מאירי על בבא מציעא כ״ח ב

1 זה שבארנו במשנה ששלשה רגלים היה מכריז כך היה הדבר כל זמן שהיה בית המקדש קיים ורגל ראשון היה אומר ראשון כלומר גלימא מצאתי וזהו רגל ראשון כדי שלא יטריח את הבעלים לילך לביתם ולחזור ודיו שיחזור ברגל שני וברגל שני אומר גם כן שני ובשלישי אומר סתם כלומר גלימא מצאתי שמא יתחלף לו שלישי בשני ונמצא מטעהו ואחר רגל אחרון היה מכריז שבעה כמו שביארנו ואבן גבוהה היתה בירושלם וקורין לה אבן טועים ועליה היו מכריזין וכל מי שאבדה לו אבדה היה הולך לשם והעומד עליה מכריז וזה בא ונותן סימן ונוטל משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסים שהיו אומרים שהמציאות למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

2 רמאין אלו שביארנו במשנה שאין מחזירין להם אלא בסימן מובהק דוקא במי שנודע בחזקת כך הא סתם בני אדם לא משרבו הרמאין התקינו שיהו מחזיקין כל אדם כרמאי עד שיביא עדים שאינו בחזקת כך:

3 תובע שבא לבית דין והביא עדים על טענתו והעידו הפך הדברים אם מצד עלגות לשונם אם מצד תחבולת החוקר אותם וחזרו בהם ואמרו שהם שכך הם מעידים ולא כמו שאמרו אלא שהיו טועים נאמנים ואין כאן חוזר ומגיד שסתם בעל דין אינו מביא עדים אלא לתועלתו והדברים מוכיחים שכך היו סבורים לומר ודוקא כשהדברים מראים שטעו והדבר שהטעה אותם ניכר לדיינים אמרו על אחד מן החכמים שבא לתבוע אבדה והזקיקוהו להביא עדים שאינו רמאי ובאו לפני בית דין ושאל הדיין יודעים אתם בזה שהוא רמאי ואמרו לו הן ואח"כ בא החכם ושאלם וכי רמאי אני ואמרו אנו אין מעידין שאתה רמאי אלא שאינך רמאי והכשירום לעדות זה ולא דנום כחוזרים ומגידים וכן כל כיוצא בזה:

4 המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ושאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבהו לו אמר הר"ם עושה ואוכל לא שיעמיד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטרח להטפל בה שנים עשר חדש וכמו כן התרנגולת ואם היא בהמה דקה כלומ' צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חדשים ואם היה הדבר המצוי אווזים של מים מיטפל בהם שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהם על עצמו:

5 אמר המאירי כל דבר שהוא עושה ואוכל וכו' ר"ל שאם מצא אבדה ויש שהות גדולה לעלות לרגל או שהכריז ועדין לא יצאו לה בעלים אם הוא דבר שיש בו רוח חיים שהוא צריך להאכיל ולהוציא בו הוצאות כיצד יעשה אם היה דבר שעושה ואוכל יעשה בכדי הראוי ויאכל והמותר יחזיר לבעלים ופרשו בגמרא שלא הטריחו המוצא בכך אלא לזמן קצוב פרה וחמור לשנים עשר חדש ושאר בעלי חיים כפי הזמן הקצוב להם בגמ' ואחר אותו זמן ימכרנה ושאוכל ואינו עושה כגון עגלים וסייחים ימכור מיד שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל אבדה לעצמה עד שיתחייבו בעליה בכדי האבדה או בכדי קצתה ושמא תאמר והלא אף הבעלים היו מוציאין בה גם כן אפשר שיש להם בקרקעותיהם שאין צריכין להוציא בהם דמים ומה שאמרו גם כן בזו שימכור מיד לא לאלתר דוקא אלא לזמן קצוב כמו שיתבאר בגמרא:

6 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

7 זה שביארנו במשנה במה שאינו עושה ואוכל שמוכרו לשון הגמרא בזה שם דמיהן ומניחן ופירושו ששם דמיהן ומוכרן ומניח הדמים אצלו על הצד שיתבאר ולא נאמר לשון שם דמיהם אלא להזהירו שלא ימכרנו בזול ויש מפרשים שם דמיהם ומעמיד מעותיו אצלו כלומר שהוא שם כמה שוה והוא לוקחה לעצמו ואינו צריך להוציא המעות מרשותו אלא מניחן וכשיבאו הבעלים נותן להם את דמיהם וגדולי המחברים פרשו שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשתפות כדין כל השם בהמה מחברו וגדולי המפרשים מביאין ראיה לדבריהם שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל למחצה שכר והילכך כל שיוכל להחזיר אבדה לבעלים יחזיר אלא שאין נראה לי לפרש בזו כן שהרי לשון זה בעצמו נאמר למטה בתפילין כמו שיתבאר:

8 מצא עגלים וסייחים שיעדנו במשנה לבאר בגמ' זמן קצוב למכירתן שלשה חדשים הם ר"ל שמיטפל בהם שלשה חדשים ואח"כ מוכרן ודוקא בשל רעי ר"ל שרועים במרעה רוב היום ואין צריך להוצאה מרבה אבל של פטם שהוא מפטמה על אבוסה שלשים יום אווזים ותרנגולים גדולים שלשים קטנים וכן כל דבר שטפולו מרבה משכרו שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן ותרנגולת הואיל ומאכילה מביציה דינה כבהמה גסה לטיפול שנים עשר חדש:

9 מכירה זו גדולי המחברים כתבו שהיא בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם בלשון התלמוד וכן כתבו גדולי המחברים שכל שמיטפל בה קודם שימכרנה שבודאי הוא נוטל מן הבעלים שנוטל בלא שבועה והדברים נראין:

10 המשנה התשיעית והכונה בה גם כן בביאור החלק הרביעי ואמר על זה מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אמר הר"ם והלכה כר' טרפון בדמי אבדה כמו שזכר בכאן אבל מעות אבדה עצמה לא ישתמש בהן כלל:

11 אמר המאירי מה יהא בדמים כלומר אלו שהם בדין מכירה ומכרן כדין הפסוק להן רשאי המוצא להשתמש בהן או לא אלא שיעמידם צרורים ומונחים תחת הקרקע ר' טרפון אומר ישתמש בהן שמאחר שטרח בהם התירו לו בכך ומתוך שהוא רשאי להשתמש בהם אף הוא חייב באחריותן אם אבדו ואפילו לא נשתמש בהן שמ"מ נעשה שואל עליהם אחר שהורשה להשתמש בהם ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהם ולפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ומפרש בגמרא דוקא באונסין כלומר שלא נעשה שואל עליהם להתחייב באונסין ומ"מ בגנבה ואבדה מיהא חייב שכל שומר אבדה כשומר שכר הוא מצד שנפטר בכך מליתן פרוטה לעני שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה וזה שאמר אבדו פירושו אבדה שמצד אונס כגון שטבעה ספינתו בים או נגנבו בליסטים מזויין שכל אלו דינם כאונסין:

12 זהו ביאור המשנה והלכה כר' טרפון ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: