רשימות שיעורים על בבא קמא מ״ה

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ל״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא נ״ה ×¢×´×‘ »

1 תוספות פתח ↗

השתא אתפסתיה לתוראי - פי' הקונטרס אתפסתיה בידים שמסרו לב"ד לדונו בסקילה ולכך אין יכול לומר לו הרי שלך לפניך לפי שהתפיסו בידים והשתא לפי זה נוכל להעמיד כל הבבא דמתני' בהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' צו: כרבנן דרבי יעקב לפי דחוי דרבא ושור היוצא ליסקל דקתני במתני' דהתם דא"ל הרי שלך לפניך כגון שתפסוהו ב"ד מאליהן ומיהו רש"י פי' שם שאין מעמיד כרבנן רק רישא אבל הסיפא דשור היוצא ליסקל דמתניתין לא אתיא כרבנן אלא כר' יעקב דוקא וזה פי' משום שרוצה להעמיד שור היוצא ליסקל דמתניתין בתפיסה בידים ליד ב"ד דומיא דברייתא דהיינו בהתפיסו בידים וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהן כשתופסים אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו בידים היו תופסים אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתו כלום ונראה לר"י דבתפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר וכיון דעל ידי פשיעה נפל ליד ב"ד חייב ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח שהוא היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך ור' יעקב לא חשיב היזק ניכר מה שנופל ליד ב"ד וגמרו את דינו כיון שאפילו לא בא לידם היו גומרין את דינו ונמצא שאינו מפסיד ע"י שבא לידם אלא כאילו גמרו דינו שלא בפניו חשיב לפי שגם אז היה נאסר והוי היזק שאין ניכר ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח ואי אהדרתיה לאו נתינת טעם הוא שהיה יכול להצילו ע"י כך שאין תלוי בזה כמו שפ"ה אלא כלומר לא היו גומרין דינו שלא בפניו ועכשיו גרמת שנתפס בידם וגומרין דינו ע"י מה שנפל בידם וכיון שנפסד ע"י מה שנפל בידם חשיב היזק ניכר ולא תוכל לומר הרי שלך לפניך וכן משמע בהניזקין גיטין ד' נג: דבהיזק ניכר אין יכול לומר הרי שלך לפניך דפריך ממתני' דגזל מטבע ונפסל כו' ואי אמרת היזק שאין ניכר שמיה היזק פי' משום דחשיב כאילו ניכר אמאי אומר ליה הרי שלך לפניך גזל הוא וממונא מעליא בעי לשלומי כי אין זה ממון שגזל כיון שחשוב כאילו ההיזק ניכר בו שאין לך שינוי גדול מזה אילו היה ניכר ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמר דין אם יחזירנו שומר לבעלים לא יפטר בכך כיון דמזיק ע"י פשיעת שומר ונפל ברשות ניזק להחליט לו מיד לר"ע להשתעבד בו ולרבי ישמעאל לגבות מגופו והוה ליה היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו שיכול לומר בשור שהרג אפילו לאחר גמר דין לר' יעקב ולרבנן קודם גמר דין ובחמץ לכ"ע:

2 בבא קמא פתח ↗

מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ מוּתָּר, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לְבֵית בְּעָלָיו – מוּחְזָר. מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ – מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לְבֵית בְּעָלָיו – אֵינוֹ מוּחְזָר. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ – הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו, מוּחְזָר. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אוֹמְרִין בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״, וְרַבִּי יַעֲקֹב סָבַר: אוֹמְרִין בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״? אָמַר רַבָּה: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אוֹמְרִין בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״, דְּאִם כֵּן – נִפְלוֹג לְעִנְיַן חָמֵץ בַּפֶּסַח. אֶלָּא הָכָא, בְּגוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בְּפָנָיו; דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אַהְדַּרְתֵּיהּ נִיהֲלִי – הֲוָה מַעְרֵקְנָא לֵיהּ לְאַגְמָא, הַשְׁתָּא – אַתְפַּשְׂתֵּיהּ לְתוֹרַאי בִּידָא דְּלָא יָכֵילְנָא לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ. וְרַבִּי יַעֲקֹב סָבַר: גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – דְּאָמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף מִיגְמָר הֲווֹ גָּמְרִי לֵיהּ לְדִינָא. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ – כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר; מָה בְּעָלִים בִּפְנֵיהֶם, אַף שׁוֹר בְּפָנָיו. וְרַבִּי יַעֲקֹב – בִּשְׁלָמָא בְּעָלִים, בְּנֵי טַעֲנָה נִינְהוּ; אֶלָּא שׁוֹר, בַּר טַעַנְתָּא הוּא? מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, וְאֵלּוּ הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. הָרְגוּ תַּמִּין – נֶהֱרָגִין, וּפְטוּרִין מִן הַכּוֹפֶר. מוּעָדִין – נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר. וְחַיָּיבִין לְהַחֲזִיר דְּמֵי שׁוֹר לִבְעָלָיו, חוּץ מִשּׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרִי: הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּנַטְרֵיהּ – אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי לִיפַּטְרוּ! וְאִי דְּלָא נַטְרֵיהּ – אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נִיחַיַּיב! אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּנַטְרֵיהּ שְׁמִירָה פְּחוּתָה, וְלָא נַטְרֵיהּ שְׁמִירָה מְעוּלָּה. שׁוֹמֵר חִנָּם – כָּלְתָה לוֹ שְׁמִירָתוֹ, הָנָךְ – לָא כָּלְתָה שְׁמִירָתָן. אָמְרִי: כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר,

2 חולין פתח ↗

אֲבָל זֶבַח לָא. וְאִי אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מַאי אִרְיָא חַטַּאת הָעוֹף? אֲפִילּוּ חַטַּאת בְּהֵמָה נָמֵי, כֵּיוָן דְּקַנְיָא לֵיהּ לְכַפָּרָה כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא.

3 בבא קמא פתח ↗

3 גיטין פתח ↗

וְאִידַּךְ, כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה – דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְּׁעַת הַגְבָּהָה הוּא דִּקְנָה; מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הָוֵי עַד שְׁעַת נִיסּוּךְ.

4 בבא קמא פתח ↗

5 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

ר' נחמן ור' יוחנן אמרי פטור - בבבא קמא דף קיח. ושם ובפ"ק דכתובות דף יב: ושם פי' בקונטרס פטור היינו קודם שניתקנה שבועת היסת אבל אחר שניתקנה שבועת היסת חייב לישבע שאינו יודע דאל"כ כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור מכלום:

6 בבא קמא פתח ↗

7 בבא קמא פתח ↗

7 חולין פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

אומר ברכו והברכות בקול רם והאומרם בלחש טועה ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם: הגה כדי שישמעו העם ויענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד טור ואם לא שמעו הצבור את המברך אף על פי ששמעו החזן עונה לא יענו עמו אלא עונין אמן על דברי החזן ב"י בשם הר"י ואורחת חיים וכל בו:

9 גיטין פתח ↗

אָמַר חִזְקִיָּה: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.

10 בבא קמא פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״אָמֵן״ – בּוֹ שְׁבוּעָה, בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים.

11 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

שְׁתֵּי שָׂדוֹת מָכַרְתָּ לִי לֹא מָכַרְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת. שְׁנֵי עֲבָדִים אוֹ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שְׁטָר אֶחָד אוֹ עֶבֶד אֶחָד. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְכֵן אִם טָעַן וְאָמַר חָצֵר זוֹ אוֹ עֶבֶד זֶה אוֹ שְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ שֶׁלִּי הוּא וְאַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי וְהַנִּטְעָן אוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. בֵּין שֶׁהֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵד אֶחָד בֵּין שֶׁלֹּא הֵבִיא. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. וְכֵן הַחוֹפֵר בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וְהִפְסידוּה והרי הוּא חיּב לְשַׁלֵּם בֵּין שֶׁטְּעָנוֹ שֶׁחָפַר וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַרְתִּי אוֹ שֶׁטְּעָנוֹ שֶׁחָפַר שְׁתֵּי מְעָרוֹת וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַרְתִּי אֶלָּא אַחַת אוֹ שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁחָפַר וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַרְתִּי כְּלוּם. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הַכּל:

12 רש"י על בבא קמא פתח ↗

ומנסך - יין לע"ז ובמס' גיטין דף נב: מפרש אמאי לא קם ליה בדרבה מיניה. מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא ואפ"ה הוו אבות שבכלל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה ויקרא כ״ד:י״ח מכה נפש בהמה ישלמנה ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו:

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמֵי, לִיתְנֵי: חוּץ מִשּׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׂוֹכֵר! וְאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר דָּמֵי – נִיתְנֵי: ״חוּץ מִשּׁוֹמֵר חִנָּם, וְכוּלָּן בְּמוּעָדִין פְּטוּרִין לְעִנְיַן כּוֹפֶר״! אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: הָא מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין; וּלְעִנְיַן שׂוֹכֵר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר דָּמֵי. אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי מֵאִיר – וְכִדְמַחְלִיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָסַר שׁוֹרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם, הִזִּיק – חַיָּיב, הוּזַּק – פָּטוּר. אָמְרִי: הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ שְׁמִירַת נְזָקָיו – אֲפִילּוּ הוּזַּק נָמֵי לִיחַיֵּיב! וְאִי דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ שְׁמִירַת נְזָקָיו – אֲפִילּוּ הִזִּיק נָמֵי לִיפְּטַר! אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת נְזָקָיו, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִכִּיר בּוֹ שֶׁהוּא נַגְחָן. וּסְתָמָא דְּמִילְּתָא, דְּלָא אָזֵיל אִיהוּ וּמַזִּיק אַחֲרִינֵי – קַבֵּיל עֲלֵיהּ, דְּאָתֵי אַחֲרִינֵי וּמַזְּקִי לֵיהּ לְדִידֵיהּ – לָא אַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ. מַתְנִי׳ קְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק – אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם חַיָּיב, וּמוּעָד פָּטוּר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו״ – וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים – לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי; וְאָמַר רַחֲמָנָא תָּם נִיחַיַּיב – דְּנִיבְעֵי לֵיהּ שְׁמִירָה פְּחוּתָה, הֲדַר אָמַר רַחֲמָנָא ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״ גַּבֵּי מוּעָד – דְּנִבְעֵי לֵיהּ שְׁמִירָה מְעוּלָּה; וְיָלֵיף נְגִיחָה לְתָם – נְגִיחָה לְמוּעָד. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים – בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי; אָמַר רַחֲמָנָא תָּם נְשַׁלֵּם, דְּנִיבְעֵי לֵיהּ שְׁמִירָה מְעוּלָּה; הֲדַר אָמַר רַחֲמָנָא ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״ גַּבֵּי מוּעָד – דְּנַעֲבֵיד לֵיהּ שְׁמִירָה מְעוּלָּה. הָוֵי רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי, וְאֵין רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט – מִיעֵט הַכָּתוּב לִשְׁמִירָה מְעוּלָּה. וְכִי תֵּימָא: נְגִיחָה לְתָם נְגִיחָה לְמוּעָד – הָא מִיעֵט רַחֲמָנָא ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״ – לָזֶה, וְלֹא לְאַחֵר. וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְלֹא יִשְׁמוֹר״, מַאי ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״? לָזֶה וְלֹא לְאַחֵר. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד שֶׁשְּׁמָרוֹ שְׁמִירָה פְּחוּתָה – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מוּעָד – בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה סַגִּי לֵיהּ, וְיָלֵיף נְגִיחָה לְתָם וּנְגִיחָה לְמוּעָד. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לָא פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא צַד הַעֲדָאָה שֶׁבּוֹ, אֲבָל צַד תַּמּוּת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אָמַר רַב: מוּעָד לְקֶרֶן יָמִין – אֵינוֹ מוּעָד לְקֶרֶן שְׂמֹאל. אָמְרִי: אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְרַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, שְׁמִירָה מְעוּלָּה בָּעֵי! אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִרְיָא קֶרֶן שְׂמֹאל? אֲפִילּוּ בְּיָמִין נָמֵי – אִית בֵּיהּ צַד תַּמּוּת, וְאִית בֵּיהּ צַד מוּעָדֻת! אָמְרִי: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְלָא סְבִירָא לֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה; וְהָכִי קָאָמַר: כִּי הַאי גַוְונָא הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ צַד תַּמּוּת וּמוּעָדֻת,

15 תוספות על בבא קמא פתח ↗

וליחייב בעל הגחלת - פירוש גם בעל הגחלת ולא שיפטר בעל הכלב לגמרי כדפ"ל דף כב. ד"ה ואי גבי חנוני אמאי חייב ועוד אי בשלא שמר גחלתו ומפטר בעל הכלב אמאי קאמר לעיל בבא קמא יט: מתני' באדייה אדויי ודרב הונא בעלמא איתמר לימא דרב הונא קאי אמתני' קשרו אדם חייב הקושר נ"ש ובעל התרנגול פטור כמו הכא דפטור בעל הכלב אלא ודאי בשלא שימר גחלתו חייב נמי בעל הכלב ולכך לא מיתוקמא דרב הונא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע דחייב הכל הקושר ובעל התרנגול יש לו להתחייב כמו כן:

16 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אלא טעמא דר"א כדתניא. תימה מהאי טעמא נמי לא תסגי בור בכסוי משום דרבי נתן וי"ל דבור אית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי משור נגחן ועי"ל דמעיקרא ודאי ס"ד דר"א לענין תשלומין קאמר אבל השתא דמסקינן טעמא כדר' נתן לאו לענין תשלומין איירי אלא לגבי איסור בעלמא דאסור לקיימו ואיכא למימר דגבי בור נמי איכא אבל מודה שאם שמרו שמירה מעולה והזיק פטור מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגיא מדאוסר לקיימו ולהכי אמר לעיל בבא קמא דף מה: הא מני ר"א היא:

17 רש"י על בבא קמא פתח ↗

שלא יגדל אדם כו' - הכי נמי האי לא ישמרנו לא יקיימנו הוא:

18 תוספות פתח ↗

לא פטר ר"י אלא צד העדאה שבו - מסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטר אפילו מח"נ בשמירה פחותה וא"ת התינח לחומרא דאית לן למימר צד תמות במקומה עומדת מסברא כדפרישית אלא לקולא דאין משתלם אלא מגופו. ואין מעמידין אפוטרופוס מנלן וי"ל הואיל דצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא ה"ה לקולא ומיהו ליפטר בהודאתו למ"ד פלגא נזקא קנסא לא אמרינן במקומה עומדת דכיון דאייעד לאו קנסא הוא:

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 רש"י על בבא קמא פתח ↗

אלא אליבא דר"י - ואשמועינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין שהועד לה פטור דמועד בשמירה פחותה סגיא ליה ואם נגח בשמאל חייב דתם לא אמעיט לשמירה פחותה:

25 בבא קמא פתח ↗

1 תוס' ד"ה השתא. ז"ל ונראה לר"י דבתפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר כו' ור' יעקב לא חשיב היזק ניכר מה שנופל ליד ב"ד וגמרו את דינו כיון שאפילו לא בא לידם היו גומרין את דינו ונמצא שאינו מפסיד ע"י שבא לידם אלא כאילו גמרו דינו שלא בפניו חשיב לפי שגם אז היה נאסר והוי היזק שאינו ניכר ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח כו' עכ"ל. בביאור דברי הר"י נראה שהמחלוקת אם גומרים את דינו של שור דוקא בפניו או אפילו שלא בפניו תלויה ביחס שבין גמר הדין לחיוב מיתת השור. דהיינו אם גומרים את דין השור דוקא בפניו אזי חיוב השור דומה לחיוב הרוצח, וחיוב מיתת השור חל מכח הב"ד, דהב"ד מחייבים אותו. מאידך אם גומרים את דין השור אף שלא בפניו אזי אין הב"ד מחייבים אותו, אלא רק מבררים וגומרים את דינו, וממילא השור חייב מיתה מן השמים. ויוצא שאינו דומה שור שהמית לרוצח כי בשור אין הב"ד מחייבים אותו ואילו באדם הרוצח הב"ד מחייבים אותו מיתה. ונ"מ אם גמר הדין מקרי היזק ניכר או לא. דנראה שחלות איסור נחשבת להיזק ניכר אם ע"פ דין החלות תלויה בבני אדם וחלה מכחם. ולכן כשהב"ד מחייבים ואוסרים את השור ההיזק נחשב להיזק ניכר, ואילו אם האיסור חל מן השמים הריהו היזק שאינו ניכר. המטמא טהרותיו של חבירו הוי היזק שאינו ניכר גיטין נב ב כי טומאה אינה חלה מכח האדם הטמא אלא שחלה טומאה מן השמים מחמת נגיעת הטהרות באדם שהוא טמא. ויסוד דין טומאה אינה תלויה בגברא אלא בחפצא, שהטומאה חלה מפני הנגיעה בחפצא של טומאה. משא"כ שור הנסקל אליבא דמ"ד שגומרים דינו דוקא בפניו שהב"ד מחייבים ואוסרים את השור, וחלות דין השור תלוי בבני אדם דהיינו בגברא של הדיינים האוסרים, ומשום כך ע"פ דין הו"ל היזק ניכר.

2 אלא דלפי"ז צ"ע ממנסך גיטין דף נב: המהווה היזק שאינו ניכר, דלכאורה הגברא שניסך הוא דהוי האוסר של היין ולא שמים, וכדמוכח מהגמרא בחולין דף מא שקבעה שביין נסך חל הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי הגברא המנסך אוסר בתורת בעלים, ויוצא דהו"ל איסור שחל ע"י הגברא ולא ממילא מן שמים, וא"כ צ"ע למה הוי מנסך היזק שאינו ניכר ואיננו היזק ניכר.

3 ברם יעויין ברמב"ם פ"ז מהל' חובל ומזיק הל"א - ב' שכ' וז"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה, אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן. כיצד הרי שטימא אוכלין טהורים של חבירו או שדמע לו פירות או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל כו' עכ"ל. וע"ע ברמב"ם שם ה"ו שכתב וז"ל המנסך יין חבירו לע"ז וכו' ואם היה לו בו שותפות או שהיה משומד וכו' הרי זה אוסר היין וחייב לשלם, והאיך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך עכ"ל. וק' לכאורה מהא דאמרי' בגיטין נב: דלמ"ד דמשעת הגבהת היין הוא דקנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך פירוש דין המתני' שם דהמנסך היזק שאינו ניכר הוא דניסך יין חבירו בידיו. וא"כ קשה אמאי לא הכניס הרמב"ם דין דהמנסך בידיו לעיל בה"ב עם שאר דיני המשנה דהיזק שאינו ניכר, ולמה מנה שם רק את המערב טיפת יין נסך בתוך יין חבירו ולא את המנסך ממש. ועוד קשה דהו"ל לרמב"ם לפרש דהמנסך בידיו חייב רק במזיד ובשוגג פטור כדין היזק שאינו ניכר דעלמא. ונראה שהרמב"ם סובר שהמנסך יין חבירו בידיו חייב מדאורייתא מדין היזק ניכר ושלא כהסוגיא בגיטין. ובביאור שיטתו נראה שהרמב"ם סובר כי הגברא המנסך אוסר בידיים את היין ולכן הו"ל היזק ניכר, ואינו דומה למטמא שהטומאה חלה מעצמה מן שמים ובכן הו"ל היזק שאינו ניכר. ודוקא עירוב יין נסך ביין חבירו מהווה היזק שאינו ניכר כי אין הגברא המערב אוסר את היין אלא התערובת שבחפצא גורמת שהאיסור יחול מעצמו משמים, ולפיכך הו"ל היזק שאינו ניכר.

4 ברם לפי"ז יש לעיין במפגל שהרמב"ם כללו בהלכות היזק שאינו ניכר שם הל"ד, ולכאורה הכהן המפגל הוי האוסר של הפיגול כמו המנסך יין חבירו, וצ"ע א"כ למה כלל הרמב"ם את המפגל בהיזק שאינו ניכר.

5 וכדי לתרץ את קושייתנו נראה דעלינו לעיין במש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ הל"א וז"ל כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב, מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואעפ"כ אינו לוקה שאין המחשבה מעשה עכ"ל. וקשה, למה אין בו מעשה, הלא בדיבורא קא עביד מעשה כי הקרבן נפסל, והרי הרמב"ם פסק כר' יוחנן עיין בב"מ דף צ: ובתוס' שם ד"ה ר' יוחנן שאם חסמה בקול חייב ולוקה מכיון דבדיבורא קא עביד מעשה רמב"ם פי"ג מהל' שכירות הל"ב ומ"ש במפגל שפסק שאינו לוקה דהוי ליה לאו שאין בו מעשה.

6 ונראה שהרמב"ם סובר שבחסמה בקול הגברא עצמו ובכחו חסם את הבהמה ועבר על לאו שיש בו מעשה. מאידך המפגל בקול אינו פוסל את הקרבן בעצמו באופן ישיר, אלא שמאחר שיש מחשבה שאינה נכונה הקרבן נפסל ממילא ובחלות פסול שחלה משמים. והנה הרמב"ם אף השווה את המפגל למטיל מום בקדשים, וגם במטיל מום בקדשים אין המעשה של עשיית המום פוסל אלא עצם המציאות של המום בקרבן פוסלת. ולא אמרינן לרמב"ם בדיבורא קא עביד מעשה אלא כשדיבורו פוסל באופן ישיר ולא במקום דהוי גורם צדדי לפסול שחל ממילא משמים.

7 ועיין במסכת נדרים דף לז. שהגמ' הקשה היאך כהן מפגל הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ותירץ דכתיב לא יחשב לו מכל מקום, כלומר מכיון דיש מחשבה שאינה נכונה ממילא נפסל הקרבן בלי שהבעלים יפסלו אותו באופן ישיר. ואילו בנוגע למנסך אומרת הגמרא בחולין דף מא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהל' מזיק הל"ו. ובביאור החילוק י"ל שבמנסך הגברא שניסך אוסר את היין וחלות האיסור חלה מכח הבעלים האוסרים, ולפיכך חל בו דין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. משא"כ במפגל שאין לכהן המחשב דין של בעלים האוסרים את הפיגול אלא שהפיגול חל מעצמו משמים, ועקב כך לא חל בו דין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכל כהן יכול לפגל.

8 ולפי"ז יש ליישב מה שהקשינו על הרמב"ם מ"ש המפגל שחשוב היזק שאינו ניכר מהמנסך שחשוב היזק ניכר, כי המפגל אינו אוסר באופן ישיר ולכן הוי היזק שאינו ניכר, ואילו המנסך אוסר באופן ישיר ולכן הוי היזק ניכר.

9 אמנם כל זה לכאורה נכון אליבא דהרמב"ם. מאידך כל הראשונים האחרים חולקים עליו וסוברים שמנסך הוי היזק שאינו ניכר וכדפשטות הגמרא בגיטין, וא"כ הדרא קושיין לדוכתה, מ"ש המנסך המהווה היזק שאינו ניכר משור הנסקל אליבא דמ"ד גומרים את דינו רק בפניו שפירש הר"י שמהווה היזק ניכר. ואולי סובר הר"י שאם גומרים את דין השור דוקא בפניו, שם נידון חל בשור כמו שחל באדם הנידון, משא"כ אם גומרים את דין השור שלא בפניו שאין השור נקרא בשם נידון, וחלות שם נידון בב"ד קובע את ההיזק להיזק ניכר, וצ"ע בזה.

10 בא"ד. וכן משמע בהנזקין גיטין נג ב דבהיזק ניכר אין יכול לומר הרי שלך לפניך דפריך בגמ' ממתני' דגזל מטבע ונפסל וכו' עכ"ל. צ"ע בקושית הגמרא בגיטין, דלכאורה היזק שאינו ניכר שמיה היזק קובע רק שהמזיק חייב לשלם בעד הפסד ממון חבירו, ואילו בנוגע להשבת גזילה מאחר שהחפצא לא נשתנה בדיני שינוי למה לא יוכל הגזלן לומר לנגזל הרי שלך לפניך ולקיים מצות השבה. ונראה דמוכרח מכאן דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק חל שינוי בגוף החפצא, וחפץ שהוא ניזק בהיזק שאינו ניכר הואיל ואינו אותו החפץ שהיה לפני ההיזק ונשתנה מכעין שגזל לכן אינו ראוי להשבה. דין היזק שאינו ניכר שמיה היזק נוגע גם לדין השבת גזילה כמו שנוגע לדיני מזיק.

11 ומכאן ראייה ליסוד הגר"ח זצ"ל שהחיוב של מזיק ממון חבירו אינו תלוי רק בהפסד ממון בלבד כי אם גם בהשחתת החפץ הניזק, דהמזיק חייב לשלם דמים תחת החפץ שהשחית. ובכך הסביר הגר"ח זצ"ל את פסק הרמב"ם פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב שהמודה במקצת נזק קרקע פטור משבועה משום שדמי קרקע כקרקע דמיין. והביאור בזה הוא שעיקר החיוב של מזיק הוא להחזיר את החפצא הניזק למצבו הראשון כפי שהיה קודם שהוזק והושחת. הדמים הם חליפי החפצא, ולכן דמי נזק קרקע כקרקע מפני שהדמים באים תחת הקרקע שחייב להחזירה מעיקרא דדינא. ומבואר שרק אם גוף החפצא השתנה והוזק חייב המזיק לשלם ולא כשאין שינוי בחפצא אלא שנפחתו דמיו. ובהתאם לכך סוברת הגמרא בגיטין שאם היזק שאינו ניכר שמיה היזק החפצא שהוזק ע"י חלות איסור ופסול נשתנה ונעשה לחפץ אחר ועקב השינוי שבחפצא חייב המזיק לשלם. וה"ה שחל שינוי בחפצא לענין גזילה ומשנפסל החפצא ונאסר בהיזק שאינו ניכר ונשתנה תו אינו ראוי להשבת גזילה.

12 ובכך מוסברים דברי רש"י לעיל דף ד: ד"ה ומנסך שכ' שהמערב יין נסך ביין חבירו פטור וז"ל דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבן ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל. וצ"ע למה יפטר הרי בעלי היין יכולים למוכרו רק לגוי ולא ליהודי, היין נפחת מדמיו והניזק הפסיד, ולמה לא ישלם המערב על שגרם הפסד ממון לניזק בשווי יינו.

13 וי"ל דבשלמא במנסך יין נסך חל שם פסול ואיסור בגופו של היין שבכך השתנה עצם החפצא של היין, ולפיכך יש נזק המחייב בתשלומין. ואילו במערב יי"נ ביין חבירו לא חל שם פסול ואיסור בגוף היין של היתר, אלא שבגלל התערובת של יין נסך א"א ליהודי לשתות את היין של היתר וממילא הבעלים הפסידו ממון. ברם מאחר שלא חל איסור ושינוי בגופו של היין ליכא חלות נזק המחייב בתשלומין.

14 משנה. אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר"מ. מבואר בגמ' שר"מ "יליף נגיחה לתם נגיחה למועד". ר"ל, שתם ומועד מהווים אותה חלות שם מזיק דקרן ובהתאם לכך השוותם הכתוב לדיני שמירה.

15 שם. ר"י אמר תם חייב ומועד פטור. לכאורה איפכא מסתברא. ובשיטה מקובצת הובא בשם המאירי וז"ל ונ"ל הטעם הואיל וקול יש לו על הבריות ראויית להשמר עכ"ל, כלומר, שעל הניזק לשמור את עצמו ביותר משור מועד ולכן במועד מקילים בחובת שמירת בעליו. ולכאורה נימוקו מתנגד למה שכתבו התוס' בדף כג. ד"ה וליחייב וז"ל דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק כו' עכ"ל. ואליבא דהתוס' צ"ל שגזיה"כ היא בלי טעם.

16 שם. ר"א אומר אין לו שמירה אלא סכין. יעויין בתוס' לקמן דף מו. ד"ה אלא טעמא וכו' שדנו אליבא דר"א כשלא הרגיהו בסכין אם מחייבים את בעלים לשלם או שעברו על איסור ד"לא תשים דמים בביתך" אבל פטורים מלשלם. ומסתבר ש"ולא ישמרנו" חל בכל נזקי ממון ואילו הלאו ד"לא תשים דמים בביתך" חל רק בנוגע לחיי בני אדם. ויעויין למעלה ברא"ש פ"ק סוף סי' כ' שמסתפק אם משמתינן עבור שור המועד לבהמה או לא משמתינן כיון דאם הזיק משלם נזק שלם מן העלייה. ומשמע דאיסור ד"לא תשים" אינו חל בנוגע לנזקי ממון ושחל דוקא בנוגע לשור המסכן את חיי האדם. ואילו בציור שבגמרא שם דף טו: בכלבא דאכל אימרי רברבי חל לאו ד"ולא תשים" כי שינויו גדול משינוי דקרן דעלמא שהוא נלחם עם מי שגדול ממנו ועלול הוא להתגרות עם בני אדם ולסכן את חייהם.

17 לאור האמור לפי הדיעה השניה שבתוס' שר"א איננו מחייב ממון אלא עוברים על איסור, ר"א מבחין בין האיסור ד"ולא ישמרנו" לבין האיסור ד"ולא תשים דמים בביתך". הלאו ד"ולא ישמרנו" מחייב בשמירה וכשהבעלים קיימו את חיובם לשמור מסתלקים הם לגמרי מהאיסור ד"ולא ישמרנו". לעומת זאת סובר ר"א שהבעלים יעברו עכ"פ באיסור ד"ולא תשים דמים בביתך" כי כשהשור ברשותם חל האיסור ד"ולא תשים" אפילו באופן ששמרו הבעלים שמירה מעולה והיו אנוסים.

18 תוס' ד"ה לא פטר. ז"ל וא"ת התינח לחומרא כו' עכ"ל. ר"ל שהשם מועד חל על המזיק והשם של תם פקע, אך מסתבר להחמיר בנוגע לחובת שמירה שחייב עכ"פ לשמור שמירה מעולה בנוגע לח"נ, שלא יחול שם מועד להקל עליו אלא להחמיר עליו, ומשו"ה קשה למה נשארו הקולות של מגופו ודין אפוטרופוס.

19 בא"ד. וי"ל הואיל דצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא ה"ה לקולא עכ"ל. ר"ל שהשם של תם לא פקע והשם של מועד חל רק בנוגע לח"נ הנוסף, אולם באשר לח"נ הראשון נשארת חלות השם של תם ולכן נשארים כל דיני תם כגון שמירה מעולה, מגופו, ודין אפוטרופוס.

20 בא"ד. מיהו ליפטר בהודאתו כו' דכיון דאייעד לאו קנסא הוא עכ"ל. ביאור דבריהם: שאר דיני התם הנ"ל שמירה מעולה, מגופו, ואפוטרופוס תלויים בחלות שם תם שעמדה במקומה. ואילו דין קנס אינו תלוי בשם תם שבשור אלא במה שאין דרכו להזיק. ומאחר שהשור אייעד ודרכו להזיק אף מצד שם תם שבו אינו משלם בתורת קנס אלא בתורת ממון.

21 פסקי הרמב"ם:

22 הרמב"ם פ"ז מהל' נ"מ הל"א פסק כר"י שאם שמרו כראוי ויצא והזיק התם משלם ח"נ והמועד פטור. ואף פסק שמועד ששמרו שמירה פחותה פטור לגמרי ואין אומרים צד תמות במקומה עומדת - שלא כראב"א. עכ"ז פסק שם הל"ב וז"ל היה מועד לקרן ימין ואינו מועד לקרן שמאל ויצא אחר ששמרו כראוי ונגח בין בקרן ימין בין בשמאל משלם חצי נזק עכ"ל. ויפלא שאם נגח בימין ושמרו כראוי למה ישלם ח"נ והרי מועד פטור בשמירה כראוי וכדפסק שם בהל"א.

23 ונראה שהרמב"ם סובר שכשהשור הוא מועד לקרן ימין ותם לקרן שמאל חייבים הבעלים לשומרו שמירה מעולה מחמת השם תם שיש לקרן שמאל. אמנם חובת שמירה מעולה חלה על כל השור לשומרו שמירה מעולה כתם בין אם יגח בשמאלו או בימינו, וכשלא קיים חובת שמירה מעולה והזיק השור בימינו חייב לשלם ח"נ. וחידש הרמב"ם ששיעור התשלומין - אם הוא ח"נ או נ"ש - אינו תלוי במעשה הנזק אלא באי - קיום השמירה. לכן אע"פ שמעשה הנזק נעשה ע"י הקרן הימין שבחלות שם הוא מועד עכ"ז משלם רק ח"נ כי ביטול השמירה הוא ביטול חובת שמירה דתם.

24 ברם ברש"י דף מה: ד"ה אלא אליבא דר"י העלה שאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בימין שהוא פטור לגמרי. ונראה שהוא סובר שאם יזיק השור בימין אגלאי מילתא למפרע שלא היה חייב בשמירה מעולה שהרי הזיק בקרן הימין שהוא מועד לו ומחייב רק שמירה פחותה, ולכן פטור לגמרי. אך הרמב"ם שלל סברת אגלאי מילתא למפרע ולדעתו אף הקרן הימין נתחייב בשמירה מעולה כי חובת שמירה מעולה חלה מחמת הקרן השמאלי על כל השור כולל הקרן הימין ואין להבחין בין קרן לקרן.

25 סליק פרק שור שנגח ד' וה'

2 גיטין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמְטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּעַ, וְהַמְנַסֵּךְ; בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב.

3 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנָּה הַדָּבָר וְלֹא נִפְסְדָה צוּרָתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָמְרוּ הוֹאִיל וְהִפְחִית דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה חַיָּב וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְחִית מִדְּמֵיהֶן: כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁטִּמֵּא אֳכָלִין טְהוֹרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁדִּמֵּעַ לוֹ פֵּרוֹת אוֹ עֵרֵב לוֹ טִפַּת יֵין נֶסֶךְ בְּתוֹךְ יֵינוֹ שֶׁהֲרֵי אָסַר עָלָיו הַכּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שָׁמִין מַה שֶּׁהִפְסִיד וּמְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּזִּיקִין:

7 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הַמְנַסֵּךְ יֵין חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה לֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת. אוֹ שֶׁהָיָה מוּמָר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם. אוֹ שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל הַהַתְרָאָה שֶׁהֲרֵי הוּא מוּמָר. הֲרֵי זֶה אוֹסֵר הַיַּיִן וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהֵיאַךְ יִתְחַיֵּב זֶה לְשַׁלֵּם וַהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיְּנַסֵּךְ:

7 נדרים פתח ↗

הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר, עַל הַמִּקְרָא שְׁרֵי לְמִשְׁקַל, עַל הַמִּדְרָשׁ לָא שְׁרֵי לְמִשְׁקַל. מַאי שְׁנָא מִדְרָשׁ דְּלָא — דִּכְתִיב: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״, וּכְתִיב: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם נָמֵי בְּחִנָּם. מִקְרָא נָמֵי בְּחִנָּם! רַב אָמַר: שְׂכַר שִׁימּוּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים. תְּנַן: לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים — הַיְינוּ דְּלָא יְלַמְּדֶנּוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר שִׁימּוּר — גָּדוֹל בַּר שִׁימּוּר הוּא? בְּקָטָן קָתָנֵי. אִי בְּקָטָן, אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו מִקְרָא, קָטָן בַּר בָּנִים הוּא?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא — בְּקָטָן, אִם הָיָה גָּדוֹל — מְלַמְּדוֹ לוֹ וּלְבָנָיו מִקְרָא. מֵיתִיבִי: תִּינוֹקוֹת לֹא קוֹרִין בַּתְּחִילָּה בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שׁוֹנִין בָּרִאשׁוֹן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים — הַיְינוּ דְּאֵין קוֹרִין בַּתְּחִילָּה בַּשַּׁבָּת. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר שִׁימּוּר, אַמַּאי אֵין קוֹרִין בַּתְּחִילָּה בַּשַּׁבָּת, וְאַמַּאי שׁוֹנִין בָּרִאשׁוֹן? הָא אִיכָּא שְׂכַר שִׁימּוּר דְּשַׁבָּת! וְלִיטַעְמָיךְ שְׂכַר פִּיסּוּק בְּשַׁבָּת מִי אָסוּר? הַבְלָעָה הִיא, וְהַבְלָעָה מִישְׁרֵא שְׁרֵי. דְּתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר אֶת הַתִּינוֹק, לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה, לִשְׁמוֹר אֶת הַזְּרָעִים — אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת. לְפִיכָךְ

9 בבא קמא פתח ↗

10 גיטין פתח ↗

מֵתִיב רַב פָּפָּא: גָּזַל מַטְבֵּעַ, וְנִפְסַל; תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת; חָמֵץ, וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח; אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.

11 בבא קמא פתח ↗

11 גיטין פתח ↗

22 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שׁוֹר שֶׁקְּשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי וְיָצָא וְהִזִּיק. אִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. וְאִם הָיָה מוּעָד פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לו "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ" הָא אִם שְׁמָרוֹ פָּטוּר וְשָׁמוּר הוּא זֶה. וְכֵן אִם הִזִּיק בְּדָבָר שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מִתְּחִלָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל דְּבָרִים הָרְאוּיִים לוֹ אוֹ שָׁבַר בְּרַגְלָיו בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

« רשימות שיעורים על בבא קמא ל״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא נ״ה ×¢×´×‘ »