רשימות שיעורים על בבא קמא י״ט

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא י״ח ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא כ׳ ×¢×´× »

1 בבא קמא פתח ↗

וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר יֵשׁ הַעֲדָאָה, וּמַר סָבַר אֵין הַעֲדָאָה? לָא; בְּחַד זִמְנָא, וּבִפְלוּגְתָּא דְּסוֹמְכוֹס וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי. וְהָא מְשׁוּנֶּה הוּא! דְּאִית בֵּיהּ בִּזְרָנֵי. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: יֵשׁ שִׁנּוּי לִצְרוֹרוֹת לִרְבִיעַ נֶזֶק, אוֹ אֵין שִׁנּוּי לִצְרוֹרוֹת לִרְבִיעַ נֶזֶק? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרָבָא, דְּבָעֵי רָבָא: יֵשׁ הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת, אוֹ אֵין הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת? מִכְּלָל דְּאֵין שִׁנּוּי. דִּלְמָא רָבָא ״אִם תִּמְצֵי לוֹמַר״ קָאָמַר – אִם תִּמְצֵי לוֹמַר אֵין שִׁנּוּי, יֵשׁ הַעֲדָאָה, אוֹ אֵין הַעֲדָאָה? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כֹּחַ כֹּחוֹ לְסוֹמְכוֹס, כְּכֹחוֹ דָּמֵי אוֹ לָא? מִי גְּמִיר הֲלָכָה – וּמוֹקֵי לַהּ בְּכֹחַ כֹּחוֹ, אוֹ דִלְמָא לָא גְּמִיר הֲלָכָה כְּלָל? תֵּיקוּ. הָיְתָה מְבַעֶטֶת, אוֹ שֶׁהָיוּ צְרוֹרוֹת מְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ, וְשָׁבְרָה אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? הָיְתָה מְבַעֶטֶת וְהִזִּיקָה בְּבִיעוּטָהּ, אוֹ צְרוֹרוֹת כְּאוֹרְחַיְיהוּ – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וְרַבָּנַן הִיא; אוֹ דִלְמָא, הָיְתָה מְבַעֶטֶת וְהִזִּיקָה בְּבִיעוּטָהּ, אוֹ צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת בִּיעוּט – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, הָא כִּי אוֹרְחֵיהּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וּמַנִּי – סוֹמְכוֹס הִיא? תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרַתּוּ, וְנָפַל הַשֶּׁבֶר עַל כְּלִי אַחֵר וּשְׁבָרוֹ – עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הָאַחֲרוֹן חֲצִי נֶזֶק. וְאִי סוֹמְכוֹס, מִי אִית לֵיהּ חֲצִי נֶזֶק? וְכִי תֵּימָא ״רִאשׁוֹן״ – רִאשׁוֹן לְהַתָּזָה, וְ״שֵׁנִי״ – שֵׁנִי לְהַתָּזָה; וְשָׁאנֵי לֵיהּ לְסוֹמְכוֹס בֵּין כֹּחוֹ לְכֹחַ כֹּחוֹ; אֶלָּא הָא דְּבָעֵי רַב אָשֵׁי: כֹּחַ כֹּחוֹ לְסוֹמְכוֹס, כְּכֹחוֹ דָּמֵי אוֹ לָאו כְּכֹחוֹ דָּמֵי? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ דְּלָאו כְּכֹחוֹ דָּמֵי! רַב אָשֵׁי כְּרַבָּנַן מוֹקֵי לַהּ, וּבָעֵי לַהּ הָכִי – הָיְתָה מְבַעֶטֶת וְהִזִּיקָה בְּבִיעוּטָהּ, אוֹ צְרוֹרוֹת כְּאוֹרְחַיְיהוּ – חֲצִי נֶזֶק. הָא מֵחֲמַת בִּיעוּט – רְבִיעַ נֶזֶק, וְיֵשׁ שִׁנּוּי; אוֹ דִלְמָא, הָיְתָה מְבַעֶטֶת וְהִזִּיקָה בְּבִיעוּטָהּ, אוֹ צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת בִּיעוּט – חֲצִי נֶזֶק, וְאֵין שִׁנּוּי? תֵּיקוּ. בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל מֵרַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן מְנַתֶּזֶת, וּבִעֲטָה וְהִתִּיזָה וְהִזִּיקָה, מַהוּ? כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר לַהּ – אוֹרְחַיהּ הוּא; אוֹ דִלְמָא, הַשְׁתָּא מִיהָא מֵחֲמַת בִּיעוּט קָמְנַתְּזָה צְרוֹרוֹת? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִעֲטָה וְהִתִּיזָה וְהִזִּיקָה, מַהוּ? לְקֶרֶן מְדַמֵּינַן לֵיהּ – וְחַיֶּיבֶת, אוֹ דִלְמָא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הוּא – וּפְטוּרָה? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא, תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הוּא. הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: עֲקִירָה אֵין כָּאן, הַנָּחָה יֵשׁ כָּאן?! אֵיתִיבֵיהּ: הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהִתִּיזָה, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. מַאי, לָאו הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? לָא, הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְהָאָמְרַתְּ: עֲקִירָה אֵין כָּאן, הַנָּחָה יֵשׁ כָּאן! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אֵיתִיבֵיהּ: דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרַתּוּ, וְנָפַל הַשֶּׁבֶר עַל כְּלִי אַחֵר וּשְׁבָרוֹ – עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְתָנֵי עֲלַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – עַל הָרִאשׁוֹן פְּטוּרָה וְעַל הָאַחֲרוֹן חַיֶּיבֶת. מַאי, לָאו הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? לֹא, הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְהָאָמְרַתְּ עֲקִירָה אֵין כָּאן הַנָּחָה יֵשׁ כָּאן! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אִינִי?!

2 בבא קמא פתח ↗

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

6 רש"י על בבא קמא פתח ↗

דדחיק לה עלמא - שעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא ונראה בעיני דכל גללים להנאתה הוא ואפ"ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו והא דאמרינן בפ"ק דף ג. טנפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן היינו כגון שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים שקורים בולטר וכן עיקר. ואי קשיא דר"א אדר' אלעזר דלעיל אמר נזק שלם בצרורות גבי כלב שנטל חררה והכא תני ח"נ בעל כורחיה ההיא דלעיל מוקמי' כדאוקימנא ברישא כדשני בגחלת ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן ובמקום גחלת ולא בשאר הגדיש והא דשני רבא בין ר"א בין רבנן כסומכוס סבירי להו דחויי הוא דקא מדחי מפי מורי. ובעיני נראה בהך מילתא בהמה שהטילה גללים אמוראי נינהו ורב יהודה גרסינן ור"א היינו ר"א בן פדת ולא תקשי דר"א אדרבי אלעזר ונראין הדברים דהא פרכינן ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס ור"א הלכה כרבנן ואי תנאי נינהו היכי פרכינן הכי הא אין דרך תנאים לחלוק בלשון זה ועוד דלעיל גבי הידוס מועד אמאי לא פרכינן הכי:

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְמַיָּא – גִּירֵי דִידֵיהּ הוּא, וּמִיחַיַּיב. הָנֵי מִילֵּי בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא.

11 בבא קמא פתח ↗

12 בבא קמא פתח ↗

13 תוספות פתח ↗

וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר - דלא מתוקמא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע הכל ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול ובקונטרס פי' דלא מתוקמא אמתניתין משום שהקושר היה פטור כיון דאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפי' מ"מ ליחייב משום אשו דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא:

14 בבא קמא פתח ↗

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין חֲצִי נֶזֶק חָלוּק לֹא לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַאי, לָאו הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? לָא; הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְהָאָמְרַתְּ: עֲקִירָה אֵין כָּאן, הַנָּחָה יֵשׁ כָּאן! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן – אֲקַרַן. יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, נְפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ: כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְכִי יֹאחֲזֶנָּה בִּזְנָבָהּ וְיֵלֵךְ?! אִי הָכִי, קֶרֶן נָמֵי, נֵימָא: וְכִי יֹאחֲזֶנָּה בְּקֶרֶן וְיֵלֵךְ?! הָכִי הַשְׁתָּא?! קֶרֶן לָאו אוֹרְחֵיהּ, הָא אוֹרְחַיהּ. וְכִי מֵאַחַר דְּאוֹרְחַיהּ, מַאי מִבַּעְיָא לֵיהּ? כִּשְׁכּוּשׁ יַתִּירָא מִבַּעְיָא לֵיהּ. בָּעֵי רַב עֵינָא: כִּשְׁכְּשָׁה בְּאַמָּתָהּ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מִידֵּי דְּהָוֵה אַקֶּרֶן – קֶרֶן לָאו יִצְרָא קָתָקֵיף לֵיהּ? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא; אוֹ דִלְמָא, קֶרֶן כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, הָא אֵין כַּוּוֹנָתָהּ לְהַזִּיק? תֵּיקוּ. הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּקְשַׁר מֵאֵלָיו, אֲבָל קְשָׁרוֹ אָדָם – חַיָּיב. נִקְשַׁר מֵאֵלָיו – מַאן חַיָּיב? אִילֵימָא בַּעַל הַדְּלִיל, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַצְנְעֵיהּ – אָנוּס הוּא! וְאִי לָא אַצְנְעֵיהּ – פּוֹשֵׁעַ הוּא! אֶלָּא חַיָּיב בַּעַל תַּרְנְגוֹל? מַאי שְׁנָא כּוּלֵּיהּ נֶזֶק דְּלָא – דִּכְתִיב: ״כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר; חֲצִי נֶזֶק נָמֵי, ״אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר! אֶלָּא מַתְנִיתִין בִּדְאַדְּיֵיהּ אַדּוֹיֵי. וְכִי אִתְּמַר דְּרַב הוּנָא – בְּעָלְמָא אִתְּמַר. דְּלִיל הֶפְקֵר – אָמַר רַב הוּנָא: נִקְשַׁר מֵאֵלָיו – פָּטוּר, קְשָׁרוֹ אָדָם – חַיָּיב. מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב? אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: מִשּׁוּם בּוֹרוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה. מַתְנִי׳ כֵּיצַד הַשֵּׁן מוּעֶדֶת? לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ. הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל פֵּירוֹת וִירָקוֹת. אָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר. וְאִם נֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית? אָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, מִצִּדֵּי הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. מִפֶּתַח הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, מִתּוֹךְ הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ – כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק, וְאָכְלָה אוֹכָלִין הָרְאוּיִין לָהּ וְשָׁתְתָה מַשְׁקִין הָרְאוּיִין לָהּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק, וְטָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וּפָרָה שֶׁאָכְלָה שְׂעוֹרִין, וַחֲמוֹר שֶׁאָכַל כַּרְשִׁינִין, וְכֶלֶב שֶׁלִּיקֵּק אֶת הַשֶּׁמֶן, וַחֲזִיר שֶׁאָכַל חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם. אָמַר רַב פָּפָּא, הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: כֹּל מִידֵּי דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ, וְאָכְלָה לֵיהּ עַל יְדֵי הַדְּחָק – שְׁמֵיהּ אֲכִילָה; הַאי שׁוּנָּרָא דַּאֲכַל תַּמְרֵי, וַחֲמָרָא דַּאֲכַיל בִּינִיתָא – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הָהוּא חַמְרָא דַּאֲכַל נַהֲמָא וּפַלְּסֵיהּ לְסַלָּא, חַיְּיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אַנַּהֲמָא, וְאַסַּלָּא חֲצִי נֶזֶק. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל נַהֲמָא – אוֹרְחֵיהּ נָמֵי לְפַלּוֹסֵי סַלָּא! דַּאֲכַל וַהֲדַר פַּלֵּיס. וּפַת אוֹרְחֵיהּ הוּא?! וּרְמִינְהוּ: אָכְלָה פַּת וּבָשָׂר וְתַבְשִׁיל – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. מַאי, לָאו בִּבְהֵמָה? לֹא, בְּחַיָּה. חַיָּה – בָּשָׂר אוֹרְחֵיהּ הוּא! דְּמִטְּוֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּטַבְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בִּבְהֵמָה, וּבְפָתוּרָא.

15 תוספות על סנהדרין פתח ↗

סוף חמה לבא כו' - דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל שם דף כב. ושם ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס בבא קמא דף נו. ושם דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור וא"ת וההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו מקיא אמאי פטור לפי מה שפירש בפרק כיצד הרגל שם ד' כג: ושם בשמעתא דפי פרה ששם ידו לתוך פי הנחש והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יקיא את הארס וי"ל דשאני התם שעדיין אין הארס בעולם ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק ד' ו. ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו והא דתנן בפ"ב דחולין דף לא. נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין מכות דף ז. היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור . דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל ב"ק דף כג. ושם דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו:

16 רש"י פתח ↗

אבל קשרו אדם חייב - הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו:

16 רש"י על בבא קמא פתח ↗

קשרו אדם חייב - הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים:

17 בבא קמא פתח ↗

18 בבא קמא פתח ↗

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

1 מחלוקת הרמב"ם עם רש"י בדין שינוי בצרורות.

2 א. פסק הרמב"ם פ"ב מהל' נזקי ממון הל"ה - ו' וז"ל היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברה"ר פטור ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה. בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות. ואם תפש הניזק חצי נזק אין מוציאין מידו כו' עכ"ל. הרמב"ם מפרש את בעיא דרב אשי אחרת מפרש"י. אליבא דרש"י פשוט הוא שצרורות ע"י שינוי חייב מדין המזיק של קרן אלא דמספקא לן אם חל דין צרורות לנכות מן החיוב של ח"נ לרביע הנזק או שמשלם עכ"פ חצי נזק כי בציר מח"נ בתם לא מצינו. מאידך אליבא דהרמב"ם הספק הוא אם מזיק בצרורות ע"י שינוי נכלל בקרן ולכן משלם רביע נזק גם ברה"ר וכדין קרן או שחלה ההלכה של צרורות להפקיעו מקרן ולכלול את המזיק בחלות שם של רגל, ולפיכך ישלם ח"נ ופטור ברה"ר כדין צרורות ברגל דעלמא.

3 ויש לתמוה בדברי הרמב"ם שכן כתב בפ"ב מהל' נ"מ הל"ט וז"ל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו, ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם ח"נ ככל הקנסות עכ"ל. וכבר השיג עליו הראב"ד וז"ל זה טעות הוא דהא צרורות ע"י שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא עכ"ל.

4 לפום ריהטא, אליבא דרמב"ם יש שני סוגי צרורות - צרורות כגון המזיק בהתזת אבנים וצרורות של המזיק בקול. דין הצרורות בהתזת אבנים חל בין ברגל ובין בקרן ויתכן שאף קרן המזיק בהתזת אבנים ישלם רביע נזק ותו לא. ואילו במזיק בקול - כשהבהמה לא התיזה כלום אלא הזיקה בדבר שאין בו ממש בכח של קולה לבדו - סובר הרמב"ם שדין הצרורות חל בנוגע לרגל דוקא שבו נאמרה ההלכתא של צרורות ולא במזיקים אחרים. ברם פירוש זה נראה דחוק.

5 אמנם יתכן לפרש שהתרנגול גם נגע בכלי כשתקע בקולו. ומשו"ה ניתן לכוללו במזיק בגופו, ואע"פ שעיקר הנזק נעשה ע"י הקול. ובכן ההלכה מתחלקת. בנוגע לקרן נחשב התרנגול למזיק בגופו ודין צרורות לא חל. מאידך בנוגע לשן ורגל נחשב התרנגול למזיק בכחו ודין צרורות חל. בטעם החילוק הזה יתכן כי הואיל וקרן כוונתו להזיק מאחר שהתרנגול נגע אף בגופו נחשב כמזיק של קרן בגופו. מאידך בשן ורגל שאין כוונתם להזיק נחשב הקול לעיקר מעשה של המזיק ולא הגוף ומשו"ה חל דין צרורות שישלם רק ח"נ, ועוד צ"ע בזה.

6 ב. והנה רש"י לעיל דף יח: ד"ה דדחיק לה עלמא מסתפק אם אין דין צרורות חל בשן ולכן חייב נ"ש או שיש דין צרורות אף בשן כמו ברגל וחייב ח"נ. ותמוה לפי הדיעה ברש"י שדין צרורות אינו חל בשן וצרורות של שן משלם נ"ש למה יחול דין צרורות בקרן להפחיתו מח"נ לרביע, ומ"ש דין צרורות בקרן שחל מדין צרורות בשן שאינו חל, וצ"ע.

7 וצ"ע גם בדיעה השניה בפרש"י שם שצרורות דשן חייב לשלם חצי נזק וכתב רש"י ז"ל ונראה בעיני דכל גללים להנאתה הוא ואפ"ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו כו' עכ"ל. משמע שלדעתו חלות דין צרורות מפקיעה את המזיק מכלל שן המזיק וכוללתו ברגל - ולכן משלם ח"נ. וצ"ע למה בנוגע לצרורות דקרן סובר רש"י - שלא כרמב"ם - שהמזיק בכלל קרן ולא בכלל רגל, אלא שמספקא לן אם משלם ח"נ או רביע נזק, ומ"ש צרורות דקרן הכלולים בודאי במזיק דקרן מצרורות דשן הכלולים לפי דיעה זו במזיק דרגל.

8 ונראה ששן שונה מקרן כי הואיל ושן מהווה מזיק דאורחיה להזיק בדומה לרגל ראוי המזיק דשן להתפס בשם רגל ומפקיעה ההלכתא של צרורות את חלות השם מזיק דשן ומכניסתו לכלל המזיק דרגל. ואילו קרן שמשונה הוא אינו נתפס כלל בחלות השם מזיק דרגל. משום כך מזיק דצרורות דקרן בודאי בכלל קרן ולא נכנס לכלל המזיק דרגל.

9 גמ'. כח כחו לסומכוס. הרא"ש פ"ב סי' ב' העלה שלדעת רבנן פשיטא שכח כחו מחייב ח"נ כמו כחו. מאידך התוס' לקמן כב. ד"ה ור"י כו' והרמב"ם פ"ב מהל' נ"מ הלי"ז ועיין בכסף משנה סוברים שיתכן שכח כחו אליבא דרבנן פטור לגמרי. עיין בהגהת הגר"א לדף כב. אות ב'. ועיין ברא"ש שביאר שההלל"מ של צרורות חלה דוקא להפחית את החיוב מדין נ"ש לח"נ. ולרבנן כח כחו משלם ח"נ כי מדינא כח כחו כגופו דמי אלא שבאה ההלכתא והפחיתתו מנ"ש לח"נ כדין של כחו. וכנראה שהתוס' והרמב"ם סוברים שכח כחו לאו כגופו דמי, ומדינא צ"ל פטור, והדין הוא שפטור אליבא דהרבנן. ולפי"ז ההלכתא אליבא דסומכוס באה לחייב את הבעלים בח"נ בכח כחו. וחידוש גדול הוא בהבנת ההילכתא דצרורות שתחייב את מי שמעיקר הדין היה צ"ל פטור. ולפי"ז יתכן שאפילו אם כחו לאו כגופו דמי בכל זאת ישלם ח"נ בצרורות ע"פ ההלל"מ.

10 בנוגע לאדם רוצח עי' סנה' עז ב פשיטא שניתן להבחין בין כחו לכח כחו או בין כח ראשון לכח שני. שהרי מעשה הרציחה הוא המחייב ואין כח כחו שוה בדיני מעשה גברא לכחו. מאידך מדין הרציחה ליכא ראייה כלל לחיוב ודיני צרורות כי בנזקי ממון אין מעשה הבהמה עיקר המחייב אלא אי - השמירה ופשיעת. הבעלים, ובכן שאלה בפני עצמה היא אם ההלכתא של צרורות הבחינה בין כחו לבין כח כחו או לא.

11 גמ'. היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה כו'. יש לעיין, מה יהיה הדין כשהזיקה בגופה ולא בכחה באופן הדומה לשאלת הגמרא - כגון שהיתה מהלכת ברשות הניזק כשא"א לה שלא תזיק ברגלה ובגופה בדרך הילוכה ואמנם בעטה ברגלה והזיקה בשינוי. מהגמרא משמע שכשהזיקה בגופה בשינוי ליכא ספק שנחשבת לקרן ולא לרגל, והבעיא שבגמרא מתייחסת רק לצרורות, והחילוק הזה צ"ע.

12 גמ'. התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י וכו'. מסקנת הגמרא ופסק הרמב"ם בפ"ב מהל' נ"מ הל"ד שבהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב. וצ"ע שהרי הרא"ש פ"ק סי' א' מבאר שלשיטת הרי"ף סברת פטור רגל ברה"ר הוא "לפי שדרכו לילך ברה"ר וא"א שילכו הבעלים אחריהן תמיד". ולכן באופן שבהמה דרסה על עץ ארוך מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ושברה כלים ברה"י הבעלים פטורים כי לבהמתם יש רשות ללכת ברה"ר ופטורים משמירתה. וקשה מ"ש בצרורות שחייבים. ובהכרח אנו חייבים לומר אליבא דהרי"ף שבנוגע להתזת צרורות לרשות הניזק אין לבהמה רשות הליכה ברה"ר ועל הבעלים שלה לשומרה מלהתיז צרורות לתוך רה"י. אבל בנוגע לעץ ארוך ברה"ר יש לבהמה רשות הליכה ואין לבעלים חיוב לשומרה מלדרוס עליה ולהזיק בתוך רה"י - ולכן פטורים.

13 תוס' ד"ה וכי אתמר. ז"ל וקשה לפי' מ"מ ליחייב משום אשו דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו כו' עכ"ל. יוצא שחלוקים רש"י ותוס' אם כח בעל חיים יכול לחייב משום אש. אליבא דרש"י אין כח בעל חיים יכול לחייב מדין כח אחר מעורב בו המחייב באש דעלמא ואליבא דתוס' כח בעל חיים מחייב באש מדין כח אחר מעורב בו. והקשה בש"מ מגמרא לקמן כג. לגבי כלב שנטל חררה ז"ל וליחייב נמי בעל גחלת עכ"ל, עיי"ש בפירש"י, שר"ל שבעל הגחלת יתחייב על שרפת הגדיש, והרי הכלב הוא שהביא את הגחלת, וקשה על רש"י הסובר שאין כח בעל חיים מחייב באש.

14 ונ"ל שמצויים שני אופנים ודינים של כח אחר מעורב בו באש; א באש ממש כח אחר מעורב בו מביא את האש אצל הניזק והאש עצמה שורפת ומזיקה; ב באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו הכח האחר מצטרף לעצם הנזק ונותן כח לאבן להזיק. לפי"ז י"ל שלרש"י בעל חיים יכול להיות כח אחר המביא את האש אצל הניזק. ולכן הכלב יכול לשמש ככח אחר המביא את הגחלת לגדיש, ובעל הגחלת חייב כי גחלתו שרפה והזיקה לבדה בלי השתתפות של הכח האחר בנזק עצמו. מאידך בדליל משתתף כח התרנגולת בעצם מעשה הנזק שכן הדליל הזיק עם כח התרנגולת, ובאופן כזה סובר רש"י שאין כח בעל חיים מחייב.

15 והנה מפורסם תירוץ של רבינו חיים הלוי זצוק"ל לקושית התוס' בסנהדרין דף עז. ד"ה סוף חמה כו' וז"ל והא דתנן כו' נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה כו' קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפי' מיתה גמרי' מממון כו' עכ"ל, ותירץ הגר"ח זצ"ל שאין אומרים אשו משום חציו אלא באש ממש אבל לא באבנו סכינו ומשאו שנפלו מן הגג. בהסבר החילוק נראה שבאש ממש הכח האחר רק הביא את המזיק אצל הניזק ולפיכך חל דין אשו משום חציו להפוך את האש למעשה אדם. מאידך באבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג הכח האחר משתתף בעצם מעשה שנעשה הנזק, השחיטה, או הרציחה. ובאופן כזה לא נאמר אשו משום חציו ואין אנו מיחסים את עצם המעשה לאדם.

16 רש"י ד"ה קשרו אדם. ז"ל הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים עכ"ל. עיין בתוס' ד"ה קשרו שחלוקים על רש"י וז"ל ואפי' לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפי' הקונטרס דקני' בהגבהה וכו' דכל תקלה שהניחה ברה"ר מיחייב ביה משום בור אע"ג שלא זכה בה עכ"ל, והשיגו שהרי מחידושי דיני דבור שעשיית המזיק דבור מחייבת בלי קנין וכדאיתא לקמן דף כט: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ מו' שעות ולמעלה וק' למה פרש"י דקנייה בהגבהה.

17 ונ"ל שרש"י סובר ששונה בור המתגלגל מבור דעלמא. בבור דעלמא המעשה של כריית הבור מחייב ולכן חייב גם כשהוא הפקר. מאידך בבור המתגלגל נסתלקה העשייה הראשונה ולכן בהפקר פטור. בהתאם לכך, פרש"י שמדובר שקנה הבור בהגבהה ואם נתגלגל אח"כ חייב מדין ממונו. ואז חייב אפילו כשהפקירו כמבואר לעיל דף ו. כי הואיל וחל חיוב בור משום ממונו חייב אפילו לאחר שהפקירו. ועיין בפרש"י לקמן דף מח. ד"ה ונטנפו כליו שאם חייב על בור משום ממונו חייב אפילו לאחר שהפקירו ואע"פ שלא עשה את הבור. וע"ע בשיעורים למעלה לדף ו. בתוס' ד"ה מה ולקמן דף כט:.

18 פסק הרמב"ם בתרנגול ודליל.

19 כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' נזקי ממון הל"י - י"א וז"ל התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק. בד"א כשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא עכ"ל. והראב"ד שם התפלא על פסקי הרמב"ם ואמנם תמוהים הם מאד. נפרט כמה מהבעיות:

20 א הרמב"ם פסק שאם נסתבך כלי בחוט ונתגלגל ונשבר בעל התרנגול משלם חצי נזק. ולפום ריהטא החיוב הוא משום נזק צרורות שמשלמים בגללו חצי נזק. ברם הפסק תמוה כי למה יהיה חייב דוקא כשקשרו אדם, מהראוי שיהיה בעל התרנגול חייב אפילו נקשר החוט מאליו כי מאחר שבעל התרנגול פשע בדין הוא שיהיה חייב בכל אופן שנקשר החוט, וברמב"ם מפורש שבעל התרנגול פטור אם נקשר מאליו.

21 ב הרמב"ם פסק שאם היו לחוט בעלים בעל החוט חייב ח"נ שהרי הוא כבור המתגלגל. ותימה, שאם בעל החוט חייב משום בור בדין הוא שישלם נזק שלם כי כך הוא דין הבור שמשלם נ"ש ולא ח"נ.

22 ג עוד קשה, אם בעל החוט חייב מדין בור המתגלגל צריך להיות פטור על כלים, והיאך פסק כאן הרמב"ם שבעל החוט משלם עבור שבירת הכלי.

23 ודומה שמדובר באופן שהחוט היה קשור לרגל התרנגול ובראשונה הסתבך הכלי בחוט ואח"כ כשהזיז התרנגול את רגלו העיף את הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר כן משמעות לשון הרמב"ם, עיין בו. יוצא שבראשונה בעת שהכלי הסתבך בחוט פעל החוט כבור - כתקלה וכמכשול. אולם אח"כ כשהתרנגול העיף את הכלי פעל החוט כשור המזיק בקום ועשה.

24 ועכשיו נעיין האידנא בדין בעל החוט ובדין בעל התרנגול. אשר לבעל החוט, החוט דינו בור. אך שונה נזק בור זה משאר נזקי בור. בשאר נזקי בור התהווה כל הנזק מרישא עד גמירא בשב ואל תעשה כשהניזק שנתקל בבור נפל בו והוזק. מאידך כאן אמנם בראשונה החל הנזק כשהחוט היה תקלה ומכשול והכלי נסתבך בו. ברם לאח"כ כשהעיף התרנגול את החוט והכלי נתגלגל הפך החוט להיות מזיק בקום ועשה שלא כבור דעלמא אלא היזק בצורת שור המזיק. הרמב"ם סובר שדיני הבור שמשלמים נ"ש ופטורים על נזקי הכלים חלים בבור רק אם הנזק נעשה בשב ואל תעשה. ואילו כאן התהווה גמר הנזק בצורת שור בקום ועשה. משום כך סובר הרמב"ם שדיני בור דעלמא אינם חלים אלא הדינים של שור. ובהתאם לכך פסק שחל פה דין צרורות הקובע שהתשלומין יהיו חצי נזק ולא נ"ש, ואף חייבים לשלם על הכלים. וזו כונתו כשהטעים "שהרי הוא כבור המתגלגל" ר"ל בור המזיק בקום ועשה שלא כבור דעלמא, ובכן דיניו שונים וחייבים ח"נ ומשלמים על נזקי כלים כמו שור. יוצא איפוא שבחלות שם נקרא המזיק בור אך בצורת הנזק היתה כמו שור המזיק. ושיטת הרמב"ם שדיני הנזקין לענין נ"ש, כלים וכו' אינם תלויים בחלות שם המזיק אלא בצורת מעשה הנזק.

25 ברם פסק הרמב"ם בנוגע לחיוב בעל התרנגול עדיין לא נתברר, דמ"ש קשרו אדם דחייב מנקשר מאליו דפטור, וצ"ע.

2 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק רְבִיעַ נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוּא שֶׁמָּא שִׁנּוּי הוּא וְאֵינוֹ תּוֹלֶדֶת רֶגֶל שֶׁהֲרֵי בָּעֲטָה: בָּעֲטָה בָּאָרֶץ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת הַבְּעִיטָה וְהִזִּיקוּ שָׁם חַיָּב לְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֵזֶק שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא בְּהַתָּזַת הַצְּרוֹרוֹת. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק חֲצִי נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תַּתִּיז וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֵזֶק. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק חֲצִי נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

3 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית וְתָקַע בּוֹ וּשְׁבָרוֹ. אִם הָיוּ בְּתוֹכוֹ תַּבְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְאָכְלָן. עַל הַתַּבְלִין מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הַכְּלִי מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק כַּחֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת שֶׁכָּךְ הוּא דַּרְכּוֹ. וְאִם הָיָה הַכְּלִי רֵיקָן הֲרֵי זֶה מְשֻׁנֶּה וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק כְּכָל הַקְּנָסוֹת:

10 בבא קמא פתח ↗

12 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

וְכֵן אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִתְּזוּ צְרוֹרוֹת מִתַּחַת רַגְלֶיהָ לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. דָּרְסָה עַל הַכְּלִי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וּשְׁבָרַתּוּ וְנָפַל עַל כְּלִי אַחֵר וּשְׁבָרוֹ. עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:

15 שיטה מקובצת על בבא קמא פתח ↗

אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וכו'. מקשו בתוספות כיון דמחייבינן בדמטיא ליה ברוח מצויה שמעינן מינה דכי מקרב הקמה אצל האש דינו כמקרב האש אצל הקמה וכיון דכן תמיהא מילתא הא דאמר במסכת סנהדרין כפתו בחמה ומת וכו' ואמאי לא הוי ככופף קמתו של חבירו לפני הדליקה ומטיא ליה ברוח מצויה דמחייב. ותירצו דהתם שלא שנהו ממקומו אלא שכפתו באותו מקום עצמו שהיה עומד וכיון שכן לא קרבו כלל אצל הנזק אלא דהוה ליה מצמצם שלא הניחו לברוח ומצמצם לא מיחייב אלא בשכבר הגיע כגון כפתו בחמה או בצינה שכבר היתה שם החמה או הצנה אבל בשעדיין לא הגיע הסוף כגון סוף חמה סוף צנה לבא בהא ודאי מצמצם פטור הילכך מי שהיה במקום שחמה וצנה לא סופן לבא ובא אחד ונטלו משם והביאו במקום שסוף חמה סוף צנה לבא וכפתו חייב. ומיהו אכתי קשה דיני מיתה אדיני נזיקין דאלו גבי נזיקין אמרינן בבבא בתרא מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ומשמע התם דאי בהדי דמנח ליה קפצה גיריה נינהו ומחייב לשלומי ואפילו כי אתיא לבתר הכי נמי חשבינן ליה גירי דידיה כיון דכי אתיא וקפצה לאלתר הויא היזיקא דגיריה וכיון דכן אף על גב דבהא לא מחייב לשלומי מחייב ודאי לסלוקי. ואלו גבי מיתה אמרינן בסנהדרין השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ואמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שניו הוא עומד לפיכך משיך בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה ומשיך פטור והשתא ודאי תמיהא מילתא דבהא ליפטר משיך ואלו גבי נמייה היכא דבהדי דמנח לה קפצה מחייב לשלומי. ונראה לי דהפרש איכא בין חיוב מיתה לחיוב נזיקין דנזיקין מחייב על גרמתו כיון דהוי גיריה ומיתה ליכא לחיובי על גרמתו אפילו היכא דהוי גיריה אלא במזיק בגופו או בכחו ואשו למאן דאמר משום חציו וחציו ממש כחו גמור חשבינן ליה אבל בעלמא לא. ומסתברא נמי דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחשבינן להו תולדה דאש ליכא למחשבינהו חציו אלא ממונו ובנפל גדר שלא מחמת דליקה דשורו הוא דלא טפה באנפיה. תדע דהתם בסנהדרין משמע דזורק את האבן ובחזרתה נפלה לצדדין והרגה חייב דכיון דנפלה לצדדין אכתי מכחו הוא אלא דכח כחוש הוא אבל נפלה כדרכה בחזרתה פטור דנסתלק כחו ואף על גב דבנזקין בכי האי גוונא חייב. הילכך משיך דפטרינן לעיל לרבנן דוקא ממיתה אבל בנזקין חייב דודאי חשיב גיריה. ומיהו משסה כלב בחבירו פטור אפילו לענין נזקין דהתם אינו מקרב הכלב אצלו כלל אלא דמשסה בו בלחוד והוי ליה גרמא בעלמא. ואף על גב דהתם בסנהדרין אמרינן איפכא גבי מצמצם דבמיתה חייב ופטור בנזקין שאני מצמצם דמדינא לעולם היה פטור דלא כלום קא עביד שאינו מניח לו לילך ממקום שהיה שם אלא דרחמנא חייביה א"ה לענין מיתה כיון דהוי בגופו ממש של מזיק ופטריה לענין נזיקין אף על גב דהוי בגופו של מזיק כיון דהוי גרמא. הרא"ה ז"ל.

16 תוספות על בבא קמא פתח ↗

קשרו אדם חייב - לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפי' לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפירש הקונטרס דקני' בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה"ר מיחייב ביה משום בור אע"ג . שלא זכה בה דעד כאן לא פליגי רב ושמואל לקמן בבא קמא ד' כח: אלא בדלא אפקרי' אבל בדאפקרי' בין לרב בין לשמואל היינו בור:

19 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

וְכֵן סוּס שֶׁצָּנַף וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. הָיָה חוּט אוֹ רְצוּעָה קָשׁוּר בְּרַגְלֵיהֶן וְנִסְתַּבֵּךְ כְּלִי בְּאוֹתוֹ הַחוּט וְנִתְגַּלְגֵּל וְנִשְׁבַּר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁקְּשָׁרוֹ אָדָם. אֲבָל אִם נִקְשַׁר עַל רַגְלֵיהֶם מֵאֵלָיו בַּעַל הַתַּרְנְגוֹלִין פָּטוּר. וְאִם הָיוּ לַחוּט בְּעָלִים וְלֹא הָיָה הַחוּט הֶפְקֵר בַּעַל הַחוּט חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל: הִצְנִיעַ בַּעַל הַחוּט אֶת הַחוּט וְהַתַּרְנְגוֹלִים דָּרְסוּ עָלָיו וְהוֹצִיאוּהוּ וְנִקְשַׁר בְּרַגְלֵיהֶן וְשָׁבְרוּ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים אַף בַּעַל הַחוּט פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אָנוּס הוּא:

« רשימות שיעורים על בבא קמא י״ח ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא כ׳ ×¢×´× »