רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ד

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ה ×¢×´× »

1 רש"י פתח ↗

מאי עבדינן ליה - הא גברא קטילא הוא והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אי משתכחי עדים זוממים פטורים דגברי קטילא בעו למקטל והלכך איהו נמי פטור והכי אמרינן באלו הן הנשרפין סנהדרין דף עח.:

2 בבא קמא פתח ↗

קָטָן שֶׁהָרַג אֶת הַגָּדוֹל וְגָדוֹל שֶׁהָרַג אֶת הַקָּטָן, הֵיכִי קָטְלִינַן לֵיהּ? הַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״ – מִשְׁפָּט הַשָּׁוֶה לְכוּלְּכֶם! אֶלָּא נְשָׁמָה שְׁקַיל מִינֵּיהּ, נְשָׁמָה אָמַר רַחֲמָנָא נִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ; הָכִי נָמֵי, נְהוֹרָא שְׁקַיל מִינֵּיהּ, נְהוֹרָא אָמַר רַחֲמָנָא נִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ! תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ – מָמוֹן. אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַיִן מַמָּשׁ? הֲרֵי שֶׁהָיָה סוֹמֵא, וְסִימֵּא; קִיטֵּעַ, וְקִיטַּע; חִיגֵּר, וְחִיגֵּר; הֵיאַךְ אֲנִי מְקַיֵּים בָּזֶה ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ – וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״, מִשְׁפָּט הַשָּׁוֶה לְכוּלְּכֶם? אָמְרִי: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר; הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר, וּפָטְרִינַן לֵיהּ! דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַשָּׁלֵם – מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ? אֶלָּא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר; הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר, וּפָטְרִינַן לֵיהּ! דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ״ – וְאֵין נְתִינָה אֶלָּא מָמוֹן. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם״ – הָכִי נָמֵי דְּמָמוֹן הוּא? אָמְרִי: דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – קְרָא יַתִּירָא דָּרְשִׁי; מִכְּדֵי כְּתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ״; ״כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: מָמוֹן. ״כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם״ – לְמָה לִי? אַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיכְתַּב ״כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ״, כְּתַב נָמֵי ״כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם״. דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״יָד בְּיָד״ – דָּבָר הַנִּיתָּן מִיָּד לְיָד; וּמַאי נִיהוּ? מָמוֹן. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״רֶגֶל בְּרָגֶל״ נָמֵי הָכִי הוּא?! אָמְרִי: דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא – קְרָא יַתִּירָא קָא דָרְשִׁי; מִכְּדֵי כְּתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״; אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַמָּשׁ, ״יָד בְּיָד״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: מָמוֹן. ״רֶגֶל בְּרָגֶל״ לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״יָד בְּיָד״, כְּתַב נָמֵי ״רֶגֶל בְּרָגֶל״. אַבָּיֵי אוֹמֵר: אָתְיָא מִדְּתָנֵי דְּבֵי חִזְקִיָּה, דְּתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״; ״נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״ – וְלֹא נֶפֶשׁ וְעַיִן תַּחַת עַיִן. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַמָּשׁ, זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ עַיִן וָנֶפֶשׁ תַּחַת עַיִן – דְּבַהֲדֵי דְּעַוַּיר לֵיהּ, נְפַקָא לֵיהּ נִשְׁמְתֵיהּ. וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מֵימָד אָמְדִינַן לֵיהּ; אִי מָצֵי מְקַבֵּל – עָבְדִינַן, וְאִי לָא מָצֵי מְקַבֵּל – לָא עָבְדִינַן; וְאִי אָמְדִינַן דְּמָצֵי מְקַבֵּל, וְעָבְדִינַן בֵּיהּ וּנְפַק רוּחֵיהּ – אִי מָיֵית, לֵימוּת! מִי לָא תְּנַן גַּבֵּי מַלְקוֹת: אֲמָדוּהוּ, וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – פָּטוּר? רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״ – לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַמָּשׁ – כִּי הֵיכִי דִּלְהַאי הָוֵי לֵיהּ צַעֲרָא, לְהַאי נָמֵי אִית לֵיהּ צַעֲרָא! וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא אִיכָּא אִינִישׁ דִּמְפַנַּק – אִית לֵיהּ צַעֲרָא טְפֵי, וְאִיכָּא אִינִישׁ דְּלָא מְפַנַּק – לֵית לֵיהּ צַעֲרָא! לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִתַּבי לֵיהּ הַיְאךְ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַמָּשׁ – כִּי הֵיכִי דְּהַאי בָּעֵי אָסְיָיא, הַאי נָמֵי בָּעֵי אָסְיָיא! מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא אִיכָּא דְּסָלֵיק בִּשְׂרֵיהּ הַיָּיא, וְאִיכָּא דְּלָא סָלֵיק בִּשְׂרֵיהּ הַיָּיא! לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיתַּב לֵיהּ הַיְאךְ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: אָתְיָא ״תַּחַת״–״תַּחַת״ מִשּׁוֹר; כְּתִיב הָכָא: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״, וּכְתִיב הָתָם: ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר״ – מָה לְהַלָּן מָמוֹן, אַף כָּאן מָמוֹן. מַאי חָזֵית דְּיָלְפַתְּ ״תַּחַת״–״תַּחַת״ מִשּׁוֹר? נֵילַף ״תַּחַת״–״תַּחַת״ מֵאָדָם – דִּכְתִיב: ״וְנָתַתָּ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ״; מָה לְהַלָּן מַמָּשׁ, אַף כָּאן מַמָּשׁ! אָמְרִי: דָּנִין נְזָקִין מִנְּזָקִין, וְאֵין דָּנִין נְזָקִין מִמִּיתָה. אַדְּרַבָּה! דָּנִין אָדָם מֵאָדָם, וְאֵין דָּנִין אָדָם מִבְּהֵמָה! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מִ״תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ״ יָלֵיף לֵיהּ – אָדָם מֵאָדָם, וּנְזִיקִין מִנְּזִיקִין. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ – מַמָּשׁ. ״מַמָּשׁ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ כְּכֹל הָנֵי תַּנָּאֵי?! אָמַר רַבָּה: לוֹמַר שֶׁאֵין שָׁמִין אוֹתוֹ כְּעֶבֶד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא כְּמַאן, כְּבֶן חוֹרִין?! בֶּן חוֹרִין מִי אִית לֵיהּ דָּמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לוֹמַר שֶׁאֵין שָׁמִין אוֹתוֹ בְּנִיזָּק, אֶלָּא בְּמַזִּיק. הָהוּא חַמְרָא דְּקַטַּע יְדָא דְיָנוֹקָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ שׁוּמוּ לֵיהּ אַרְבָּעָה דְּבָרִים. אָמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא אֲנַן חֲמִשָּׁה תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: לְבַר מִנֶּזֶק קָאָמֵינָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא חֲמוֹר הוּא, וַחֲמוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ שׁוּמוּ לֵיהּ נִזְקֵיהּ. וְהָא כְּעַבְדָּא בָּעֵי לְמִשְׁיְימֵיהּ! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ שַׁיְימוּהּו כְּעַבְדָּא. אֲמַר לְהוּ אֲבוּהּ דְּיָנוֹקָא: לָא בָּעֵינָא, דְּזִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא קָא מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ לְיָנוֹקָא! אֲמַר לְהוּ: לְכִי גָדֵיל, מְפַיֵּיסְנָא לֵיהּ מִדִּידִי. הָהוּא תּוֹרָא דַּאֲלַס יְדֵיהּ דְּיָנוֹקָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ שַׁיְימוּהּו כְּעַבְדָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: כׇּל הַנִּישּׁוֹם כְּעֶבֶד – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אֲמַר לְהוּ: לָא צְרִיכָא, דְּאִי תְּפַס. רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: נִזְקֵי שׁוֹר בְּשׁוֹר, וְנִזְקֵי שׁוֹר בְּאָדָם – גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל. נִזְקֵי אָדָם בְּאָדָם, וְנִזְקֵי אָדָם בְּשׁוֹר – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל. מַאי שְׁנָא נִזְקֵי אָדָם בְּאָדָם וְנִזְקֵי אָדָם בְּשׁוֹר, דְּלָא – ״אֱלֹהִים״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא; נִזְקֵי שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם נָמֵי –

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

6 בבא קמא פתח ↗

6 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

וְכֵן הָרַב הַמַּכֶּה אֶת תַּלְמִידוֹ אוֹ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהִכָּה אֶת בַּעַל דִּין הַנִּמְנָע מִלָּבוֹא לַדִּין וֶהֱמִיתוֹ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט ה "לַחְטֹב עֵצִים". לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת. יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֲרֵי שָׁגְגוּ וְהָרְגוּ בִּשְׁעַת עֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת:

7 בבא קמא פתח ↗

8 תוספות על סנהדרין פתח ↗

מלקות תחת מיתה עומדת - י"מ משום דבני נח אזהרתן זו היא מיתתן וניתנת לישראל מלקות על אזהרתו תחת מיתה דבני נח ועוד י"ל משום דזימנין מתים ע"י מלקות כדתנן באלו הן הגולין מכות דף ח: ומת זה תחת ידו ופטור וקשה לשני הפירושים הללו דמאי פריך אי הכי אומדנא למה לי ופי' הקונטרס עיקר:

9 בבא קמא פתח ↗

10 בבא קמא פתח ↗

11 חידושי רמב"ן על יבמות פתח ↗

שמעת מינה נמי דבעי' מומחין דילמא דאקלעו. וקשה לן, כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר.ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש גיטין דף פ"ח ולא דאיק דשליחותא והדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבי' לי' בת ישראל ואפשר דגר צריך שלשה גמירא ומשפט כתיב בי' אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי.ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה כריתות דף ט' אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.

12 תוספות על גיטין פתח ↗

במילתא דשכיחא כו' - כמו בהודאות והלואות ומה שאנו מקבלים גרים אע"ג דגר צריך ג' מומחין כדאמרי' בהחולץ יבמות מו: משפט כתוב ביה אור"י דעבדינן שליחותייהו דחשיב כשכיחא ובהחולץ גז"ש נמי משמע שהיו מקבלים גרים בבבל וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות וי"ל דשליחות דקמאי עבדינן:

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

16 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל אוֹ טָבַל וְלֹא מָל אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּל. וְצָרִיךְ לִטְבּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּית דִּין אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם הִטְבִּילוּהוּ הֲרֵי זֶה גֵּר:

17 בבא קמא פתח ↗

״אֱלֹהִים״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא! אֶלָּא מַאי שְׁנָא שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם? דִּשְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן – מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. אָדָם בְּאָדָם וְאָדָם בְּשׁוֹר נָמֵי, שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן – מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת! אָמְרִי: כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִידֵּי דְּקִים לַן בְּגַוֵּיהּ; בְּמִידֵּי דְּלָא קִים לַן בְּגַוֵּיהּ – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. אָמְרִי: שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם נָמֵי לָא קִים לַן בְּגַוֵּיהּ – אֶלָּא פּוֹק חֲזִי הֵיכָא כַּמָּה מִזְדַּבְּנִי תּוֹרֵי בְּשׁוּקָא; אָדָם בְּאָדָם וְאָדָם בְּשׁוֹר נָמֵי, פּוֹק חֲזִי הֵיכָא כַּמָּה מִזְדַּבְּנִי עַבְדֵי בְּשׁוּקָא! וְעוֹד, תַּשְׁלוּם כֶּפֶל וְתַשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דְּקִיצִי, נַעֲבֵד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אָמְרִי: כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמָמוֹנָא, בִּקְנָסָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. אָדָם בְּאָדָם, דְּמָמוֹנָא הוּא, נַעֲבֵד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, אָדָם בְּאָדָם דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הֲרֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם, דִּשְׁכִיחַ, נַעֲבֵיד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי; דְּהָא רַב פָּפָּא אַגְבִּי אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לְבוֹשֶׁת. וְהָא לֵיתֵיהּ לִדְרַב פָּפָּא! דִּשְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן, וּשְׁלַח לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, קְנָסָא קָא מַגְבֵּית בְּבָבֶל?! אֶלָּא כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס; אֲבָל מִילְּתָא דִשְׁכִיחָא וְלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אִי נָמֵי מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הִלְכָּךְ, אָדָם בְּאָדָם – אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ; בּוֹשֶׁת – אַף עַל גַּב דִשְׁכִיחָא, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. וְשׁוֹר בְּשׁוֹר גּוֹבִין בְּבָבֶל? וְהָאָמַר רָבָא: שׁוֹר שֶׁהִזִּיק – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל. דְּאַזֵּיק מַאן? אִילֵימָא דְּאַזֵּיק אָדָם, מַאי אִירְיָא שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם? אֲפִילּוּ אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם נָמֵי אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – דְּאַזֵּיק שׁוֹר, וְקָתָנֵי: אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אָמְרִי: הָתָם בְּתָם, הָכָא בְּמוּעָד. וְהָאָמַר רָבָא: אֵין מוּעָד בְּבָבֶל! אָמְרִי: דְּאִיַּיעַד הָתָם וְאַיְּיתוּהּ לְהָכָא. וְהָא מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הָא אָמְרַתְּ דְּלָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! דַּאֲתוֹ רַבָּנַן דְּהָתָם, וְיַיעֲדוּהּ הָכָא. סוֹף סוֹף, מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אֶלָּא כִּי קָאָמַר רָבָא – בְּשֵׁן וָרֶגֶל, דְּמוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן נִינְהוּ. צַעַר – כְּווֹאוֹ בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר וְכוּ׳. צַעַר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק מִשְׁתַּלֵּם – מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: בֶּן עַזַּאי הִיא – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כְּוִיָּה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: ״חַבּוּרָה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה אִין, אִי לָא לָא. וּבֶן עַזַּאי סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! רַבִּי אוֹמֵר ״כְּוִיָּה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה – סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר ״חַבּוּרָה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה – סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה אִין, אִי לָא לָא. וְאַמַּסְּקָנָא קָיְימִי. אִי נָמֵי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: ״כְּוִיָּה״ – בֵּין דְּאִית בָּהּ חַבּוּרָה בֵּין דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; וְהָכָא

18 לחם משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

יחיד שהוא מומחה וכו'. סברא דנפשיה ז"ל והרא"ש חולק עליו כמבואר בדברי הטור סי' ג':

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 סנהדרין פתח ↗

שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״. וּמָה טַעַם אָמְרוּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת לָא בָּעֵינַן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין.

22 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

דִּינֵי קְנָסוֹת כְּגוֹן גְּזֵלוֹת וְחַבָּלוֹת וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין דָּנִין אוֹתָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה מֻמְחִים וְהֵם הַסְּמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל שְׁאָר דִּינֵי מָמוֹנוֹת כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת אֵינָן צְרִיכִין מֻמְחֶה אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֻמְחֶה דָּן אוֹתָן. לְפִיכָךְ דָּנִין בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֱלֹהִים שְׁלִיחוּת בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. וְאֵין לָהֶן רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת בִּשְׁלִיחוּתָן:

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

24 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

אֵין דָּנִין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא דְּבָרִים הַמְּצוּיִין תָּמִיד וְיֵשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וּמַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין מְצוּיִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ. אוֹ דְּבָרִים הַמְּצוּיִין אֲבָל אֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. אֵין דָּנִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן כָּל הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בְּתוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ וּבְסוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין גּוֹבִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ חוּץ מֵחֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן וְאֵינוֹ קְנָס:

25 בבא קמא פתח ↗

25 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

מַעֲשִׂים הָיוּ אֶצְלֵנוּ תָּמִיד בְּכָךְ בִּסְפָרַד. וְיֵשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ מוֹחֲלִין עַל זֶה וְכָךְ נָאֶה לָהֶם. וְיֵשׁ שֶׁתּוֹבֵעַ וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל הַדַּיָּנִים הָיוּ אוֹמְרִין לַמְבַיֵּשׁ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ לִיטְרָא זָהָב:

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 בבא קמא פתח ↗

29 שיטה מקובצת על בבא קמא פתח ↗

ואי תפס לא מפקינן מיניה. פי' רבינו תם דוקא אי תפס המזיק וכו' עד דהיום או למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו וכו' ככתוב בתוספות. ומורי הרב היה אומר דאפילו אי תפס מידי אחרינא לא מפקינן דדוחק הוא להעמיד שתפס כלב או תרנגול. והא לא קשיא שמא יגזול כל אשר לו ולכי גזל יותר ממה שהוזק אין מוציאין מידו דהא ודאי ליתא דמה שאנו אומרים אין דנין דיני קנסות בבבל הני מילי אי לא תפס אבל אי תפס יותר מחובו בהכי הוי גזלן ודיני גזילות דנין בבבל כדמוכח בריש המניח דשלח רב חסדא לרב נחמן וכו' עד קנסא קא מגבית בבבל משמע דוקא קנסא לא מגבינן אבל דיני גזילות דנין כדמוכח התם. מהר"י כהן כ"ץ ז"ל.ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קיימא לן כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא ואינו משלם על פי עצמו. והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם על פי עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות. ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למאן דאמר קנסא ממה שאמרו המית שורו וכו'. וכן אמרו בפרק ארבעה וחמשה אי תם הוה והוה מודינא ומפטרנא. ומכל מקום לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו. ומה שכתב הוא שחצי נזק בית דין אומרים לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו מה שאין כן בקצת קנסות שאין אומרים לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקין לומר שאין אומרים לו שלם כלל.

30 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס; אֲבָל מִילְּתָא דִשְׁכִיחָא וְלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אִי נָמֵי מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הִלְכָּךְ, אָדָם בְּאָדָם – אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ; בּוֹשֶׁת – אַף עַל גַּב דִשְׁכִיחָא, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ.

30 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

כָּל הַנִּשּׁוֹם כְּעֶבֶד אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. לְפִיכָךְ אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבּשֶׁת שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי גּוֹבִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים וְאָמְרוּ שֶׁמַּעֲשִׂים בְּכָל יוֹם לִגְבּוֹת שֶׁבֶת וְרִפּוּי בְּבָבֶל:

31 בבא קמא פתח ↗

32 בבא קמא פתח ↗

33 בבא קמא פתח ↗

34 בבא קמא פתח ↗

35 בבא קמא פתח ↗

36 בבא קמא פתח ↗

37 בבא קמא פתח ↗

38 בבא קמא פתח ↗

39 בבא קמא פתח ↗

40 בבא קמא פתח ↗

41 בבא קמא פתח ↗

42 רש"י פתח ↗

אלהים בעינן - דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא דף יד. שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף שור וגו' שור באדם ארבעה שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב:

43 תוספות על בבא קמא פתח ↗

יצאו שטרות - ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף הפרה ד' נד. ד"ה חמור וי"ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר משלם סלקא דעתך. דכשמחזיר משלם מחזיר הכפל עמו:

44 רש"י פתח ↗

אין מועד בבבל - דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה:

1 רש"י ד"ה מאי עבדינן כו'. בגליון הש"ס להגרע"א זצ"ל הקשה וז"ל ק"ל כיון דהוא עדות שא"א יכול להזימה לא מקרי עדות ואמרי' שמא באמת לא הרג א"כ מאי פרכינן הא שפיר מתקיים משפט אחד אלא דפטרינן ליה דליכא עדות דהרג וצ"ע עכ"ל. ונראה לתרץ שיש שני אופני עדות שאאי"ל והם שני דינים שונים:

2 א עדות שאאי"ל כשהוכחשו העדים בדרישה וחקירה, בכה"ג הנאמנות של העדים הופקעה לגמרי ואין שם עדות כלל. דין זה חל מדאורייתא בכל עדות שבתורה - בין בעדי נפשות ובין בעדי ממון, וכדכתב הרמב"ם פ"ג מהל' עדות הל"א - ג' ז"ל אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה כו' אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה כו' אע"פ שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה כו' עכ"ל.

3 ב כשהעידו העדים על הטריפה שהרג, בכה"ג פטורים מעונש מיתה דהזמה, כי ההורג את הטרפה פטור, והויין עדות שאאי"ל משום שאינם בני העונש דהזמה. ונראה שדין זה שייך רק לדיני נפשות משום דין דוהצילו העדה, ואינו שייך בדיני ממונות. וכן מדויק ממה שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הל"ט ז"ל אדם טריפה שהרג כו' בפני עדים פטור שמא יזומו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראוי להזמה אינה עדות בדיני נפשות עכ"ל. ונראה שבאופן הזה, נאמנות העדים קיימת ואע"פ שנאמנים הרוצח פטור. כלומר, משום הדין דוהצילו העדה, אין בית דין גומרים את דינו להורגו, כיון שחסר בהם העונש אם הוזמו. ונראה שבאופן כזה, גואל הדם יכול להרוג את הרוצח, שיש לעדים נאמנות שרצח, אלא שאין בי"ד ממיתים אותו. ולפיכך עדיין ניתן להריגת גואל הדם. ואילו בהוכחשו בדו"ח אינם נאמנים כלל ואין רשות לגואל הדם להרוג אותו.

4 ובכך מתורצת קושית הגרע"א זצ"ל. שבאמת, העדים נאמנים ונקטינן שהטריפה הרג. וא"כ שפיר יש להוכיח ממנו דין משפט אחד יהיה לכם ודברי רש"י מובנים.

5 גמ'. אמדוהו ומת תחת ידו פטור. יש ג' טעמים בביאור הפטור.

6 א כתב הרמב"ם בפ"ה מרוצח הל"ו ז"ל וכן הרב המכה את תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות שנא' לחטוב עצים לדברי הרשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין שהרי שגגו והרגו בשעת עשות המצות עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה כפי מה שאמדהו ב"ד כך הגירסא הנכונה ומת תחת ידו כו' עכ"ל. ומשמע שהראב"ד פירש שהפטור במת תחת ידו הוא הפטור של מצוה עיין במס' מכות דף ח., והשיג על הרמב"ם שהשמיט הציור דאמדוהו ומת תחת ידו והזכיר פטור בשליח ב"ד שהכה בעל דין הנמנע מלבוא לדין דזה לא שמענו מעולם. ומסתבר שגם הרמב"ם ס"ל ששליח ב"ד שהרג בשוגג פטור משום שהרג בשעת עשיית המצוה. אלא שנקט הרמב"ם פטור זה גם בנוגע לשליח ב"ד שהכה את הבעל דין הנמנע לבוא לב"ד, וכ"ש בשליח ב"ד שהוא מלקה כפי מה שאמדהו ב"ד והרג את הלוקה.

7 ב הגר"ח זצ"ל פירש שמאחר שאמדוהו לחיות במלקות והוא מת הו"ל הכאה שאין בה כדי להמית, ופטור מגלות. אמנם פליגי הראשונים אם הפטור דהרגו בדבר שאין בו כדי להמית חל גם בנוגע לגלות או"ד רק בנוגע לחיוב הרוצח במזיד. דעיין ברמב"ם פ"ג מהל' רוצח הל"א שכתב ז"ל המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי שנא' באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו, עד שיהיה בו כדי להמית כו' עכ"ל. ואילו בנוגע להורג בשוגג וחיוב גלות פ"ה ופ"ו מהל' רוצח אינו מביא את הפטור של אין בו כדי להמית. ובפשטות ס"ל להרמב"ם שההורג בדבר שאין בו כדי להמית הוי רוצח אלא שפטור ממיתת ב"ד ע"פ גזיה"כ. אולם כיון דהוי רוצח אם הרג בשוגג חייב גלות. מאידך מצינו עוד ראשונים דס"ל שאם אין בו כדי להמית אינו רוצח כלל עי' בר"ן סנהדרין עט א ד"ה אי. ולפי"ז י"ל דבשוגג נמי אינו גולה באין בו כדי להמית. ולפי שיטתם י"ל שהפטור מגלות במת תחת ידו הוא מדין אין בו כדי להמית.

8 ג עיין בגמרא סנהדרין דף י. שמשום ר' ישמעאל אמרו שמלקות בבי"ד של כ"ג דמלקות במקום מיתה עומדת. והקשה הש"ס: אי הכי אומדנא למה לי למחייה ואי מאית לימות, א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית עכ"ל. ופירש שם רש"י ד"ה מלקות כו' ז"ל דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות, וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות עכ"ל. יוצא מרש"י דאליבא דר"י שהלוקה חייב מיתה אלא שמתקיים עונש המיתה עם המלקות. ובכן י"ל דכיון שבאמת יש עליו חיוב מיתה, אם מת תחת ידו פטור. ואע"פ שהקיום צריך להיות מלקות בלי מיתה, סוכ"ס הריהו חייב מיתה. ועיין שם בתוס' ד"ה מלקות תחת מיתה עומדת ז"ל משום דזימנין מתים ע"י מלקות כדתנן באלו הן הגולין ומת זה תחת ידו ופטור עכ"ל. ואע"פ שאנו דנין מלקות בשלשה - שלא כשיטת ר' ישמעאל - מ"מ יתכן דגם אליבא דידן מלקות במקום מיתה עומדת, כלומר שיש כאן חיוב מיתה, אלא דאנן סוברים שמנין הדיינים אינו נקבע ע"פ החיוב - שהוא מיתה, אלא לפי קיום העונש - שהוא המלקות. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ה מהל' סנהדרין הל"ד ז"ל מכות בשלשה ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו עכ"ל. לפי"ז י"ל שאם מת הלוקה תחת ידו פטור שהרי הלוקה חייב מיתה ומלקות במקום מיתה עומדת.

9 והנה סוגיא דהכא השווה גם את החובל להלוקה, שאם מת תחת ידו שליח ב"ד פטור. ולכאורה הדמיון מובן אליבא דשני הפירושים הראשונים. אך קשה להולמו אליבא דהפירוש השלישי, דבחובל אין חיוב מיתה ואינו דומה למלקות שבעצם יש בה חיוב מיתה. ואולי יש חיוב מלקות גם בחובל משום הלאו ד"לא יוסיף" אלא שהתורה חידשה עין תחת עין במקום המלקות. ולכן אם מת תחת ידו פטור כדין מי שמת ממלקות.

10 גמ'. שליחותייהו קא עבדינן - גירות בזה"ז.

11 הנה מבואר במס' יבמות מו: שגירות צריכה ב"ד של ג' משום דמשפט כתיב בה. והגמרא שם מסופקת אם גירות צריכה ג' סמוכין מדאורייתא או לא. והקשו הראשונים שאם גירות זקוקה לסמוכין מדאורייתא היאך מקבלין גרים בזה"ז והרי ליכא סמוכין. וכתבו התוס' במס' קידושין דף סב: ד"ה גר כו' ז"ל וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל. התוס' תירצו ב' תירוצים: א שליחותייהו קעבדינן, ודין דאורייתא הוא המועיל בגירות בזה"ז; ב גזיה"כ לדורותיכם מכשרת הדיוטות בזה"ז. וכן הביא הרמב"ן בחידושיו ליבמות מו: את שני תירוצים הנ"ל וז"ל ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזה"ז דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן מהא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה דף ט אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל. ושני התירוצים טעונים ביאור נוסף.

12 ונראה להסביר דבריהם לאור מש"כ בחדושי הרמב"ן לריש מס' סנהדרין. שהסוגיא שם בריש המס' ב: יליף את הפסול של הדיוטות לדין ממקרא דאלהים. ואילו בגיטין פח: הקשה אביי על רב יוסף שהיה מעשה אגיטין והא אנן הדיוטות אנן וכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ומבואר דנקט הש"ס שם שהמקור לפסול הדיוטות הוא מקרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וכתב הרמב"ן וז"ל ואני אומר הדיוטות שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין כו' אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינין של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם ולא לפני הדיוטות, כשם שערכאות של כותים אע"פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור לך להזקק להם כו', ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דינין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון שאילו בא לומר שדיננו דין היה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו' אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלוואות הוא דכיון דשכיחא כו' כן נ"ל זה כפתור ופרח עכ"ל. הנה הסביר הרמב"ן דמשכח"ל שתי הלכות בדין מומחין ולא הדיוטות - א פסול הדיוטות מדאורייתא דכתיב אלהים, ומאידך הם כשרים מדרבנן להודאות והלוואות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין; ב איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים אפילו בדיני הודאות והלוואות במקום שיש סמוכין. אליבא דהרמב"ן עשוי גיטין כהודאות והלוואות דמיא ומעיקרא דדינא הדיוטות כשרין לעשוי גיטין. ועכ"ז, במקום שיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין. ומסתבר שהוא מדין כבוד עבור הדיינים המומחין. אמנם בבבל ובזה"ז כשאין לנו סמוכין, שליחותייהו קא עבדינן - כלומר שמותר להדיוטות לדון בהודאות הלואות ובעשוי גיטין כי אין בכך פגיעה בכבודן של הסמוכין. ופשיטא דשליחותייהו קא עבדינן אינו שליחות ממש אלא קבלת רשות לדון, וכפי שהטעים הרמב"ן, שהרי כתבו התוס' בגיטין פח ב ד"ה במילתא וכו' דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ולעולם לא מצינו שליח אחרי מיתת המשלח. וע"כ שרק קבלת רשות דקמאי הוא ולא שליחות ממש. ושליחותייהו קא עבדינן הוא נתינת רשות להדיוטות להורות.

13 ומעין זה אשכחן בנוגע לקידוש החדש לפי מה שכתב הרמב"ן בסה"מ עשה קנ"ג וז"ל בזמן שהיה להם ב"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים החדש והמעברים את השנים לא בית דין אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם כו', שבזמן בית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב כו' לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותן כו' שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה, אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו בסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפילו בחו"ל כו' ואם אין בא"י ב"ד של ג' סמוכין ולא בח"ל כו' באמת שיתבטלו המועדות כו' עכ"ל. הרמב"ן קובע שמעיקרא דדינא שלשה סמוכין יכולים לקדש את החודש, אלא כשבי"ד הגדול יושב במקומו בבהמ"ק אין רשות לב"ד של שלשה לקדש את החדש, ומשגלו הסנהדרין הגדול מביהמ"ק שלשה סמוכין מקדשין את החודש מדאורייתא. וביסודו הוא חלות איסור לקדש את החודש כשיש בי"ד הגדול במקומו. ונ"ל דלרמב"ן דיני ממונות כמו הודאות והלוואות דומים לדין קיה"ח - שכשיש ג' סמוכים ליכא רשות לבי"ד של הדיוטות לדון בדיני ממונות, ובלי רשות דיניהם אינו דין. ברם כשאין סמיכה - כמו בבבל או בזה"ז - ניתנה רשות לכל בי"ד של ג' הדיוטות לדון דשליחותייהו קא עבדינן.

14 וזה הטעם שמקבלים גרים בזה"ז. כי אע"פ שמדאורייתא צריכים סמוכים אין זה דין בעצם הכשר הגירות, אלא דין בקבלת הרשות להעמיד ב"ד של גיור. דבמקום שיש סמוכים, כבודם מעכב ג' הדיוטות מלשבת בבי"ד כדי לגייר. ואילו בזה"ז שאין לנו סמוכים יש רשות להדיוטות לדון בבי"ד של גירות. שני התירוצים שכתבו התוס' והרמב"ן מסכימים שהפסול של הדיוטות הוא משום פגיעה בכבודן של הסמוכים. וממילא בדליכא סמוכים רשאים הדיוטות לשבת בבי"ד של גירות. אלא דפליגי אם המקור לרשות ההדיוטות לגייר במקום שאין סמוכים הוא מגזיה"כ דלדורותיכם או מדין דשליחותייהו קא עבדינן.

15 ע"פ מהלכו של הרמב"ן נראה שבקנס לא שייך הדין דשליחותייהו כו'. דשאני קנס מגירות, בקנס ישיבת הב"ד היא כדי לחייב את הקנס, וכמבואר בשיעורים דגמר הדין בב"ד הוא המחייב את חיוב הקנס. ואילו בגירות, עיקר ישיבת הבי"ד היא כדי להורות הוראה שהגירות כשרה, וכדי לקיים את מעשה הגירות. וממילא חלוק דין בי"ד של הדיוטות בגירות מדינו בנוגע לחיוב קנס בזה"ז. דבגירות, כיון שעיקר הדין של הבי"ד הוא להורות הוראה ולקיים את הגירות דין הסמוכים חלות דין של כבוד ונטילת רשות, וכדנ"ל ברמב"ן לענין הודאות והלוואות. ובמקום שיש סמוכים יש להם לבדם הרשות להורות ולקיים את הגירות ולא להדיוטות. וממילא במקום שיש סמוכים בי"ד של הדיוטות פסול לגירות. מאידך כשאין סמוכים - כגון בזה"ז - ניתנת רשות אף להדיוטות להורות בדיני גירות. וזהו עיקר הדין דשליחותייהו קא עבדינן - שניתנת רשות להדיוטות להורות, ומאחר שהותר להם להורות דיניהם דין, בדומה לביאור הרמב"ן בנוגע לעשוי אגיטין וב"ד של ג' בקידה"ח. לעומת זה בקנס הסמיכה מכשירה את הגברא של הדיין - שרק סמוך יש לו השררה וסמכות לחייב את הנידון בקנס. אבל ההדיוט פסול בגופו לדון דיני קנסות, ואין לו השררה והסמכות לחייב קנסות. ושליחותייהו כו' מועילה אליבא דהרמב"ן רק לנתינת הרשות אבל לא להכשיר גברא שפסול בגופו לדון דיני קנסות.

16 ועיין ברמב"ם פי"ג מהל' א"ב הל"ו וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה עכ"ל, ומשמע דמעיקרא דדינא שבי"ד של גירות אינם צריכים להיות דיינים סמוכים. וצ"ע, שהרי הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' סנהדרין הל"ח שאף הודאות והלוואות צריכים סמוכים בא"י, אלא שאפשר להדיוטות לדון בהודאות והלוואות בזה"ז משום דשליחותייהו קא עבדינן, ומ"ש גירות דכשרה לכתחילה בהדיוטות אפילו בא"י ובזמן שיש סמוכים. ואפשר לומר שסברתו היא שבי"ד של גירות אינו בי"ד המורה הוראה שהגירות כשרה אלא דדין הוא שגירות אינה חלה אלא א"כ נתגייר הגר בפני ב"ד. ודומה ב"ד דגירות לעדי קיום בגיטין וקידושין. וחלות סמיכה נוגעת רק לעניני הוראה, וכיון שבי"ד של גירות אינו מורה הוראה כלל הדיינים אינם צריכים להיות סמוכים. ונראה דהצד שסובר שמדין תורה חייב בי"ד של גירות להיות סמוכים סובר שהבי"ד מורה הוראה שהגירות נעשתה כהלכה. א"נ ס"ל שאע"פ שאין הבי"ד מורה הוראה והגירות רק מתקיימת בפניהם, בכל זאת חייב הבי"ד המגייר להיות ראוי להוראה, ורק אז יכולה הגירות להתקיים.

17 שליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב"ם.

18 א. כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הלי"ח ז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך, אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין, וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן כו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלוואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים עכ"ל. כוונת הרמב"ם היא לחלק בין יחיד מומחה לב"ד הדיוטות, שאע"פ שליחיד מומחה יש רשות להורות מ"מ אין לו דין בית דין. ועיין בלחם משנה שם שהביא בשם הטור חו"מ סי' ג' שהרא"ש חולק וסובר שאין חילוק בין יחיד מומחה לבית דין של שלשה. ונ"ל שלרמב"ם יש לחלק בין חלות הוראה לבין מעשה בית דין. יחיד מומחה יכול להורות אך אינו חפצא של בית דין ואינו יכול לעשות מעשה בית דין. ואילו להרא"ש יש ליחיד מומחה חלות שם בית דין. ונ"מ להודאה וכפירה בפניו, אי נחשבות להודאה וכפירה בפני ב"ד. דלהרמב"ם אינו חפצא של ב"ד והויין הודאה וכפירה בפניו מחוץ לב"ד. ונראה שיש בזה הרבה נפקא מינות נוספות, כגון האם יחיד מומחה יכול לקבל עדות דהוי מעשה ב"ד או לא, ואם יחיד מומחה יכול לקיים שטרות דהוי מעשה ב"ד. ועוד נראה דלרמב"ם אין כח כפייה ליחיד מומחה כי כח הכפייה הוא מכח ב"ד ואינו תלוי בהוראה בלבד.

19 ועוד נ"מ היא לענין קנסות - דאע"פ שיחיד סמוך יכול להורות בגזילות וחבלות מדאורייתא, אינו יכול לחייב קנס, כי לב"ד בלבד יש כח לחייב הנידון בקנס - וכדכתיב אלהים בפרשת קנס. ולפיכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל"ח דדיני קנסות אין דנין אותם "אלא שלשה מומחים והם הסמוכים בארץ ישראל", כי לענין קנס יחיד מומחה שהוא סמוך לא מהני. דרק חפצא של ב"ד יכול לחייב קנס, ולא יחיד שאינו אלא מורה הוראה בעלמא ואין לו חלות דין ב"ד.

20 והנה יחיד מומחה יכול להורות דין תורה מדאורייתא אליבא דהרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' סנהדרין הל"י וז"ל אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנא' בצדק תשפוט עמיתך כו' עכ"ל. ונראה דר"ל יחיד שהוא סמוך, אך יחיד מומחה בלי סמיכה אינו מורה דין תורה מדאורייתא אלא מדרבנן. ולפי"ז יוצא שכח ההוראה בדיני התורה נובע מהסמיכה שקבל הסמוך. דסמיכה היא תנאי בחלות שם הוראה, ורק הוראה מפי סמוך נחשבת להוראת דין תורה. ומאידך בלי סמיכה ואפילו ע"י מומחה אין חלות שם הוראה אלא גילוי מילתא בעלמא שכך הוא הדין. והוי כאילו הסתכל בספר הלכה למצוא איזה דין דא"א לומר שיש בזה חלות שם הוראה, דהוי גילוי מילתא בעלמא.

21 ויש להוכיח כן מפסק הרמב"ם פ"ג מהל' ממרים הל"ה וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין כו' עכ"ל. ולכאורה קשה, למה בעינן דוקא סמוך. ונראה דאין זקן ממרא אלא בסמוך שפסק נגד הסנהדרין הגדול, דרק אז תחשב הוראתו כחפצא של הוראה ולא כגילוי מילתא בעלמא. ורק חלות וחפצא של הוראה מפי סמוך מהווה המראה בב"ד הגדול.

22 ב. יש דיון גדול במפרשים האם שליחותייהו קא עבדינן הוא דין דאורייתא או דין דרבנן. הרמב"ם כתב פ"ה מהל' סנהדרין הל"ח ז"ל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותה. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן עכ"ל. הרמב"ם אינו כותב דשליחותייהו תקנה מדרבנן, ומסתבר שסובר שהוא דין דאורייתא. עיין בנתיבות המשפט חו"מ סי' ג' אות א' המבאר שהרמב"ם סובר שעירוב פרשיות כתוב כאן עיין ריש מס' סנהדרין דף ב: - ג א ומדאורייתא צריכים לכתחילה ג' סמוכין לדון דיני ממונות בתורת בית דין. אך כל זה לכתחילה כששייך לדון בפני ג' סמוכים, ואילו בחוצה לארץ ובזמן הזה דנים דיני ממונות גם בבית דין של הדיוטות דשליחותייהו קא עבדינן והוא דין דאורייתא להכשיר הדיוטות כשיש צורך. ונראה שיש שני ענינים בהוראת ב"ד: א להורות פסק דין דהוי חפצא של תורה, ומשו"ה בעי סמוכים בעלי מסורת התורה. ב להציל את העשוק מידי עשקו ולייסד צדק בארץ, ולהא אפילו שלשה הדיוטות כשרים מדאורייתא. ולפיכך לכתחילה צריכים לדון בפני ב"ד של שלשה סמוכים, דאז יתקיימו שני הדינים. אך במקום נעילת דלת בפני לווין והפסדי ממון השכיחים סגי בהדיוטות כדי להציל את העשוק. ולפיכך כלל הרמב"ם בהלכה אחת את הדין של ג' הדיוטות בהודאות והלוואות, שהוא מפני נעילת דלת כדאיתא בגמרא סנהדרין דף ג. וההיתר להדיוטות לדון בחוץ לארץ בזה"ז בדברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס שם הל"ט. כי יסוד ההכשר בכל האופנים הוא הצלת העשוק מידי עושקו.

23 ולפי"ז מבואר למה בקנס לא אמרי' שליחותייהו קא עבדינן כי בדיני קנסות ליכא הצלת העשוק מיד עושקו, והשליחות חלה רק כדי להציל מי שעשוק מידי עושקו ולא שירויח ממון דקנס.

24 ג. כתב הרמב"ם פ"ה מסנהדרין הל"ט ז"ל וכן כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו ובסוטר את חבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני חוצה לארץ עכ"ל. מאידך כתב הרמב"ם פ"ג מהל' חובל הל"ה ז"ל המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו. ואם בייש תלמיד חכם חייב לשלם לו בושת שלימה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים כבר נפסק הדין שכל המבייש ת"ח אפילו בדברים קונסים אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמשה דינר מן זהב כו' וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין חוצה לארץ עכ"ל. ונראה דדנין את הקנס דבזיון ת"ח לא מדין קנס ממון, דהא אין לנו דיני קנסות בזה"ז, אלא מדין נידוי. כי המבזה ת"ח הריהו בנידוי, וכדי שנתיר את הנידוי מחייבין אותו לשלם קנס ממון. ודנים דיני נידוי אפילו בזה"ז, וכן מבואר ברמב"ם פ"ו מהל' ת"ת הלי"ב וז"ל אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נידוי ומנדין אותו ב"ד ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם עכ"ל.

25 וממשיך הרמב"ם הל' חובל שם הל"ו וז"ל ויש ת"ח שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן כו' עכ"ל. ועלינו לבאר מתי נאה לת"ח למחול על בושתו ומתי עליו לתבוע את בושתו. ונראה שתלוי באופן הבושה - אם היא חסרון כבוד או בזיון ממש. טוב ונאה לת"ח למחול על כבודו אך לא על בזיונו. דעל כבוד שייך למחול אך לא על החיוב דיראת ת"ח ואיסור הבזיון, ולפי' ראוי לו לתבוע לשלם מחמת בזיונם.

26 ובפ"ה מהל' סנהדרין הל"ט כתב הרמב"ם וז"ל אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו. אבל דברים שאין מצויין אע"פ שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ. וכן כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו ובסוטר את חבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני חוצה לארץ. וכל המשלם חצי נזק אין גובין אותו דייני חוצה לארץ חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס עכ"ל. וצ"ע שהרי כבר כתב הרמב"ם שם הל"ח שאין דנין דיני קנסות אלא בשלשה סמוכים בארץ ישראל ולמה חוזר על אותה הלכה עוד פעם כאן בהל"ט.

27 ונראה שלהרמב"ם יש שתי הלכות בדין שאין דנין דיני קנסות אלא בג' סמוכין: א דרק סמוכים יכולים לגמור את הדין ולחייב קנס. וזה מש"כ בהל"ח שעצם חלות המחייב של קנס תלוי בסמוכין, והדיוטות הם מופקעין מלחייב קנס; ב שאין דנין דיני קנסות בהדיוטות כלל משום שאין בהן חסרון כיס וזהו הדין שפסק בהל"ט בנוגע לכפל וכדומה. ונ"מ לענין קנס שחייבו סמוכים בארץ ישראל אך עכשיו רוצים לגבותו בחוץ לארץ ע"י ב"ד של הדיוטות. דכיון שאין בו חסרון כיס, לא יכול ב"ד של הדיוטות בחו"ל אפילו לגבותו.

28 הרמב"ם כתב שאין דנים דיני קנסות בחו"ל שאין בהן חסרון כיס. ובסוף ההלכה כתב שאין גובין חצי נזק תם מפני שהוא קנס. וצ"ע מדוע כתב הרמב"ם דין ח"נ קנס כדין בפני עצמו. ויתכן שהרמב"ם סובר שחצי נזק תם שונה משאר קנסות. כי יש בו המחייב של חסרון כיס והפסד ממון אלא שהתשלומין הם תשלומי קנס, ובכן סד"א שחל בו דין שליחותייהו והיו דנים אותו הדיוטות ומשו"ה פסק שאעפ"כ קנס הוא ולא דנים אותו בהדיוטות אלא בסמוכים.

29 והנה מפורסמת שיטת הראב"ד עיין בשיטה מקובצת לעיל דף טו: שבחצי נזק תם לא אמרינן מודה בקנס פטור, כי יש בו מחייב של הפסד ממון אע"פ שהתשלומין הם קנס. ועוד סובר שרק בח"נ תם אמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה. כי בח"נ תם יש מחייב של הפסד ממון, ולפיכך תפיסה מועלת בו, ולא בשאר קנסות שאין בהן המחייב של הפסד ממון. ועיין ברמב"ם שכ' פ"ה מהל' סנהדרין הלי"ז ז"ל וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו עכ"ל, ומשמע שסובר שרק בקנסות דניזק יש תפיסה כגון בח"נ תם ובשלשים של עבד, אבל אין תפיסה בכפל ובדו"ה. ויתכן שסובר שבקנסות של נזק יש מחייב של הפסד ממון ולפי' מועלת בהן תפיסה ולא בקנסות אחרים וכשיטת הראב"ד. ואפשר להוסיף שרק מי שיש לו שם בעל דין ובר תביעה יכול לבוא ולתפוס. וחלות שם זה שייך רק לניזק. אך בשאר קנסות שאין בהן הפסד ממון אינו נחשב לבעל דין ולבר תביעה ולפיכך אין לו כח תפיסה בלי פסק מב"ד של סמוכים המחייב את הקנס.

30 ד. כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל"ח ז"ל דיני קנסות כגון כו' וחבלות כו' אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בא"י כו' עכ"ל. ועוד כתב שם הל"י וז"ל כל הנישום כעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבשת שהוא חייב בהן דייני חוצה לארץ, אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס, וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל עכ"ל. מפשטות לשון הרמב"ם משמע שסובר שנזק צער ובשת, שהנחבל נישום בהם כעבד, מהווים חיובי קנס דלית בהם המחייב של הפסד ממון. ומשו"ה לא דנים אותם בבבל. ומאידך שבת וריפוי חיובי ממון הם משום שיש בהן חסרון כיס ודנים אותם בבבל. וכמו"כ פסק בפ"ה מהל' חובל הל"ו - ח' שאין החובל משלם נזק וצער ע"פ עצמו דמודה בקנס פטור והמודה בבשת חייב ואע"פ שמודה בקנס משום שביישו בהודאתו בבי"ד ואילו המודה בריפוי ושבת חייב לשלם. ונראה שהרמב"ם סובר שהחלות שם דחסרון כיס בנוגע לשליחותייהו קא עבדינן תלוי בעיקר המחייב. ואע"פ שיש בחבלה חסרון כיס והפסד ממון לנחבל במציאות, מ"מ אין הפסד הממון הזה עיקר המחייב דנזק צער ובושת, דעיקר המחייב הוא האיסור לחבול. וכיון שאין חסרון הכיס עצם המחייב אלא שהאיסור הוא המחייב משו"ה חלות קנס הוא ולא חיוב ממון. וממילא אינו דבר שיש בו חסרון כיס לענין דין שליחותייהו קא עבדינן ולא דנים אותו בבבל.

31 לפי"ז מה שמשמע מהרמב"ם שם הלי"ז שמועילה תפיסה בקנס דחבלה בזה"ז וכמו שמועלת בח"נ תם אינו משום שהפסד ממון מהווה עצם המחייב דחבלה וכשיטת הראב"ד בח"נ תם עיין לעיל אות ג'. אלא מאחר שהנחבל הפסיד ממון במציאות נחשב הוא לבעל דבר שיכול לתפוס את הקנס בלי ב"ד של סמוכים. ובכך שוה הנחבל לניזק שהזיקו שור תם, דשניהם נחשבים לבעלי דברים לתפוס את הקנס בלי ב"ד כי הפסידו ממון במציאות. ועכ"ז שניהם שונים מהדדי כי בח"נ תם הפסד הממון מהווה עיקר המחייב, ומאידך בחבלה המחייב הוא האיסור ולא הפסד הממון.

32 והנה פסק הרמב"ם ששבת וריפוי הם חיובי ממון ולא חיובי קנס. ונראה שהטעם הוא משום שנלמדים מפסוק מיוחד וכדכתיב שמות כ״א:י״ט "רק שבתו יתן ורפא ירפא" ולא מהפסוקים האחרים שבחבלה של נזק צער ובושת. ובביאור ההבדל בפסוקים נראה דהיכא שהתורה כתבה את הלשון של "תחת" כגון "עין תחת עין" או "פצע תחת פצע" ר"ל שבעצם ראוי להעניש את החובל לחסרו אבר או לצערו או לביישו תחת מה שעשה לנחבל. אלא שהתורה חסה עליו ומשלם ממון כעין כופר במקום העונשים החמורים האלה, ולכן קנס ועונש הוא לאיסור החובל. מאידך בשבת ורפוי לא נקטה התורה מלת "תחת" אלא מלת "יתן" ולפיכך הם חיובי ממון דעלמא ולא קנס. ועוד נראה ששבת מהווה בעצם חיוב גרמי ואדם המזיק ולא חובל. וניתן להוכיח כן מהא דחייב בשבת גם בדהדקיה באינדרונא ובטליה לקמן דף פה: בלי מעשה חבלה כלל. ומשו"ה הוי חלות חיוב ממון ולא קנס כמו דין אדם המזיק בגרמי. ובנוגע לריפוי נראה שבעיקר הוי חיוב לרפא את הנחבל אלא שמשלם ממון כדי לרפאותו. וכן מוכח ממ"ד לקמן דף פה. שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שפטור משבת וחייב בריפוי. וחזינן דאע"פ דלית בו חיובי חובל מ"מ חייב לרפאותו. כי חיוב רפוי הוי חיוב בפני עצמו לרפאותו והממון הוא רק ההיכי תמצא שיתרפא, ולפי' מהווה חיוב ממון ולא קנס.

33 ה. כתב הרמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין הלי"א ז"ל בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני חוצה לארץ מפני שהוא דבר שאינו מצוי. אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נזק שלם בכל מקום כמו שקרע כסותו או שבר כליו או קצץ נטיעותיו עכ"ל. הרמב"ם חילק בין בהמה שהזיקה אדם, דאין דנין אותו בחו"ל משום שאינו מצוי, לבין אדם שהזיק בהמה, דאע"פ שאינו מצוי דנים אותו כמו שדנים אדם שקרע כסותו. וצ"ע שהרי גם דנים דין בהמה שקרעה כסותו בשן ורגל וא"כ היה בדין לידון גם בהמה שהזיקה אדם בשן ורגל כמו שדנים בהמה שקרעה את כסותו.

34 ונראה שלרמב"ם יש שני מחייבים שונים: א בהמה שהזיקה אדם; ב בהמה שהזיקה ממון. ששתי פרשיות הן בתורה: "וכי יגח שור את איש" שמות כ"א: כ"ה "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" שמות כ"א: ל"ה, עיין לעיל דף ב:. ולכן מחלקים ביניהם בחו"ל ודנים את דין הבהמה שהזיקה ממון משום שהוא מצוי ויש בו חסרון כיס, ולא דנים את דין הבהמה שהזיקה אדם משום שאינו מצוי. מאידך דנים בחו"ל אדם שהזיק בין שהזיק בהמת חבירו ובין שהזיק ממון אחר כגון שקרע את כסותו. כי יש אותו מחייב של אדם המזיק ממון בשניהם, ולפיכך דנים את שניהם בלי חילוק כלל. יוצא איפוא לרמב"ם שדין מצוי אינו תלוי במציאות המעשה שבא לפנינו לדין אלא בחלות שם המחייב. ואע"פ שבמציאות בין בהמה שהזיקה אדם ובין אדם שהזיקה בהמה אינם מעשים המצויים בכל יום מ"מ דנים את דין האדם שהזיק בהמה ולא דנים את דין הבהמה שהזיקה אדם, כי במחייבים הם שונים - דבהמה שהזיקה אדם הוי מחייב בפני עצמו שאינו מצוי. ומאידך באדם שהזיק בהמה יש אותו מחייב כמו באדם שהזיק ממון דעלמא. ומחייב זה של אדם המזיק ממון דעלמא מצוי הוא ולפיכך דנים אותו בכל מקום.

35 ובכך הרמב"ם חולק על תוס' דף פד: ד"ה א"נ כו' שכתבו שרק גזילות ע"י חבלות אינם מצויין ולא דנין אותן בבבל אבל דנין גזילות דעלמא וחבלות דעלמא. ומבואר דלתוס' מצוי ואינו מצוי תלוי במציאות המקרה שבא בפני ב"ד ולא בעיקר המחייב.

36 ב הרמב"ם כתב בהל"י שאין דנים אדם שחבל בחבירו בחיובי נזק צער ובשת מפני שהם קנס. יש לעיין קצת דמאחר שבהמה שהזיקה אדם הוי חיוב ממון, ואדם שהזיק ממון הוי חיוב ממון, למה לא הוי אדם שהזיק אדם חיוב ממון כמו שור שהזיק אדם וכמו אדם שהזיק שור.

37 וי"ל שפרשת חבלה מפקיעה פרשת מזיק, ובמקום חבלה פקע דין מזיק וחל דין אחר דחובל דהוי חיוב קנס ולא חיוב ממון.

38 והנה הגמרא לעיל דף כו: והרמב"ם פ"א מחובל הל' ט"ו פסקו שאם היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה והזיקה אדם שחייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים. ויתכן דר"ל שאין כאן פרשת חבלה אלא פרשת נזקין דעלמא והו"ל אדם המזיק דעלמא המחוייב בין באונס ובין ברצון בין במזיד ובין בשוגג. וא"כ בציור זה חייב לשלם נזק לא מדין קנס כחובל אלא מדין ממון כאדם המזיק ממון.

39 ו. כתב הרמב"ם פ"ה מסנהדרין הלי"ד ז"ל ולא כל המשלם על פי עצמו גובין ממנו דייני חוצה לארץ שהרי הפגם והבשת והכופר משלם אדם על פי עצמו כגון שאמר פתיתי בתו של פלוני והמית שורי את פלוני ואין גובין אותו דייני חוצה לארץ עכ"ל. בפשטות משמע שסובר הרמב"ם שפגם ובושת באונס ומפתה הם חיובים נפרדים ואינם בכלל נזק ובשת דחבלה, וחלים מדין חיובי ממון ולא מדין חיובי קנס. ומה שאין דנים אותם בחו"ל הוא משום שאינם מצויים.

40 ז. הרמב"ם כתב פ"ה מהל' חובל הל"ז - ח' ז"ל ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו כו' והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו. נמצאת למד שאין הפרש בבושת בין בושת המגיע לו אם חבל בו בפני אחרים ובין בושת המגיע לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו. לפיכך משלם אדם בושת על פי עצמו עכ"ל. וצ"ע שהרי אם ביישו בדברים פטור פ"ג מהל' חובל הל"ה ולמה יתחייב החובל בשביל שביישהו בפני ב"ד. וצ"ל דשאני המבייש בדברים שלא עשה מעשה חבלה כלל. מאידך כשעשה מעשה חבלה חייב על כל הבושת שמתהווה אח"כ, וגם בשביל הבושת בדברים שבפני ב"ד דהוי תוצאת החבלה.

41 אך בכל זאת צ"ע מנ"ל לב"ד שעשה מעשה חבלה שהרי המודה בקנס אינו נאמן ובושת הוי קנס. וצ"ל שהמודה בקנס נאמן שעשה את המעשה אלא שאין גומרין את דינו לחייבו מחמת הודאתו. ומאחר שנאמן שעשה את מעשה החבלה הרי ב"ד רואים בעצמם את הבושת ומחייבים אותו לשלם ולא מחמת עצם ההודאה. כי הודאה בקנס אינה מחייבת ואעפ"כ נאמנת, ובכן החיוב לשלם חל מחמת ראיית הדיינים בב"ד ולא מחמת הודאתו.

42 רש"י ד"ה אלהים. ז"ל אדם בשור וכי יגח עכ"ל. פרשת "וכי יגח" מדברת אודות שור שהמית אדם שחייב בכופר. ורש"י כולל בתוכה גם את הדין של השור שהזיק אדם. ומשמע דס"ל לרש"י ששור שהזיק אדם מהווה מחייב בפני עצמו הדומה לשור שהמית אדם ואינו כלול במחייב של שור שהזיק שור. וכמו שדין אדם שחובל באדם הוי מחייב אחר מאדם שהזיק שור, ה"ה שור שהזיק אדם מהווה מחייב אחר משור שהזיק שור, והוא חלות שם מחייב בפני עצמו.

43 בא"ד. ושליחות יד התם כתיב עכ"ל. צ"ע, דהמחייב דשליחות יד הוא גזילה ומהי השייכות לאדם שהזיק שור שהמחייב הוא מזיק. ומשמע דס"ל לרש"י שעיקר המחייב של גזילה הוא מזיק. ועיין לעיל דף סב: בתוס' ד"ה יצאו שטרות ובשיעורים שם.

44 רש"י ד"ה אין מועד בבבל. ז"ל דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה עכ"ל. לפירש"י אין מועד בבבל משום דמאחר שנגיחות דתמות לא מחייבות בשעתן אי אפשר שתחול העדאת מועד. אמנם הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' סנהדרין הלי"ב וז"ל ומפני מה אין מועד בחוצה לארץ לפי שצריך להעיד בו בפני בית דין ואין שם בית דין אלא הסמוכין בארץ עכ"ל. יתכן אליבא דהרמב"ם שעצם העדאה מהווה מעשה ב"ד, ומאחר דליכא סמוכים בחוצה לארץ אין ב"ד דחוצה לארץ יכול להטיל חלות שם מועד על השור.

2 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כד כב "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם". אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין אֵין עֵדֵי מָמוֹן צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. כֵּיצַד. אָמְרוּ הָעֵדִים בְּפָנֵינוּ הִלְוָה זֶה אֶת זֶה מָנֶה בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ אֶת הַחֹדֶשׁ וְלֹא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִלְוָה בּוֹ וְלֹא אֶת הַמָּנֶה אִם הָיָה מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי עֵדוּתָן קַיֶּמֶת: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת מַתָּנוֹת וּמְכִירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּדִינֵי קְנָסוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַלְקוֹת וּבְגָלוּת. וְכֵן אִם רָאָה הַדַּיָּן שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה וְחָשַׁשׁ לוֹ צָרִיךְ דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדֵי מָמוֹנוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה אִם הִכְחִישׁוּ הָעֵדִים זֶה אֶת זֶה בִּדְרִישׁוֹת אוֹ בַּחֲקִירוֹת עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְאִם הִכְחִישׁוּ הָעֵדִים זֶה אֶת זֶה בִּבְדִיקוֹת עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. כֵּיצַד. אֶחָד אוֹמֵר בְּנִיסָן לָוָה מִמֶּנּוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא בְּאִיָּר אוֹ שֶׁאָמַר הָאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא בְּלוֹד הָיִינוּ עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד חָבִית שֶׁל יַיִן הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר שֶׁל שֶׁמֶן הָיְתָה עֵדוּתָן בְּטֵלָה שֶׁהֲרֵי הִכְחִישׁוֹ בִּדְרִישָׁה. אֲבָל אִם אָמַר הָאֶחָד מָנֶה שָׁחוֹר וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר מָנֶה לָבָן הָיָה. זֶה אוֹמֵר בַּדְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה הָיוּ כְּשֶׁהִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה הָיוּ. עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֲפִלּוּ אָמַר הָאֶחָד מָנֶה הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר מָאתַיִם חַיָּב לְשַׁלֵּם מָנֶה שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד דְּמֵי חָבִית שֶׁל יַיִן יֵשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְזֶה אוֹמֵר דְּמֵי חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן מְשַׁלֵּם בַּפָּחוּת שֶׁבְּדָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

3 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

אָדָם טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג ו "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". וְהוּא שֶׁיַּהֲרֹג בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל בִּפְנֵי עֵדִים פָּטוּר שֶׁמָּא יָזֹמּוּ וְאִם הוּזַמּוּ אֵינָן נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי לֹא זָמְמוּ אֶלָּא לַהֲרֹג טְרֵפָה. וְכָל עֵדוּת שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַהֲזָמָה אֵינָהּ עֵדוּת בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת:

6 מכות פתח ↗

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מָה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, אַף כֹּל רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.

7 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

שְׁלֹשָׁה הֵם הַהוֹרְגִים בְּלֹא כַּוָּנָה: יֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְהַעֲלָמָה גְּמוּרָה וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שמות כא יג "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה". וְדִינוֹ שֶׁיִּגְלֶה לְעָרֵי מִקְלָט וְיִנָּצֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: וְיֵשׁ הוֹרֵג וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קָרוֹב לְאֹנֶס וְהוּא שֶׁיֶּאֱרַע בְּמִיתַת זֶה מְאֹרָע פֶּלֶא שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב מְאֹרְעוֹת בְּנֵי אָדָם. וְדִינוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם נֶהֱרָג עָלָיו: וְיֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קְרוֹבָה לְזָדוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּבָר כְּמוֹ פְּשִׁיעָה. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לְהִזָּהֵר וְלֹא נִזְהַר. וְדִינוֹ שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר אֵין גָּלוּת מְכַפֶּרֶת לוֹ וְאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא הַמְחֻיָּב גָּלוּת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר: וּמַה יַּעֲשֶׂה זֶה. יֵשֵׁב וְיִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִגּוֹאֵל הַדָּם. וְכֵן כָּל הָרַצְחָנִים שֶׁהָרְגוּ בְּעֵד אֶחָד אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הֲרָגָן גּוֹאֵל הַדָּם אֵין לָהֶם דָּמִים. לֹא יִהְיוּ אֵלּוּ חֲמוּרִים מֵהַהוֹרֵג בְּלֹא כַּוָּנָה: כֵּיצַד. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרְגָה אוֹ הַסּוֹתֵר כָּתְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפְלָה אֶבֶן וְהֵמִיתָה. בֵּין שֶׁסְּתָרוֹ בַּיּוֹם בֵּין שֶׁסְּתָרוֹ בַּלַּיְלָה הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְאֵינוֹ נִקְלָט מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ פְּשִׁיעוּת הִיא שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ לְעַיֵּן וְאַחַר כָּךְ יִזְרֹק אוֹ יִסְתֹּר: סְתָרוֹ לָאַשְׁפָּה בַּלַּיְלָה אִם הָרַבִּים מְצוּיִין בָּהּ הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְאֵינוֹ נִקְלָט וְאִם אֵין הָרַבִּים מְצוּיִין בָּהּ כְּלָל הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְאֹנֶס וּפָטוּר מִן הַגָּלוּת: הָיְתָה הָאַשְׁפָּה עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה וְאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם וְנִקְרָה אָדָם וְיָשַׁב שָׁם וְנָפְלָה עָלָיו אֶבֶן בִּשְׁעַת סְתִירָה וּמֵת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְאִם אַחַר שֶׁנָּפְלָה הָאֶבֶן בָּא זֶה וְיָשַׁב וְנָפְלָה עָלָיו וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת: וְכֵן הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְאַחַר שֶׁיָּצָאת מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ פָּטוּר מִגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט ה "וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ" פְּרָט לְמַמְצִיא עַצְמוֹ: הַשּׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נִקְלָט שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה כג "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ" חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד. וְאֵי זֶהוּ שׂוֹנֵא זֶה שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים מִפְּנֵי הָאֵיבָה. וְכֵן אִם נִכְנַס לְקֶרֶן זָוִית וֶהֱמִיתוֹ שָׁם בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע. אוֹ שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לַהֲרֹג. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג עַכּוּ"ם אוֹ בְּהֵמָה וְנִמְצָא יִשְׂרָאֵל הֲרֵי כָּל אֵלּוּ קְרוֹבִין לְמֵזִיד וְאֵינָן נִקְלָטִין: הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַהֲרָגוֹ בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר דברים יט ה "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר" מָה יַעַר שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַנֶּהֱרָג לְהִכָּנֵס לְשָׁם אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. לְפִיכָךְ הַנִּכְנָס לַחֲנוּת הַנַּגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה לוֹ עַל פָּנָיו וּמֵת פָּטוּר מִגָּלוּת. וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה: מִי שֶׁהָיָה דּוֹלֶה אֶת הֶחָבִית לְהַעֲלוֹתָהּ לַגַּג. וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. אוֹ שֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. שֶׁזֶּה כְּמוֹ אָנוּס הוּא. שֶׁאֵין זֶה דָּבָר הַקָּרוֹב לִהְיוֹת בְּרֹב הָעִתִּים אֶלָּא כְּמוֹ פֶּלֶא הוּא. אֲבָל אִם הָיָה מְשַׁלְשֵׁל אֶת הֶחָבִית וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגֵּלָה וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. גּוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה כג "וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת" שֶׁיִּפּל דֶּרֶךְ נְפִילָה. שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ נְפִילָה מָצוּי בְּרֹב הָעִתִּים לְהַזִּיק וְדָבָר קָרוֹב הוּא לִהְיוֹת. שֶׁהֲרֵי טֶבַע הַכָּבֵד לֵירֵד לְמַטָּה בִּמְהֵרָה. וְהוֹאִיל וְלֹא זֵרֵז עַצְמוֹ וְתִקֵּן מַעֲשָׂיו יָפֶה בִּשְׁעַת יְרִידָה יִגְלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ בַּקּוֹפִיץ לַאֲחוֹרָיו וְהֶחֱזִירוֹ לִשְׁבֹּר הָעֶצֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הַקַּצָּבִים. כָּל שֶׁיָּמוּת בַּהוֹלָכָה שֶׁהִיא הַהַגְבָּהָה מִלְּפָנָיו וִירִידָה מֵאַחֲרָיו אֵינוֹ גּוֹלֶה עָלָיו. וְכָל שֶׁיָּמוּת בַּחֲזָרָה שֶׁהִיא עֲלִיָּה מֵאַחֲרָיו וִירִידָה מִלְּפָנָיו גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ גּוֹלֶה שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ אֵינוֹ גּוֹלֶה. וַאֲפִלּוּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צֹרֶךְ עֲלִיָּה אֵינוֹ גּוֹלֶה: כֵּיצַד. הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחַת רַגְלָיו וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְכֵן הַמִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק בְּצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אֶבֶן מֻנַּחַת בְּחֵיקוֹ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם וְעָמַד וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה. וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַגָּלוּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן קְרוֹבִין לְאֹנֶס: הָיְתָה אֶבֶן בְּחֵיקוֹ וְהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה יא "בִּשְׁגָגָה" מִכְּלָל שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ אֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה בָּא מִכֹּחוֹ אֶלָּא מִכֹּחַ כֹּחוֹ וְנִמְצָא כְּמוֹ אֹנֶס. וְכֵן הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתָמָר לְהַפִּיל תְּמָרִים וְנָפְלוּ מִן הַתְּמָרִים עַל תִּינוֹק וַהֲרָגוּהוּ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁנָּפְלוּ מִכֹּחַ כֹּחוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַסִּבּוֹת:

8 רש"י על סנהדרין פתח ↗

מלקות במקום מיתה עומדת - דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות:

16 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

16 משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

אֵין זָקֵן מַמְרֵא חַיָּב מִיתָה עַד שֶׁיְּהֵא חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין וְיַחְלֹק עַל בֵּית דִּין בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת אוֹ בִּתְפִלִּין וְיוֹרֶה לַעֲשׂוֹת כְּהוֹרָאָתוֹ. אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ וְיַחְלֹק עֲלֵיהֶן וְהֵן יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. אֲבָל אִם הָיָה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז ח "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" מִי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר מֻפְלָא:

19 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

21 משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

24 משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים חַיָּב נִדּוּי, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וְהַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהֵם מַתִּירִים אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי אֵין מַתִּירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה. וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

24 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הַמְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים אוֹ שֶׁרָקַק עַל בְּגָדָיו פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְדֹּר בַּדָּבָר בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן כְּפִי שֶׁיִּרְאוּ. וְאִם בִּיֵּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ בּשֶׁת שְׁלֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בִּיְּשׁוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים. כְּבָר נִפְסַק הַדִּין שֶׁכָּל הַמְבַיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר מִן הַזָּהָב שֶׁהוּא מִשְׁקַל תֵּשַׁע סְלָעִים פָּחוֹת רְבִיעַ. וְקַבָּלָה הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁגּוֹבִין קְנָס זֶה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

25 משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּחַל:

26 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

30 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הוֹדָה הַחוֹבֵל שֶׁהוּא חָבַל מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים הָיוּ שָׁם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם בִּשְׁעַת הַמְּרִיבָה וְיָצָא חָבוּל. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים כְּלָל הוּא אוֹמֵר חָבַלְתָּ בִּי וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ פָּטוּר מִן הַנֵּזֶק וּמִן הַצַּעַר וְחַיָּב בְּשֶׁבֶת וּבְבשֶׁת וּבְרִפּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר לֹא חָבַלְתִּי נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת: וְלָמָּה מְשַׁלֵּם אָדָם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ. שֶׁהַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי מָמוֹן הוּא וְלֹא קְנָס. שֶׁאִם לֹא יִתֵּן לוֹ הֲרֵי חִסְּרוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מִתְרַפֵּא בּוֹ וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. וְהַבּשֶׁת לֹא הִגִּיעָה לוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ שֶׁהוּא חָבַל בּוֹ. שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁלֹּא חָבַל בּוֹ בִּפְנֵי אָדָם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת וְהוֹדָאָתוֹ בְּבֵית דִּין הִיא שֶׁבִּיְּשָׁה אוֹתוֹ: נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּבשֶׁת בֵּין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ אִם חָבַל בּוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּבֵין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּעֵת שֶׁהוֹדָה בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁחָבַל בּוֹ. לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם אָדָם בּשֶׁת עַל פִּי עַצְמוֹ:

33 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אֲבָל אָדָם שֶׁהִזִּיק בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם בְּכָל מָקוֹם כְּמִי שֶׁקָּרַע כְּסוּתוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו אוֹ קִצֵּץ נְטִיעוֹתָיו. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וְרֶגֶל הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת לָהֶן מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זֶה דָּבָר מָצוּי וְגוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. בֵּין שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בָּהּ אוֹ אָכְלָה פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּהּ לְאָכְלָן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. בֵּין שֶׁהִזִּיקָה אֳכָלִין וְכֵלִים שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עֲלֵיהֶן נֵזֶק שָׁלֵם הַכּל גּוֹבִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל אִם הָיְתָה תַּמָּה וְהוּעֲדָה וְהִזִּיקָה כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁכָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָגְחָה אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק הַזֶּה הַשָּׁלֵם דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ הוּעַד בָּאָרֶץ וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְהִזִּיק אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי:

39 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

וְלֹא כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ גּוֹבִין מִמֶּנּוּ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהֲרֵי הַפְּגָם וְהַבּשֶׁת וְהַכֹּפֶר מְשַׁלֵּם אָדָם עַל פִּי עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי וְאֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ:

40 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ה ×¢×´× »