רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ד

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ו ×¢×´× »

1 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אי לייעודי גברא - לא שיהא מועד לעבור בהתראות דאם כן לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נ"ש אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו:

2 בבא קמא פתח ↗

רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו – חַיָּיב; קֵירַב נְגִיחוֹתָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֲמַרוּ לֵיהּ: זָבָה תּוֹכִיחַ, שֶׁרִיחֲקָה רְאִיּוֹתֶיהָ – טְמֵאָה, קֵירְבָה רְאִיּוֹתֶיהָ – טְהוֹרָה! אָמַר לָהֶן, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״ – תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַזָּב בִּרְאִיּוֹת, וְאֶת הַזָּבָה בְּיָמִים. מִמַּאי דְּהַאי ״וְזֹאת״ – לְמַעוֹטֵי זָבָה מֵרְאִיּוֹת? אֵימָא לְמַעוֹטֵי זָב מִיָּמִים! אָמַר קְרָא: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מַקִּישׁ זָכָר לִנְקֵבָה; מָה נְקֵבָה בְּיָמִים, אַף זָכָר בְּיָמִים. וְלַקֵּישׁ נְקֵבָה לְזָכָר – מָה זָכָר בִּרְאִיּוֹת, אַף נְקֵבָה בִּרְאִיּוֹת! הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא ״וְזֹאת״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא, קָאֵי בִּרְאִיּוֹת – מְמַעֵט רְאִיּוֹת; קָאֵי בִּרְאִיּוֹת – מְמַעֵט יָמִים?! תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ מוּעָד – כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים; וְתָם – שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מוּעָד – כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְלֹא אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֶלָּא לַחֲזָרָה בִּלְבָד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּמוּעָד, שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה לוֹ; וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּתָם, שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה לוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְלֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמוּעָד, שֶׁהֲרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה לוֹ; וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּתָם, שֶׁהֲרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה לוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ. אִבַּעְיָא לְהוּ: ״שְׁלֹשָׁה יָמִים״ דְּקָתָנֵי – לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא, אוֹ לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָתוּ תְּלָתָא כִּיתֵּי סָהֲדִי בְּחַד יוֹמָא. אִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא, מִיַּיעַד; וְאִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא, לָא מִיַּיעַד – מֵימָר אָמַר: הַשְׁתָּא הוּא דְּקָמַסְהֲדוּ בִּי. מַאי? תָּא שְׁמַע: אֵין הַשּׁוֹר נַעֲשֶׂה מוּעָד, עַד שֶׁיָּעִידוּ בּוֹ בִּפְנֵי בְעָלִים וּבִפְנֵי בֵית דִּין. הֵעִידוּ בּוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בְעָלִים, בִּפְנֵי בְעָלִים וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מוּעָד, עַד שֶׁיָּעִידוּ בּוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבִפְנֵי בְעָלִים. הֶעִידוּהוּ שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית – הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ עֵדִיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה. נִמְצֵאת כַּת רִאשׁוֹנָה זוֹמֶמֶת – הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי עֵדִיּוֹת, וְהוּא פָּטוּר וְהֵן פְּטוּרִים. נִמְצֵאת כַּת שְׁנִיָּה זוֹמֶמֶת – הֲרֵי כָּאן עֵדוּת אַחַת, וְהוּא פָּטוּר וְהֵן פְּטוּרִים. נִמְצֵאת כַּת שְׁלִישִׁית זוֹמֶמֶת – כּוּלָּן חַיָּיבִין. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם וְגוֹ׳״. אִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא – שַׁפִּיר.

3 תוספות על בבא קמא פתח ↗

בפני ב"ד - זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני בית דין:

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

6 בבא קמא פתח ↗

7 רש"י על בבא קמא פתח ↗

מה בעלים בפניהם - כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט במדבר ל״ה:י״ב:

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 תוספות פתח ↗

אלא דקמרמזי רמוזי - לפי הספרים דגרסי אלא משמע דבעי לאוקמי הכא נמי דקמרמזי רמוזי וניחא אפי' אי לייעודי גברא וכגון שבכל שלשה ימים באו אלו עם אלו וקמרמזי ולא ברמיזה כההיא . דהניזקין דהתם מיירי ברמיזה גרועה דלאו מילתא היא א"נ דיני נפשות . שאני וכל הנך שנויי בתראי אתו נמי לייעודי גברא:

11 תוספות פתח ↗

במכירין בעל השור כו' - ואם . תאמר אכתי מצו למימר לחיוביה פלגא נזקא קאתינן אקטן שבשוורים כדתנן בהמניח לקמן בבא קמא דף לה: גבי זה אומר קטן הזיק וי"ל דיכול לומר אחד מהם נאבד א"נ דנאבד אחד מהם אחר כל נגיחה. וא"ת דכיון דאין מכירין את השור שמא אותו שנגח ראשונה לא זהו שנגח שניה ושלישית וי"ל כגון שלאחר שהעידו כולם ראוהו והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות ואם תאמר לייעודי גברא אין העדים שהעידו ביום ראשון יכולין לייעד אלא שחוששין שמא יגח ב' וג' ויכירו ומטעם זה יכולים נמי לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו ואפי' כי אמרינן לייעודי תורא דמצינו למימר דמיירי כשהכירוהו עד שנגח שלשה נגיחות ולאחר שלשה ימים כשבאו להעיד נתערב בין שוורים אחרים הדומים לו או שכחו מה שור היה ואין מכירין אותו בשעת העדות דהשתא ודאי לייעודי קאתו ואף על פי שאין מכירין אותו ישלם נ"ש כשיגח נגיחה רביעית כרבי אחא דאמר בריש המוכר פירות ב"ב דף צג. ושם בידוע שזה הרגו ומ"מ אותם שהכירו תחילה יכולים הם לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו דלייעודי גברא נמי לא מצי אמר אלא שחוששין שמא יגח שנים או שלשה ויכירוהו וי"ל דאי לחייבו ח"נ אתו לא היה להם להעיד כלל עד שיכירוהו אבל ודאי לייעודי אתו כי בין לייעודי תורא ובין לייעודי גברא צריכין להעיד קודם נגיחה רביעית דאין הבעלים מתחייבים עד שיודיעוהו תחילה ולכך צריכין למהר להעיד קודם הכרה וכן פר"ח דהך מתני' בין לייעודי תורא בין לייעודי גברא ובעיין לא אפשיט ותימה דלא משני שאין מכירין השור המנוגח אי נמי שנגח שור של הפקר או של כנעני או שהעידו שנגח שוורים של עצמו ואור"י דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב ולכך לא מצי למימר שאין מכירים השור המנוגח דאי אין מכירים שמא הוי דכנעני או דהפקר:

12 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא, לֵימְרוּ הָנָךְ קַמָּאֵי: אֲנַן מִי הֲוָה יָדְעִינַן דְּבָתַר תְּלָתָא יוֹמֵי – אָתוּ הָנֵי וּמְיַיעֲדִי לֵיהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וַאֲמַר לִי: וּלְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא מִי נִיחָא?! וְלֵימְרוּ הָנָךְ בָּתְרָאֵי: אֲנַן מְנָא יָדְעִינַן דְּכֹל דְּקָאֵי בֵּי דִינָא – לְאַסְהוֹדֵי בְּתוֹרָא קָאָתוּ? אֲנַן לְחַיּוֹבֵי גַּבְרָא פַּלְגָא נִזְקָא אָתֵינַן! דְּקָמְרַמְּזִי רַמּוֹזֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּשֶׁבָּאוּ רְצוּפִים. רָבִינָא אָמַר: בְּמַכִּירִין בַּעַל הַשּׁוֹר, וְאֵין מַכִּירִין אֶת הַשּׁוֹר. אֶלָּא הֵיכִי מְיַיעֲדִי לֵיהּ? דְּאָמְרִי: תּוֹרָא נַגְּחָנָא אִית לָךְ בְּבַקְרָךְ, אִבְּעִי לָךְ לְנַטּוֹרֵי לְכוּלֵּיהּ בַּקְרָא. אִבַּעְיָא לְהוּ: הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ, מַהוּ? מְשַׁסֶּה – וַדַּאי פָּטוּר; בַּעַל כֶּלֶב – מַאי? מִי אָמְרִינַן מָצֵי אָמַר לֵיהּ: אֲנָא – מַאי עָבֵידְנָא לֵיהּ? אוֹ דִלְמָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: כֵּיוָן דְּיָדְעַתְּ בְּכַלְבָּךְ דִּמְשַׁסֵּי לֵיהּ וּמִשְׁתַּסֵּי, לָא אִבְּעִי לָךְ לְאַשְׁהוֹיֵיהּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא, תָּא שְׁמַע: וְתָם – שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ. הָא נוֹגֵחַ – חַיָּיב! אָמַר אַבָּיֵי, מִי קָתָנֵי: נָגַח חַיָּיב? דִּלְמָא הָא נָגַח – לָא הָוֵי תָּם; וּבְהָהִיא נְגִיחָה לָא מִחַיַּיב. תָּא שְׁמַע: שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁיסָּה בּוֹ נָחָשׁ – פָּטוּר. מַאי, לָאו פָּטוּר מְשַׁסֶּה, וְחַיָּיב בַּעַל כֶּלֶב? לָא; אֵימָא: פָּטוּר אַף מְשַׁסֶּה. אָמַר רָבָא, אִם תִּמְצֵי לוֹמַר: הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ – חַיָּיב; שִׁיסָּהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? כׇּל הַמְשַׁנֶּה, וּבָא אַחֵר וְשִׁינָּה בּוֹ – פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ כְּווֹתָיךְ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת, וּבִעֲטָה מְהַלֶּכֶת בִּרְבוּצָה – פְּטוּרָה. רְבוּצָה בִּמְהַלֶּכֶת – חַיֶּיבֶת. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא – בְּהָהִיא חַיּוֹבֵי מְחַיֵּיבְנָא, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: כִּי אִית לָךְ רְשׁוּתָא – לְסַגּוֹיֵי עֲלַי; לְבַעוֹטֵי בִּי לֵית לָךְ רְשׁוּתָא. מַתְנִי׳ שׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, כֵּיצַד? נָגַח, נָגַף, נָשַׁךְ, רָבַץ, בָּעַט; בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חֲצִי נֶזֶק. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁהֵקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁהוּא פָּטוּר; הֶחְמִיר עֲלֵיהֶן בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם; מְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר עַל הַקֶּרֶן – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק; אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּחְמִיר עָלָיו בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם? אָמְרוּ לוֹ: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין – לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חֲצִי נֶזֶק, אַף בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי

13 תוספות על סנהדרין פתח ↗

מתוך שיכולים עדים הראשונים כו' - אין הטעם תלוי באמירתם אלא במאי דעידי גניבה ראשונה לא צריכי לעידי גניבה שניה כדאמרינן במרובה ב"ק דף ע: ושם דמודה רבי עקיבא בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל אע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קדושין הואיל והן לא צריכי לעידי ביאה כוליה דבר הוא:

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 בבא קמא פתח ↗

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 תוספות על בבא קמא פתח ↗

המשסה כלבו של חבירו כו' - לא דמי לשור האצטדין לקמן בבא קמא דף לט. שהאדם נלחם עמו להורגו:

25 בבא קמא פתח ↗

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 בבא קמא פתח ↗

29 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אני לא אדון קרן מקרן - לדבריהם קאמר להו דלדידיה לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו וא"ת מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר בקרן שאין הזיקו מצוי כ"כ דבחזקת שימור קיימי למ"ד פלגא נזקא קנסא ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה"ר שהקיל בה לענין שן ורגל החמיר בה לענין קרן רשות הניזק לא כל שכן דמ"מ שייך למפרך שפיר כדמשמע לקמן דבעי למילף כופר שלם בתם בחצר הניזק מנזקין דרגל ופריך מה לנזקי' דרגל שכן ישנן באש וי"ל דלאו פירכא היא דאין חומרא זו מועלת לחייבו ברה"ר והכי דיינינן ק"ו ומה שן ורגל שאין חומרות מועילות לחייבו ברה"ר נ"ש כו' ובפ"ק דזבחים דף י. גבי שוחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסול מק"ו דשוחט חוץ לזמנו דכשר ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת אע"פ שאין חומרא זו מועלת לחוץ לזמנו לפסול חומרא שהחמירה תורה שאני דכיון שהחמירה תורה חומרא זו החמירה חומרא אחרת וא"ת והיכי קאמרי רבנן דיו כל ק"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל החומרות שבקל וי"ל כיון שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד שייך לומר דיו שפיר וא"ת בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין דף לה: אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מת מצוה דוחה אותה והשתא נימא כמו שאינה דוחה את העבודה אלא בשב ואל תעשה כך אל תדחה שבת אלא בשב ואל תעשה וי"ל כיון דגוף העבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה אין לנו לומר שתהא חמורה ממנה בשום מקום:

1 גמ'. לייעודי גברא. התוס' ד"ה אי לייעודי גברא כתבו וז"ל לא שיהא מועד לעבור בהתראות דא"כ לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נ"ש אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו עכ"ל. לתוס' דרושה התראה בין כל נגיחה ונגיחה. ורש"י דף כד: ד"ה אלא פירש ז"ל בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה כו' עכ"ל. ונראה שרש"י יסכים שנעשה מועד גם אם יגח ביום ראשון ויעידו בו ביום שני ויגח ביום שלישי וכו' ורק שתהיה העדאה בין כל נגיחה ונגחה וכפי שביארו בתוס'. אך יש לעיין אליבא דרש"י ותוס' אם צריכים ג' ימים להעדאות או רק לנגיחות, כגון אם נגח ביום א' ויעידו עליו בתחילת יום ב', ויגח ביום ב', ויעידו עליו עוד הפעם ביום ב', ויגח ביום ג' ויעידו עליו ביום ג'. בכה"ג הנגיחות היו בג' ימים והעדאות בין נגיחה לנגיחה, אבל ההעדאות עצמן היו בשני ימים בלבד. שורש הספק שלנו: מה טיבן של ההעדאות בין נגיחה לנגיחה אם הן דין התראה בלבד ואין נ"מ אם נעשו בב' או בג' ימים ורק שתעשינה בין נגיחה לנגיחה, או שההעדאות עצמן קובעות את חלות השם של מועד, ולפיכך אף הן צריכות להיות בשלשה ימים, וכדין קביעת חלות השם של מועד בנגיחות.

2 אמנם הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' נ"מ הל"ו וז"ל אי זהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. אבל אם נגח ביום אחד כו' אפילו מאה פעמים אין זה מועד. העידו בו שלש כתי עדים ביום אחד הרי זה ספק אם הועד או לא הועד עכ"ל. בפשטות הרמב"ם חולק על רש"י ותוס' ולדעתו אין צורך שיעידו בבעלים בין כל נגיחה ונגיחה. אלא שלמ"ד לייעודי גברא נוסף על ג' ימים לנגיחות יש דין להעיד בבעלים ג' ימים. אך יתכן שהשור יגח ג' ימים כגון ביום א' ב' וג' - ויעידו בבעלים ביום ד' ה' וו' - ויעשה מועד. מוכח שלשיטת הרמב"ם אף מעשה ההעדאה בבעלים קובע את חלות השם של מועד. ולכן מחייב הרמב"ם שלשה ימים להעדאות בנוסף לג' ימים עבור הנגיחות. ולרמב"ם אין צורך שתהיה אזהרה בין נגיחה לנגיחה אלא שתהיינה שלש ההעדאות בשלשה ימים ואפילו אחרי ג' ימי הנגיחות.

3 גמ'. בפני בעלים ובפני בית דין. כתבו התוס' ד"ה בפני ב"ד וז"ל זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני ב"ד עכ"ל. ובסוגיא לקמן דף קיב ב דנה הגמ' על קבלת עדות שלא בפני בעל דין וז"ל א"ר אשי א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. קיבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא כו' אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. ור' יוחנן אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. א"ל רב ששת לרבי יוסי בר אבהו אסברה לך טעמיה דר' יוחנן אמר קרא והועד בבעליו ולא ישמרנו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כו' עכ"ל. ועיי"ש בתוס' ד"ה מקיימין וכו' שבארו שרש"י פי' שמקיימים את השטר שלא בפני בעל דין היינו כשהעדים רוצים ללכת למדה"י, אך הר"י חולק וביאר שקיום השטר שאני כי הואיל ואינו אלא מדרבנן הקילו לקיימו אפילו שלא בפני בעל דין.

4 פשטות הסוגיא מורה שדין אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין נלמד מהפסוק והועד בבעליו הקובע שמייעדין שור מועד דוקא בפני הבעלים. והוא דין בקבלת עדות בכל התורה כולה שתהיה דוקא בפני בעל דין.

5 ולולא דמסתפינא מהתוס' שם היה נראה לומר שבדין מקבלין עדי קיום שלא בפני בעל דין ליכא קולא בעלמא בגלל שקיום שטרות מדרבנן אך נימוקו משום שבקיום שטרות אין העדים מעידים על הבעל - דין כי אם על חתימת ידיהם, ואין מצריכים עדות בפני בעל דין אלא במקום שמעידים עליו ולא כשמעידים על החפצא של חתימת השטר.

6 עוד יל"ע במה שפרש"י שם שר' יוחנן החמיר בקיום שטרות שאין מקבלים עידי קיום שלא בפני בעל דין אפילו ילכו למדה"י, ומ"ש משאר עדיות שבתורה שמקבלין אותן כשמבקשים העדים ללכת למדה"י. ונראה ששונה העדות של קיום שטרות שאינה עדות בירור כמו ברוב העדיות שבתורה אלא שעל ידי העדות חל קיום בגופו של השטר כי שטר מקויים נחשב לחפצא של שטר אחר משטר שאינו מקויים. כך עולה מפסק הרמב"ם פ"ו מהל' גירושין הל"ז המבחין בשליח להולכת הגט שכשהשליח הוא רשע מדאורייתא, אם יבוא בגט מקויים הגט פסול מדרבנן ואם יבוא עם גט שאינו מקויים הגט בטל מדאורייתא, והוא הבדל מדאורייתא בין גט מקויים לשאינו מקויים. בע"כ לרמב"ם למרות שכל גט כשר מדאורייתא אפילו בלי קיום, עכ"ז יש חלות מיוחדת של גט מקויים. שטר מקויים הוא חפצא של שטר בפני עצמו ואינו דומה כלל לשטר שאינו מקויים. לכן לרש"י אליבא דר' יוחנן אין מקילין בשום אופן לקבל עדות של קיום שטרות שלא בפני בע"ד, הגם שמבקשים העדים ללכת למדה"י, לפי שאינם עדי בירור דעלמא אלא עדים המחדשים חלות שם מיוחדת בחפצא - שיקרא בשם שטר מקויים.

7 לאור האמור, הלימוד שהביא רב ששת והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו הולם מאוד את שיטת ר' יוחנן. אף עדות העדאת השור אינה עדות בירור אלא עדות הבאה לקבוע חלות שם מועד בחפצא של השור, ובכך דומה לעדות של קיום שטרות. ובכן בנוגע לפירש"י לקמן דף מה. ד"ה מה בעלים בדין שאין גומרין דינו של אדם שלא בפניו וז"ל כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט עכ"ל, י"ל שמאותו הפסוק נלמד הדין של קבלת עדי בירור שאין מקבלין אותם שלא בפני בעל דין. וקבלת עדות דעלמא חשובה להתחלת גמר הדין. מאידך המקור לדין של קבלת עדים המקיימים חלות בחפצא שצריכה להיות בפני בע"ד הוא הפסוק בשור המועד כי עדי ההעדאה מקיימים את חלות השם של מועד בחפצא של השור.

8 פשטות הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון הל"ב וז"ל אין העדה אלא בפני הבעלים ובפני ב"ד שנא' והועד בבעליו ואין העדה אלא בבית דין עכ"ל מורה שאין כאן דין דעלמא שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אלא זו הלכה מיוחדת שהעדאת שור המועד חייבת להיות דוקא בפני הבעלים ובבי"ד. בכך נאמן הרמב"ם לשיטתו הנ"ל שמעשה ההעדאה בבי"ד חלק מגופה של העדאת השור כמו מעשי הנגיחות. משום כך פסק שחייבים העדים להעיד בבעלים שלשת ימים בפני עצמם ולאו דוקא בין נגיחה לנגיחה פ"ו מהל' נ"מ הל"א שלא כתוס'. ולפיכך חייבת ההעדאה להיות דוקא בפני הבעלים ובבי"ד כי עצם החפצא של העדאת הבעלים הוא שיעידו בו בבי"ד. ואילו לתוס' אין ההעדאה בבעלים מגופה של העדאת השור אך תנאי בעלמא להזהיר את הבעלים אחרי כל נגיחה ונגיחה על שורו. לכן ליכא כאן דין מיוחד בהעדאה שיעידו דוקא בפניו ובבי"ד, אלא אדרבה דין בפני הבעלים ובבי"ד הוא אותו דין החל בכל עדיות שבתורה שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.

9 עוד נראה שכשם שהתוס' והרמב"ם חלוקים בדין בפני הבעלים ה"ה שחלוקים בדין בפני ב"ד. אליבא דהרמב"ם הדין של העדאה בפני ב"ד הוא דין מיוחד בהעדאת שור כי בית דין הוא הקובע את חלות השם של שור מועד בחפצא. מאידך לתוס' הדין של בי"ד הוא לברר שהשור נגחן ע"י עדים, וכשנתברר ע"י עדות שהשור הוא נגחן חל בו ממילא השם של מועד. ברם ליכא כאן מעשה בי"ד מיוחד המחיל שם מועד בשור. ולפיכך לתוס' הדין של ב"ד הוא דין בקבלת עדות דעלמא.

10 תוס' ד"ה אלא דקמרמזי רמוזי. אליבא דהתוס' בתשובת דקמרמזי רמוזי מתיישבת הקושיא אף למ"ד לייעודי גברא. מאידך רש"י מפרש שתשובה זו והתשובות האחרות הן דוקא אליבא דמ"ד לייעודי תורא ולא למ"ד לייעודי גברא. לכאורה פרש"י מסתבר שהרי הגמרא שאלה שתי קושיות שונות, ואליבא דמ"ד לייעודי תורא שאלה מהבתראי. ונראה אליבא דרש"י שהקושיא הזאת היתה רק מכוונת העדים: מנ"ל שכוונתם היתה לחייב נ"ש והרי יש להם טענה שכוונתם היתה לחייב ח"נ ותו לא. מאידך אליבא דמ"ד לייעודי גברא הגמרא שאלה מהקמאי שכן עצם עדותם בשעתה חלה דוקא לח"נ ולא לנ"ש כי עדיין לא נגח השור אלא נגיחה אחת ולא יותר. לכן ע"פ דין א"א לחייבם נ"ש שלא היה בכלל עדותם. למה הדבר דומה לעדי קידושין שהעידו לפני שזינתה דאי אפשר לחייבם כלל בהזמה עבור הזנות שלאח"כ לפי שעדיין לא זינתה בשעה שהעידו שנתקדשה. ועל קושיה זו אין התשובה דקמרמזי רמוזי מועלת כי רמזים מוכיחים על כוונתם, אולם במקום שחסר בגופה של הגדתם הריהם פטורים אפילו ירמזו ויכוונו לחייב. והרי אליבא דמ"ד לייעודי גברא הקמאי פטורים כי אין נ"ש כלול בגופן של עדותן.

11 תוס' ד"ה במכירין כו'. עיין בשיטה בשם תלמיד הר"פ ז"ל הדן באריכות בכוונת העדים האם כוונו לחייב ח"נ או נ"ש, וכמו"כ בתוס' לפנינו. והנה בסנה' מא. מבואר שעדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. ולכאורה תמוה שהרי הרמב"ם פסק שאין לעדים זוממים פטור שוגג פ"כ מהל' עדות הל"ד ובכן גם כשלא התכוונו להורגה בדין הוא שיהיו חייבין.

12 ונראה שהדין שעדי נערה המאורסה פטורין שונה מענין פסק הרמב"ם בנוגע לשוגג בכך שיש בנערה המאורסה שתי חלויות עדות, שעדות אחת חלה לאוסרה על בעלה ועדות שניה חלה לחייבה מיתה. באופן זה נאמר שהעדים פטורים כי יכולים לטעון שהתכוונו לאוסרה ולא להורגה - לעדות זו ולא לאחרת. ה"ה בעדות של נגיחת שור שכוללת בה שתי חלויות עדות - אחת בנוגע לח"נ ושניה בנוגע להעדאה ותשלומי נ"ש, ומשום כך כוונתם קובעת את חיוב הזמתם. ונראה שאם כוונו סתם חייבין בכאשר זמם על שתי העדויות. וכן אם כוונו לחיוב נ"ש חייבים בכאשר זמם עבור נ"ש ואף עבור ח"נ - כי אי אפשר שתחול העדאה ונ"ש בלי חיוב ח"נ. מאידך אם התכוונו רק לח"נ פטורים מכאשר זמם עבור נ"ש כי כוונתם הפקיעה את החיוב של נ"ש וצמצמה אותו לח"נ. וכ"ז כשיש שתי עדיות שכוונה לאחת קובעת כאשר זמם. ואילו בעדות אחת חייבים ואפילו שוגגין וכדפסק הרמב"ם.

13 ב. בסוגיא דסנהדרין פו. איתמר עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו וכו', הסבירו התוס' דף פו. ד"ה מתוך וז"ל אין הטעם תלוי באמירתם אלא במאי דעידי גניבה ראשונה לא צריכי לעידי גניבה שניה כדאמרי' במרובה דמודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל כו' עכ"ל. אליבא דהתוס' כשקיימות שתי עדיות נפרדות כגון בקידושין וביאה או בגניבה ראשונה וגניבה שניה בבן סורר ומורה אין העדות הראשונה מחייבת את העדים במיתה מחמת כאשר זמם ואפילו התכוונו להמית אותו כי כאשר עצם העדות מחולקת ואינה חלק מהמחייב של מיתת הנידון כוונת העדים לא מעלה ולא מורידה ופטורים. והיינו שכ' רש"י שם ד"ה בעדים האחרונים ז"ל הואיל ויש עונש על פי ראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי עכ"ל.

14 וכן מבואר שם בתוס' פו ב ד"ה גניבה וכו' שכ' וז"ל דקסבר חזקיה דגניבה לחודה קיימא כמו עידי קדושין ועידי ביאה ואע"ג דמיירי באתרו ביה מדמקטלי לר' יוחנן מ"מ לא שייך בהו חיוב מיתה עכ"ל. אליבא דהתוס' גם כשהתרו למיתה והתכוונו להמיתו עדי הגניבה פטורים שאין הגניבה חלק מהמחייב של מיתה אלא המכירה לבדה מחייבת. וכוונה לא מעלה ולא מורידה כשאין העדות מחייבת.

15 ברם עיי"ש בתוס' שכתבו אח"כ וז"ל ואפשר דלחזקיה לא בעי התראה ולר' יוחנן בעי עכ"ל. ונ"ל שלדעה זו חזקיה ור"י שניהם סוברים שעדי הגניבה מחייבים מיתה כמו עדי המכירה. אך אליבא דחזקיה אין צורך להתרות למיתה בין על הגניבה ובין על המכירה ודי בהתראה לבסוף על המכירה לבדה. כי לדעתו כששני מעשים מחייבים די שיתרו על המעשה האחרון. ולפי' עדי גניבה פטורים כי חסרה זממתם למיתה שכן יכולים לומר למלקות באנו. ולר' יוחנן צריכים להתרות בין על הגניבה בין על המכירה כי שניהם מחייבים מיתה. לפי"ז המחלוקת בנוגע ללאו שניתן לאזהרת בי"ד היא, שלר"י, גנבה הואיל ויכולה לחייב מיתה יש לה דין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ולחזקיה מאחר שבשעתה חייבו עידי הגניבה מלקות, אע"פ שיכולים להצטרף אח"כ עם עדי המכירה למיתה, עכ"ז אינו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כי בשעתה העידו על גניבה ומלקות וחסרו העדות של מכירה, ודו"ק בסוגיא.

16 והנה עיי"ש בסנהדרין בסוף הסוגיא דף פו: שאם עידי המכירה העידו לפני שהעידו עידי הגניבה שפטורים "מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי". ואע"פ דקא מרמזי רמוזי "רמיזא לאו כלום הוא". והקשו שם בתוס' בד"ה קמ"ל מסוגייתנו בב"ק שבדקא מרמזי רמוזי חייבים כל עדי הנגיחה בכאשר זמם עבור העדאה וחיוב נזק שלם. והתוס' שם מבחינים בין רמז חשוב לרמז גרוע, והוא לכאורה דחוק, וצ"ע בו. ומרן הגר"ח זצ"ל תירץ את קושייתם באופן אחר וביאר שמאחר שעידי המכירה העידו לפני עידי הגניבה יוצא שבשעת הגדתם חסר מחייב של מיתה בגופן של עדותם, כי מכירה בלי גניבה לאו כלום היא ואינה עבירה כלל מאחר שיכול לומר עבדי מכרתי, וממילא אינו מועיל מרמזי רמוזי כי בשעת הגדתם אין העדות מחייבת, וחלות של כאשר זמם חסרה מעצם עדותן. אולם בעדות של הנגיחות כל נגיחה ונגיחה כשלעצמה מחייבת את ההעדאה, אך יש טענת פטור שיכולים לומר שלא באו לעשותו מועד אלא כדי לחייבו חצי נזק, ולכן ב"דקא מרמזי רמוזי" שברור שכוונתם היתה לנ"ש ואין להם טענת פטור חייבים בכאשר זמם עבור ההעדאה ונזק שלם.

17 ג. עיין בבעה"מ ובמלחמות ד' לסוגיא הנ"ל במס' סנהדרין ברי"ף למס' סנה' דף יט. דפוס ווילנא.

18 א כתב בבעה"מ וז"ל סד"א אע"ג דאיהו לא לקי אפומייהו לילקו אינהו מידי דהוה אמעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה או שהוא חייב גלות דאיהו לא לקי ואינהו לקי משום לאו דלא תענה כדגלי ביה רחמנא שלוקין עליו כו', קמ"ל, דכיון דאיהו לא לקי דהו"ל לאו דלא תגנוב דהוא אזהרת לגונב נפש לאו שניתן למב"ד ואין לוקין עליו, אינהו נמי כו' קם ליה לאו דלא תענה לדידהו בהא סהדותא במקום לאו דלא תגנוב דידיה שניתן למב"ד ואין לוקין עליו כו' כשם שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כך זה ניתן למב"ד ואין לוקין עכ"ל. ובמלחמות ה' השיג עליו הרמב"ן וז"ל ותשובה לדבריו דאמרי' בפ' מרובה גבי עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו תסתיים דר' יוחנן אמר אין נהרגין דא"ר אליעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין כו' משמע דכל דלא אתו בה עדים לידי נפשות בסוף לוקין אע"פ שהעידו בנפש כי התם ולא אמרי' קם ליה לאו דלא תענה במקום לאו דידיה דלא תרצח שניתן למב"ד כו' עכ"ל. ולפום ריהטא צודק הרמב"ן בהשגתו ודברי בעה"מ מתמיהים.

19 ואולי נתכוין בעה"מ לומר שבד' הדברים שעדים זוממים לוקין עליהם בן גרושה ובן חלוצה גלות ועבד עברי, עיין ריש מס' מכות משום שאין העדויות האלו נתפסות כלל בכאשר זמם, ולכן חידשה התורה מלקות בהן עבור איסור לא תענה. וכן בהכחשה שמפקיעה את העדות מחלות דין הזמה לגמרי שאינה עדות הראויה להזמה, ולפיכך לוקין. ואילו עדות גניבה בנפש שפיר נתפסת בכאשר זמם, אם יעידו אף על המכירה, ומשום כך לא חידשה בה התורה מלקות עבור עדות שקר. אך ביאור זה בבעה"מ אינו במשמעות דבריו, וצ"ע בו, וכפי שהעיר הרמב"ן.

20 ב ז"ל בעה"מ שם: קמ"ל גניבה לחודא קיימא ומכירה לחודא קיימא שהרי מכח שתי אזהרות הן באות, גניבה מאזהרת לאו דלא תגנוב ומכירה מאזהרת לאו דלא ימכרו, ומש"ה הא לחודיה קיימא והא לחודיה קיימא, וכשהגנב נהרג בשלא הוזמו לא מפי עידי הגניבה הוא נהרג אלא מפי עידי המכירה, אע"פ שאינו מתחייב אלא בשתי כתות כו' ומש"ה בשהוזמו לוקין עידי גניבה ואין נהרגין כו' הלכך עידי המכירה נהרגין מ"מ כשהוזמו אלו ואלו כו' עכ"ל. וקשה אם האי לחודא קיימא והאי לחודא קיימא למה מצריך שיוזמו אלו ואלו כדי לחייב עידי המכירה במיתה ומ"ש מעידי קידושין ועידי ביאה שמזימין ומחייבין עידי ביאה לחודן.

21 ונראה להסביר דבריו לאור מה ששנינו במס' מכות דף ה: וכן ההלכה שכשבאו יותר משני עדים להעיד שאינם נעשין זוממין עד שיוזמו כולן. ולמרות ששני העדים הראשונים לבדם מחייבים עכ"ז מאחר ששאר העדים הצטרפו לראשונים צריכים להזים את כולם. ה"ה לבעה"מ שאע"פ שהמכירה לבדה מחייבת מיתה מ"מ הגניבה מצטרפת למכירה, שהרי שתיהן באיסור נעשו, משו"ה צריכים להזים את כל העדים. ואינו דומה לקידושין וביאה שאין צירוף כלל בין עידי הקידושין לעידי הביאה, ולפיכך אין צריכים שאף עידי הקידושין יוזמו ואם הוזמו עידי הביאה לבדם חייבים.

22 ג כ' המלחמות שם וז"ל ואי אמרת כגון דאמרי בעבירה ונגמר הדין על פיהם בעבירה דבר ישראל הוא וגניבה אכתי ממונא משלמי מילקא לא לקו עכ"ל, ר"ל שבאמת היה פלוני זה עבדו, והם העידו שתקף ומכר בן חורין, ויוצא שביקשו להפסידו דמי עבדו. ובכן י"ל שחלה עדותם להפסד ממון ועוברים על לא תענה, וע"ז כ' הרמב"ן שמ"מ לא ילקו אלא ישלמו.

23 בא"ד. ועוד מטונך עדי מכירה ליקטלו דיכולין עדי גניבה לומר לחייבו ממון באנו עכ"ל. ונראה ליישב קושיא זו: אטו אם יעידו שפלוני חייב ממון לפלוני ובאותו מעמד שגנב נפש והוא חצי דבר האם נאמר שמאחר שהגידו דבר שלם בנוגע לממון שנקבל עדות חצי דבר לגבי נפשות, והרי פשיטא שלא שכן יש כאן שתי הגדות שונות, אע"פ שנאמרו בבת אחת בבי"ד. ה"ה בציור הרמב"ן הפסד ממון שעשה ועבירת גניבה המביאה לידי מיתה שתי הגדות נפרדות לגמרי הן ואין להן שום שייכות זו לזו. דוקא עדות גניבה שנתקבלה כעדות שלמה מחלקת עדי מכירה לעצמן להיות דבר שלם שהרי סוכ"ס עדי הגניבה הגידו דבר שלם בנוגע לעבירת הגניבה השייכת באופן כל שהוא למכירה המחייבת מיתה, ולכן מקבלים שתי העדויות האי לחודא קיימא והאי לחודא קיימא, ודו"ק.

24 גמ'. המשסה כלבו וכו'. יעויין בתוס' ד"ה המשסה כו' שהקשו משור האצטדין. בנ"י הובאו כמה תירוצים מהראשונים. הרא"ה הבחין בין שור האצטדין הרגיל הרבה ליגח דרך תרבותו כשמשסים אותו ולפיכך בעליו פטורים ע"פ גזיה"כ כי יגח ולא שיגיחוהו. מאידך הכלב המשוסה אינו רגיל כ"כ לישוך, לכן בעליו חייבים. הריטב"א תירץ שהפטור "ולא שיגיחוהו" חל רק למיתה ולא בנזקין. והנ"י השיג עליו וז"ל ול"נ דשור ההוא הוא אנוס שאינו מנגח ע"י שיסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת וכו' עכ"ל. ודבריו מרפסין איגרי כי פטור שור שהוא אנוס שייך בנוגע למיתת השור, שמאחר שיש דין שכמיתת הבעלים כך מיתת השור שור שהמית באונס פטור ממיתה. אולם אין אונס השור שייך לפטור הבעלים מחיוב ממון המזיק, כל זמן שהבעלים יכולים לשמור את השור שלא יזיק בדין הוא שיהיו חייבים לשלם, וזה שהשור אנוס אינו טעם לפטור את הבעלים מאחריותם. ויוצא ההפך מהשגת נ"י כי דוקא ההסבר של אנוס מבאר היטב את הריטב"א שהפטור של שור האצטדין חל במיתת השור ולא בחיוב הבעלים לשלם נזק, וצע"ג.

25 גמ'. לבעוטי בי לית לך רשותא. בפשטות, הגמרא רוצה להבחין בין שיסה הכלב בעצמו כשהניזק בעצמו גרם לכלב להזיקו מבעטה מהלכת ברבוצה שהשור שהוזק לא גרם למזיק להזיק. רק כשהניזק גרם את הנזק פטור המזיק. וכן ביאר הנ"י א

26 הרמב"ם הביא את הבחנת הגמרא להלכה פ"ב מהל' נ"מ הלי"ט - כ' ז"ל ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק שאע"פ שדרכה להלך עליה אין דרכה לבעט בה עכ"ל. ועכ"ז פסק בפ"ג שם הל"ג וז"ל אכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן כגון שאכלה כסות או כלים בין ברשות הניזק בין ברה"ר משלם ח"נ שזה שינוי הוא ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברה"ר עד שינוחו מעט עכ"ל. וקשה למה הוצרך להסביר שדרך הבעלים להניח כסותם ברה"ר, הרי גם כששינו מ"מ לא גרמו שהמזיק יזיק, ולפי' צ"ל חייב.

27 לכן נראה שלרמב"ם ביאור אחר בגמרא והוא הבחין בין כשאדם שינה לבין בהמה ששינתה. לכן בשיסה בו הכלב פטור כי אדם שינה, אבל בבעטה מהלכת ברבוצה הבהמה שינתה. מאידך בכסות - אדם הניחה ברה"ר, ואילו היה כאן שינוי היה חל פטור המשנה ובא אחר ושינה בו כי יש שינוי מצד אדם. לפיכך הוצרך הרמב"ם לבאר שלא היה כאן שום שינוי שכן דרך בני אדם להניח כסותם ברה"ר.

28 משנה. ר' טרפון אומר. ר' טרפון למד שקרן חייב נ"ש ברשות הניזק משן ורגל שפטורים ברה"ר וחייבים ברשות הניזק נ"ש, ק"ו לקרן. וכבר דננו במחלו' בין הרי"ף לבין הרא"ש ברפ"ק. לרי"ף הפטור של שן ורגל ברה"ר מיוסד בסברת דאורחייהו לילך שם ברשות, ולרא"ש מיוסד בגזיה"כ. הק"ו דר"ט מובן אליבא דהרא"ש הסובר כי גזיה"כ מחדשת קולא מיוחדת לפטור שן ורגל ברה"ר. אמנם אין לנו קולא הזאת בנוגע לקרן. מאידך אליבא דהרי"ף ק"ו דר' טרפון קשה טובא, שהרי לשיטת הרי"ף אין הפטור בשן ורגל ברה"ר קולא ע"פ גזיה"כ מיוחדת אלא סברא בעלמא, וממילא אין להסיק מכך שקרן חמור משן ורגל לחייב קרן נ"ש ברשות הניזק, וצע"ג.

29 ועיין לקמן בתוס' כה א ד"ה אני שהקשו מהזיקא מצוי שהוא החומרא בשן ורגל המחייבת נ"ש בחצר הניזק, ותירצו שאין זו חומרא שהרי לא הועילה לחייב ברה"ר. ונראה שתוס' שלא כרי"ף שהרי אליביה אדרבא הפטור דשן ורגל ברה"ר הוא משום דאורחיה להזיק דהיינו שהזיקא מצוי. ויתכן דאורחיה להזיק לחוד והזיקא מצוי לחוד, ואין הכרח שהתוס' שלא כרי"ף, וצ"ע.

1 רש"י על בבא קמא פתח ↗

אלא אי אמרת לייעודי גברא - בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג' ימים לימרו הנך קמאי כו':

2 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שׁוֹר שֶׁהוּעַד וְנִמְכַּר אוֹ נִתַּן בְּמַתָּנָה חָזַר לְתַמּוּתוֹ שֶׁהָרְשׁוּת שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית מְשַׁנָּה דִּינוֹ. אֲבָל אִם הִשְׁאִילוֹ אוֹ מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. וְכֵן שׁוֹר שֶׁהוּעַד בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפְּסִין וְנִתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטָה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין הֲרֵי הֵן מוּעָדִין בְּחֶזְקָתָן שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת בְּעָלִים הֵן:

6 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

אֲבָל הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲבֵרָה כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת גֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִין בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה פְּסוּלִין לַהֲבָאַת הַגֵּט. וְאִם הֵבִיאוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אֲבָל אִם לֹא נִסְמֹךְ בּוֹ אֶלָּא עַל דִּבְרֵי פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ גֵּט:

8 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

אֵיזֶהוּ מוּעָד כָּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲבָל אִם נָגַח בְּיוֹם אֶחָד אוֹ נָשַׁךְ אוֹ רָבַץ אוֹ בָּעַט אוֹ נָגַף אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים אֵין זֶה מוּעָד. הֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה כִּתֵּי עֵדִים בְּיוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּעַד אוֹ לֹא הוּעַד:

21 מכות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה שְׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין – אַף שְׁלֹשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלׇשְׁתָּם זוֹמְמִין. וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵדִים״.

26 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם וּבַעַל הַכֶּלֶב חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם שִׁסָּה אֶת כַּלְבּוֹ לְהַזִּיק נוֹשֵׁךְ לֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחוֹ. וְאִם שִׁסָּהוּ בְּעַצְמוֹ בַּעַל הַכֶּלֶב פָּטוּר שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה וּבָא אַחֵר וְשִׁנָּה בּוֹ פָּטוּר: שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת וּבָעֲטָה מְהַלֶּכֶת בִּרְבוּצָה חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַלֵּךְ עָלֶיהָ אֵין דַּרְכָּהּ לִבְעֹט בָּהּ:

« רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ו ×¢×´× »