1מי שזמן אצלו אורחים מעיר אחרת שמחוץ לתחומו וכדי שיוכלו לבוא, עירבו לשם כך עירוב תחומין — לא יוליכו בידם מנות שנתן להם במתנה בחזרם לעירם, שמאחר שלא זיכה אותם לאורחיו מערב יום טוב, הרי הן כרגליו, אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב, ואז דין המנות כרגלי מי שזוכה לו.2א גמרא אתמר נאמר שנחלקו בשאלה ביחס להמפקיד פירות אצל חבירו — ברשות מי נחשבים הפירות לענין קניית שביתה. רב אמר: דינם כרגלי מי שהפקידו לו אצלו, ושמואל אמר: כרגלי המפקיד. ומציעים: לימא האם לומר כי רב ושמואל דאזדו לטעמייהו שהולכים לטעמם, לשיטתם, דתנן שכן שנינו במשנה: אם הכניס אדם את פירותיו או את שורו לחצר חבירו ברשות בעל החצר — הרי בעל החצר חייב על כל הנזקים שנגרמו לדברים הללו. ורבי אומר: לעולם אינו חייב בנזקין עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור.3ואמר רב הונא אמר רב: הלכה כדברי חכמים. ושמואל אמר: הלכה כרבי. ואם כן, לימא האם לומר כי רב הוא שאמר אף כאן כרבנן כדברי חכמים, שיש בכך כלל: שכל המחזיק חפץ הרי הוא לענין קניית שביתה כשלו. ושמואל הוא שאמר אף כאן כרבי, שגם מי ששומר דבר, אין הדבר נחשב לענין קניית שביתה כשלו, עד שיאמר כן במפורש.4את ההשוואה הזו דוחים; אמר לך רב יכול היה רב לומר לך: אנא דאמרי אני שאמרתי דברי כאן, אפילו לדעת רבי אמרתים, אלא שעד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבי התם שם בענין חצר שאין הדבר נחשב כשל בעל החצר, אלא דבסתמא שבסתמו גם אם הרשה לאחר להכניס דברים לחצירו לא קביל עליה נטירותא קיבל על עצמו את השמירה, אבל הכא כאן כשהפקידו בידו פירות — הא קביל עליה נטירותא הרי קיבל עליו את השמירה ולכן הריהם כרגליו.5ושמואל אמר: אנא דאמרי אני שאמרתי דברי כאן, אפילו לדעת רבנן אמרתים, אלא שעד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם שאמרו חכמים שם שהדברים נחשבים כשל בעל החצר, אלא משום דניחא ליה לאיניש דניקום תוריה ברשותיה שנוח לו לאדם שיעמוד שורו ברשותו של בעל החצר, כיון דאי שאם מזיק ליה לו שורו — הריהו לא מיחייב מתחייב. אבל הכא כאן במפקיד פירות, מי ניחא ליה לאיניש דליקום פיריה ברשותיה דחבריה האם נוח לו לאדם שפירותיו יהיו ברשותו של חבירו? ואם כן לא ויתר על בעלותו המליאה על הפירות ולכן עדיין יש להחשיבם כרגלי הבעלים. ואין איפוא קשר בין המחלוקות.6תנן שנינו במשנה: ואם ערב הוא — פירותיו כמוהו. ואי אמרת ואם אומר אתה שהפירות הם כרגלי מי שהפקידו אצלו, כי כאשר ערב הוא מאי הוי מה יש? הלא סוף סוף נמצאים הפירות בידי אנשים אחרים בעיר אחרת! אמר רב הונא אמרי בי אמרו חכמים מבית מדרשו של רב: כגון שיחד לו השומר לפירות אלו קרן זוית, שאז גילה דעתו שאין רצונו שיהיו הפירות ברשותו אלא ישארו לגמרי ברשות המפקיד ולכן הם כרגליו.7ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת מהמשנה, ששנינו: מי שזמן אצלו אורחים — לא יוליכו בידם מנות שנתן להם חזרה לבתיהם, אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב ואי אמרת ואם אומר אתה כי דין החפצים כרגלי מי שהפקידו אצלו, אם כן, כי כאשר זכה להם על ידי אחר מאי הוי מה יהיה על ידי כך, ואיך יוכלו להוליך את הפירות למקומם? לא יהא דין בעל הפירות פחות מדין שומר פקדון של אחרים, שהפירות נשארים בתחומו והריהם כרגליו! ומשיבים: הכי נמי כך גם כן כיון שזכה להם על ידי אחר — כמי שיחד לו קרן זוית דמי נחשב והרי הם נחשבים כברשותם של האורחים והרי הם כרגליהם.8ואי בעית אימא ואם תרצה אמור עצם הענין של זכה שאני שונה, שהרי בפירוש זיכה את כל הרשות על הפירות לאורחים ולכן ודאי שקנו הפירות שביתה אצלם וכרגליהם הם.9מסופר: רב חנא בר חנילאי תלא בשרא בעברא דדשא תלה בשר על בריח הדלת בבית מארחו שהיה בעיר אחרת, ונתעוררה אצלו השאלה האם מותר לו ליטול עמו את הבשר הזה לעירו. אתא לקמיה בא לפני רב הונא לשאול. אמר ליה לו רב הונא: אי את תלית אם אתה עצמך תלית את הבשר — זיל שקיל לך וקח, ואי אינהו ואם הם בעלי הבית תלו לך לצורכך — לא תשקול תקח, שהוא נשאר לענין קנין שביתה ברשותם.10ושואלים: ואי איהו תלא מי שקיל ואם הוא עצמו תלה את הבשר, האם לוקח? והא והרי רב הונא תלמיד של רב הוה היה, והרי אמר רב שדינו כרגלי מי שהפקידו אצלו, והבשר הלא מופקד כעת ברשותם! ומשיבים: שאני שונה כאן, כיון שתלה את הבשר על עברא דדשא בריח הדלת ובאופן כזה דכמי שיחד לו קרן זוית דמי נחשב, ואכן אם הוא עצמו ייחד לבשר מקום מסויים — הריהו שלו לכל ענין.11צד אחר של קושי אמר ליה לו רב הלל לרב אשי: ואי אינהו ואם הם תלו ליה לו האם לא שקיל לוקח? והאמר והרי אמר שמואל: שור של פטם המפטם בהמות כדי למכור את בשרן לאחרים — הרי הוא כרגלי כל אדם. משמע שבשר העשוי להימכר אינו כרגלי בעליו, אלא כרגלי מי שקנה אותו, שמראש הועידו לכל מי שיקח את הבשר.12ועוד אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ואי אינהו ואם הם תלו ליה לו האם לא שקיל לוקח? והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' דוסא שאם יש רועה אחד בלבד בעיר — הבהמה כרגלי הרועה, ואף כאן כיון שיחדו את הבשר עבורו — מותר לו לטלטלו עמו. ועוד קושי אחר אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: ואי אינהו ואם הם תלו ליה לו האם לא שקיל לוקח? והתנן והרי שנינו במשנה: הבהמה והכלים הם כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה שמחזיק בהם, ואם כן הוא הדין לגבי הבשר שתלו עבורו, שצריך להיות כרגליו!13אלא יש לפרש את כל הבעיה בצורה אחרת, ולומר כי הדיון אינו נסוב אודות ענין קניית שביתה, אלא בענין האיסור לאכול מבשר שנתעלם מן העין, שחוששים שמא נתחלף בבשר איסור, ושאני שונה רב חנא בר חנילאי דגברא רבה שאדם גדול הוא וטריד בשמעתיה וטרוד בלימודיו, והכי קאמר ליה כך אמר לו רב הונא: אי את תלית אם אתה עצמך תלית, הרי אית לך סימנא בגוויה ולא מסחת דעתך מניה שיש לך סימן ואינך מסיח דעתך ממנו — הרי שאינו בכלל בשר שנתעלם מן העין, ולכן זיל שקיל לך וקח. ואי אינהו ואם הם תלו לך ואתה סמכת עליהם, הלא מסחת דעתך אתה מסיח את דעתך ואף הם הלא הסיחו דעתם בכך שתלו אותו עבורך, והריהו בכלל בשר שנתעלם מן העין ולכן לא תשקול תקח.14ב משנה אין משקין אם הבהמות טרם שחיטתם ואין שוחטין ביום טוב את הבהמות המדבריות, כלומר, הבהמות שרועות רוב הזמן מחוץ לעיר, משום שהן מוקצות. אבל משקין ושוחטין את הבהמות הבייתות בהמות הבית. ומסבירים: אלו הן הבהמות הבייתות — אלה הלנות בעיר בכל לילה. מדבריות — הלנות באפר במקום המרעה ואינן באות העירה אלא לעיתים רחוקות.15ג גמרא ושואלים: למה ליה למימר לו לומר משקין ושוחטין? הלא השאלה היתה לענין היתר שחיטה בלבד? ומסבירים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דבר בדרך אגב השמיע לנו דלשקי אינש שישקה אדם את בהמתו בתחילה והדר לשחוט ורק אחר כך ישחט, משום סרכא דמשכא דביקות הבשר בעור שאם משקים את הבהמה טרם שחיטתה קל יותר להפשיט את עורה לאחר השחיטה.16תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות? מדבריות הן כל שיוצאות למרעה בפסח, ורועות באפר ביום ובלילה, ונכנסות בחזרה לעיר רק ברביעה ראשונה, בתחילת זמן הגשמים. ואלו הן בייתות — כל שיוצאות ורועות בבוקר חוץ לתחום, ובאות ולנות כל לילה בתוך התחום. רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן. אלא אלו הן מדבריות: כל שיוצאות ורועות באפר, ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.17לעצם שיטת רבי בזה שואלים: ומי אית ליה והאם יש לו לרבי, האם הוא סובר בכלל את דין מוקצה? והא בעא מיניה והרי שאל אותו ר' שמעון בר בנו של רבי מרבי אביו: פצעילי תמרה מיני תמרים שמניחים אותם בתוך סלים כדי שיכחילו — יבשילו בהם ויהיו ראויים לאכילה לדעת ר' שמעון מהו? האם לדעתו מוקצה הם או לא? אמר ליה לו: אין דין מוקצה לדעת ר' שמעון
