רשימות שיעורים על בבא קמא ל״א

1 מתני'. סוגיית שני קדרין. בביאור הסוגיא רבו שיטות הראשונים, יעויין ברש"י תוס' בעה"מ והרמב"ן. ונעמוד על כמה קשיים בפירושיהם:

2 א רש"י פירש הס"ד אלא אמר רבא וכו' שרבא סובר שנתקל לאו פושע והראשון והשני פטורים על נזקי ממונם שנפלו ברה"ר דהו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. הנ"מ ביניהם היא לגבי נזק ע"י גופם. הראשון חייב לשלם עבור הנזק לממון דשני כי הואיל והיה לו לעמוד ולא עמד "פושע טפי" וחייב מדין אדם המזיק. מאידך השני שהיה לו לעמוד ולא עמד פטור על נזקי ממון דשלישי דדין דשני כמו דין הבור שפטור על הכלים ובכן חייב השני רק על נזקי גופו דשלישי שהוזק בגופו דשני ולא על כלים. ההבחנה בין הראשון שנחשב כאדם המזיק לבין השני שנחשב כבור המזיק סתומה וטעונה הסבר.

3 ונראה לחלק בין שני דיני אונסין: א דין אונס דכהת"כ; ב דין אונס בנוגע לעשיית המזיק ונזקין בלבד. וזה ההבדל בין הראשון לשני. השני שנתקל בראשון אנוס בכל התורה כולה כי גם לשאר דיני התורה במקרה כזה חשוב השני לאנוס. ואילו הראשון למרות שסוברים שנתקל לאו פושע הוא זה רק לענין נזקין שאינו נחשב פושע ופטור, אבל לגבי שאר דיני התורה במקרה כזה אינו אנוס ולא חל באופן זה דין ולנערה לא תעשה דבר. ונראה ששונה חלות דין אנוס בכהת"כ מדין שאינו פושע לענין נזקין. אונס בכהת"כ מפקיע את עצם המעשה ממנו וכאילו לא עשהו כלל ושנעשה מאיליו. ואילו מי שאינו אנוס ממש לכהת"כ אלא שאינו פושע לענין נזקין נחשב כאילו עשה את המעשה אך פטור.

4 בהתאם לכך הבחין רש"י בין הראשון כשהיה לו לעמוד ולא עמד לבין השני שלא עמד. הראשון שהיה נתקל ולאו פושע, בכל זאת לא היה אנוס לכהת"כ. ואע"פ שבהלכות נזקין פטור על עשיית המזיק שבשעת נפילה עכ"ז נחשב למי שעשה מעשה אדם. לפיכך סובר רש"י שאם פשע אח"כ כשהיה לו לעמוד ולא עמד מצטרף מעשה הראשון שעשה בשעת הנפילה לפשיעה דלאח"כ לחייבו מדין אדם. ואילו השני שנתקל נפל באונס דכהת"כ, ובכן לא עשה מעשה כלל בשעת הנפילה וכאילו נפל מאיליו. ואע"פ שפשע אח"כ כשהיה לו לעמוד ולא עמד עכ"ז איננו חייב מדין אדם אלא מדין בור שהרי לא היה מעשה אדם מעורב בנזק שעשה. וכדי לחייב אדם המזיק סובר רש"י שזקוקים למעשה אדם.

5 אמנם פירוש זה בדברי רש"י מתנגד לשיטת הגר"ח זצ"ל, כי הגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר שאונס בכל התורה כולה נחשב למעשה אדם ולמעשה עבירה אך חל בו פטור עונשין. ואילו אליבא דרש"י ע"פ הנ"ל אין מעשה אונס דכהת"כ מעשה אדם כלל. הגר"ח זצ"ל הסתייע משיטת הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה הל"ד שאף בג' עבירות שנאמר בהן יהרג ואל יעבר חשוב אונס ואם עבר פטור ולא נענש. ואם אנוס אינו מעשה עבירה היאך חל דין שיהרג ואל יעבור - הלא אינו עושה מעשה עבירה כלל - ולמה יהרג. משו"ה מוכרח שמעשה אנוס חשוב למעשה עבירה ולפיכך יתכן שיהרג ואל יעבור.

6 אך נראה שניתן להבחין בין מעשה אונס במציאות דהיינו מכה בידי שמים כמו האונס של השני שנתקל בראשון בלי שיוכל למנע את התקלה והנפילה כלל לבין אנס המכריח את מישהו לעשות מעשה ואם לא יעשנו יהרגהו. אונס שהוא מכה בידי שמים מפקיע לגמרי את מעשה האדם והדבר כאילו נעשה מאיליו בלי מעשה אדם. מאידך כשאדם נכנע לאנס המאיים עליו להורגו אם לא יעשה את רצונו נחשב כאילו עשה האדם את המעשה בעצמו ונקרא מעשה אדם אלא שפטור עונשין חל. לפי"ז הוודוי ע"ח שחטאנו לפניך באונס וברצון מתייחס רק לעבירה באונס מחמת אנס דפקו"נ ולא לאונס שהוא מכה בידי שמים.

7 עוד יתכן לקיים את ביאורנו אף לדעת הגר"ח זצ"ל וגם בלי לחלק כנ"ל בין שני מיני אונסין בכהת"כ. לפי הגר"ח זצ"ל בכל אופן שיש אונס נחשב המעשה למעשה האדם אפי' נעשה בגלל מכה בידי שמים. אכן עדיין יש הפרש בין הראשון לשני - כי הפשיעה שהיה לו לעמוד ולא עמד אינה הופכת למפרע את התקלה של הנתקל השני שהוא אנוס בכהת"כ להיות חלות שם מעשה מזיק בקום ועשה המחייב אדם המזיק בנזקין ודוקא כשאדם עושה מעשה נזק בקום ועשה חייב מטעם אדם המזיק. אשר לנתקל הראשון, לעומת זאת, הואיל והוא אינו אנוס בכהת"כ אלא אנוס בדיני נזקין, ניתן לומר שאם פשע לבסוף שהיה לו לעמוד ולא עמד הופך את תקלתו למפרע להחשב למזיק בקום ועשה המחייב מדין אדם המזיק.

8 פי' אחר אפשר בהבחנת רש"י שהראשון חייב מדין אדם והשני מדין בור. י"ל שהראשון נתקל מעצמו בקרקע ולמרות שלא היתה בפשיעתו עכ"ז נחשבת למעשה שלו ומצטרפת לחייבו משום אדם המזיק כשאח"כ הזיק את השני עקב שלא עמד. ואילו השני נתקל בראשון, הראשון אחראי על תקלת השני, ומאחר שהאדם הראשון אחראי על תקלת השני מפקיע הוא את האחריות מהאדם השני, כי נפילת השני אינה נחשבת למעשה השני אלא למעשה של הראשון שהוא גרם ואחראי לכך. ולפיכך גם כשהשני מתחייב בשלישי משום שהיה לו לעמוד ולא עמד חייב מדין מזיק בור בלבד המחוייב כשהזיק בשב ואל תעשה כי חסר מעשה אדם הואיל והנפילה אחריות של הראשון ונחשבת למעשיו.

9 אליבא דמסקנת הגמרא בין הראשון בין השני שנתקלו והיה להם לעמוד ולא עמדו והזיקו חייבים מדין אדם המזיק. למסקנא אינו דרוש מעשה בקום ועשה לחיוב אדם המזיק וגם כשהזיק בשב ואל תעשה כשהניזק נתקל בגופו חייב.

10 ב והנה הגמרא תמהה על הלשון הסוברת שהשני בור הוא ופטור על הכלים וז"ל הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא לא מאי איכא למימר עכ"ל, לפום ריהטא תמיהת הגמ' היא שלשיטת רב מהראוי שיתחייב מדין שור המזיק ויתחייב על כלים. אך אין זה נראה. אמנם מסתבר שלגמ' הוקשה בשלמא לשמואל שכל תקלה בור הוא יתכן שאף אדם שהזיק בגופו כתקלה בשב ואל תעשה נכלל בבור המזיק. אלא לרב הסובר שאם הבור ממונו חייב מדין שור המזיק, יוצא שנזק דתקלה בשב ואל תעשה כלול אף ביתר המזיקים וכדחזינן באסו"מ שלא הפקירם שחייבים מדין שור ולא מדין בור הגם שהזיקו כתקלה. ה"ה בנוגע לאדם בדין הוא שאם גופו הזיק כתקלה בשב ואל תעשה שיתחייב מדין אדם המזיק ולא מדין בור.

11 ג לפירוש ר"ח אליבא ד"אלא אמר רבא" בין הנתקל הראשון בין הנתקל השני שהזיקו כתקלה חייבים מדין בור ופטורים על כלים. והקשו במלחמות ובתוס' מהמשנה לב. שאם עמד בעל הקורה שחייב על שבירת החבית מדין אדם המזיק ומ"ש מנתקל. ונראה שהר"ח יבחין בין נתקל לעומד. נתקל שלא בכוונה אף שפשע אינו נחשב לאדם המזיק אלא לבור משום שהזיק בשב ואל תעשה. ואילו בעל הקורה שעמד בכוונה נחשב כמי שהזיק בקום ועשה עם מעשה אדם ומשו"ה חייב משום אדם המזיק.

12 ד בביאור דברי הגמרא לא: ז"ל אממונא פטור דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה עכ"ל פירשו רוב הראשונים רש"י בעה"מ ותוס' שפטור לפי שהפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. ואילו לרמב"ן פירוש מחודש וז"ל במלחמות ה': ופטור על נזקי ממונו שלו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון אלא מחמת הראשון נפל והוא הכורה ואינו מוטל עלי לסלק הואיל ולאו אנא כריתיה, ואע"פ שנתכוין לזכות בו ולא הפקיר ממונו פטור, הא למה זה דומה לאסו"מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהשני חייב לא הבעלים ואע"פ שהיה להם לסלקן זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו, ומש"ה שני פטור. וראשון נמי פטור אממונו דשני משום דס"ל נתקל אנוס ולא מחייב אלא בשאינו מפקיר, וזה כמפקיר דמי שהרי אינו שלו, וזה דעת רבינו הגדול ז"ל, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים עכ"ל. צ"ע בדברי הרמב"ן כי בשלמא כשא' הוציא אסו"מ של השני מביתו ושם אותם ברה"ר, הראשון שעשאם לבור חייב לשלם מדין עשיית הבור, וחיובו מפקיע את החיוב דבעל הבור שלא שמרם אחרי שהיו ברה"ר. ויתכן ששניהם חייבים בעיקר חיוב השמירה אלא שיש קדימה לגבות התשלומין מזה שעשה את הבור לפני שגובים התשלומין מבעל הבור. אך בנד"ד שהראשון פטור לשלם למה יפקיע את החיוב דשני שהוא בעל הבור בדיני ממונות. עו"ק למה יפטר הראשון על הנזק שממון השני עשה לשלישי כי מאחר שהיה לו לראשון לעמוד ולא עמד היה לנו לחייבו על שעשה ממון השני תקלה ויתחייב הראשון מדין עשיית הבור שהרי הוא שעשה את ממון השני תקלה ובור.

13 ונראה לפרש את הרמב"ן על פי מה שיסד מרן הגר"ח זצ"ל שאף אם גרמי שהזיק חייב לשלם מדין אדם המזיק מ"מ גרמי בעשיית החפצא דמזיק של בור פטור כי חלות השם בעל מזיק דבור חלה רק כשיש עשייה בידים ובגרמי חסרה עשיית הבור בידים. וראייתו מהגמרא לקמן דף ס. בליבה ולבתה הרוח שאם אין בלבויו כדי ללבותה שפטור. ושאלה הגמרא מ"ש משבת שהזורה והרוח מסייעתו חייב והשיב רב אשי ז"ל כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור עכ"ל. והרי המלבה הוי גרמי ועכ"ז פטור על עשיית האש. הרי שגרמי בעשיית המזיק דאש פטור. ה"ה לענין עשיית המזיק דבור שאם עשאו בגרמי ולא בידים פטור. ולכן הראשון שהוא רבוץ ברה"ר והיה לו לעמוד ולא עמד ופשע וגרם שהשני יתקל בו אינו אלא גרמי, כי לא עשה מעשה בקום ועשה אלא שהיה תקלה בשב ואל תעשה. ונהי שניתן לחייבו על הנזק שגרם לשני מדין אדם המזיק בגרמי, עכ"ז אינו חייב על הממון דשני שעשאו לבור ברה"ר לפי שגרמי אינו מחייב בעשיית הבור. אך עדיין נשאר ליישב, מאחר שהראשון אינו בעל הבור למה יפקיע את החיוב מהשני לשמור את ממונו שנעשה לבור ברה"ר. וצ"ל שהרמב"ן סובר כי למרות שאין גרמי מחייב את הראשון לשלם כבעל הבור מ"מ הואיל ועשה את הבור חל פטור עבור השני על ממונו שנעשה לבור, והוא חידוש גדול, וצריך עוד עיון רב.

14 משנה. זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. אם הוזקו זה בזה פטורים. ומובא בגמ' לקמן מח א - מח ב וז"ל דאמר רבא ואיתימא ר"פ שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין ע"כ. ובקשר לזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד פ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג שהרמב"ם פסק וז"ל אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות ולא הוה ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ"ל.

15 ונראה לבאר שיטותיהם עפ"מ שחקרנו בשיעורים לראש המסכת דף ב. ד"ה ד' אבות נזקין כו' והמבעה אם המחייב של אדם המזיק הוא שפשע בשמירת גופו דומה לשאר המזיקים שחסרון בשמירתם מחייבת את בעליהם או שמעשה ההיזק עצמו הוא שמחייב את האדם שהזיק. ובכן י"ל כששניהם ברשות הופקעה חובת השמירה של המזיק מאחר שברשות הוא, אולם אין הרשות מפקיעה את המחייב דעצם מעשה הנזק. משום כך הבחין הרמב"ם בין אדם שהזיק בכוונה לבין הזיק שלא בכוונה. כשהזיק בכוונה מעשה הנזק מחייב, ולכן חייב אפילו ברשות. מאידך כשהזיק שלא בכוונה אין המעשה המחייב - אלא הפשיעה בשמירת גופו, ומאחר שהוא ברשות הופקעה חובת השמירה ופטור מלשלם.

16 ובאותו המהלך ניתן להסביר גם את שיטת הראב"ד שהוא סובר שהמחייב בהזיקו זה את זה הוא מעשה המזיק ולכן בהזיקו זה את זה חייבים אף ששניהם ברשות. מאידך כשהוזקו זה בזה המחייב אינו מעשה הנזק שעשו אלא חסרון השמירה ומאחר שהיו ברשות פטורים. ונראה שהגדרת הוזקו זה בזה ר"ל כשהניזק השתתף במעשה הנזק ומאחר שהמזיק לא עשה את כל מעשה הנזק לבדו אלא עשהו בהשתתפותו של הניזק, אינו חייב עבור עצם המעשה אלא משום שפשע בשמירת גופו, עיין בתוס' דף לב. ד"ה תרוייהו כו'.

17 ויעויין בסוגיין לב. בדין המזיק את אשתו בתשמיש המטה שהגמרא מסיקה שחייב ואינו דומה למתני' שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ופטורים, ז"ל כי התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא עכ"ל. ולכאורה בגמרא מפורש כראב"ד שדוקא כשהניזק השתתף בנזקו פטורים וזה ר"ל תרוייהו כהדדי נינהו, ואילו בתשמיש המטה שהבעל הזיקה בלי מעשה דידה והו"ל הזיק ולא הוזק ולכן חייב. והנה הרמב"ם פ"ד מהל' חובל הלי"ז פסק וז"ל המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה עכ"ל. וצ"ע כי לפי שיטתו הנ"ל כשהזיקה שלא בכוונה צ"ל פטור שהריהו ברשות. עוד צ"ע כי בפ"א מהל' חובל הלט"ז גם הרמב"ם חילק בין הזיק להוזק וז"ל היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים עכ"ל.

18 ונראה להבחין אליבא דהרמב"ם בין אדם המזיק לבין אדם החובל. באדם המזיק ממון חבירו מחלק הרמב"ם בין הזיקו בכוונה שחייבים לבין הזיקו שלא בכוונה שפטורים. מאידך בחובל מחלק הרמב"ם בין הזיקו זה לזה שחייבים לבין כשהוזקו זה בזה שפטורים. ויתכן שההבדל יוסבר לאור יסודו של הגר"ח זצ"ל עיין בשיעורים לראש המסכת שבחובל המחייב הוא רשעות הגברא והעבירה שעשה ואילו במזיק ממון המחייב אינו העבירה אלא שחיוב ממון בפני עצמו הוא. לכן בחבלה אם חבל לבדו וכשפעל בלי שיתוף פעולה מצד הניזק כשהזיקו זה את זה הרי עשה מעשה העבירה דחבלה וחייב גם כשהוא ברשות. מאידך בחבלה כשהוזקו זה בזה שניהם פטורים כי בהוזקו וכשיש רשות חסר מעשה עבירה. מאידך במזיק ממון אין העבירה המחייבת, ובכן החילוק הוא בין כוונה לשלא בכוונה. בכוונה יש מעשה מזיק המחייב ואילו שלא בכוונה חסרון השמירה מחייב. רשות פוטרת מחובת השמירה אך אינה פוטרת מעשה מזיק.

19 מתני'. נשברה חבית בקורה פטור. והוא משני טעמים: א שבעל הקורה היה קרוב לאונס אליבא דהראשונים שאדם המזיק כשהוא קרוב לאונס פטור עיין לעיל דף כז: בתוס' ד"ה ושמואל וכו'; ב משום שהניזק הזיק לעצמו, וכמבואר בירושלמי לגבי מי שישן ובא אחר ושכב על ידו לישון והראשון בשנתו הזיק לשני שפטור כי הניזק פשע וגרם שיוזק ונחשב כמי שהזיק את עצמו עיין למעלה דף ד. בתוס' ד"ה כיון דכייף כו' ובחידושי הרמב"ן לב"מ דף פב ובשיעורינו למעלה דף כו. ד"ה אדם מועד לעולם.