רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ה

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ד ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ו ×¢×´× »

1 בבא קמא פתח ↗

בִּכְלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִים זֶה מִזֶּה קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי סָבַר: אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט, וּבֶן עַזַּאי סָבַר: דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט. וְכִי תֵּימָא ״חַבּוּרָה״ לְרַבִּי לְמָה לִי? לְדָמִים יְתֵרִים. אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רוֹצֶה לִיטּוֹל וְכוּ׳. צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק, הֵיכִי שָׁיְימִינַן? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיטּוֹל לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ. לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ?! לָא צַעַר לְחוֹדֵיהּ הוּא – הָא כּוּלְּהוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אִיכָּא! וְעוֹד, בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן?! אֶלָּא לִקְטוֹעַ יָדוֹ הַקְּטוּעָה. יָדוֹ הַקְּטוּעָה נָמֵי לָא צַעַר לְחוֹדֵיהּ אִיכָּא, הָא צַעַר וּבוֹשֶׁת אִיכָּא – דִּכְסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא לְמִשְׁקַל מִבְּשָׂרוֹ לְמִשְׁדְּיֵיהּ לִכְלָבִים! אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיטּוֹל לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ הַמּוּכְתֶּבֶת לַמַּלְכוּת, בֵּין סַם לְסַיִיף. אָמְרִי: הָכָא נָמֵי לָא שָׁקֵיל וּמְצַעַר נַפְשֵׁיהּ! אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ הַמּוּכְתֶּבֶת לַמַּלְכוּת, בֵּין סַיִיף לְסַם. הַאי ״לִיטּוֹל״?! ״לִיתֵּן״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לִיטּוֹל זֶה מִזֶּה, מַה שֶּׁנָּתַן זֶה. רִפּוּי – הִכָּהוּ, חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה, וְנִסְתְּרָה הַמַּכָּה – חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְחַיָּיב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה – אֵינוֹ חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שִׁבְתּוֹ – וּרְפוּאָתוֹ; כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּשֶׁבֶת – חַיָּיב בְּרִיפּוּי, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּשֶׁבֶת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּרִיפּוּי. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַבָּה: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן בְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָכָא בְּמַכָּה נִיתְּנָה לְאֶגֶד קָמִיפַּלְגִי – רַבָּנַן סָבְרִי: מַכָּה נִיתְּנָה לְאֶגֶד. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מַכָּה לֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד; רִיפּוּי, דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא – מִיחַיַּיב; שֶׁבֶת, דְּלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא – לָא מִיחַיַּיב. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אִי מַכָּה לֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד, רִיפּוּי נָמֵי לָא מִיחַיַּיב! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא – מַכָּה נִיתְּנָה לְאֶגֶד, וְלֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד יְתֵירָה. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כֵּיוָן דְּלֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד יְתֵירָה, רִיפּוּי דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא – מִיחַיַּיב, שֶׁבֶת דְּלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא – לָא מִיחַיַּיב. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כֵּיוָן דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא בְּרִיפּוּי – אַשֶּׁבֶת נָמֵי מִיחַיַּיב, דְּאִיתַּקַּשׁ לְרִיפּוּי. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שֶׁבֶת לָא מִיחַיַּיב, דְּמַעֲטֵיהּ רַחֲמָנָא ״רַק״. וְרַבָּנַן – ״רַק״, לְשֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה הוּא דַּאֲתָא. וּלְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי, דְּאָמְרִי: כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּשֶׁבֶת – חַיָּיב בְּרִיפּוּי, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּשֶׁבֶת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּרִיפּוּי; רִיפּוּי דִּתְנָא בֵּיהּ קָרָא – לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דְּתַנְיָא, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – מִכָּאן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם עָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה וְנִסְתְּרָה הַמַּכָּה, שֶׁחַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְחַיָּיב לִיתֵּן לוֹ שִׁבְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא״. יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק״. אִיכָּא דְּאָמְרִי ״אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר״ – לִגְמָרֵי, כְּרַבָּנַן בָּתְרָאֵי; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי ״אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר״ – מִשֶּׁבֶת, וְחַיָּיב בְּרִיפּוּי; כְּמַאן? כַּאֲבוּהּ. אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה בָּעֵי קְרָא?! אָמְרִי: מַאי ״שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה״ – כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי רוֹפֵא וְאָכַל דְּבַשׁ אוֹ כׇּל מִינֵי מְתִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁדְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה קָשִׁין לַמַּכָּה; וְהֶעֱלָה מַכָּתוֹ גַּרְגּוּתְנִי; יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״. מַאי ״גַּרְגּוּתְנִי״? אָמַר אַבָּיֵי: נָאתָא כְּרִיכְתָּא. מַאי אָסוּתֵיהּ? אַהֲלָא וְקִירָא וְקַלְבָּא. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָיךְ אֲנָא״, אֲמַר לֵיהּ: ״דָּמֵית עֲלַי כְּאַרְיָא אָרְבָא״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״מַיְיתִינָא אָסְיָא דְּמַגָּן בְּמַגָּן״, אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָא דְּמַגָּן בְּמַגָּן – מַגָּן שָׁוֵה״. וְאִי אָמַר: ״מַיְיתִינָא לָךְ אָסְיָא רַחִיקָא״, אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָא רַחִיקָא – עֵינָא עָוַירא״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ הַיְאךְ: ״הַב לִי לְדִידִי, וַאֲנָא מַסֵּינָא נַפְשַׁאי״, אֲמַר לֵיהּ: ״פָּשְׁעַתְּ בְּנַפְשָׁךְ וְשָׁקְלַתְּ מִינַּאי טְפֵי״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״קוּץ לִי מִקָּץ״, אֲמַר לֵיהּ: ״כׇּל שֶׁכֵּן דְּפָשְׁעַתְּ בְּנַפְשָׁךְ, וְקָרוּ לִי: ״שׁוֹר הַמַּזִּיק״. תָּנָא: וְכוּלָּן מִשְׁתַּלְּמִין בִּמְקוֹם נֶזֶק. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, אָמַר קְרָא: ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״ – לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק. הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ

2 בבא קמא פתח ↗

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

6 בבא קמא פתח ↗

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 תוספות על בבא קמא פתח ↗

בעבד כנעני שלו פטור - מכולם. וא"ת והא ברפואתו חייב כדקאמר בפ"ק דגיטין דף יב: ושם גבי קיטע יד עבדו של חבירו . נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי וי"ל דה"נ פטור מכולם היינו מן היתרון דאמדוהו בה' ואיתסי בג' ואם תאמר ותפשוט ממתני' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מדפטור משבת וי"ל דהכא מיירי בזן את העבד ומיהו קשה מאי קמ"ל רבי יוחנן שנותן רפואתו לרבו דהיינו היתרון דאתסי בג' מתני' היא דפטור מכולם ע"כ נראה שיש לחלק בין אחרים חובלין בו בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל.:

10 בבא קמא פתח ↗

לְרַבּוֹת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״פֶּצַע בְּפָצַע״; מַאי ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״וְרוֹפֵא יְרַפֵּא״! שְׁמַע מִינַּהּ, לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. וְאַכַּתִּי מִבְּעֵי לֵיהּ לִכְדַאֲמַרַן, לְמִיתְנֵי בֵּיהּ קְרָא בְּרִיפּוּי! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא אוֹ ״רַפֹּא רַפֹּא״ אוֹ ״יְרַפֵּא יְרַפֵּא״, מַאי ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״? שְׁמַע מִינַּהּ לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. מִכְלָל דְּמַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ? צַעַר – כִּדְקָתָנֵי: צַעַר – כְּווֹאוֹ בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר, וַאֲפִילּוּ עַל צִפּוֹרְנוֹ מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה. רִיפּוּי – דַּהֲוָה כָּאֵיב לֵיהּ מִידֵּי, וּסְלֵיק וְאַיְיתִי לֵיהּ סַמָּא חֲרִיפָא, וְאַחְוְורֵיהּ לְבִישְׂרֵיהּ; דִּצְרִיךְ לְאוֹתֹבֵי לֵיהּ סַמָּא לְאַנְקוֹטֵיהּ גַּוְונָא דְּבִישְׂרֵיהּ. שֶׁבֶת – דְּהַדְּקֵיהּ בְּאִינְדְּרוֹנָא, וּבַטְּלֵיהּ. בּוֹשֶׁת – דְּרַק לֵיהּ בְּאַפֵּיהּ. שֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. וְאִם תֹּאמַר: לָקְתָה מִדַּת הַדִּין; דְּכִי מִיתְּפַח הַאי גַּבְרָא, לָאו אַגְרָא דְּשׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין הוּא שָׁקֵיל, אֶלָּא דָּלֵי דַּוְולָא וְשָׁקֵיל אַגְרָא; אִי נָמֵי אָזֵיל בִּשְׁלִיחוּתָא וְשָׁקֵיל אַגְרָא! מִדַּת הַדִּין לֹא לָקְתָה, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. אָמַר רָבָא: קִטַּע אֶת יָדוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ, וְשֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי רַגְלוֹ, וְשֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַפֶּתַח. סִימֵּא אֶת עֵינוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ, וְשֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַטְחִינוֹ בְּרֵיחַיִם. חֵירְשׁוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כוּלּוֹ. בָּעֵי רָבָא: קִטַּע אֶת יָדוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, סִימֵּא אֶת עֵינוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ – וּלְבַסּוֹף חֵירְשׁוֹ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּלָא אֲמָדוּהוּ – בְּחַד אוּמְדָּנָא סַגִּי לֵיהּ, וְיָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי? אוֹ דִלְמָא, חֲדָא חֲדָא אָמְדִינַן וְיָהֲבִינַן לֵיהּ – נָפְקָא מִינֵּיהּ דְּבָעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ צַעַר וּבוֹשֶׁת דְּכֹל חֲדָא וַחֲדָא; נְהִי דְּנֶזֶק וְרִיפּוּי וְשֶׁבֶת דְּכֹל חֲדָא וַחֲדָא לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ – דְּכֵיוָן דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ, כְּמַאן דְּקַטְלֵיהּ דָּמֵי, וְהָא יְהַיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ; צַעַר וּבוֹשֶׁת מִיהַת דְּכֹל חֲדָא וַחֲדָא יָהֵיב, דְּהָא הֲוָה לֵיהּ צַעַר וּבוֹשֶׁת? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּלֹא אֲמָדוּהוּ, קָא יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כּוּלֵּיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי; אֲמָדוּהוּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דַּאֲמָדוּהוּ – חֲדָא חֲדָא בָּעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא שַׁלֵּים – יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבָּה: שֶׁבֶת הַפּוֹחַתְתּוֹ בְּדָמִים, מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה יָדוֹ, וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר; מַאי? כֵּיוָן דְּסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – לָא יָהֵיב לֵיהּ וְלָא מִידֵּי; אוֹ דִלְמָא, הַשְׁתָּא מִיהַת אַפְחֲתֵיהּ? תָּא שְׁמַע: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים –

11 בבא קמא פתח ↗

12 בבא קמא פתח ↗

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

15 תוספות על בבא קמא פתח ↗

רואין אותו כאילו שומר קישואין. שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שומר קישואין לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמרא שבת כשומר הפתח אבל קישואין אין יכול לשמור א"נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין הוא ראוי לכל זה שהיה ראוי בתחילה ובתוספתא פ"ט נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חיגר שומר קישואין משמע דחיגר יכול לשמור ונראה דאם היה מלמד תינוקות לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין ובשיבר רגלו אם היה עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח דאם כן לקתה מדת הדין אלא הכא בסתם בני אדם שאין בעלי אומנות:

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 תוספות על בבא קמא פתח ↗

נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהיב ליה - תימה בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ונראה דגרס ריפוי בהדי צער ובושת ולא הכא בהדי נזק ושבת אך אכתי קשה דמאי קמיבעיא ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ"ש מקיטע ידו שאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ריפוי צער ובושת ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן בבא קמא דף פז. החובל בחרש חייב אין לדקדק דמצ"ל דהתם בחרש בידי שמים כדברי ר"ת או הוא בר אומנות ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק ועוד תימה דפעמים מרויח במה שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי היה עולה יותר מדמי כולו ונראה לר"י דפשיטא דמשלם צער ובושת וריפוי דכל חדא וחדא ומבעי ליה כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא אמדוהו וביום השלישי חרשו מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד או דלמא כיון שהחבלות היו בזה אחר זה אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה ונ"מ שאין עולה כ"כ כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני עצמה:

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

1 גמ'. צער במקום נזק היכי שיימינן כו'. כתב הרמב"ם פ"ב מהל' חובל הל"ט - י' וז"ל כמה הוא הצער הכל הוא לפי הניזק. יש אדם שהוא רך ועונג מאד ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט. ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה. ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער. כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר, הרי שקטע ידו או אצבעו אומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זו בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר עליו המלך לקטוע ידו או רגלו. ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק עכ"ל. מלשונו של הרמב"ם משמע שיש לחלק בין שומת הצער שלא במקום נזק לבין שומת הצער במקום הנזק. שכשיש נזק כתב שאומדים כמה הנחבל רוצה ליתן בין לקטוע לו האבר בסייף או בסם. ואילו בתחילת ההלכה, דמיירי בצער שלא במקום נזק, כתב כמה היה הנחבל לוקח כדי שיצטער, וזו שומא אחרת. ויש לבאר למה שונה שומת הצער במקום נזק משלא במקום נזק.

2 וי"ל בפשטות שבשלא במקום נזק אנשים רגילים להצטער כדי להרויח כסף, ולפיכך שמים את הצער בשומת כמה אדם רוצה ליטול שיצטער. מאידך בצער במקום נזק, כל אדם שדעתו נכונה לא היה מסכים לקבל כסף כדי שיקטעו לו ידו ויצטער, וכדהקשה הגמרא אטו בשופטני עסקינן. ולפיכך משערים בשומא אחרת דהיינו כמה יתן הנחבל שגזר עליו המלך לקטוע לו ידו שיקטעו לו ידו בסם ולא בסייף.

3 ועיין ברא"ש סי' א' שדן בשומת צער. וכתב הרא"ש דשמין לקולא וז"ל דלא אמרי' כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו לידו דשומא שאין לה סוף הוא שלא היה אדם לוקח הון למכור ידו לקטוע ולהקל בשומות ילפינן מובער בשדה אחר, ואף ידו שהיא מוכתבת למלכות לקטוע בסם אין אומרים כמה אדם רוצה ליטול שיקטענה בסייף דגם זו שומא רבה הוא דלא מקבל אינש צערה עלויה לכתחילה אלא בדמים מרובים אבל צער זה כבר נעשה. הלכך שמין להקל כמה אדם רוצה ליתן שיקטע ידו בסם הכתובה למלכות לקוטעה בסייף כו', אבל צער שלא במקום נזק א"א לשום בענין אחר אלא כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך כו' א"נ כו' ולעולם אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו, אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורניו כמה היה נותן שלא יעשו לו צער זה, ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער עכ"ל. מספק"ל להרא"ש איך שמין צער שלא במקום נזק. ומסיק הרא"ש דגם בכה"ג שמין לקולא, כמה היה נותן מי שמוכתב למלכות להצטער בשפוד שלא יעשו לו צער זה. ונמצא שהרא"ש חולק על הרמב"ם, דלפי הרמב"ם בצער שלא במקום נזק שמין כמה היה נוטל כדי להצטער, בשומא חמורה.

4 ונמצא שיש שתי שומות בצער: א שומא גדולה וחמורה דהיינו כמה היה נוטל הנחבל כדי שיצטער; ב שומא קטנה וקלה דהיינו כמה היה נותן הנחבל כדי שלא יצטער. ולהרמב"ם בצער שלא במקום נזק, שאינו משלם נזק, משלם צער כפי שומת הצער הגדולה והחמורה. מאידך במקום נזק, דמשלם בעד הנזק, מקילים על החובל לשלם כפי שומת הצער הקטנה והקלה. וכדי לבאר הדברים נראה שיש לעיין בתשלומי חבלה אם הם תשלומין דעלמא, או"ד שהם תחת האבר שנחבל, וכדכתיב עין תחת עין ופצע תחת פצע וכו'. וי"ל דבמקום נזק, הדין לשלם תחת האבר הנחבל מתקיים בדמי הנזק, והצער הוא תשלומין דעלמא, ולפיכך מקילין בצער ומשלם כפי השומא הקטנה. מאידך שלא במקום נזק, הדין לשלם תחת החבלה מתקיים ע"י עצם תשלומי הצער, ולפיכך מחמירים בו לשלם את הצער כפי השומא הגדולה.

5 גמ'. עלו בו צמחים מחמת המכה כו' חייב לרפאותו. בנזק צער ובשת, בכל אופן שעלו בו צמחים פטור, ואילו בריפוי ושבת חייב. נראה בביאור החילוק כי בנזק צער ובושת המחייב לשלם הוא עצם מעשה החבלה ולא חסרון הכיס, ולפיכך בכל אופן שעלו בו צמחים - בין מחמת פשיעת הנחבל ובין מחמת שגגתו - החובל פטור שהצמחים אינם כלולים במעשה החבלה עצמה כי נגרמו גם ע"י מעשי הנחבל. משא"כ בנוגע לשבת וריפוי המחייב הוא חסרון כיס הנחבל, ומשו"ה החובל חייב אף בשביל הצמחים שעלו בו אח"כ, אע"פ שהחובל גרמם בחבלתו ביחד עם הנחבל.

6 גמ'. מכה ניתנה לאגד כו'. נראה בביאור הסוגיא שהמחלוקת אם ניתנה לאגד או לא תלויה באם ניתן לדמותו למי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש, ועי"ז המכה התקלקלה. שבאכל דבש החובל אינו חייב לרפאותו יותר. די"ל דדוקא בדבש שהדבש לא הועיל כלל ורק הזיק, וכשהנחבל אכלו הוא הזיק את עצמו ומשו"ה החובל פטור. משא"כ באגד ובאגד יתירה, שהאגד הועיל למעט את הצער כדפרש"י, ולפיכך מסתבר לחייב את החובל גם בעד צמחים שעלו מחמת האגד.

7 גמ'. ר"י סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה כו'. ר"י מחלק בין אגד לבין אגד יתירה, שאם לא ניתנה לאגד ואגדו פטור החובל, ואילו אם ניתנה לאגד ואגדו הנחבל יותר מדי ועלו בו צמחים משלם החובל ריפוי. ביאור הדבר מובא בשיטה מקובצת בשם הרשב"א, שאם לא ניתנה לאגד כלל ואגדו הו"ל הנחבל פושע גמור, ולפיכך החובל פטור. ואילו אם ניתנה לאגד אך לא לאגד יתירה הנחבל הוי שוגג, ולפיכך החובל חייב לשלם.

8 גמ'. שבת דלא תנא ביה קרא כו'. בשיטת ר' יהודה המחלק בין שבת שפטור לבין ריפוי שחייב נראה ששבת מהווה חיוב ממון, ולכן אם הנחבל גרם להארכת ימי שבתו אין החובל חייב לשלם לו. מאידך ריפוי אינו חיוב ממון פשוט אלא בעיקר הוא חלות חיוב לרפאותו. וכן מוכח מסוף הסוגיא, שאילו היה יכול לרפאותו בחנם או בעצמו היינו אומרים לו לעשות כך אילולא טענות הנחבל דאסיא במגן מגן שוה וכדומה. ואילו היה ריפוי חיוב ממון דעלמא אין צורך בטענות אלו, כי פשיטא דיכול הנחבל לגבות את הממון שהחובל חייב לשלם לו. אלא ודאי שעיקר חיוב החובל הוא לרפאותו ולא לשלם ממון. והממון הוא רק אמצעי כדי שיתרפא. ומכיון שבעצם חובת רפואה היא אע"פ שהנחבל אגד את המכה והאריך את זמן הריפוי החובל עדיין חייב לרפאותו ולשלם בשביל הריפוי הנוסף.

9 עיין לקמן דף פז. בתוס' ד"ה בעבד כנעני שלו כו' שמביאים ב' דעות האם אדון שחבל בעבד כנעני שלו חייב לרפאותו. ויתכן דפליגי בחקירה הזאת, שאם חיוב ריפוי הוי חיוב ממון האדון פטור שמה שקנה עבד קנה רבו, מאידך אם ריפוי אינו חיוב ממון אלא חיוב לרפאות את הנחבל חייב האדון לרפאות אף את עבדו שחבל בו.

10 גמ'. שלא במקום נזק היכי משכחת להו כו'. מהגמרא משמע שיש נ"מ בין צער וריפוי לבין שבת ובשת. דבצער כשצערו במקום שאינו עושה חבורה, וכגון שכוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו, הרי הוא חייב דכיון שעשה מעשה חבלה בגופו של הנחבל הו"ל חובל ועבר בלאו דלא יוסיף. והוא הדין בריפוי שלא במקום נזק, וכגון שרפא אותו בסמא חריפא ואחווריה לבישריה, חייב מכיון שעשה מעשה חבלה בגוף הנחבל הו"ל חובל וחייב לרפאותו. ואילו במקום שלא עשה מעשה חבלה בגוף הנחבל פטור מצער ומריפוי.

11 שאני שבת דבהדקיה באינדרונא ובטליה חייב ובושת דברק ליה באפיה חייב ואע"פ שלא עשה מעשה חבלה בגופו של הניזק. ולכאורה הביאור הוא שצער וריפוי מחייבים דוקא מדין חובל, ואילו שבת ובשת מחייבים בלי חלות שם חובל, וצ"ע בזה.

12 גמ'. שבת דהדקיה באינדרונא ובטליה. עיין בקצוה"ח סי' שס"ג: ג' המבחין בין הדקיה באינדרונא, שבטל את הגברא עצמו מעבודתו דהו"ל שבת, לבין המבטל כיסו של חבירו כגון שבטל את כליו או את בהמתו מעבודתם, דאינו שבת של הגברא אלא גרמא בנזקין שפטור. דפרשת שבת אינה מחייבת אדם המזיק כשביטל את שור חבירו ממלאכתו. ונראה שמקור הפטור הוא ממה דדרשינן לעיל דף כו. איש בעמיתו ולא שור בעמיתו שבא לפטור שור מד' דברים, וה"ה דדרשינן מאותו פסוק איש בעמיתו ולא איש בשור, עיין בתוס' למס' גיטין דף מב: ד"ה ושור כו'.

13 גמ'. שבת. הרא"ש סי' ד' סובר שהחובל משלם נזק כפי מה שהפסידוהו וז"ל ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו, ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט, ואם קטע ידו דבר מרובה כו' עכ"ל. ונראה דסובר דנזק הוי חלות חיוב ממון ומשלם בעד חסרון הכיס וההפסד כנזקי ממון דעלמא.

14 מאידך הרמב"ם כתב בפ"א מהל' חובל הל"ב ז"ל נזק כיצד שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע דכל הנחבלים נישומים באותה שומא - ל"ש נוקב מרגליות ול"ש אדם דעלמא. וכן כתב המהרש"ל יש"ש סי' י"א שתמיד משלם החובל נזק כעבד שאין לו אומנות. ויעויין בשולחן ערוך סי' ת"כ: ט"ו שהמחבר כתב כהרמב"ם והרמ"א כהרא"ש. ונראה שהרמב"ם סובר שתשלומי נזק דחבלה הם חלות דמי כופר בעד העבירה דחבלה ולא תשלומין בשביל הפסד ממון. והרמב"ם אזיל לשיטתו בפ"ה מהל' חובל הל"ו - ז' שתשלומי נזק הם קנס, ולפיכך לא שמין את הנזק כפי הפסד הממון שהיה לנחבל.

15 ובנוגע לשבת כתבו התוס' בד"ה רואין וכו' דאם היה מלמד תינוקות לא שמין אותו כאילו הוא שומר קישואין, כי שומר קישואין לאו דוקא אלא הכוונה למלאכה שיכול לעשות לכשיתרפא, דהמחייב של שבת הוא הפסד ממון. מאידך הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' חובל הלי"א ז"ל כיצד משערין השבת כו' ואם חסרו אבר או שקטע ידו נותן דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו כו' עכ"ל. ומדבריו משמע שאפילו אם יעשה מלאכה אחרת לכשיתרפא אינו מקבל שבת אלא כשומר קישואים. ויתכן שהרמב"ם סובר שאין הפסד ממון מחייב שבת אלא שיש חיוב מיוחד לפרנס את הנחבל בשעת חליו, ולזה מספיק שישתלם כשומר קישואים. אך קשה קצת שהרי לרמב"ם פ"ה מהל' חובל הל"ז שבת הוא חיוב ממון ולא קנס וא"כ משמע שההפסד מחייבו ואינו רק תשלומין בעלמא כדי שיתפרנס, וא"כ אם אחרי שיתרפא יהיה מלמד תינוקות למה לא יקבל שבת כמלמד תינוקות וכשיטת התוס', וצ"ע.

16 והנה בעל המאור מפרש שמשלם כשומר קישואים, ולא כמלמד תינוקות או כדלי דוולא, שלא כשיטת התוס', וכתב שזהו מה שביארה הגמ' שלא לקתה מדת הדין. כי הנחבל לא היה יכול לעסוק במלאכה זו השניה בבת אחת עם המלאכה הראשונה שהיה רגיל בה. והמזיק כבר שילם לו על אותה המלאכה הראשונה שבוטל ממנה, והא דמשלם לו שבת כשומר קישואים הוא משום שאילו היה רוצה היה יכול לעשותה מעיקרא עם מלאכתו. וז"ל ואע"פ שזה האיש לא היה דרכו לעסוק עם מלאכתו הראשונה במלאכה אחרת גזירת הכתוב הוא כו' עכ"ל. ונראה אליבא דבעה"מ שאין משלמים שבת משום חסרון כיס והפסד ממון ממש, שהרי כל ההפסד של המלאכה דבטילה מיניה, שהיה רגיל בה מקודם נכלל בנזק. אלא דגזיה"כ לשלם תשלומי שבת כתשלומין מיוחדים בפני עצמם, ולפיכך משלמים לו כשומר קישואים שזוהי המלאכה הפחותה והזלה ביותר ששייך לעשות עם מלאכתו הראשונה. ואע"פ שאין זו הרגילות של הנחבל להיות שומר קישואים גזיה"כ הוא שמשלם. ויתכן דאליבא דבעה"מ תשלומי שבת הם קנס ולא ממון, וצ"ע בזה.

17 ע"ע בשטמ"ק בשם הראב"ד המבאר למה לא ישלם שבת כדלי דוולא וז"ל וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד שומר קישואין כו' עכ"ל. הראב"ד מסביר דאע"פ שב"ד חושבין שהנחבל יכול לעבוד כדלי דוולא מ"מ אנשי השוק לא שמין כך ולפי דעתם יעבד כשומר קישואין בלבד, ולפיכך שמין את השבת כשומר קישואין כי השוק קובע את שומת השבת.

18 גמ'. בעי רבא קטע את ידו כו' ולבסוף חרשו כו'. עיין בפרש"י ובתוס' ד"ה נהי בשם הר"י. אליבא דהר"י משלם בשביל כל חיובי החבלה של צער בושת וריפוי דכל חדא וחדא. אלא דמיבעיא ליה לרבא אם אומדין הכל ביחד או דאומדין כל חבלה וחבלה בפני עצמה. והספק הוא בהלכות שומת ב"ד.

19 אך רש"י פירש שאם אומדין לפי השעה שחרשו יפטר משאר חיובי החבלה חוץ מנזק. דמדשלם דמי כולו אינו חייב בד' דברים אחרים, והאבעיא הוא בנוגע לד' דברים של החבלות הקודמות. ויש להבין למה יפטר מחיובים האלו שכבר חלו בשעת החבלות הראשונות.

20 ונראה דלקמן דף צ: איתא דלשמעון התימני צריך ב"ד לעשות את האומד עם האבן עצמה שהכה בה וא"א לו לסמוך על הבירור של הגדת העדות. ומוכח שאומד ב"ד אינו בירור וגילוי מילתא בעלמא, דא"כ למה לא יתברר האומד ע"י הגדת העדות ככל בירור דעלמא. אלא בע"כ דאומד ב"ד מהווה חלות מחייב, ומדיניו המיוחדים שהב"ד צריך לעשות את האומד בעצמו. ולכן נראה לבאר את ספק הגמרא דידן, דמספק"ל כמה פעמים אומדין ב"ד את החבלות. שאם ב"ד אומדין כמה פעמים בשביל כל חבלה וחבלה בפני עצמה חלים מחייבים שונים וישלם החובל על כל א' וא'. מאידך אם ב"ד אומדין רק פעם אחת לבסוף כשחרשו והוא המחייב היחידי לשלם אז יפטר החובל משאר ד' הדברים של החבלות הראשונות.

21 כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל הלי"ג וז"ל סימא את עינו ולא אמדוהו קטע את ידו ולא אמדוהו וקטע את רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו לכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו. אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד. ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו עכ"ל. מפשטות הרמב"ם משמע שספק הגמרא הוא אם משלם את הנזק דכל אבר ואבר וגם דמי כולו או שישלם רק דמי כולו בלבד. ומוכח שלרמב"ם אין חסרון כיס מחייב תשלומי נזק, דא"כ היאך אפשר שישלם יותר מדמי כולו, אלא שאיסור החבלה מחייב. ואם עבר על איסורי חבלה הרבה פעמים אפשר שיענש על כל חבלה וחבלה וישלם אפילו יותר ממה שהפסיד הנחבל. והרמב"ם אזיל לשיטתו שנזק אינו תשלומי ממון אלא קנס פ"ה מהל' חובל הל"ו - ז', ולפיכך אין הפסד הנחבל קובע אלא עבירת החובל. ודמיון לכך מצינו לעיל דף מ. לענין כופר בשור של שני שותפין. דסד"א שישלמו שתי פעמים כופר, אילולא גזיה"כ דכופר א' אמר רחמנא ולא שנים, כי התשלומין הם בגלל העבירה ולא משום הפסד הממון. וה"ה בנזק דחבלה שאין החובל משלם מחמת הפסד הממון אלא בשביל החטא שעשה, ולפיכך אפשר שישלם אפילו יותר מדמי כולו. ודברי הרמב"ם הם גם לשיטתו הנ"ל בשומת הנזק דאין שמין הנחבל כפי האומנות שלו כנוקב מרגליות אלא כעבד דעלמא בלי אומנות, כי אינו משלם נזק תחת ההפסד אלא דמשלם קנס בעלמא.

22 ונראה דלהרמב"ם אומד מהווה חלות דין מחייב כפרש"י הנ"ל, וספק הגמרא הוא כמה פעמים אומדים, דלפי"ז ישלם סכום הקנס דנזק. ומסתבר דכ"ז בנוגע לנזק דהוי חיוב קנס ולא חיוב ממון, אבל בנוגע לריפוי, דהוי חיוב ממון ולא קנס, אין לאומד חלות דין מחייב אלא דין בירור בעלמא. ולפי' פשיטא דמשלם ריפוי כפי חסרון הכיס והפסד הממון דכל חבלה וחבלה, ואין מקום לספק הגמרא כלל. ומשו"ה הביא הרמב"ם את ספק הגמרא רק בנוגע לנזק בלבד ולא בנוגע לריפוי.

1 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

כַּמָּה הוּא הַצַּעַר. הַכּל הוּא לְפִי הַנִּזָּק. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא רַךְ וְעָנֹג מְאֹד וּבַעַל מָמוֹן וְאִלּוּ נָתְנוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה לֹא הָיָה מִצְטַעֵר מְעַט. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא עַמְלָן וְחָזָק וְעָנִי וּמִפְּנֵי זוּז אֶחָד מִצְטַעֵר צַעַר הַרְבֵּה. וְעַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אוֹמְדִין וּפוֹסְקִין הַצַּעַר: כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַצַּעַר בְּמָקוֹם שֶׁחִסְּרוֹ אֵיבָר. הֲרֵי שֶׁקָּטַע יָדוֹ אוֹ אֶצְבָּעוֹ אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם כָּזֶה רוֹצֶה לִתֵּן בֵּין לִקְטֹעַ לוֹ אֵיבָר זֶה בְּסַיִף אוֹ לִקְטֹעַ אוֹתוֹ בְּסַם אִם גָּזַר עָלָיו הַמֶּלֶךְ לִקְטֹעַ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ. וְאוֹמְדִין כַּמָּה יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה וּמְשַׁלֵּם הַמַּזִּיק:

14 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

נֵזֶק כֵּיצַד. שֶׁאִם קָטַע יַד חֲבֵרוֹ אוֹ רַגְלוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק כַּמָּה הָיָה יָפֶה אָז וְכַמָּה הוּא יָפֶה עַתָּה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת שֶׁהִפְחִית מִדָּמָיו. שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא כד ויקרא כד כ "עַיִן תַּחַת עַיִן". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת לְשַׁלֵּם מָמוֹן הוּא:

21 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הוֹדָה הַחוֹבֵל שֶׁהוּא חָבַל מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים הָיוּ שָׁם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם בִּשְׁעַת הַמְּרִיבָה וְיָצָא חָבוּל. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים כְּלָל הוּא אוֹמֵר חָבַלְתָּ בִּי וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ פָּטוּר מִן הַנֵּזֶק וּמִן הַצַּעַר וְחַיָּב בְּשֶׁבֶת וּבְבשֶׁת וּבְרִפּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר לֹא חָבַלְתִּי נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת: וְלָמָּה מְשַׁלֵּם אָדָם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ. שֶׁהַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי מָמוֹן הוּא וְלֹא קְנָס. שֶׁאִם לֹא יִתֵּן לוֹ הֲרֵי חִסְּרוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מִתְרַפֵּא בּוֹ וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. וְהַבּשֶׁת לֹא הִגִּיעָה לוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ שֶׁהוּא חָבַל בּוֹ. שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁלֹּא חָבַל בּוֹ בִּפְנֵי אָדָם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת וְהוֹדָאָתוֹ בְּבֵית דִּין הִיא שֶׁבִּיְּשָׁה אוֹתוֹ:

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ד ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ו ×¢×´× »