר כתוב ואי זו שארצה אגרש שהוא פסול ופוסל שאלו בגמרא באמר לו כתוב לאי זו שתצא בפתח תחלה ולא הובררה לגמרי ומתוך כך יש דנין אותה בספק ומ"מ גדולי הדורות פסקו בה כחברתה ופסול ופוסל ואין מחלקין בין תולה לדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ולא סוף דבר בתולה בדעת עצמו באותה שבמשנתנו שאומרין בו אין ברירה לחומרא שהרי לא בירר בלבו כלום אלא אף תולה בדעת אחרים שבירר בלבו וגמר בדעתו לגרש אותה שתצא תחלה אפ"ה אומרי' בו שאין ברירה לחומרא אלא שפוסל לכהנה שהרי אף בתולה בדעת עצמו פסקנו כן ואע"פ שפסקנו בכמה מקומות שכל בדאוריתא אין ברירה שמא דוקא לחומרא נאמרה ולא לקולא:3הפסח אינו נשחט אלא למנוייו ונמנין עליו כשהוא חי כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ומשנשחט אין אדם יכול לימנות עליו וכן כל הנמנין עליו יכולין למשוך ידיהם הימנו בעודו חי ומשנשחט עליהם אין אחד מהם יכול למשוך ידיו ולהשמט ממנו אמר הריני שוחט את הפסח על שם מי שירצה לימנות כבר נשחט ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זה נשחט ומכל מקום כל שאמר לבניו הריני שוחט על שם מי שיעלה ראשון לירושלים דנין מן הסתם שלא נתכון אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את כל אחיו עמו שאלו לא היינו אומרין כן אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמרו בנות זוכות שאף הבנים זכו על הדרך שכתבנו:4כבר ביארנו בשלישי של עירובין ובכמה מקומות שהכותיים עד שלא נעשו כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומה ומעשרות מפני שלא היו נזהרים מלפני עור ומי שלקח באותו זמן מהם בערב שבת חבית של יין ולא היה לו פנאי להפריש הראוי להפריש מהן או שלא היו לו כלים מוכנים להפריש והיה אומר בעצמו שיהא שעור הראוי להפריש ממנה לתרומה גדולה תרומה בשולי החבית כגון אם היתה החבית מחזקת מאה לוגין ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהו תרומה בשולי החבית וכן שיעור הראוי למעשר יהא מעשר באי זה מקום מן החבית והוא שאמר עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתנכה מצד חסרון שני לוגין של תרומה וכן בתשעה של מעשר שני והיה רוצה לשתות בשבת זו על סמך זה ויפריש אחר השבת לומר בשעת הפרשתו הוברר הדבר שזהו של תרומה ומעשרות אינו רשאי שכל שהוא מן התורה אין ברירה:
