רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ו

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ז ×¢×´× »

1 תוספות על בבא קמא פתח ↗

איתיביה רב אחא בר מניומי - פי' בקונט' דלא פריך אלא מרישא והעדים מעידין כו' ולא מסיפא ואין נראה דהא רבא מקשה לקמן בהדיא מהודה דאכתי לא מחלק בין הודה לעדות עד דמתרץ לקמן הכי וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי פשיטא דלא אמר בטוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים שיהא פטור דא"כ לא משכחת כפל . דכתיב באורייתא אבל בהודה ס"ד דרב פוטר ואע"ג דבשבועה והודאה כתיב חומש רב הוה מוקי לקרא בקפץ ונשבע דחומש ואשם מחייב אף אשבועת עצמו אבל בנשבע ע"פ ב"ד והודה בעי למימר רב דפטור דאשבועת ב"ד כתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

2 בבא קמא פתח ↗

בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת. וְהָאָמַר אִילְפָא: שְׁבוּעָה קוֹנָה: שְׁבוּעָה הִיא דְּקָנְיָא, אֲבָל כְּפִירָה לָא קָנְיָא! הָכָא נָמֵי – דְּקָיְימָא בַּאֲגַם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שְׁבוּעָה קוֹנָה״ – כִּדְרַב הוּנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״; וְנִשְׁבַּע, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ הַבְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן. גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״; וְנִשְׁבַּע, וּבָאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ בְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – בְּמִלְוָה, דִּלְהוֹצָאָה נִיתְּנָה; אֲבָל פִּקָּדוֹן – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָאֵי. וְהָאֱלֹהִים – אָמַר רַב אֲפִילּוּ בְּפִקָּדוֹן; דְּכִי כְּתִיב קְרָא – בְּפִקָּדוֹן כְּתִיב. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְרַב נַחְמָן: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם! אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּנִשְׁבַּע חוּץ לְבֵית דִּין. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי״? אָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוּץ לְבֵית דִּין, מִי אִיכָּא כֶּפֶל? אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא חוּץ לְבֵית דִּין, וְסֵיפָא בְּבֵית דִּין; מִיהוּ שִׁינּוּיָא דְּחִיקָא לָא מְשַׁנֵּינָא לָךְ. אִידֵּי וְאִידֵּי בְּבֵית דִּין – וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּקָפַץ, כָּאן בְּשֶׁלֹּא קָפַץ. אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי דְּרַב לָא סְבִירָא לָךְ, מַשְׁכּוֹנֵי נַפְשָׁךְ אַדְּרַב לְמָה לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: לְפָרוֹשַׁהּ לִדְרַב, דְּרַב הָכִי מְתָרֵץ לַהּ לְמַתְנִיתִין. וְהָא רַב קְרָא קָאָמַר! אָמְרִי: קְרָא לְ״כׇל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין״ הוּא דַּאֲתָא, ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, הוּא נִשְׁבָּע. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְכָפַר עָלָיו – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת! וְהָכָא, קָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״הִשְׁבִּיעַ עָלָיו״ קָתָנֵי; חוּץ לְבֵית דִּין לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״בִּפְנֵי בֵּית דִּין״ קָתָנֵי! הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ; לִצְדָדִין קָתָנֵי: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו – חוּץ לְבֵית דִּין, וּבְבֵית דִּין – קָפַץ. מֵתִיב רָבָא: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים – אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם; וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם. וְהָכָא חוּץ לְבֵית דִּין וְקָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״כֶּפֶל״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל הוֹדָה, לָא שְׁנָא טוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, וְלָא שְׁנָא טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – נָמֵי לָא אָמַר רַב, דְּהָא כְּתִיב ״וְהִתְוַדָּה״ – דְּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים נָמֵי לָא אָמַר רַב – דְּהָא כְּתִיב תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. כִּי קָאָמַר, כְּגוֹן שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, וְנִשְׁבַּע וְלֹא הוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים. אֲזַל רַב גַּמָּדָא, וְאַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא וּמָה רַב הַמְנוּנָא, תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב – וְיָדַע דְּאָמַר רַב הוֹדָה, וְקָמוֹתֵיב הוֹדָה; וְאַתְּ אָמְרַתְּ: הוֹדָה לָא אָמַר רַב?! אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי, רַב הַמְנוּנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ:

3 שבועות פתח ↗

וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא. הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – דְּהָא לָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ; וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – דְּהָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ.

3 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם הוֹדָה בּוֹ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ וְכָפַר. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע הוּא חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. שֶּׁבִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ וְאֶחָד שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר וְכָפַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכְּפִירָתוֹ אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ כַּעֲנִיַּת אָמֵן:

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִשְׁבַּע – כִּי אֲתוֹ עֵדִים מִיחַיַּיב, אַמְּטוּ לְהָכִי מְחַיְּיבִינַן לֵיהּ קׇרְבָּן אַשְּׁבוּעָה בָּתְרָיְיתָא, הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כִּי אֲתוֹ עֵדִים פָּטוּר, מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ אָתוּ סָהֲדִי וּמַסְהֲדִי בֵּיהּ – פָּטוּר, וַאֲנַן נֵיקוּ נִיחַיְּיבֵיהּ קׇרְבָּן אַשְּׁבוּעָה הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת?! הַשְׁתָּא מִיהַת לָא אוֹדִי! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. הוֹאִיל וְגַנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל – מָה גַּנָּב, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כֶּפֶל, טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; אַף טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מָה לְגַנָּב – שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, תֹּאמַר בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה?! אָמְרִי: הֶיקֵּישָׁא הִיא, וְאֵין מְשִׁיבִין עַל הֶיקֵּישָׁא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הַאי ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״, וְ״אִם לֹא יִמָּצֵא״ – תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב; מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמְרִי: ״גַּנָּב–הַגַּנָּב״. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ ״נִגְנַב״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהָא הָכָא, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה, וְקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל – אִין, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ נְבֵילָה. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ טְרֵיפָה! כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּבֶן פְּקוּעָה! כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ כְּגוֹן שֶׁעָמַד בַּדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״! דְּהָא אָמַר רָבָא: ״צֵא תֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּפַסְקֵיהּ לְמִילְּתֵיהּ, וְטָבַח וּמָכַר – הָוֵי גַּזְלָן, וְגַזְלָן לָא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְטָבַח וּמָכַר – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? כֹּל כַּמָּה דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא, אַכַּתִּי גַּנָּב הוּא. אָמְרִי: וְלִיטַעְמָיךְ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּשׁוּתָּף שֶׁטָּבַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵירוֹ! אֶלָּא חֲדָא מִתְּרֵי וּתְלָתָא נָקֵט. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בַּאֲבֵידָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר״. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ״ – אֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן, וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן; נְתָנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״ – עַד שֶׁתְּהֵא נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד. וְאִם אִיתָא, תֶּיהְוֵי נָמֵי כַּאֲבֵידָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן. אֲבָל כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל מַאי, הָכִי נָמֵי דִּמְשַׁלֵּם? אִי הָכִי, אַדִּתְנָא: עַד שֶׁתְּהֵא נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד, לִיתְנֵי: עַד שֶׁתְּהֵא אֲכִילָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד! אֲמַר לֵיהּ, תְּנִי: עַד שֶׁתְּהֵא אֲכִילָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד. רַב אָשֵׁי אָמַר: לָא דָּמֵי; אֲבֵידָה – קָא אָתְיָא מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת, וְהָא – לָא אָתְיָא מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בְּמִקְצָת וְיוֹדֶה בְּמִקְצָת. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי הוּא זֶה״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף – דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף:

6 בבא קמא פתח ↗

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

12 סוכה פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁתּוֹקֵף אֶת חֲבֵירוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִסּוּכָּתוֹ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אִי קַרְקַע נִגְזֶלֶת — סוּכָּה גְּזוּלָה הִיא. וְאִי נָמֵי קַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת — סוּכָּה שְׁאוּלָה הִיא.

13 שיטה מקובצת על כתובות פתח ↗

וז"ל שיטה ישנה וצריכא דאי אשמועינן שבת וכו'. הלכך גנב וטבח בשבת פטור אבל מחתרת דאיסור שעה אמינא דחייב ואם תאמר והא מתני' היא בא במחתרת ונטל כלומר ויצא פטור יש לומר רבא משום שבת נקט לה אי נמי משום קנס אבל התלמוד פירש דשבת ומחתרת לא נפקי מהדדי. והרא"ה ז"ל פירש אבל מחתרת דאיסור שעה אימא דגנב במחתרת וטבח חוץ המחתרת ליחייב דכי נפק ליה ממחתרת איחייב ליה בגניבה ולא נהירא שאין זה מפורש בדברי רבא ע"כ. משום דמחתרת זו היא התראתו דמידע ידיע דאדם בהול על ממונו ואם ימצאנו בע"ה יהרגנו. שיטה ישנה:ה"ג רש"י ז"ל היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור ול"נ ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה דאפילו טבחה בחול וליכא אלא חיוב קרן שהרי לא גנבה דשאולה היתה בידו. והרא"ה ז"ל גריס לה ומפרש כגון שטען השואל שהוא שומר וטוען טענת גנב ונשבע ואשתכח בתר הכי דשואל הוא דאילו בחול מחייב ד' וה' ובשבת פטור שאם אין גניבה וכו'. שיטה ישנה:וז"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת ב"ק פרק הגוזל ומאכיל היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור כלומר מן הקרן דקלב"מ דס"ל לרב פפא דשואל משעת שאלה איחייב במזונותיה אבל אינו חייב באונסיה עד שעה שנאנסה ויש גורסים כאן שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה כלומר אע"ג דחיוב טביחה ומכירה קנס הוא וחידוש הוא ובחידוש לא אמרינן אינו מת ומשלם מ"מ בקרן פטו' וכי מדלית ליה לקרן לא פש אלא תשלומי שלשה וארבעה ותשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' ורש"י ז"ל מחק גירסא זו שאין דין גנב אלא בטוען טענת גניבה ופוטר עצמו בטענה זו בש"ח אבל לא משכחת ליה בש"ש וכל שכן בשואל. והראב"ד ז"ל פירש כגון שטען לא שואל אני עליה אלא ש"ח ונגנבה ממני ואשתכח דאיהו טבחה בשבת ואפילו נודע שהוא שואל עליה ואילו טבחה בחול היה חייב בתשלומי ד' וה' הואיל והיה פוטר עצמו בטענת גנב וכשטבחה בשבת פטור מפני שלא נתחייב עד שעת טביחה וההיא שעתא קלב"מ. ע"כ:

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 שבועות פתח ↗

אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״, וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם.

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 תוספות על כתובות פתח ↗

הרי זו מקודשת ותנאו בטל - ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר קדושין דף סא. ושם ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב' דנזיר דף יא. ושם הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה וא"ת הא דתנן בפרק בתרא דמנחות דף קט. הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרש בגמרא היינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין אמר אם סגי בבית חוניו טרחנא פירוש הלכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או אם אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר אגלאי מלתא דלא הוי נזיר והיינו פירוש יצא כלומר שלא חלה עליו הנזירות והשתא אמאי והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין גילוח אלא במקדש ואר"י דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר קדושין דף יג: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו אבל קשה דלעניין נזקין וערכין נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל ב"ק דף צב. קרע את כסותי ושבר כדי על מנת לפטור פטור ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש גיטין פד. הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרינן טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא והא דתנן ביש נוחלין ב"ב דף קל. האומר פלוני יירש במקום שיש בת בתי תירש במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה התם היינו טעמא דאין יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש אבל במתנה יכול ליתן והא דמפרש התם בגמרא דף קכו: הכא מי מחל לרווחא דמלתא נקט וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים ב"מ דף צד. ושם מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ובקונטרס פירש שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא:

25 בבא קמא פתח ↗

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 בבא קמא פתח ↗

29 בבא קמא פתח ↗

30 בבא קמא פתח ↗

31 בבא קמא פתח ↗

32 בבא קמא פתח ↗

33 בבא קמא פתח ↗

33 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

קָטָן שֶׁהִפְקִיד בְּיַד גָּדוֹל אוֹ הִשְׁאִילוֹ הֲרֵי זֶה הַגָּדוֹל נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים לַקָּטָן. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין זֶה נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת הַקָּטָן כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת קָטָן שֶׁכָּל הַשּׁוֹמְרִין שְׁבוּעָתָן שְׁבוּעַת שֶׁמָּא הִיא:

34 בבא קמא פתח ↗

35 שבועות פתח ↗

מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה – פָּטוּר.

36 בבא קמא פתח ↗

37 בבא קמא פתח ↗

38 בבא קמא פתח ↗

39 בבא קמא פתח ↗

40 בבא קמא פתח ↗

41 בבא קמא פתח ↗

42 בבא קמא פתח ↗

43 בבא קמא פתח ↗

44 בבא קמא פתח ↗

45 בבא קמא פתח ↗

46 בבא קמא פתח ↗

47 בבא קמא פתח ↗

48 בבא קמא פתח ↗

49 בבא קמא פתח ↗

50 בבא קמא פתח ↗

51 בבא קמא פתח ↗

52 בבא קמא פתח ↗

53 בבא קמא פתח ↗

54 בבא קמא פתח ↗

55 בבא קמא פתח ↗

56 שבועות פתח ↗

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין. אַטּוּ בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן?! הָכִי קָאָמַר: וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנַת בָּרִי אֶלָּא בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא – הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין.

56 משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין פתח ↗

הַשֻׁתָּפִין כֻּלָּן וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין שֶׁמִּנּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בַּעְלָהּ חֶנְוָנִית וּבֶן הַבַּיִת. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם בְּטַעֲנַת סָפֵק שֶׁמָּא גָּזַל חֲבֵרוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ שֶׁמָּא לֹא דִּקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם. וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים שְׁבוּעָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ מוֹרִין לְעַצְמָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּקְּחוּ מִנִּכְסֵי בַּעַל הַמָּעוֹת רָאוּי הוּא לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְטוֹרְחִין. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֶׁחַיָּבִין שְׁבוּעָה בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּצֶדֶק וֶאֱמוּנָה: וְאֵין כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת סָפֵק עַד שֶׁיַּחְשֹׁד הַמַּשְׁבִּיעַ אוֹתָן בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין שֶׁל כֶּסֶף כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם חוֹשְׁדָן בְּפָחוֹת מִזֶּה אֵינָם נִשְׁבָּעִין:

57 בבא קמא פתח ↗

58 בבא קמא פתח ↗

59 בבא קמא פתח ↗

60 בבא קמא פתח ↗

61 בבא קמא פתח ↗

62 בבא קמא פתח ↗

63 בבא קמא פתח ↗

64 בבא קמא פתח ↗

64 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

שָׂכִיר הַבָּא לְהִשָּׁבַע אֵין מַחֲמִירִין עָלָיו וְאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו כְּלָל אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָטַל וְיִטּל. וּלְכָל הַנִּשְׁבָּעִין אֵין מְקִלִּין חוּץ מִן הַשָּׂכִיר שֶׁמְּקִלִּין עָלָיו וּפוֹתְחִין לוֹ תְּחִלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ אַל תְּצַעֵר עַצְמְךָ הִשָּׁבַע וְטל. אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרוֹ פְּרוּטָה אַחַת וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר נְתַתִּיהָ לֹא יִטּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע וְנוֹטֵל אֲפִלּוּ לֹא יִטְעֹן אֶלָּא פְּרוּטָה אַחַת לֹא יִטּל אוֹתָהּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה:

65 בבא קמא פתח ↗

66 בבא קמא פתח ↗

67 בבא קמא פתח ↗

68 בבא קמא פתח ↗

69 בבא קמא פתח ↗

70 בבא קמא פתח ↗

71 בבא קמא פתח ↗

72 בבא קמא פתח ↗

73 תוספות על בבא קמא פתח ↗

פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי - בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא"ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' צח: דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי"ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי לעיל בבא קמא ד' יא. ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע לעיל בבא קמא ד' לו: דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן:

74 בבא קמא פתח ↗

75 בבא קמא פתח ↗

76 בבא קמא פתח ↗

77 תוספות על בבא קמא פתח ↗

78 בבא קמא פתח ↗

79 בבא קמא פתח ↗

80 בבא קמא פתח ↗

81 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

כך תקנו משיכה בשומרים - לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמרינן פרק האומנין לעיל בבא מציעא דף פ: דהנח לפני שומר חנם והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד מאי פליגא דאמר הכא אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור והיינו דקאמר ופליגא דרב הונא:

82 בבא קמא פתח ↗

83 בבא קמא פתח ↗

84 בבא קמא פתח ↗

85 בבא קמא פתח ↗

86 בבא קמא פתח ↗

87 בבא קמא פתח ↗

1 גמ'. אמר רבא מסתברא מילתא דרב כו'. יש להסתפק בדין דרב דשבועה קניא האם סובר שחל פטור גמור או"ד שדין הוא בבי"ד, דמכיון שכבר קיבלו בי"ד את השבועה ופטרוהו שוב אינם נזקקים לגבותו בדין. ויתכן שזהו הביאור במה שאמר רבא דדינא דרב חל רק בשעבודים ולא בפקדון, דמכיון דהוי חלות דין פטור חל רק לפטור שעבודי חוב בלבד ולא לקנות דבר שבעין. אך לאמיתו של דבר רב אמר את דינו אף בפקדון, דהוי דין שבי"ד אינם נזקקים לדון דין זה פעם שנית, וא"כ מכיון דדין הוא בבי"ד לכן חל אף בפקדון. ועוד נ"מ לאם הנתבע חייב לשלם כשהודה מעצמו, ועיין בהמשך הסוגיא ובתוס' ד"ה איתיביה.

2 גמ'. כאן בקפץ. עיין בר"ן לפרק השולח דף יח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא ד"ה גרסינן בגמרא דף לה. המביא מחלוקת בין הראשונים אם מי שקפץ ונשבע בפני ב"ד דינו כנשבע שבועת הדיינים או לא. ר"ח הביא ראייה מסוגיין שקפץ ונשבע אינה שבוה"ד וז"ל ומוכח לה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא דף קו. א"ר הונא אמר רב כו' ומשנינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אלמא דשבועה בקפיצה לא חשיבא שבועה, עכ"ל. והר"ן כתב כנגדו וז"ל ולאו ראיה היא דלעולם שמה שבועה והתם היינו טעמא משום דלא קרינן ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא מעצמו הוא שקפץ עכ"ל. ובביאור המחלוקת בנוגע לפטור של רב, נראה דהר"ח סובר שרק שבועה המהווה שבוה"ד פוטרת, ואם אינה שבוה"ד אינה פוטרת, ומשו"ה קפץ ונשבע אינה פוטרת מכיון שאינה שבוה"ד. מאידך הר"ן סובר שאף חפצא של שבוה"ד אינה פוטרת, אלא הפוטר הוא מעשה בי"ד שהשביעוהו, ומכיון שקפץ ונשבע בלי מעשה ב"ד אין חלות פטור. ונראה דשיטת הר"ן מבוארת עוד יותר אם ננקוט שדין דרב אינו חלות פטור ממש, אלא דין בבי"ד שלא נזקקים פעם שנית לגבות. ולפיכך תלוי במעשה ב"ד בראשונה, שאם ב"ד כבר השביעוהו ופטרוהו לא נזדקקים פעם שנית לגבות ממנו. אבל בקפץ ונשבע בלי מעשה בי"ד נזקקים לגבות.

3 והנה הרמב"ם כתב בפי"א מהל' שבועות הל"ח והל"י ז"ל שבועת הדיינין כו' כך היא הנשבע אוחז ס"ת בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין כו' וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלקי ישראל כו' והוא עונה אמן כו' זו הוא שבועת הדיינין עכ"ל. פסק הרמב"ם ששבוה"ד מפי הדיינים זקוקה לעניית אמן, כלומר שע"י אמן הוי הנשבע מושבע מפי עצמו מדין אמן בו שבועה. ואליבא דהרמב"ם אין בשבוה"ד חלות דין השבעת הנשבע וחלות מושבע מפי הדיינים. מאידך יעויין בתוס' מס' שבועות דף לח: ד"ה לאתפושי חפצא בידיה שכתבו וז"ל תימא דבשוה"ע וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ"ל. יוצא מתוס' שסוברים ששבועת הדיינים שווה לשבועות העדות ולשבועת הפקדון, שכמו שחל דין מושבע מפי אחרים בשבוה"ע ובשבוה"פ ה"ה בשבוה"ד. שהרי בשבוה"ע ופקדון לכ"ע חל דין מושבע מפי אחרים אפילו בלי עניית אמן ומשום שכפר בשבועת המשביע, עיין במס' שבועות דף ל. ובדף לו: וברמב"ם פ"ז מהל' שבועות הל"א ופ"ט מהל' שבועות הל"א. ואליבא דהתוס' ה"ה בשבוה"ד שב"ד משביעים את הנשבע, והריהו מושבע מפיהם, ומשו"ה הנשבע בב"ד זקוק לנקיטת חפץ כדי שיהיה מושבע מפי אחרים. ולפי"ז אם הנתבע יכפור בהשבעת הדיינים ולא יענה להם אמן, אליבא דהרמב"ם אינו חייב בשבוה"ד, ואילו אליבא דהתוס' הוי מושבע בשבוה"ד וחייב. ונ"מ לאם חל דין דרב או לא.

4 אך צ"ע, כי בסוגיין איתא שכמו שדין דרב אינו חל בקפץ ונשבע, ה"ה שחיוב טוען טענת גנב אינו חל. ובשלמא אליבא דהר"ח הסובר שבקפץ ונשבע אין חלות שבוה"ד דינא הוא דהקופץ ונשבע פטור אף מטט"ג, כי טט"ג מחייב דוקא כשנשבע שבוה"ד. מאידך אליבא דהר"ן הסובר שאפילו קפץ ונשבע בפני ב"ד הוי שבוה"ד, צ"ע למה יפטר הקופץ ונשבע מטט"ג, דבשלמא לפטור של רב י"ל שהוא תלוי במעשה ב"ד וכדנ"ל, אבל מהיכי תיתי שהחיוב של טט"ג תלוי הוא במעשה ב"ד ולא בחלות שבוה"ד בעלמא שחלה אף בקפץ ונשבע. ועיין ברשב"א מובא כאן בשיטה מקובצת ד"ה לא קשיא שכ' כר"ן דקפץ ונשבע הוי' שבועת הדיינים וז"ל וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובתה באותה שבועה, אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב וא"נ לחייבו כפל, אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו ב"ד בפניהם עכ"ל, וכוונתו צ"ע.

5 גמ'. אי אמרת בשלמא נשבע כו'. בביאור הנ"מ בין עדים להודאה כתב רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא אי אתו עדים אחר שבועה קמייתא מחייב לשלומי קרנא אשתכח דאכתי ממונא הוא גבייהו כו' השתא מיהת הא לא אודי בין זו לזו ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא כו' עכ"ל. ונראה דרש"י מפרש שאם חייב כשבאו עדים, מוכח שיש חלות חיוב ממון בין שבועה לשבועה, ולפיכך חייב על הכפירה השניה. ואילו אם בבאו עדים פטור וחייב רק בהודה נמצא שפטור משעת השבועה הראשונה, אלא שההודאה מחייבת אותו בחיוב חדש של כפרה, ומשום הכי כל זמן שלא הודה אינו חייב כלל, והכפירה אינה כפירת ממון. מאידך השיטה מקובצת מביא פירוש אחר בשם הראב"ד וז"ל והא לא אודי והוא ידע בנפשיה אי מודה או לא אבל עדים לאו בדידיה תליא מילתא דאינהו מחייבו ליה על כרחיה הלכך ממונא כפר כו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד הנ"מ בין עדים להודאה היא שעדים אינם בידו של הנתבע, ומשו"ה כפירתו נחשבת ככפירת ממון הראוי לתשלומין בהעדאת עדים, ואילו בהודאה הרי בידו להודות או לא להודות, ולפיכך אין הכפירה נחשבת ככפירת ממון. ואליבא דהראב"ד יש חיוב ממון בין שבועה לשבועה, וההודאה אינה מחייבתו בחיוב חדש, אלא מבררת שהחיוב הראשון עדיין קיים, שלא כפירש"י.

6 גמ'. הטוען טענת גנב בפקדון כו' טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. יש לעיין בדין טט"ג שמשלם כפל ודו"ה, האם חייב מדין גנב דעלמא או שחייב בחיוב בפני עצמו. ולכאורה נראה דבשאלה הזאת חלוקים הרמב"ם עם הראב"ד.

7 כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה הל"א וז"ל הטוען שגנב מביתו הפקדון אם נשבע ואח"כ באו עדים ששקר טען ושהפקדון הזה אצלו הרי זה משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב, ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי ארבעה וחמשה עכ"ל. הרי הרמב"ם נקט שהפקדון נמצא אצל השומר ברשותו בשעה שטוען טענת גנב, וכתב נמי שהטט"ג "הוא עצמו הגנב". ובפשטות יוצא מזה שהרמב"ם סובר שטט"ג מהווה מעשה גניבה רגיל וחייב מדין גנב דעלמא. ומשו"ה חייב הטט"ג בדו"ה אם טבח ומכר אחר שנשבע, כי גנב בשעת השבועה כגנב דעלמא, ולכן כמו שגנב דעלמא שטבח ומכר חייב בדו"ה ה"ה טט"ג שטבח ומכר חייב בדו"ה.

8 מאידך עיין בראב"ד שם הל"ב שכתב וז"ל גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה' עכ"ל. הראב"ד סובר ששומר שטבח ומכר ואח"כ טט"ג ונשבע לשקר חייב לשלם כפל ודו"ה מדין טט"ג. ותמוה האיך יתחייב בדו"ה עבור טביחה ומכירה שעשה לפני שנשבע טענת גנב, והרי גנב עם השבועה, והיאך יתחייב בדו"ה על טביחה ומכירה שעשה לפני שגנב, ומ"ש מגנב דעלמא המתחייב בדו"ה רק אם גנב ואח"כ טבח ומכר. ומוכח שהראב"ד סובר שחיוב טט"ג בכפל ודו"ה מהווה חיוב בפני עצמו, ואינו חל מדין גנב דעלמא, והמחייב בטט"ג הוא השבועה לשקר, ולכן בכל אופן שטבח ומכר, ואפילו בטבח ומכר לפני שנשבע, חייב לשלם דו"ה.

9 אמנם נראה שיש לבאר את שיטת הראב"ד בדרך אחרת, דהיינו שהראב"ד סובר שאם טט"ג אחרי שטבח ומכר נעשה גנב למפרע מעת הטביחה ומכירה. ולפי"ז י"ל שחייב אף להראב"ד מדין גנב דעלמא, אלא שהגניבה חלה למפרע משעת הטביחה, דהיינו משעה ששלח ידו בפקדון. והדין הוא ששומר ששלח ידו בפקדון ואח"כ טט"ג הריהו גנב למפרע. ונראה שזוהי אף שיטת התוספות רי"ד לסוגיין שכתב על הגמרא וז"ל הכא במאי עסקינן שאכלו נבילה וז"ל אי קשיא למה לא תירץ לו כגון שהעדים מעידים שכבר אכלו קודם שנשבע עליו ונעשה עליו גזלן ור' יוחנן כי קאמר כגון ששחטו לאחר שנשבע ונעשה עליו גזלן, לאו מילתא הוא, דא"כ כפל אמאי משלם והא קודם שנעשה עליו גזלן אכלו, אלא מאי אמרת כיון דטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים איגלאי מילתא דכששחט בגניבה שחט עכ"ל. לתוס' רי"ד שומר ששלח ידו בפקדון ואח"כ טט"ג נעשה גנב למפרע, וחייב בכפל משעה ששלח בו יד, ואם טבח ומכר קודם שנשבע חייב בדו"ה למפרע.

10 ונראה שקיימת נ"מ בין ב' הפירושים בראב"ד באופן שמכר את הפקדון לפני שנשבע בלי שליחות יד וכגון שמכרו בקנין כסף או חליפין. דאליבא דהפירוש הראשון שטט"ג חייב מדין מיוחד אף בלי מעשה גניבה בחפצא, ובשביל שנשבע לשקר, אף בכגון זה יתחייב בדו"ה. ואילו אליבא דהפירוש השני בראב"ד והתוס' רי"ד יפטר מדו"ה, כי לא שלח בו יד ורק מכרו בכסף וסודר וליכא מעשה גניבה בחפצא.

11 ויתכן נ"מ אחרת בין שני הפירושים כשטט"ג כשהפקדון אבוד מן העולם בשעת השבועה, דאליבא דהרמב"ם ולפירוש השני בראב"ד והתוס' רי"ד יפטר מכפל, שהרי לא עשה מעשה גניבה בחפצא האבוד, וטט"ג חייב רק ע"י מעשה גניבה כגנב דעלמא. מאידך אליבא דהפירוש הראשון בראב"ד, טט"ג חייב משום שנשבע לשקר, ואע"פ שלא עשה מעשה גניבה בחפצא, חייב בכפל מדין מיוחד ובשביל שנשבע לשקר, ואפילו כשהחפצא נאבד.

12 וי"ל שיש עוד נ"מ בין שני המהלכים בנוגע למצוה הבאה בעבירה. כי קבע הגר"ח זצ"ל שפסול מצוה הבאה בעבירה חל רק במקום שקנין גניבה חל בחפצא ולא מפני שעבר הגנב על איסור גניבה בעלמא. ולפיכך כשגזל סוכה המחוברת לקרקע הוי' הסוכה פסול מדין מצוה הבאה בעבירה רק אליבא דמ"ד קרקע נגזלת שהוא סובר שגזילה גמורה עם קניני גזילה חלה בקרקע. ואילו אליבא דמ"ד קרקע אינה נגזלת הסוכה כשרה, ואע"פ שעבר הגזלן באיסור גזילה, שהרי לכ"ע אסור לגזול קרקע, מ"מ מפני שלא חל קנין גזילה בקרקע, משו"ה הסוכה כשרה. ולפי"ז י"ל שאם טט"ג חייב מדין גניבה דעלמא להרמב"ם, לפירוש השני שבראב"ד, ולתוס' רי"ד דיני גניבה וקניני גניבה חלים בחפצא ופסול הוא למצוה. מאידך אליבא דהפירוש הראשון שבראב"ד טט"ג חייב בחיובי גניבה מפני שנשבע לשקר, אך החפצא אינו חפצא של גניבה, וקנין גניבה לא חל בחפצא, ומשום הכי החפצא כשר למצוה, ולא נפסל בפסול מצוה הבאה בעבירה.

13 ויעויין בשיטה מקובצת לכתובות דף לד: שמביא בשם הרא"ה שאם שואל טוען שהוא שומר חנם וטט"ג ונשבע לשקר ואשתכח בתר הכי דשואל הוי דמ"מ חייב בדו"ה מדין טט"ג, וראשונים אחרים וביניהם רש"י חולקים עליו, וצריך לבאר את המחלוקת. וי"ל שאם טט"ג מעשה גניבה דעלמא הוא גם שואל שטט"ג חייב שהרי גנב. מאידך אם טט"ג מהווה חיוב מסויים של שומר ומשום שנשבע שבועת שומרים לשקר י"ל שהתורה חידשה חיוב זה רק בשומר חנם הנשבע שבועות השומרים, ולא בשואל שאינו נשבע שבועות השומרים, ודו"ק.

14 גמ'. אין נתינת קטן כלום.

15 א. בביאור דין הגמרא שאין נתינת קטן כלום פליגי הרמב"ם והראב"ד. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל"ז וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת. ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן. ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל.

16 יוצא אליבא דהראב"ד דשמירה אינה חלה כלל בנכסי קטן, דסובר דמגזיה"כ איש פרט לקטן שאין נתינת קטן כלום נלמד שאין שמירה חלה כלל בנכסי קטן. מאידך הרמב"ם הביא את ההלכה הממעטת קטן דוקא לענין פטור טוען טענת גנב בפקדון של קטן שכן כתב בפ"ד מהל' גניבה הל"ט וז"ל הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח"כ באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול עכ"ל. הרמב"ם לומד שגזיה"כ שאין נתינת קטן כלום חלה דוקא בנוגע לפטור טוען טענת גנב ואילו שאר דיני שמירה חלים בנכסי קטן כמו בגדול.

17 ב. הרמב"ם פסק שנשבעין שבועת השומרים לקטן שהפקיד פקדונו לשומר, וסובר שאין זה כנגד הכלל שאין נשבעין על טענת קטן מכיון שכל שומרין שבועתן שבועת שמא היא. ועל זה השיג הראב"ד בסוף השגתו שאם על ודאי שלו אין נשבעין כ"ש שאין נשבעין על ספק שלו. ומבואר שלרמב"ם חיוב שבועת השומרים חל בלי טענה המחייבת שכתב שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא, ולכן נשבעין שבועת השומרים לקטן. מאידך לפי מש"כ הראב"ד בסוף ההשגה אין נשבעין שבועת שומרים לקטן משום שסובר שחיוב שבועת השומרים חל מחמת טענה, ובשבועת השומרים דעלמא טענת שמא של המפקיד הוי' טענה, ואמנם מאחר שאין לקטן טענה ואפילו טענת שמא, לפיכך אין נשבעין שבועת שומרים לקטן.

18 והנה במס' שבועות דף מב. קובעת הגמרא שאין טענת קטן מחייבת שבועת מודה במקצת מפסוק "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" דאין נתינת קטן כלום, והוא אותו הפסוק המלמד שאין חיוב טט"ג חל בשומר לקטן כיון דאין נתינת קטן כלום. ולכאורה יש כאן שני דינים שונים, וצ"ע כיצד ילפינן מפסוק א' שני דינים שונים.

19 ונראה שלדעת הראב"ד יתכן שדין אחד הוא, ר"ל שאין טענת קטן טענה, שהרי סובר ששבועת השומרים צריכה טענה, ובנוגע לשבועת השומרים טענת שמא שמה טענה, ואילו קטן שאינו בר טענה אינו יכול לחייב שבועת השומרים. וא"כ אליבא דהראב"ד יתכן ללמוד מאותו קרא אף את דין שומר לקטן ואף דיני שאר שבועות התורה דחלין מחמת טענה, כלומר שאין טענת קטן טענה המחייבת שבועה, ומשום כך אין נשבעין לקטן לא שבועת מודה במקצת הבאה מחמת טענה ודאית ולא שבועת השומרים הבאה מחמת טענת ספק. ולפי"ז יתכן שאף מש"כ הראב"ד בתחילת ההשגה דליכא חלות שמירה לקטן הוא משום דחלות שמירה תלויה בחלות דין שבועת השומרים, והואיל ושומר דקטן אינו חייב לישבע שבועת השומרים גם שמירה אינה חלה, ודו"ק.

20 והנה הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' שכירות הל"ג שאם פשע השומר בעבדים חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא והשיג שם הראב"ד עליו וז"ל א"א ואם אמת הוא זה ש"ח למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע שהרי אם פשע משלם וכו' עכ"ל. ולפום ריהטא השגת הראב"ד תמוהה, שהקשה על הרמב"ם הסובר ששומר שפשע בעבד חייב לשלם, דא"כ למה אינו נשבע שבועת השומרים שלא פשע בעבד, וקשה שהרי בכהת"כ אין נשבעין על עבדים ואין זה תלוי אם שומר שפשע בעבדים חייב או לא. אך נראה דכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דפסק שיש שמירה בעבדים, והקשה הראב"ד דמכיון שאין נשבעין עליהם שבועת השומרים משו"ה ליכא בעבדים חלות שמירה כלל, וכמו בפקדונו של קטן, דהואיל וליכא בו שבועת השומרים אין בו חלות שמירה, וה"ה צ"ל בעבד.

21 כל זה ניחא לפי הראב"ד, אך לשיטת הרמב"ם שלא נתמעט קטן משמירה כי אם מטוען טענת גנב לכאורה ישנן באותו פסוק ב' דינים שונים: א אין טענת קטן כלום לחייב בשבועות הדיינים דעלמא הבאות מחמת טענה; ב אין נתינת קטן מחייבת שומר שלו בטט"ג.

22 וקשה מהי סברת הרמב"ם לחלק שמדין אין נתינת קטן כלום נלמד פטור מיוחד בטט"ג בלבד ולא בנוגע לשאר דיני שמירה.

23 ונראה שיש לבאר זה בכמה אופנים:

24 א י"ל ששאר חיובי שמירה חוץ מטט"ג חלים מכח התחייבות של השומר, ולכן קיי"ל דמתנה ש"ח להיות כשואל עיין בתוס' כתובות דף נו. ד"ה הרי זו מקודשת. מאידך חיוב טט"ג הריהו חיוב שהטילה התורה על השומר שלא מדעתו להתחייב בכך. ויתכן שהתורה מיעטה שומר דקטן מדיני שמירה רק בנוגע לחיוב טט"ג שהתורה הטילה עליו בע"כ דהשומר, ואילו בנוגע לחיובים אחרים שהשומר התחייב בהם מדעתו אף שומר דקטן חייב.

25 ב ועוד יתכן לומר שלהרמב"ם שומרים דעלמא נשבעים לקטן כי שומרים אינם נשבעים מחמת טענה. מאידך צריך טענת המפקיד כדי לחייב שומר בטט"ג, ואף שאין המפקיד צריך לטעון ודאי "אתה גנבת את פקדוני" עכ"ז חייב לטעון ודאי "הפקדתי אצלך את פקדוני החזירהו לי". והיכן שצריכים לטענת ודאי נתמעטו קטנים כי אינם בני טענה, ולכן אינם מחייבים שומר בטט"ג. ולפי"ז יוצא שגם לדעת הרמב"ם שני דינים הנלמדים מהפסוק "כי יתן איש" באמת דין אחד הם: דהיינו דאין טענה לקטן, ולפיכך קטן אינו מחייב את השומר שלו בטט"ג ואף אינו מחייב שאר שבועות הדיינים דעלמא הזקוקות לטענה.

26 ג עוד נראה שיש לבאר את חילוק הרמב"ם ע"פ המבואר בירושלמי פ"ד ממס' מע"ש הל"ג שממה שאין נתינת קטן כלום למדים לכתה"כ שאין לקטן כח הקנאה וז"ל הירושלמי: הכל מודים שאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה עכ"ל. ולפי"ז י"ל שכדי שתחול שמירה לענין טט"ג זקוקין לדעת מקנה של המפקיד. והרי יש חלות שם הקנאה בהפקדת פקדון דעלמא, וכדחזינן ממה שתיקנו משיכה בשומרין לעיל דף עט א, ועיי"ש ברשימות. וקטן אינו בר הקנאה, ולפיכך אינו יכול להקנות את הפקדון שלו לרשות השומר, וטט"ג חלה דוקא בפקדון שהפקיד המפקיד אותו בדרך הקנאה לשומר, אך לא בשומר של קטן. שאר דיני השמירה, לעומת זאת, אינם תלויים בהקנאת המפקיד וחלים אף בקטן, כי חלים הם מחמת קבלת השמירה מצד השומר ולא מחמת הקנאת המפקיד.

27 ועלינו לבאר אליבא דהרמב"ם והראב"ד את כוונת רב אשי לחלק בין שומר אבידה לשומר של קטן כשאמר אבידה קא אתיא מכח בן דעת. ונראה דאליבא דהראב"ד י"ל שרב אשי סובר שחלה הפקעה בממונו של קטן, דממון של קטן מופקע משמירה לגמרי, ואילו ממון של אבידה דהוי ממון של גדול ראוי לשמירה.

28 ברם לפי הפירוש השלישי הנ"ל ברמב"ם עלינו לבאר את דברי רב אשי באופן אחר, דהיינו שהחסרון דקטן הוא שאינו מוסר ומקנה את החפצא דפקדון לשומר. והגמרא הקשה מ"ש שומר דקטן שפטור בטט"ג משומר אבידה המחוייב בטט"ג והרי גם בשומר אבידה חסרה הקנאה ומסירת הפקדון מצד הבעלים ומ"מ שומר אבידה חייב בטט"ג. ועל זה משיב ר"א "אבידה אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת". ונראה דר"ל שבפקדון דקטן דעלמא חסרה מסירה והקנאת המפקיד. ואילו באבידה אינה חסרה חלות מסירה כי האבידה הופקדה ביד המוצא מן השמים במקום הבעלים ויש מסירה מלאה לשמירה ע"פ דין ולכן חייב הוא בטט"ג.

29 ג. הרמב"ם פסק פ"ב משכירות הל"ז שאם קטן הפקיד או השאיל חפץ חייב השומר שלו לישבע שבועת השומרין. ויש לדקדק התינח בשאר שומרים שחיובם חל מחמת קבלת אחריות, אבל חיוב דשואל לכאורה הוא מדין קנין, שקנה זכות תשמישין בדבר השאול, וכיצד שייך שאלה וחיוב אחריות דשואל בשאלה מקטן, הא לאו בר הקנאה הוא. ולכאורה מוכח שהרמב"ם סובר ששואל לא מתחייב מטעם קנין אלא מטעם אחריות דשומרים.

30 ברם בגמ' כתובות לד: איתא דסד"א ששואל חייב משעת שאלה קמ"ל שחייב משעת אונסין - ולפיכך השואל שטבח בשבת פטור דקלבד"מ. ואם נאמר ששואל חייב מטעם קנין בדין הוא שיתחייב משעת משיכה, ומוכרח לכאורה להיפך דהיינו ששואל חייב מטעם אחריות דשומר ולא מחמת קנין ומשו"ה משלם משעת אונסין.

31 והגר"מ הלוי זצ"ל הביא ראייה להצד ששואל חייב מטעם אחריות דשומר ממה שדנו בש"ס בשואל שלא מדעת אם שואל הוי או גזלן הוי עי' בב"מ דף מג:. ולכאורה בנוגע לקנינים גזלן הוא, ונראה דמ"ד ששואל שלא מדעת אינו גזלן אלא שואל סובר ששואל חייב לשלם מטעם אחריות דשומר ולא מטעם הקנינים שקנה בחפץ.

32 ד. הבאנו שהראב"ד כתב ג' טעמים לפטור שומר דקטן משבועה: א אין נתינת קטן כלום וליכא שמירה כלל, ב הפרשה דשומרים ממעטת קטן, ג שבועת השומרים זקוקה לטענת שמא, וקטן אפילו טענה שמא אין לו כי טענתו אינה טענה כלל.

33 אמנם יעויין בפ"ה מהל' טוען ונטען הל"ט, ששם פסק הרמב"ם שנשבעין שבועת השומרים לקטן והראב"ד משיג וז"ל א"א נראין הדברים שנמסר החפץ לידו לשמירה מחיי אביו וכו' עכ"ל. ולכאורה הראב"ד כאן מתבאר רק לפי הטעם הראשון שלו בהל' שכירות שנתינת קטן אינה יוצרת חלות שמירה כלל, אך כשמסר האב את החפצא לשומר, שהשמירה חלה בחיי האב, משמת האב חייב השומר לישבע אף לקטן. אך קשה לפי הטעם האחרון שבראב"ד שאין לקטן חלות טענת שמא, ובלי טענה אין שומר חייב לישבע, למה ישבע שומר לקטן הבא בטענת אביו שהפקיד את הפקדון אצלו בחייו הרי קטן לאו בר טענה הוא, ואינו מחייב שבועת מודה במקצת ואפילו כשבא בטענת אביו פ"ה מהל' טוען הל"ט, ומ"ש שבועת השומרים משבועת מודה במקצת.

34 ויתכן שלדעת הראב"ד מכיון שמסר האב בחייו את הפקדון לשומר ומת ואח"כ תבעו קטן מהווה תביעת הקטן חלות טענה לחייב שבועת השומרים אע"פ שאינה טענה לחייב שבועת מודה במקצת. והביאור הוא משום ששבועת השומרים חלה בעלמא בטענת שמא, ובמסר האב את הפקדון לשומר בחייו ומת מצטרפים את האב המפקיד עם הקטן התובע להשוות חלות טענה המחייבת - שתיחשב טענת הקטן כטענת שמא של גדול המחייבת שבועת השומרים, כי גם האב המת שהפקיד את החפצא נחשב לבעל דבר בדין תורה זה. ומשום כך תביעת הקטן עבור ממון אביו המת הופכת להיות כתביעת גדול הטוען טענת שמא והמחייבת שבועת השומרים. שבועת מודה במקצת, לעומת זאת, זקוקה לטענת ודאי; כשמת האב ותבע הקטן את ממונו של אביו חסרה טענת ודאי מתובע גדול ומשום הכי ליכא חיוב שבועה. אף כשהקטן עצמו מסר את הפקדון לשומר אינו מחייב שבועה כי בעצמו ובפקדון שלו אין לקטן חלות טענה כלל - אף לא טענת שמא. ודוקא בפקדון של אביו המת הנחשב לבעל דבר ביחד עם הקטן הופכת תביעת הקטן להיות ע"פ דין חלות טענת שמא המחייבת שבועת השומרים, וצ"ע.

35 ענין טענה בשבועות הדיינים.

36 א. במשנה שבועות לט: איתא שהטענה המחייבת שבועת מודה במקצת היא טענת שתי כסף. ובסוגיא דף מ. איתא אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא פרוטה חייב וכו' כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה.

37 והנה בדין עד אחד שקם לשבועה חקר הגר"ח זצ"ל חקירה ידועה: האם עד אחד נאמן לענין הממון והשבועה באה להכחיש את נאמנותו, או"ד שעד אחד מחייב שבועה אך בלי חלות נאמנות. ואמר שמסתבר שתלוי במחלוקת הראשונים בנוגע לעד אחד המסייע את הנתבע אם פוטרו משבועה עיין ברא"ש למס' ב"מ פרק קמא סי' ג'. דאם עד אחד נאמן לחייב בדין הוא שיהיה נאמן אף לפטור. מאידך, אם עד אחד אינו נאמן אלא מחייב מדין מיוחד יתכן שאינו פוטר משבועה.

38 ועיין בר"ן וברא"ש שם בשבועות המביאים מחלוקת בין הראשונים האם עד אחד מחייב שבועה בטענת שמא או דוקא בטענת ודאי. ונראה שאם עד א' נאמן לענין שבועה מחייב הוא שבועה בלי טענת ודאי, שכן חלות נאמנותו דומה לנאמנותם של שני עדים בממון ואינה תלויה בטענת בעל הדין. לעומת זאת, אם עד אחד אינו נאמן לגבי שבועה אלא עדותו מועילה בתורת מחייב של שבועה יתכן שכדי לחייב שבועה זקוק העד לטענת ודאי של התובע.

39 בפשטות ניתן להוכיח כצד הא' של חקירת הגר"ח זצ"ל מהגמרא המחייבת שבועת עד אחד בפחות משתי כסף בדומה לנאמנותם של שני עדים בממון. ומוכח לכאורה שיש לעד א' חלות דין נאמנות כמו שיש לשנים, ולפיכך מחייב שבועה אפילו בפחות משתי כסף. השיעור של שתי כסף חל בחיובי שבועה גרידא. אולם מאחר שעד א' נחשב לנאמן נאמן הוא להעיד אפילו בפחות משתי כסף.

40 אכן אם ננקוט כצד השני בחקירת הגר"ח זצ"ל דהיינו שאין עד אחד נאמן לשבועה, ופועל כמחייב של שבועה בעלמא, עלינו לבאר את דין הגמרא שעד אחד מחייב שבועה אפילו בפחות משתי כסף. וי"ל שהגמרא הבחינה ע"פ גזיה"כ בין מחייבים שונים של שבועות. כלומר, דין שתי כסף חל במחייב של שבועת מודה במקצת כי שם נמצאת גזיה"כ "כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים" ואילו חיוב שבועת עד א' נלמד מקרא ד"לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת", ובמחייב הזה אין דין של שתי כסף.

41 ועוד יתכן שדין שתי כסף חל במחייב של שבועה התלוי בטענת ודאי כמו במודה במקצת שאין נשבעין שבועת מודה במקצת בטענת ספק. ואילו להרבה ראשונים עד א' מחייב שבועה בטענת ספק. ולכן אין דין של שתי כסף חל כי המחייב של שבועת עד אחד אינו תלוי בטענה. ונראה שכן מבואר אליבא דשמואל שם בסוגיין הסובר שהטענה במודה במקצת צ"ל שתי כסף. אמנם י"ל שה"ה אליבא דרב שאמר שהכפירה צ"ל שתי כסף, שיתכן שאין דינו חל בכפירה או בממון של השבועה, אלא חל בטענה. כלומר, שהטענה אחרי ההודאה במקצת צ"ל טענת שתי כסף. ולכן דין שתי כסף חל דוקא במודה במקצת המחייב שבועה ע"י טענה ולא בעד אחד המחייב שבועה בלי טענת ודאי, ודו"ק היטב.

42 ב. הר"ן שם מביא מחלוקת בין הראשונים אם חל דין שתי כסף אף בנוגע לשבועת השומרים. ויתכן לתלותה בחקירה אם שתי כסף דין בטענה או בממון הנתפס בשבועה. שומרים נשבעים אף בטענת שמא. לכן, אם דין ב' כסף הוא דין בטענה בשבועת השומרים לא יחול דין ב' כסף הואיל ואין צורך לטענה. מאידך, אם שתי כסף הוי שיעור ממון הנתפס בשבועה אף שומרים אין נשבעין על פחות משתי כסף.

43 ג. פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' גזילה ואבידה הל' י"ג שאם עד אחד העיד שנכנס פלוני לבית חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, ופלוני כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום, הרי הוא נשבע שבועת התורה שלא לקח כלום מביתו ופטור. ואם פלוני טוען נכון שלקחתי אולם לקוח הוא בידי, הרי הוא מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם. ומבואר שהרמב"ם סובר שעד אחד מחייב שבועה גם בלי טענת ודאי דבעל הבית. ועיי"ש שהשיג עליו הראב"ד וז"ל זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע וכו' עכ"ל.

44 ועיין למעלה באות א' שבארנו את מחלוקת הראשונים אם עד אחד מחייב שבועה בלי טענה או דוקא עם טענה.

45 ברם לכאורה בפסקי הרמב"ם עצמם יש סתירה, שהרי בפ"ה מהל' טוען ונטען הל"ט פסק וז"ל אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו' וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה וכו' עכ"ל, ומאחר שפסק שנשבעין שבועת עד א' לבעה"ב שלא גזלו אע"פ שטען בעה"ב טענת שמא צ"ע למה לא ישבע לקטן אף שטענת קטן אינה טענה.

46 ונ"ל דהנה הרמב"ם פסק מפורש ששבועת עד א' על ידי טענה היא באה, שכן לשונו בפ' י"א מהל' שבועות הל' ה' שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה ואלו הן מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה. וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק וכו' עכ"ל. ולפיכך פסק שאין נשבעין שבועת עד א' בתביעת קטן מאחר שאינו בר טענה. אמנם בגזל מבעה"ב קבע הרמב"ם שנשבע בטענת ספק אע"פ שטענת ספק אינה טענה משום דסובר דע"י העדאת העד א' נהפכה תביעת בעה"ב מטענת ספק לטענת ודאי, שכן יכול התובע לומר לדידי נאמן העד, והו"ל בכך טוען טענת ודאי. ואילו הקטן, שאינו בר טענה כלל, אין העדאת העד יוצרת לו חלות שם טענה. משום כך אין נשבעין שבועת עד אחד בתביעת קטן.

47 פסק הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבועות הל' ה' שנשבעין שבועת השומרים בטענת ספק. וכן פסק ששומרים נשבעים למפקיד קטן פ"ב מהל' שכירות הל"ז וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת קטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. ועל פסק זה השיג הראב"ד וז"ל ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן, ואפילו באבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת, ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן, ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל. הראב"ד חולק עם הרמב"ם מכמה טעמים: א אין נתינת קיטן כלום ואינו שומר כלל. ב גזיה"כ איש פרט לקטן מתייחסת לשבועת השומרים. ג "על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין" בל' תמיהה. בטענה זו האחרונה חידש הראב"ד שאינו נכון לומר ששומר נשבע בלי טענה, אלא שבנוגע לחיוב שבועת שומרים טענת שמא של המפקיד שמה טענה. ולכן, כשהמפקיד גדול ובר טענה מחייב הוא את השומר לישבע מחמת טענת שמא שלו. אמנם קטן, שאינו בר טענה כלל ואף אינו בר טענת שמא, אינו מחייב את השומר לישבע. להרמב"ם, לעומת זאת, השומר מתחייב לישבע בלי טענה כלל, ולפיכך גם שומר של קטן נשבע.

48 והנה למעלה באות ב' הוזכרה מחלוקת הראשונים אם שומרים נשבעים שבועת השומרים בפחות משתי כסף. וצדדנו שאם דין שתי כסף חלות דין בטענה המחייבת לא יחול בנוגע לשבועת השומרים, שכן שומרים מתחייבים לישבע אף בלי טענה. אך אם הוא שיעור שחל בחפצא של הממון הנתפס בשבועה אף שומרים לא ישבעו בפחות משתי כסף.

49 הראב"ד חלק על פסק הרמב"ם בשומר של קטן וטען שאין שומר נשבע לקטן כי לדעתו שומרים דעלמא שנשבעים בטענת שמא הוא משום שבנוגע לשבועת השומרים טענת שמא שמה טענה. מאידך קטן אינו בר טענה כלל, אף לא בנוגע לטענת שמא, ולפיכך אין בכחו לחייב שומר בשבועה. ברם בנוגע לדין שתי כסף בשבועת השומרים במקום שפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען הל' ו' וז"ל העיד עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכו' עכ"ל, על הלכה זו לא השיג הראב"ד, ומשמע שקבלה.

50 ובנוגע למה שאמרנו למעלה אות ב' שאם ב' כסף דין בטענה, שומרים שחיוב שבועתם אינו זקוק לטענה נשבעים אף בפחות מב' כסף, כל זה מסתבר אליבא דשיטת הרמב"ם ששומרים נשבעים אף בלי חלות טענה - ונשבעים אף למפקיד קטן שאינו בר טענה כלל. אך לפי הראב"ד הסובר שגם שבועת השומרים באה מחמת טענה, דטענת שמא שמה טענה בנוגע לשבועת השומרים, ולכן אין נשבעים השומרים בטענת קטן, קשה למה לא יחול שיעור ב' כסף בשבועת השומרים כשם שחל בשבועת מודה במקצת - שהרי שתיהן מתחייבות מחמת טענה.

51 ונראה שהראב"ד חילק בין טענת ודאי לטענת שמא. ואע"פ שבנוגע לשומרים טענת שמא דינה כטענת ודאי, בכל זאת דין שתי כסף לא חל אלא במקום שזקוקים לטענת ודאי, כגון במודה במקצת, אבל לא בשבועת השומרים, שדי לה בטענת שמא. כי שיעור של שתי כסף נאמר דוקא בשיעורין של טענת ודאי ולא בטענת ספק, ומאחר שטענת ספק מועלת לחייב שבועת השומרים אינה צריכה להיות טענת ב' כסף. א"נ להראב"ד ב' כסף הוא דין במודה במקצת בלבד משום שהוא שיעור בכפירה. שבועת מודה במקצת ע"י טענה וכפירה היא באה, וחלות שם כפירה מהווה גופו של המחייב של השבועה, ובכפירה חל שיעור ב' כסף. ואילו המחייב של שבועת השומרים אינו חלות שם כפירה, ולפיכך אין בה השיעור של ב' כסף.

52 ה. כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען הל"ו ז"ל העיד עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכו' וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכו' עכ"ל. הרי באותה הלכה שקבע הרמב"ם שאין שיעור ב' כסף חל בשבועת עד אחד, הוסיף "וכן בשבועת השומרים". ויש לעיין, האם יש במלת "וכן" איזו משמעות ע"פ דין, כי לפום ריהטא שני דינים שונים ישנם כאן. דין עד א' שאינו זקוק לב' כסף הוא מגזיה"כ מיוחדת "שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה", וכנ"ל, משום שעד אחד נאמן, ונאמנות אי אפשר להגביל לשתי כסף כי הנאמן נאמן בכל חפצא של ממון שבתורה. מאידך, שומרים נשבעים אליבא דהרמב"ם אף בלי מחייב של טענה כגון בקטן, ובהתאם לכך ליכא דין ב' כסף בשבועת שומרים כי ב' כסף הוא שיעור בטענה.

53 על כן לכאורה נראה שלא נתכוין הרמב"ם לומר שיש כאן דין אחד, אלא ר"ל שאילו היה שעור ב' כסף שיעור בחפצא של הממון הנתפס בשבועה היה בדין שגם שבועת עד אחד ושבועת השומרים תהיינה זקוקות לשיעור ב' כסף. אמנם ממה שנפסקה ההלכה ששבועת עד א' חלה בפחות משיעור ב' כסף עולה ששיעור הממון הנתפס בשבועה אינו ב' כסף אלא השיעור הוי פרוטה המהוה שיעור ממון בכהת"כ. ומשום כך כתב הרמב"ם "וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה נשבע", כי שיעור פרוטה מהוה החפצא של ממון שנתפס בשבועה, והואיל ושבועת השומרים מתחייבת בלי טענה אין בה שיעור שתי כסף, וכנ"ל.

54 אכן הרב המגיד פ"ג מטוען הל' ו' מביא דעת הרמב"ן שאף שבועת השומרים זקוקה לשתי כסף. ויתכן לפרש שיטה זו ע"פ דרכו של הראב"ד שטענת שמא חשובה טענה בנוגע לשבועת השומרים, ודין שתי כסף חל בכל טענה שהיא אפילו בטענת שמא. עוי"ל שסובר הרמב"ן ששתי כסף הוי דין בחלות חיובי שבועה מלבד בשבועת עד אחד, שכן חיוב שבועת עד א' תלוי בנאמנות העד ולא ניתן להגביל נאמנותו רק לממון ששוה שתי כסף ויותר.

55 אמנם שיטת הרמב"ם שבין שבועת עד אחד ובין שבועת השומרים אינן זקוקות לא לטענות ודאי ולא לשתי כסף. ובכן מסתבר שהרמב"ם סובר שדין שתי כסף הוא שיעור בטענת ודאי המחייבת שבועה כגון במודה במקצת. ואילו שבועות עד א' והשומרים מתחייבות בלי טענה, ולפיכך אינן זקוקות לשיעור שתי כסף. ויוצא לפי"ז שבמלת "וכן" השוה הרמב"ם את שבועת עד א' ושבועת השומרים בהשוואה גמורה.

56 ו. כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען הל"ז ז"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול. שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע מספק עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלימוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל. וצריך ביאור במה שפסק הרמב"ם ששבועת הנוטלין צריכה להיות בשיעור של שתי מעין כסף, והסתייע מהנשבעין בטענת ספק כגון השותפין והאריסין והאפוטרופסין והאשה, שנשבעין דוקא בכפירת שתי מעין כסף וכמבואר בגמ' שבועות דף מח ב, ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שלוחין ושותפין הל"א - ב'. והרי ביארנו אליבא דהרמב"ם ששומרים נשבעין על פחות משיעור ב' כסף משום שנשבעין שלא בטענה, שכן לדעתו דין ב' כסף חל רק בטענה המחייבת, וקשה למה יחול דין ב' כסף באלו הנשבעין בטענת ספק, והלא שבועתם אינה תלויה בטענה.

57 ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שותפין הל"א שכ' וז"ל ולמה תקנו חכמים שבועה זו מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין. לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה עכ"ל. ולפי"ז יתכן שבאופנים האלה מהווה טענת ספק חלות שם טענה מדרבנן וכאילו טוענים טענת ודאי. סמוכין לכך מהוראת רבותיו של הרמב"ם שם הל"ג וז"ל מכאן הורו רבותי שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף עכ"ל, מכאן שאין נשבעים בטענה ספק בעלמא כי אם בטענת ספק של חשד, כלומר שהחשד מהוה טענת ודאי מדרבנן. הלכך שפיר חל השיעור של ב' מעין כסף. ואף שהרמב"ם חולק על רבותיו כפי שכתב שם ז"ל ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לדון שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה עכ"ל, נראה שאין זה פירכא כי הוא מדין טענינן ליורש וכאילו אביהם קיים וטוען טענת חשד שחלה ע"פ דין כטענת ודאי מדרבנן.

58 והנה אחת מטענותיו של הראב"ד על הרמב"ם היא ששיעור ב' כסף שייך דוקא בחיובי שבועה שנשבע להפטר ושבע"כ נשבע ואילו נשבע ונוטל אינו מוכרח לישבע אלא נשבע מרצונו כדי ליטול. ומאחר שיש לו זכות לישבע וליטול, למה לא ישבע בפחות משתי מעין כסף ואפילו על פרוטה.

59 ונראה שהרמב"ם חולק על הראב"ד בעיקר הבנת תקנת החכמים של הנשבעין והנוטלין. אליביה עיקר התקנה היתה חיובי שבועה שחלים על השותף והאריס והנתבעים האחרים שמחוייבים לישבע אך החכמים הפכו את השבועה מעליהם ונתנוה על התובע שישבע ויטול. ואמנם חיוב שבועה חל על הנתבע, אלא שקיום השבועה בא בפועל על ידי התובע, ולפי זה מבואר הצורך בשיעור שתי מעין כסף.

60 אלא שעדיין נשאר לבאר מהי כוונת הרמב"ם בהוכיחו את דינו בנוגע לשבועת הנוטלין מהנשבעין בטענת ספק. ויתכן לפי פשוטו שנתכוין הרמב"ם להוכיח ששיעור ב' כסף חל אף בשבועות המשנה, ולא בשבועות דאורייתא בלבד. ועוד יתכן שרצה לדמות שבועת הנוטלין לנשבעין בטענת ספק, כי שתיהן שבועות המשנה הן וכשם ששבועת הנשבעין בטענת ספק מהווה חיובי שבועה שחלין מעיקרא על הנתבע, הוא הדין שבועות הנוטלין שחלות מעיקרא כחיובי שבועה על הנתבע, אך החכמים סילקו אותן ממנו והטילו אותן על התובע לישבע וליטול ומאחר שמעיקרא חל חיוב שבועה על הנתבע גם הדין של ב' כסף חל.

61 ברם יתכן ביאור אחר בשיטת הרמב"ם. ונ"ל ששבועה תצויר בשתי דרכים: א שבועה לישבע עבור ממון; ב שבועה לישבע עבור בעין. ובכן במקום שהשבועה חלה עבור ממון זקוקים לשיעור ב' כסף. ואילו כשהשבועה חלה עבור בעין לא צריכים שיעור ב' כסף ודי בבעין ששוה פרוטה. ונ"ל שהרמב"ם פסק ששבועת מודה במקצת, שבועת הנוטלין, ושבועות הבאות בטענת ספק זקוקות לב' כסף כי כל השבועות האלה חלות עבור ממון, ובממון נקבע שיעור ב' כסף. מאידך פסק הרמב"ם ששבועת עד אחד ושבועת השומרים אינן זקוקות לשיעור ב' כסף כי שתי השבועות האלו חלות עבור בעין. בשבועת עד א' הרי העד אינו בא להעיד על חיוב ממון דוקא אלא אף על החפצא של בעין שנמצא בידי הנתבע, ושבועת הנתבע חלה עבור הבעין כדי להכחיש את העדאת העד. וה"ה בשבועת השומרים. עיין ברמב"ם כתב בפ"ד מהל' שאלה ופקדון הל"א וז"ל המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר וכו' ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואחר נגנב וכו' עכ"ל. עיין במפרשי הרמב"ם בלחם משנה שם שמדייקים דאליבא דהרמב"ם עיקר שבועת השומרים היא השבועה עבור הבעין של הפקדון שאינו ברשותו וששאר השבועות שלא פשע בו ושלא שלח בו יד באות בגלגול. ומאחר שעיקר שבועת השומרים חלה עבור הבעין לא חל השיעור של ב' כסף כי השיעור הזה חל דוקא בשבועות עבור ממון כמו בשבועת מודה במקצת.

62 ז. והנה בנוגע לספקו של הראב"ד אם השכיר נשבע ונוטל אפילו על פחות מפרוטה, יש לומר שאע"פ שפחות משו"פ ממונו של השכיר אך אין ב"ד נזקקין לגבות פחות משו"פ. ובעלמא הטעם שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה הוא כי כל עיקר חלות דין שבועה בעלמא הוא או שישבע הנתבע בב"ד או שישלם. וכיון שעל פחות משו"פ אין בי"ד גובין את הממון אינו חייב לישבע שבועת הנפטרין. אך בנוגע לשבועות הנוטלין סובר הראב"ד שאינן חיובי שבועה אלא זכות שבועה, שע"י השבועה זוכים בממון. ולפיכך סובר שיתכן שהנשבעין ונוטלין ישבעו אפילו על פחות משוה פרוטה. אך בכ"ז הראב"ד מסופק דלמא בשבועות הנוטלין נמי יש דין של שוה פרוטה, דאולי שו"פ הוי שיעור בחפצא של ממון הנתפס בשבועה.

63 אולם משמעות דברי הראב"ד נראה שאינו מסופק בכל הנשבעין ונוטלין כי אם בשכיר בלבד. וכן מורה תחילת ההשגה - "ומה יעשה השכיר העני וכו'". ויתכן שספקו של הראב"ד רק בשכיר כי הואיל והשכיר את עצמו עבור ממון מעט הרי המעט הזה חשוב אצלו וראוי לו לישבע עליו. והלא עיקר הדין דב' כסף הוא שיהיה השבועה בדבר חשוב כמבואר בגמרא, ולשכיר אף פחות מב' כסף ואפילו פחות משו"פ דבר חשוב הוא כי עבורו השכיר את נפשו. ויוצא שהספק הוא, האם התקינו החכמים שלא להטיל על שבועת השכיר השיעור של דבר חשוב דהיינו ב' כסף שחל בשאר השבועות, או"ד דליכא שיעור של ממון דבכהת"כ, דהיינו פחות משוה פרוטה.

64 לאור זה מוסבר פסק הרמב"ם בפרק י"א מהל' שכירות הל' ט וז"ל ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופוחתין לו תחילה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אמר נתתיה לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה עכ"ל. ונושאי כליו של הרמב"ם נדחקו מאד ליישב את הלכותיו שלכאורה סותרות אהדדי, שהרי בהלכות טוען ונטען פ"ג הל"ז פסק ששבועות הנוטלין צריכין שיעור ב' כסף. ואחר העיון נלע"ד כפירוש ה"ה שהרמב"ם אכן הבחין בין שכיר לשאר הנשבעין ונוטלין והוא כסברת הראב"ד הנ"ל שהשכיר החשיב אף ממון פחות מב' כסף ולפיכך נשבע עליו.

65 והנה בנוגע לשבועת השכיר עיין ברמב"ם פי"א מהל' שכירות הל"ו שלפי גרסתנו עיין שם בכ"מ אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל, והראב"ד השיג עליו וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. ונראה שהרמב"ם מיירי במופלא סמוך לאיש ששבועתו שבועה. וע"ז חולק הראב"ד וסובר כי אע"פ שלענין הפלאה דינו כגדול עכ"ז בנוגע לדיני ממונות הרי הוא כקטן. הלכך אף שמצויה חלות דין שבועת ביטוי בקטן כשהוא מופלא סמוך לאיש, בכל זאת שבועת הדיינים אינה חלה כי אם בגדול. ברם יתכן שלדעת הרמב"ם אין תקנת חז"ל בשבועת שכיר מחייבת שבועת הדיינים דוקא, אלא די בשבועת ביטוי בלבד. ואע"פ שבמקום שהשכיר יכול לישבע שבועת הדיינים, כגון בגדול, שבועת דיינים מעכבת, מ"מ בשכיר קטן שא"א לו לישבע שבוה"ד עיקר התקנה היתה שיטול בשבועת ביטוי בלבד עיי"ש במגיד משנה. לאור זה מוסבר שפיר למה שבועת השכיר מועלת בפחות משתי מעות כסף, כי כאשר א"א לו להשבע שבוה"ד נשבע ונוטל שכרו בשבועת ביטוי.

66 גמ'. אבידה קא אתיא מכח בן דעת. הבאנו בשיעורים למעלה קו ב ד"ה אין נתינת קטן כלום מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דלהראב"ד ממון קטן מופקע משמירה לגמרי ולהרמב"ם שמירה חלה אלא שפטור השומר מטט"ג מגזיה"כ, כי חיוב טט"ג חל רק במקום שיש מסירת והקנאת הפקדון מהבעלים, וקטן לאו בר מסירה והקנאה. ולפי"ז ביאור התירוץ דרב אשי דאבידה אתיא מכח בן דעת תלוי במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד.

67 אליבא דהראב"ד רב אשי סובר שממון קטן מופקע משמירה לגמרי, ואילו ממון של אבידה דהוי ממון של גדול בעל האבידה ראוי לשמירה.

68 מאידך אליבא דהרמב"ם רב אשי קובע שבפקדון דקטן חסרה מסירה והקנאת המפקיד. ואילו באבידה לא חסירה מסירה כי האבידה הופקדה מן השמים בשביל הבעלים למוצא האבידה ע"פ דין וחל מסירה המחייבת בכל דיני שומר ואף בטט"ג.

69 והנה יש לחקור בשומר אבידה, האם התורה חידשה שנעשה שומר הבעלים דהוי כאילו הבעלים בעצמם מסרו לו את האבידה, או"ד דהוי' חלות שמירה מחודשת שחלה משמים בלי מסירת הבעלים.

70 ונראה לבאר חקירתנו בהתאם לשיחה שהתנהלה בין מרן הגאון רבינו חיים הלוי זצוק"ל עם מרן הגאון בעל האור שמח זצוק"ל, ועמהם היה מרן הגאון ר' משה זצ"ל. והגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל שאל את פי הגר"מ זצ"ל באיזה ענין עוסק, והשיבו הגר"מ זצ"ל שהוא מתעסק בדין שומר אבידה, בו חוקר שתי חקירות:

71 א מה דין שומר אבידה בנוגע לשמירת נזקין. הרי שאר השומרים חייבים לשמור פקדונם שלא יזיקו ונכנסו לשם כך תחת הבעלים כמבואר לעיל דף נה:, ברם יש לעיין מהו בדינו של שומר אבידה לגבי שמירת נזקין.

72 ב מה דין של שומר אבידה בנוגע לדין בעליו עמו הפוטר שומרים אחרים מתשלומין וכמבואר בב"מ צד. האם אף שומר אבידה פטור אם בעליו עמו במלאכתו או לא.

73 ואמר הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל שלדעתו שומר אבידה חייב בשמירת נזקין הואיל והאבידה ברשותו. ודומה לגזלן ולשומרים דעלמא שחייבים בשמירת הנזקין של המזיק שברשותם וכמבואר בב"ק דף נו: וכפי שכתבו התוס' שם ד"ה פשיטא וכו' וז"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרי בעלים כל מי שבידו לשומרה וכו' ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף וכו' עכ"ל. והרי אליבא דהסברא הראשונה שבתוס' גזלן ושומרים דעלמא חייבים בשמירת נזקין משום שכל "מי שבידו לשומרה" אקרי בעלים. ולפי"ז ה"ה בנוגע לשומר אבידה, שבידו לשמור את האבדה שלא תזיק, נכנס תחת הבעלים וחייב בשמירת הנזקין.

74 ובנוגע לספק השני, אמר האור שמח כי מסתבר שלשומר אבידה ליכא פטור של בעליו עמו וחייב לשלם. והטעם כי הפטור של בעליו עמו חל דוקא בשעת משיכה המחייבת את השומר וכמבואר במשנה בב"מ צד. וז"ל השואל את הפרה ושאל בעליה עמה וכו' פטור אבל שאל את הפרה ואח"כ שאל את הבעלים וכו' חייב וכו' עכ"ל. בשומר אבידה לעומתו, אין שעה אחת המחייבתו בהשבת האבידה ובשמירתה אלא נמשך מחייב תמידי בכל רגע ורגע להשיב את האבידה לבעליה ולשומרה. ובהתאם לכך אף כשהבעלים יהיו עמו בשעת הגבהת המציאה ויפטרוהו באותה שעה עכ"ז כשיעזבו את מלאכתם יתחייב המוציא את האבידה אח"כ מחדש בהשבה ובשמירה.

75 ברם אין זה ברור כ"כ שהרי הגמ' בב"מ צח: חוקרת בדין שאלה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים האם שכירות בשאלה מישך שייכי או לא. ומשמע משם ששאלה בשאלה בודאי מישך שייכי. וא"כ בשומר אבידה, אף שיש מחייב של שמירה בכל רגע ורגע, עכ"ז כשאלה בשאלה דמי ופטור.

76 אחר שהגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל סיים את דבריו פנה אל הגר"ח זצ"ל ובקש ממנו שיביע את דעתו בענין. ועל זה השיב לו הגר"ח זצ"ל שלדעתו בשני הנידונים שומר האבידה פטור.

77 א אשר לשמירת נזקין, אמר הגר"ח זצ"ל, שאין לדמות דינו של שומר אבידה לגזלן. לגזלן יש קניני גזילה בחפץ הגזול המחייבים אותו בשמירת נזקין וכדין בעלים, ולקניני הגזילה האלה התכוונו התוס' בב"ק כשכתבו שמי שבידו לשומרה חייב בנזקיה. ואמר הגר"ח זצ"ל שגם אין לדמות שומר אבידה לשומרים אחרים שנכנסו תחת הבעלים, ודינם לנזקין כגזלן. גזלן ושומרים דעלמא הוציאו את המזיק מרשות הבעלים ובגללם לא שמרו הבעלים את המזיק. והואיל והבעלים נמנעו על ידם מלשמור את המזיק נכנסו הם תחת הבעלים וממלאים מקומם כי בידיהם לשמור את המזיק. מאידך, בעל האבידה לא היה יכול לשמור את המזיק מעת שנאבדה והמוצא את האבידה לא הוציאה מתחת יד שמירת הבעלים. משום כך לא נכנס מוצא האבידה תחת הבעלים לשמירת נזקין. וכן מדוייק בלשון התוס' בב"ק שם וז"ל דכיון שהוציא מרשות הבעלים שהיו חייבין בשמירה ואין הבעלים יכולים לשומרה וכו' יש על הגזלן לשומרה וכו' עכ"ל. אמנם שומר אבידה לא הוציא את האבידה מרשות הבעלים ולפיכך פטור משמירת נזקין.

78 ב בנוגע לשומר אבידה שבעליו עמו בשעת הגבהת המציאה צידד הגר"ח זצ"ל שאף הוא פטור כשאר שומרים דעלמא הואיל ושעת המציאה היא המחייבת אותו בהשבה ובשמירה ולא כל רגע ורגע שהמציאה נמצאת אצל המוצאה - שלא כסברת האור שמח. וראייה לכך מהמבואר במס' ב"מ כו: וז"ל נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם, המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד עכ"ל. מוכח משם ששעת הגבהת המציאה לבדה מחייבת בהשבה ובמצות השב תשיבם ומטילה חובת השמירה על מוצא האבידה. ומאחר שבעליה היו עמו בשעת המציאה - המוצא פטור, שכן דין בעליו עמו חל לפוטרו בשעת המחייב דהיינו בשעת המציאה.

79 ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל שלדעתו שומר אבידה בבעליו עמו חייב, וראייה לדבר מפרק הכונס ב"ק דף נו: שרב יוסף סובר שדין שומר אבידה כשומר שכר משום דרחמנא שעבדיה. יוצא ששומר אבידה אינו שומר של הבעלים כי רחמנא שעבדיה. שומר אבדה נחשב כשומר שכר מדין פרוטה דרב יוסף מאחר שהתורה פטרה לשומר אבידה ממצות נתינת פרוטה לעני כשעוסק בשמירת האבידה. והרי הנאה זו לא הגיעה לידי שומר האבידה מהבעלים אלא התורה פוטרתו והשומר הרוויח פרוטה דרב יוסף ממילא מן השמים. ומבואר ששומר אבידה אינו נעשה שומר ע"י הבעלים, אך התורה עשתהו שומר אבידה והתשלומין המגיעים אליו ממילא מן השמים הופכים אותו לשומר שכר. ולפי"ז י"ל דלא חל בשומר אבדה דין בעליו עמו שיפטרנו מתשלומים, מאחר שאין שומר האבידה שומר של הבעלים כי רחמנא שעבדיה.

80 ונראה שאין פטור בעליו עמו חל בשומר אבידה משני טעמים נוספים:

81 א במס' ב"מ דף צד: מקשה הגמ' פרה במשיכה ובעלים באמירה, והגמ' מתרצת דקיימא פרה בחצירו עיי"ש. וצ"ע למה מדייקת הגמ' שפטור שומר בבעליו עמו הוא משעת משיכה או משעת קנין חצר, והלא שומר חייב באחריות הפקדון לפני המשיכה מיד משעת הנחת הפקדון לפניו, עיין בתוס' בב"מ דף צט. ד"ה כך תיקנו וכו', וא"כ מהראוי לכאורה שתהיה גם שעת פטור בעליו עמו בזמן הנחת הפקדון לפניו. ונראה מזה שהפטור של בעליו עמו חל דוקא בשעת קנין השומר לענין חזרה דלא מצי מהדר ביה, עיי"ש בתוס', ולא משעה של חלות האחריות. ולפי"ז מסתבר דליכא פטור בעליו עמו בשומר אבידה כי הוא נעשה שומר מפני שעבודא דרחמנא, וחלה עליו חובת השמירה בלי קנין.

82 ב עוד נראה שדין בעליו עמו בשומר אבידה תלוי אם יסוד הדין דבעליו עמו חל כפטור תשלומין או כהפקעת חובת השמירה. אם דין בעליו עמו הוי רק פטור תשלומין מסתבר שחל לפטור גם שומר אבידה. אולם אם יסוד הדין דבעליו עמו הוא שמפקיע את חובת השמירה מעיקרה י"ל שחל דוקא בשמירה שחלה במסירת הבעלים לשומר. דכיון דבעליו עמו בשעת מסירת הפקדון לשומר לא חלה חובת שמירה. ושומר אבידה הואיל ומתחייב בלי מסירת הבעלים לא חל בו הפקעת שמירה ואין בו פטור דבעליו עמו.

83 ומפורסם ביאורו של מרן רבינו חיים הלוי זצ"ל בנוגע לדברי הרמב"ם. הרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' שכירות הל"ג וז"ל יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו' אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין וכו' עכ"ל. ומאידך בפ"א מהל' שכירות הל"ג פסק הרמב"ם שפשיעה בבעלים פטור וז"ל המפקיד אצל חבירו וכו' אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה ה"ז פטור וכו' עכ"ל. וצ"ע מ"ש פשיעה בקרקע שחייב מפשיעה בבעלים שפטור.

84 וביאר הגר"ח זצ"ל ששיטת הרמב"ם היא כי דין קרקע חל כפטור תשלומין ולא כמפקיע של חובת השמירה, ולכן פשיעה בקרקע מחייבת את השומר שתשלומי הפשיעה אינם תשלומי שומר בעלמא אלא הויין מדין תשלומי מזיק. משא"כ דין בבעלים, מפקיע את חובת השמירה - ולפיכך גם פושע בבעלים פטור. רק שומר הפושע מתחייב לשלם כמזיק ולא סתם בן - אדם שאינו שומר, שכן לגביו אינו כי אם גרמא בנזקין שהוא פטור.

85 והוסיף הגר"ח זצ"ל נ"מ אחרת. דין בבעלים חל דוקא בשעת משיכת השומר עיין ברמב"ם פ"א מהל' שכירות הל"ג משום שחל כמפקיע של השמירה מעיקרה. ואילו דין קרקע חל כפטור מתשלומי שומר, ולכן מסתבר שאם הבעלים מסרו קרקע לשומר ואח"כ נעשה תלוש, ומשנתלש הלך לאיבוד, השומר יהיה חייב - כי חיובי התשלומים חלים בשעת האבידה ובאותה שעה היה תלוש.

86 והנה בנוגע להקדש פסק הרמב"ם פ"ב מהל' שכירות הל"ה וז"ל הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר או שהשאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר כל אלו אין בהן כל דיני השומרין עד שתהיה תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל עכ"ל. הרי שהקדש בשעת המסירה לשמירה פוטר אף שאח"כ בשעת האבידה היה חולין. יוצא שדין הקדש חל כהפקעת השמירה מעיקרה בדומה לדין בעליו עמו.

87 בהתאם לכך, אמר הגר"ח זצ"ל, דאליבא דהרמב"ם המחייב פשיעה בקרקע פשיעה בהקדש פטור שכן הקדש מופקע מחלות שמירה ואילו קרקע בר שמירה הוא ואינו אלא פטור מתשלומי שומר. וכן מורים דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל"ג הנ"ל.

3 בבא קמא פתח ↗

7 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

הַטוֹעֵן שֶׁנִּגְנַב מִבֵּיתוֹ הַפִּקָּדוֹן אִם נִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁשֶּׁקֶר טָעַן וְשֶׁהַפִּקָּדוֹן הַזֶּה אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ הַגַּנָּב. וְאִם טָבַח וּמָכַר אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם עַל פִּי עֵדִים עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְאֵינוֹ מֵבִיא חֹמֶשׁ שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מִשְׁתַּלֵּם עִם הַכֶּפֶל. וְאִם בָּאוּ עֵדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבַע אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד:

12 בבא קמא פתח ↗

15 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

16 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן שֶׁל קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "כִּי יִתֵּן אִישׁ" וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין בַּגָּדוֹל:

18 בבא קמא פתח ↗

20 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם פָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר בַּעֲבָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁאֵינוֹ פָּטוּר בַּעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת אֶלָּא מִדִּין גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וּמֵתָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם הָיָה שׁוֹמֵר חִנָּם עַל מִטַּלְטְלִין וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ יִשָּׁבַע וּבַעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּשְׁטָרוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמְּשַׁלֵּם גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּמִטַּלְטְלִין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם בְּאֵלּוּ. אֲבָל אִם פָּשַׁע בָּהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁכָּל הַפּוֹשֵׁעַ מַזִּיק הוּא. וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין דִּין הַמַּזִּיק קַרְקַע לְדִין הַמַּזִּיק מִטַּלְטְלִין. וְדִין אֱמֶת הוּא זֶה לַמְּבִינִים וְכֵן רָאוּי לָדוּן. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמּוֹסֵר כַּרְמוֹ לְשׁוֹמֵר בֵּין בַּאֲרִיסוּת בֵּין בִּשְׁמִירוּת חִנָּם וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּחְפֹּר אוֹ יִזְמֹר אוֹ יְאַבֵּק מִשֶּׁלּוֹ וּפָשַׁע וְלֹא עָשָׂה חַיָּב כְּמִי שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִפְסִיד בַּיָּדַיִם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים:

29 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

30 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: רַב פָּפָּא, שְׁאוּלָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה הוּא דְּאִתְחַיַּיב לֵיהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, הָכָא נָמֵי: מִשְּׁעַת שְׁאֵלָה אִתְחַיַּיב בְּאוּנְסֶיהָ. קָא מַשְׁמַע לַן.

31 בבא מציעא פתח ↗

בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – גַּזְלָן הָוֵי, וְכִי חָסַר – בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ חָסַר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – שׁוֹאֵל הָוֵי, וְכִי חָסַר – בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵהּ חָסַר.

33 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אֶחָד הַבָּא בְּטַעֲנַת עַצְמוֹ אוֹ בְּטַעֲנַת אָבִיו. לְפִי שֶׁזֶּה הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ לַקָּטָן אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. וְכֵן אִם כָּפַר בַּכּל וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לַקָּטָן אֵינוֹ נִשְׁבָּע. שֶׁזֶּה עֵד אֶחָד וְאֵין שָׁם תּוֹבֵעַ שֶׁתְּבִיעַת קָטָן אֵינָהּ תְּבִיעָה גְּמוּרָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר קָטָן שֶׁאָמַר לְגָדוֹל מָנֶה לִי בְּיָדְךָ. אוֹ אַבָּא הָיָה לוֹ בְּיָדְךָ. וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים אוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם. וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם שָׁמַר לְקָטָן וְטָעַן שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע מֵחֲמַת טַעֲנָה. וְכֵן אִם הוֹדָה שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לְקָטָן אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עָלָיו יַעֲמִידוּ בֵּית דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַקָּטָן וְיִשָּׁבַע הַשֻׁתָּף וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא:

35 בבא קמא פתח ↗

43 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

וְכֵן אִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁגָּזוּל הוּא כְּלִי זֶה בְּיָדוֹ וְהַלָּה אוֹמֵר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹ בְּחוֹב גְּבִיתִיו אוֹ שֶׁלִּי הָיָה וּפִקָּדוֹן הוּא אֶצְלְךָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר הַכְּלִי לִבְעָלָיו בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד חַיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְכָל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתוֹ וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם הוֹאִיל וְאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד וְהוּא מַכְחִישׁוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לָקַח מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְנִפְטָר:

45 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

47 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

49 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד אֲפִלּוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁכָּל מִי שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִים אוֹתוֹ מָמוֹן אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד. פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. וְכֵן בִּשְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים אֲפִלּוּ הִפְקִיד אֶצְלוֹ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְטָעַן שֶׁאָבְדָה נִשְׁבָּע. וְכָל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן וְאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִפְּרוּטָה וָמַעְלָה:

52 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

56 בבא קמא פתח ↗

56 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין אֵינָן צְרִיכִין טַעֲנַת שְׁתֵּי כֶּסֶף. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ הַנִּתְבָּע שֶׁיִּכְפֹּר בִּשְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְיִטּל. שֶׁהֲרֵי הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם כְּפִירַת שְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע מִסָּפֵק:

57 משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין פתח ↗

מִכָּאן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאִם מֵת הַשֻׁתָּף הָאֶחָד אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ שֻׁתָּפוֹ שֶׁל אָבִיו בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁחֲשָׁדוֹ בּוֹ אָבִיו בְּוַדַּאי כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁד אוֹתוֹ זֶה הַיּוֹרֵשׁ בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁמַּשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹרֵשׁ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן שֶׁהֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה שֶׁנַּעֲשֵׂת אַפּוֹטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

61 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם וְנִגְנַב אוֹ אָבַד הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנִפְטָר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְגוֹ' שמות כב ז "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ". וּמְגַלְגְּלִין עָלָיו בְּתוֹךְ הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע אֶלָּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וְלֹא שָׁלַח בּוֹ יָד וְאַחַר נִגְנַב. שֶׁאִם נִגְנַב אַחַר שֶׁשָּׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:

64 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

65 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

כָּל שָׂכִיר שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ וְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטּל כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִפְּנֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו וְזֶה הַשָּׂכִיר נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לָזֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשָּׂכִיר קָטָן הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא שְׂכַרְתִּיךָ נֶאֱמָן לוֹמַר שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. הָיָה לוֹ עֵד אֶחָד שֶׁשְּׂכָרוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְכֵן אִם תְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה. כֵּיצַד. הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי עַד הָעֶרֶב זְמַנּוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל מִלֵּיל רְבִיעִי וָהָלְאָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ וְהוֹלֵךְ עַד יוֹם חֲמִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם חֲמִישִׁי:

72 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אוֹ שָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שָׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וָמֵתָה – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״.

74 בבא מציעא פתח ↗

75 בבא מציעא פתח ↗

מִי אָמְרִינַן שְׁאֵילָה לְחוֹדַהּ קָיְימָא וּשְׂכִירוּת לְחוֹדַהּ קָיְימָא, אוֹ דִלְמָא שְׂכִירוּת בִּשְׁאֵלָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכִי, דְּהָא מִיחַיַּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה?

78 בבא מציעא פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה, נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר בְּכוּלָּן: מִשּׁוּם ״לֹא תִגְזוֹל״, וּמִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״. וְאַף עַל גַּב דַּחֲזָרָה דְּאַהְדְּרַהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ, מַתָּנָה הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, וְאִיסּוּרָא דַּעֲבַד – עֲבַד.

83 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּחִנָּם בֵּין בְּשָׂכָר אוֹ הִשְׁאִילוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ אִם שָׁאַל הַשּׁוֹמֵר אֶת הַבְּעָלִים עִם הַדָּבָר שֶׁלָּהֶן אוֹ שְׂכָרָן הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר פָּטוּר מִכְּלוּם. אֲפִלּוּ פָּשַׁע בַּדָּבָר שֶׁשָּׁמַר וְאָבַד מֵחֲמַת הַפְּשִׁיעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב יד "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁשָּׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן בְּעֵת שֶׁנָּטַל הַחֵפֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים שָׁם עִמּוֹ בְּעֵת הַגְּנֵבָה וְהָאֲבֵדָה אוֹ בְּעֵת שֶׁנֶּאֱנַס. אֲבָל נָטַל הַחֵפֶץ וְנַעֲשָׂה עָלָיו שׁוֹמֵר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׂכַר הַבְּעָלִים אוֹ שְׁאָלָן אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים עוֹמְדִין שָׁם בְּעֵת שֶׁנֶּאֱנַס הַדָּבָר הַשָּׁמוּר הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב יג "בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת הַשְׁאָלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בְּעֵת הַגְּנֵבָה וְהַמִּיתָה פָּטוּר לֹא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת הַשְׁאָלָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עִמּוֹ בְּעֵת הַמִּיתָה אוֹ הַשְּׁבִיָּה חַיָּב. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַשּׁוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּן בִּבְעָלִים פְּטוּרִין אֲפִלּוּ פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר:

84 בבא מציעא פתח ↗

רָבָא אָמַר: לֹא תֵּאָמֵר שְׁלִיחוּת יָד לֹא בְּשׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, וְתֵיתֵי מִשּׁוֹאֵל. וּמַה שׁוֹאֵל דִּלְדַעַת בְּעָלִים קָא עָבֵיד שָׁלַח בָּהּ יָד – חַיָּיב, שׁוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

85 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

86 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הִפְקִיד הֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פָּדָהוּ וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין בְּעֵת שֶׁנְּטָלוֹ מִיַּד הַשּׁוֹמֵר. אוֹ שֶׁהִשְׁאִילוֹ חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ וְהוּא בְּיַד הַשּׁוֹאֵל. וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁהִפְקִיד וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר. כָּל אֵלּוּ אֵין בָּהֶן כָּל דִּינֵי הַשּׁוֹמְרִין עַד שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן נִכְסֵי הֶדְיוֹט וְנִכְסֵי יִשְׂרָאֵל:

87 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

« רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ז ×¢×´× »