רשימות שיעורים על בבא קמא ע״ב

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ע״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ע״ג ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא - משמע אבל כפל מחייב אע"ג דלא עמד בדין ואפי' ארבעה וחמשה הוה מחייב אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסורא ורישא נמי קתני חייב בארבעה וחמשה ואע"ג דאיירי בלא עמד בדין כמו בסיפא דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דברישא טבח ואח"כ מת אביו ובסיפא מת אביו ואח"כ טבח ולמאי דס"ל מעיקרא לרב נחמן ולא חמשה חצאי בקר לא מוקי כשעמד בדין אלא משום דלא ליהוי ה' חצאי בקר אם כן משמע כל הסוגיא דאדם מוריש קנס לבניו והקשה ריב"א דבריש נערה שנתפתתה כתובות דף מב: ושם אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות והתם הוי פי' משום שעמד בדין אבל לא עמד בדין משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש וי"ל דרבא ורב נחמן דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם. לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו ועוד נראה לר"י דרבא ורב נחמן דהכא לא פליגי אסוגיא דרבה ואביי דפרק נערה שם. דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין ואמרו ליה חייב אתה ליתן לו דכה"ג אדם מוריש לבניו קנס כיון דא"ל חייב אתה ליתן לו ולא שייך השתא למפרך ארישא ליפלוג בדידיה בטבח ומכר בחיי אביו בין עמד בדין ללא עמד דניחא ליה למתני כולה בעמד בדין דתו לא הוי קנס דאפ"ה בסיפא מת אביו ואח"כ טבח דפטור משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא וחידוש זה אינו יכול להשמיענו אלא במת אביו ואח"כ טבח ומכר אבל מעיקרא דסבירא ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והיינו טעמא דמפטר בסיפא פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין ואמר לו צא תן לו אבל לא עמד בדין פירוש שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו פטור מטעם ולא ה' חצאי בקר. דהיינו טעמא דסיפא דסיפא נמי מיירי בלא עמד בדין בחיי אביו שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו אם כן בחנם נקט בסיפא מת אביו ואחר כך טבח דבזה הענין אפי' טבח ואחר כך מת נמי וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה ליתן לו לענין שחשוב כאילו זכה שיכול להוריש לבניו אם כן גם לענין זה תועיל שיחשוב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלמים שמכח האב הוא מתחייב לשלם לאחיו ולא מכחם ור"י הלבן מפרש דבכל קנס אדם מוריש לבניו וההיא דפרק נערה שם לענין קרבן שבועה איירי כמו שמוכח תחילת הסוגיא דלענין קרבן שבועה שאל אביי לרבה ועל זה השיבו כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו שאם מת ותבעוהו אחר מיתת אביהם קנס שהיית חייב לאבינו והעמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע ואחר כך הודה הואיל ואגלאי מילתא דבשעת שנפל ליד היורשים כבר היה ממון אצל אביהם שהרי כבר עמד עליו בדין ונתחייב לו ולא היה יכול להודות ולהפטר מהן אם כן לגבי דידהו אין עקרו קנס וה"ל דומיא דפקדון דקרא ומתחייב עליה קרבן שבועה אבל אם לא עמד בדין אע"פ שהיורש יורשו מכל מקום אין דומיא דפקדון ולא מחייב בטענתו קרבן שבועה אפי' העמידוהו בדין ונתחייב להו בדין ואחר כך עתה כשתבעוהו כפר ונשבע והודה שהרי עיקרו קנס והא דאמר בתר הכי דאיצטריך קרא וכיחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דהתם כי קא ירית מינה קא ירית מכל מקום אין דומיא דפקדון אע"פ שע"י ירושה בא ליד האב עכשיו הואיל ותחילתו קנס לגבי דידה ודידיה אפי' מתה אחר שבגרה עיקרו קנס מיקרי לגבי האב ולא מתחייב קרבן שבועה ואם תאמר בפרק אלו נערות כתובות דף לח: ושם ד"ה יש דקבעי יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר ולא פקע אב ואמאי פקע אב כשיש בגר בקבר נהי דאין לו מכחו יהיה לו מכח ירושה שיורש את בתו כיון דקנס נמי בר ירושה הוא ויש לומר דהתם אין יכול לזכות מכחה שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם ואם תאמר וכי בעי מעיקרא יש בגר בקבר ודבנה הוי היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא יש בגר בקבר ופקע אב ויש לומר דבעיא קמייתא הויא בבושת ופגם דהוי ממונא ומורשת שפיר לבנה אע"ג דבושת ופגם איתקש לקנס כדתנן בפרק נערה כתובות דף מא: לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן לשון רבים היינו דוקא לענין גביית האב איתקוש לקנס כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים וגו' ודרשינן הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם ואית דדריש תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם אבל הכא נהי דמפטר המאנס מן הקנס לפי שאין יכולה להוריש שלא זכתה בו מבושת ופגם דהוי ממונא לא מפטר:

2 בבא קמא פתח ↗

דְּלָא אֲכַלִי בִּשְׂרָא דְתוֹרָא. וְאֶלָּא מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא לָא קָרֵינָא בַּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ, אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף. דְּאִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, כֵּיוָן דִּשְׁחַט בַּהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ, אִידַּךְ – לָא דְּמָרַיהּ קָא טָבַח! אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מִחַיַּיב – אַהָהוּא פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּידְחֲיַיהּ, ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא. אֶלָּא קַשְׁיָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִקְצָת סִימָנִין בַּחוּץ, וּגְמָרָן בִּפְנִים. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם דְּרַבִּי לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְבַסּוֹף. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי, לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – לָאו דְּאוֹרָיְיתָא?

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

קנין השטרות וכו'. א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו. עכ"ל:

6 שבועות פתח ↗

מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים; בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפְּרֶנּוּ בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב. וְחַיָּיב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן; וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא. וּמָה חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״; אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – הֲרֵי זֶה חַיָּיב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חָמֵשׁ פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְכָפַר – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת. הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִים אוֹתוֹ – אָמְרוּ לוֹ: ״תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי, וְלֹא לְךָ וְלֹא לָךְ״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָּאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ. ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא הֵמִית״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. ״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא הֵמִית״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְּךָ חַבּוּרָה״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ: ״הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי וְסִימִּיתָ אֶת עֵינִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִּיתִי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר.

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 שבועות פתח ↗

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, גַּבֵּי פִּקָּדוֹן דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ ; הָכָא נָמֵי – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא?! הָא ״וְכִחֶשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ כֹּל דְּהוּ!

9 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לְבַעַל הַמָּמוֹן עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ הַבָּא בְּהַרְשָׁאָתוֹ. שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ:

10 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

12 תוספות פתח ↗

דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה כו' - משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו. אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין פ"ד המקדש ביין נסך ובע"ז בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש קדושין דף נח. קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה:

13 בבא קמא פתח ↗

דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, מִכִּי שָׁחֵיט לַהּ פּוּרְתָּא – אַסְרַהּ, אִידַּךְ – לָאו דְּמָרַהּ קָא טָבַח! אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מִחַיַּיב נָמֵי – אַהָהוּא פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּידְחֲיַהּ, ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן – וְלֵיכָּא. אֶלָּא קַשְׁיָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כִּי קָא מְחַיֵּיב – כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִקְצָת סִימָנִין בַּחוּץ, וּגְמָרָן בִּפְנִים. מַתְנִי׳ גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶן, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים – מְשַׁלְּמִין הַכֹּל. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין – הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין – הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. אֶחָד מִן אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין – בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמְמִין – בָּטְלָה כׇּל הָעֵדוּת; שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה – אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: עֵד זוֹמֵם – אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, רָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל. אַבָּיֵי אָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל – מֵהָהוּא שַׁעְתָּא דְּאַסְהֵיד הָוֵה לֵיהּ רָשָׁע, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד״. רָבָא אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל – עֵד זוֹמֵם חִידּוּשׁ הוּא; דְּהָא תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ – מַאי חָזֵית דְּצָיְיתַתְּ לְהָנֵי? צְיֵית לְהָנֵי! הִלְכָּךְ אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מִשְּׁעַת חִידּוּשׁ וְאֵילָךְ. אִיכָּא דְאָמְרִי: רָבָא נָמֵי כְּאַבַּיֵּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרָבָא –

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 בבא קמא פתח ↗

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

22 כתובות פתח ↗

אַמַּתְלָא לִדְבָרֶיהָ — נֶאֱמֶנֶת. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבָּעִים זִימְנִין, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא עֲבַד שְׁמוּאֵל עוֹבָדָא בְּנַפְשֵׁיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא מֵת״. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — לֹא תֵּצֵא. רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: תֵּצֵא. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי: אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר תֵּצֵא, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת. אֲבָל נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים — לֹא תֵּצֵא. מִכְּדֵי תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ, הַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָאֵי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ. הִיא גּוּפַהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָיְימָא! בְּאוֹמֶרֶת: ״בָּרִי לִי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא מֵת״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — לֹא תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — תֵּצֵא. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְגְּמַהּ בְּעֵד אֶחָד. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״מֵת״, הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן כְּבֵי תְרֵי, וְכִדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְהַאי דְּקָאָמַר ״לֹא מֵת״ — הָוֵה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי! מִשּׁוּם דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: ״הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ״. סֵיפָא, עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״נִתְגָּרְשָׁה״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״, תַּרְוַיְיהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ קָמַסְהֲדִי. וְהַאי דְּקָאָמַר נִתְגָּרְשָׁה — הָוֵה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ. וְרָאָה רַבִּי יוֹחָנָן דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי בְּגֵרוּשִׁין, וְלֹא רָאָה בְּמִיתָה. מַאי טַעְמָא? מִיתָה — אֵינָהּ יְכוֹלָה מַכְחַשְׁתּוֹ, גֵּרוּשִׁין — יְכוֹלָה מַכְחַשְׁתּוֹ. וּמִי חֲצִיפָה כּוּלֵּי הַאי? וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ ״גֵּרַשְׁתַּנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לַהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לַהּ — מְעִיזָּה וּמְעִיזָּה. רַב אַסִּי אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרִי עֵדִים ״עַכְשָׁיו מֵת״, ״עַכְשָׁיו גֵּירְשָׁהּ״. מִיתָה לֵיכָּא לְבָרוּרַהּ. גֵּירוּשִׁין אִיכָּא לְבָרוּרַהּ, דְּאָמְרִינַן לָהּ: אִם אִיתָא דְּהָכִי הֲוָה, אַחֲזִי לַן גִּיטִּיךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְקַדְּשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְקַדְּשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זו לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת — תֵּצֵא.

23 בבא קמא פתח ↗

23 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד זֶה אוֹמֵר מֵת וְזֶה אוֹמֵר לֹא מֵת. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת. הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת תֵּצֵא:

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 בבא קמא פתח ↗

29 בבא קמא פתח ↗

30 בבא קמא פתח ↗

31 בבא קמא פתח ↗

32 טור פתח ↗

רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס: ואפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין את רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא יודע שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם רשע: איזהו רשע כל העובר על עבירות שחייבים עליהם מלקות וכ"ש אם עובר על חייבי כריתות ומיתות ב"ד ל"ש אם עובר על העבירות לתיאבון לא שנא להכעיס דהלכה כאביי דלא בעינן רשע דחמס: היתה עבירה שעבר עליה מן התורה פסול מן התורה היתה מדרבנן פסול מדרבנן כיצד אכל בשר בהמה בחלב או חילל י"ט ראשון פסול מן התורה אכל בשר עוף בחלב או שחילל י"ט שני פסול מדרבנן: קוברי המת בי"ט ראשון פסולים לרב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל הכשיר אפי' נדו אותו על ככה ושנו באולתם ודוקא קוברי מת משום דסברי מצוה קעבדי אבל מחללי י"ט בדבר אחר פסולין : העובר על השבועה אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון ובטוי פסולין: ואפילו עובר על חרם שהחרימו הקהל: הבא על הערוה או על הזכר פסול לכל עדות: אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה: טבח שנמצא אחריו נבילה הרי הוא כאוכל נבילות לתיאבון ופסול: לשון הרמב"ם טבח שבודק לעצמו ומוכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו פסול יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו: גנב וגזלן אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות פסולים לעדות והיינו רשע דקרא דכתיב עד חמס: עד זומם פסול למפרע משעה שהעיד כגון אם העיד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול: ואם הוא עדות בשטר פסול משחתם בשטר וה"מ שנתברר מתי חתם אבל אי לא ידעינן מתי חתם לא פסלינן ליה מזימנא דשטרא דכיון דזייף איכא למימר השתא חתם על שטרא ולא מפסדי לשטרי דאינשי דהוה חתום בהו מספק ואם הוחזק שטר זה שמזימין אותו בו בב"ד נפסל משעה שהוחזק השטר בב"ד: כתב הרמב"ם אע"ג שחחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם עד הזומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר"ל אע"פ ששלמו כיון דבכפיית ב"ד שלמו פסולים עד שישובו מעצמם: המלוה ברבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם בריבית קצוצה פסולין מן התורה ואם באבק ריבית פסולים מדרבנן ור"י נסתפק בערב ועדים אי פסולים או לא דאיכא למימר לא תשימון עליו נשך למלוה וללוה משמע להו כדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וא"א הרא"ש ז"ל כתב מצאתי כתוב בשם הגאונים שמנו כל פסולי עדות ומנו הלוה והמלוה ולא מנו עדים וערב עמהם: העובר על גזל של דבריהם כגון גוזלי מציאות חרש שוטה וקטן וכגון החמסנים שגוזלים משל חברים שלא ברצונו ונותן לו הדמים פסולים מדבריהם: אריס שגונב מחלקו של בעל הבית דבר מועט בדבר שנגמרה מלאכתו אינו נפסל בכך שמורה היתר לעצמו להיות כמו פועל שאוכל בדבר שנגמרה מלאכתו ודווקא אריס שיש לו חלק בגוף הפירות: אבל רועה שגונב משל בעל הבית אפילו כל שהוא פסול: הרועים אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה סתמא פסולים שחזקתן שמרעין בשדות אחרים אפילו לא ראינו שעשו כן ודוקא ברועה בהמות שלו אבל של אחרים אינו פסול עד שנדע שמרעה בשדות אחרים: המוכסין סתמן פסולים שחזקתן שנוטלין יותר מקצבתן: וגבאי מנת המלך סתמן כשרין ואם נודע אפי' בפעם אחת שנטלו יותר מהראוי להם לגבות פסולים: משחקים בקוביא פסולים ולאו דוקא בקוביא אלא אפי' בכל מיני שחוק אפי' בקליפי רימונים ואגוזים ודווקא כשאין לו אומנות אחרת אלא הוא והטעם מפני שאז אינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד שקר להפסיד ממון חבירו לפיכך אם יש לו אומנות אחרת כשר: ומפריחי יונים והוא שאומר לחבירו אם תקדום יונתי לשלך למקום פלוני תתן לי כך וכך ואם שלך תקדום אתן לך כך וכך והוא הדין העושין כן בכל מיני בהמה וחיה ועוף גם אלו אינן פסולין אלא כשאין להם אומנות אחרת. כתב הרמב"ם מפריחי יונים בישוב פסולין שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים וכן מפרש טעמא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם גבי קוביא וחזקתו שהוא אוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל ולפי זה אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול אבל לפי הטעם שפירשתי פסול לעולם: כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות ונתן הרמב"ם טעם לדבר שכל מי שירד לכך חזקתו שעובר על רוב עבירות שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין עדות ממנו אא"כ הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישראל ויש בו דרך ארץ דאז מקבלין עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה: נמצא כל תלמיד חכם בחזקת כשרות עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסלות עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שמקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ומעידין שהוא נוהג במצות ודרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן הדין שהוא מאבד ממון ישראל על פי רשעים: האוכל בשוק פסול לעדות מפני שאין לו בושת פנים ואינו חושש להעיד שקר ופי' ר"ח דוקא בחוטף ואוכל ור"ת פי' דוקא בקובע סעודותיו בשוק: לשון הרמב"ם הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים האוכלים בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכים ערומי' בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת כל אלו הן חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר: מקבלי צדקה מהעכו"ם בפרהסיא אם היה אפשר להם להתפרנס בצינעא והם אינן חוששין להתבייש לקבל בפרהסיא פסולין לעדות ואם אי אפשר להם להתפרנס בצינעא כשרים: כתב הרמב"ם האפיקורסין והמינין והמומרין לא הוצרכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו וכו': כל הפסול מן התורה כגון גזלן דאורייתא וכיוצא בו פסול אע"פ שלא הכריזו על פסולו פסולי דרבנן אין נפסלים עד שיכריזו עליהם וכל עדות שהעידו קודם הכרזה כשר: וסתם רועה מכריזין עליו: כתב הרמב"ם כל הפסול בעבירה אם העידו שני עדים שעשה העבירה אע"פ שלא התרו בו והרי אינו לוקה מ"מ הרי זה פסול לעדות בד"א שעבר על דבר הפשוט בישראל שהוא עבירה כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל וכיוצא בו אבל אם ראוהו עדים שעובר על דבר שקרוב העושה אותו להיות שוגג צריכין להזהירו ואח"כ יפסל כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שמחלל שבת בזה מפני שרוב העם אין יודעין זה וכן אם ראוהו עושה מלאכה בי"ט או בשבת צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שכח וכן המשחק בקוביא תמיד ומי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה הוא פסול לעדות שרוב העם אינם יודעים דברים אלו וכל כיוצא בזה כללו של דבר כל עבירות שהדברים נראים לעדים שזה יודע שהוא רשע ועבר בזדון אע"פ שלא התרו בו ה"ז פסול ואינו לוקה: אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או לוה ברבית אע"פ שמשלם ע"פ עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבילה או שבעל בעילה האסורה לו אינו נפסל עד שיהיו שם עדים שאין אדם משים עצמו רשע: לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו בריבית ויש עד אחד עמו מצטרפין לפוסלו אע"פ שעושה עצמו רשע שלוה ברבית פלגינן דיבוריה ומאמינין לו גבי מלוה ולא לגבי עצמו: כתב ה"ר יקר הנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב כנוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו: וכן מי שהעיד על פלוני שרבעו בין לרצונו בין לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו: וכן אם העיד פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה: פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להרגן שאין אדם קרוב אצל ממונו: כתב הרמב"ם ב' שהעידו באחד שהוא פסול באחת מן אלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה הרי זה כשר אבל באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אע"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הם פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה ע"כ: מאימתי חזרת מלוי רבית משיקרעו שטרותיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפי' לעכו"ם לא ילוו עוד בריבית וצריך להחזיר כל מה שלקח בריבית כל אחד לבעליו ואם אינו יודע ממי לקח צריך לעשות בו צרכי רבים אם ירצה לעשות תשובה שלימה מאימתי חזרת משחקי בקוביא משישברו כליהם ששוחקין בהם ויחזרו חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי וכן מפריחי יונים משישברו כליהם העשוים לכך ויחזרו בהן חזרה גמורה ולא יעשו עוד אפי' בחנם ומאימת חזרת מועלי בשבועות משבא לב"ד שאין מכירין אותו ואומר חשוד אני או יתחייב שבועה בממון חשוב בב"ד שאין מכירין אותו וישלם ולא ירצה לישבע וחזרת טבח שיצתה טריפה מתחת ידו שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויכסה שחורים ויחזיר אבידה בממון חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בממון חשוב ומ"מ ש"ץ יוכל להיות וחזרת עד זומם שהולך למקום שאין מכירין אותו ונותנין לו ממון חשוב להעיד שקר ואינו מקבל וכן כל כיוצא בזה:

33 בבא קמא פתח ↗

34 בבא קמא פתח ↗

35 בבא קמא פתח ↗

36 תוספות על בבא קמא פתח ↗

דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד - משמע לפי שיש שני מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש ותימה מה בכך הרי תרי כמאה הוו ונראה לפרש דאסהידו ביה תרי בחד כגון שאין הניזומין מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימים את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין המוזמין מסייעין. זה את זה:

37 בבא קמא פתח ↗

38 בבא קמא פתח ↗

39 רש"י על כתובות פתח ↗

וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם - שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו ב"ק דף קיב::

40 רש"י פתח ↗

בטלה כל העדות - והוא פטור והן פטורין ואפי' חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ"ש אם הוזמו שנים הראשונים תחילה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

41 בבא קמא פתח ↗

42 בבא קמא פתח ↗

43 תוספות פתח ↗

אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך - אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ"ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים ב"ב שם: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי אם כן אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש לרב חסדא והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא וי"ל דלמאי דבעי למימר התם דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא דלקוחות ומסקנא דהתם דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו' הוי חידוש מה שנפסלין קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעין שבועות דף מח. ושם אליבא דרב חסדא מתניתין דראש השנה לאו משום דס"ל כוותיה ועי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כיתי עדים אינו אלא מספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כיתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא הייתי מוציא ממון מספק ואלו המזימים פסולים לגמרי אפי' להחזיק הממון על פיהן הלכך חידוש הוא ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולין. ולפי זה הוה מצי למימר דאיכא בינייהו כל שטרי מלוה ומקח הבאין להוציא דלטעמא דפסידא דלקוחות נאמנים להוציא אלא דלא חשיב אלא מילתא דאיכא בינייהו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואם תאמר ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין בתראי במיגו דאי בעו הוו פסלי לקמאי בגזלנותא ובשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואור"י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום ועוד דלא עדיף מיגו מעדים שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ"ש מיגו והא דאמר בפ"ב דכתובות דף יח: ושם שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם בההוא פירקא דף כב: מנין להפה שאסור הוא הפה שהתיר ופריך הא למ"ל קרא סברא הוא ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב' מן השוק ואמרו קטנים או אנוסים או פסולי עדות היו דאמר התם דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אלא הוו תרי ותרי צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפילו היו בפנינו ועוד יש תירוצים אחרים ואין להאריך כאן:

44 בבא קמא פתח ↗

45 בבא קמא פתח ↗

46 בבא קמא פתח ↗

47 בבא קמא פתח ↗

48 בבא קמא פתח ↗

49 בבא קמא פתח ↗

50 בבא קמא פתח ↗

51 בבא קמא פתח ↗

52 תוספות על בבא קמא פתח ↗

מכאן ולהבא הוא נפסל. נראה שאם לא נראה השטר עד לאחר הזמה אף על פי שזמנו מוקדם להזמה מודה רבא דלא משגחינן בהו דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו המזימים זה השטר והקדימו זמנו והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה:

1 תוס' ד"ה סיפא. וז"ל קנס של אונס ופתוי אין יכול להוריש כו' משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו וכו'. מתוס' משמע שהחיוב של אונס ומפתה חל לכתחילה לבת אלא שהאב גובה ממנה. ומשו"ה כשמת האב הבת בעצמה גובה את הקנס. ונראה שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד וכדלהלן.

2 עיין ברמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה הלי"ג הפוסק דטענת הבת באונס מחייבת שבועת מודה במקצת. וז"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל. ועיין בראב"ד שהשיג וז"ל אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה עכ"ל. ובכן נראה דאליבא דהרמב"ם החיובים של אונס ומפתה חלים לכתחילה לבת אלא שהאב גובה אותם מדין שבח נעורים. ולפיכך הבת נחשבת לבעלת דבר ויכולה לטעון בבי"ד. מאידך להראב"ד החיובים של אונס ומפתה חלים ישיר לאב ולפיכך הבת אינה בעלת דבר לטעון.

3 אמנם יתכן שאף הראב"ד מודה שהחיובים של אונס ומפתה חלים לכתחילה לבת והאב זוכה במעשה הגבייה, ומ"מ סובר שאין הבת בעלת דבר לטעון, כי סובר שטענת בעל דבר שייך רק כשבמציאות יש הפסד ונגיעת ממון לטוען. ומכיון דהאב זוכה בגביית הקנס אין לבת נגיעות של הפסד ממון כדי לטעון בדין.

4 ועיין שם בסוף הראב"ד וז"ל ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין עכ"ל. ומספיקו נראה שסובר שהחיובים הם לבת, אלא שהאב גובה במציאות. ומשו"ה יתכן שאין האב בעל דבר לטעון, כי הטענה של מודה במקצת צריכה להיות טענה ממי שהחיובים שלו, ואילו האב שזוכה בתשלומין במקום שהחיובים עצמם הם לבת, אינו בעל דבר לטעון.

5 ולפי"ז במכירת שטרות שביארנו כמה פעמים שעצם החיוב של החוב נשאר למוכר, אלא שהלוקח זוכה בזכות גביית התשלומין, הבעל - דבר לטעון בטענת מודה במקצת תלוי בנידון הנ"ל.

6 כאמור, הרמב"ם פוסק שהבת תובעת ומחייבת שבועת מודה במקצת, וקשה הרי במשנה למס' שבועות דף לו: איתא שהאב הוא התובע המחייב שבועת הפקדון. ותירץ הגר"מ הלוי זצ"ל שדין מודה במקצת תלוי במי שמחייב את החיובים וזוהי הבת. מאידך כפירת שבועת הפקדון המהווה חלות דין גזילה תלוי' אך ורק במי שזוכה בממון ושמפסיד ממון מחמת הכפירה וזהו האב.

7 בא"ד. ועוד נראה לר"י כו' חייב אתה ליתן לו כו' צא תן לו וכו' עכ"ל. הר"י מחלק בין דין ירושת קנס לבניו שמוריש את הקנס לבניו אחרי שהורו בי"ד "חייב אתה ליתן לו" לבין דין חמשה חצאי בקר שנפטר מדו"ה עד שיפסקו הדיינים "צא תן לו". ונראה שהביאור הוא שיש שני מיני גמר דין בקנס: א גמר דין ראשון הגומר את חיובי הממון של קנס, דהיינו "חייב אתה ליתן לו"; ב גמר דין שני לענין גביית הקנס דהיינו "צא תן לו". אחרי "חייב אתה ליתן לו" הממון של קנס נגמר ומורישו לבניו. מאידך הפטור של חמשה חצאי בקר מונע בי"ד מלגבות קנס של ה' חצאי בקר. ומסתבר שמעשה גביית ב"ד דהיינו הוראת "צא תן לו" גומרת את ממון הקנס לענין גבייה. כלומר ב"חייב אתה ליתן לו" חיוב הממון של קנס נגמר לכל מילי חוץ מלענין גביית ב"ד. לענין גביית בית דין הקנס עדיין אינו ממון גמור. וב"צא תן לו" נעשה הקנס לממון גמור גם לענין גבייה.

8 בא"ד. ור"י הלבן מפרש וכו' עכ"ל. שיטת ר"י הלבן שהאב אינו מחייב לעולם משום שעיקרו היה קנס, ואע"פ שיורש מבתו לאחר שנעשה ממון בבי"ד.

9 והנה הרמב"ם סובר הל' שבועות פ"ט ה"ו שתביעת שליח דעלמא מחייבת בשבועת העדות וז"ל אין העדים חייבין בשבה"ע עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו עכ"ל. מאידך לענין שבועת הפקדון הצריך הרשאה וז"ל שם פ"ז ה"ו אחד הנשבע לבעל הממון בעצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו עכ"ל. וביאור שיטתו ששבוה"ע תלויה בתביעה בלבד ולזה מועילה שליחות פשוטה. מאידך שבוה"פ אע"פ דל"צ תביעה עיין במס' שבועות דף לב., מ"מ צריכה כפירה בפני בעל הממון, וכמבואר בלשון הרמב"ם, ולכן צריכים הרשאה כי המורשה הוי בעל הממון. ודין זה נלמד מגזיה"כ "וכחש בעמיתו" שדוקא הכחשה בפני גברא שהוא בעל ממון מחייב שבוה"פ.

10 ולפי"ז נראה שהר"י הלבן סובר שהמיעוט של עיקרו קנס אינו שהכחשת ממון כזה אינה מחייבת, אלא הוי דין בגברא, שהכחשה בפני בעל קנס אינה מחייבת קרבן שבועה. האב מופקע בתורת גברא מלהיות המחייב דשבוה"פ מכיון דכלפיו הוי עיקרו קנס שהרי אצלו היה חיוב קנס בחיי הבת, ואע"פ שהבת מתה אחרי ההעמדה בדין וירש ממנה ממון גמור מ"מ האב מופקע מלחייב שבוה"פ. ואילו כשמוריש אותו לבניו אחרי ההעמדה בדין הרי כלפיהם מעולם לא היה חלות חיוב קנס כי ירשו חיוב ממון, וכלפיהם הוי דבר שעיקרו ממון ולכן ליורשים יש חיוב שבוה"פ.

11 עי' בכתובות דף מב. שממון שעיקרו קנס נמעט מ"וכחש בעמיתו כו' בתשומת יד וכו' מה אלו מיוחדין שהן ממון כו' יצאו אלו שהן קנס". ויש להעיר למה הגמרא הזכירה את התחלת הפסוק "וכחש בעמיתו" דהא הו"ל לגמ' להזכיר רק את סוף הפסוק "בתשומת יד וכו'" שהוא מקור הדרשה. ולפי הר"י הלבן מובן שר"ל שהמיעוט דעיקרו קנס הוי דין שחל ב"וכחש בעמיתו" כלומר שגברא זה אינו מחייב, כיון שתחילת החיוב כלפיו היה חיוב קנס, ושיטת ר"י הלבן היא דמה"ט האב לעולם אינו מחייב שבוה"פ משום שמופקע כגברא מדין "וכחש בעמיתו".

12 תוס' ד"ה דאי. ז"ל ומיהו יש לדחות דתקרובת כו' עכ"ל. תוס' מחלקים בין תקרובת ע"ז שאסורה מדרבנן דלאו דידיה הוא לבין חולין שנשחטו בעזרה אליבא דמ"ד דרבנן הוא דדידיה הוי. ונראה לבאר את החילוק ע"פ שיטת בעה"מ פסחים ג. ברי"ף שהמקדש אשה בפסח בחמץ נוקשה שאסור בהנאה מדרבנן אין חוששין לקידושין, ומאידך המקדש אשה בחמץ גמור בשעה ששית שאסור מדרבנן חוששין לקידושין פסחים ז א. ביאור שיטתו כי לפני חצות שהוא לפני זמן איסור חמץ מדאורייתא אין חלות שם איסור חמץ דאורייתא כלל, ובכן האיסור שהטילו הרבנן על חמץ בשעה ששית, אינו חלות שם איסה"נ דחמץ שחל מדאורייתא אלא חלות שם איסור חדש, ולכן אינו איסה"נ גמור וחוששין לקידושין. מאידך לאחר חצות כשחל שם איסור חמץ גמור מדאורייתא לענין תשביתו ודינים אחרים, התקנה דחמץ נוקשה היתה שיאסר נוקשה מדרבנן בחלות שם איסור של חמץ מדאורייתא, ולפיכך הוי איסה"נ גמור ואינו שלו כמו חמץ דאורייתא ואין חוששין לקידושין.

13 ולפי"ז נראה לבאר את החילוק שבתוס' בין תקרובת ע"ז לבין חולין שנשחטו בעזרה. בתקרובת ע"ז מכיון שיש חלות שם איסור אכילה מדאורייתא תקנת הרבנן היתה לאסור הנאת תקרובת עם שם איסור מדאורייתא, ועקב כך חלים מדרבנן כל דיני איסה"נ מדאורייתא ופקע כל חלות ממון בעלים כבאיסה"נ דאורייתא. מאידך אין חלות שם איסור מדאורייתא בחולין שנשחטו בעזרה בכלל, והחכמים הם שחידשו את כל שם האיסור של חולין שנשחטו בעזרה, ומשום כך לא הטילו עליו כל הדינים של איסה"נ מדאורייתא אלא דין איסה"נ בעלמא והוי ממון בעלים וחוששין לקידושין.

14 התוס' הוכיחו בסופם שתקרובת ע"ז אסורה באכילה מדאורייתא ממה דשחיטת ע"ז הוי' שחיטה שאינה ראויה ואילו מעשה שבת שאסור מדרבנן מיקרי שחיטה ראויה, ומוכח שאיסור אכילת תקרובת ע"ז מדאורייתא הוא. ולכאורה צ"ע, הלא התוס' בעצמם סוברים שניתן לחלק בין שני סוגי איסורים מדרבנן, וא"כ יתכן שתקרובת ע"ז אסורה באכילה מדרבנן ומ"מ חמורה היא ממעשה שבת. וי"ל ע"פ הנ"ל, דאילו היתה תקרובת ע"ז מותרת באכילה מדאורייתא, אזי מכיון שאין בתקרובת שם איסור מדאורייתא, והריהו איסור חדש מדרבנן, בדומה למעשה שבת המהווה חלות איסור חדש מדרבנן, הו"ל שחיטה ראויה. ומזה שתקרובת הוי שחיטה שאינה ראויה קבעו התוס' שמוכרח שתקרובת ע"ז אסורה מדאורייתא, ומאחר שנאסרת בשם איסור דאורייתא משו"ה הוי' שחיטה שאינה ראויה, ודו"ק.

15 גמ'. עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. צ"ע במחלוקת בין אביי ורבא שהרי משהוזמו העדות הוברר הדבר למפרע שהעידו לשקר ושעברו על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר בשעת הגדת העדות, וא"כ פשיטא דנעשו רשעים ופסולים למפרע שהרי עברו בשעת ההגדה על העבירה של עדות שקר.

16 ואמר הגר"ח זצ"ל שעבירת הלאו ד"לא תענה" בעצמה אינה פוסלת משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, ורק לאו שלוקין עליו פוסל לעדות וכדאיתא ברמב"ם פ"י מהל' עדות הל' ב' וז"ל אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ופסול עכ"ל. ולכן פסול עד זומם לעדות הוי פסול מיוחד ופסולו הוא מחמת חלות ההזמה דנקרא "עד חמס" בפרשת הזמה דברים י"ט: ט"ז וכתיב שמות כ"ג: י"א אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לרבא השם של עד זומם חל בשעת גמר הדין ולכן נפסל רק מכאן ולהבא שהפסול עדות חל בו בשעה שחל השם של עד זומם. ולפי"ז יוצא שבבא הרוג ברגליו העד שהעיד לשקר לא יפסל לעדות שהרי לא הוזם, והעבירה של עדות שקר בעצמה אינה פוסלת ורק חלות השם של עד זומם פוסל.

17 מאידך אביי סובר שעד זומם למפרע הוא נפסל. אליבא דאביי י"ל שמעשה העבירה של עדות שקר פוסלת ולפיכך פסול למפרע. ויוצא שבבא הרוג ברגליו העדים פסולים למפרע משעת העבירה של עדות שקר. מאידך י"ל שגם לאביי רק חלות השם של עד זומם פוסלת לעדות וס"ל שחלות השם חלה למפרע. ולפי"ז בבא הרוג ברגליו יהיו העדים כשרים כי רק עדים זוממים נפסלים למפרע.

18 ישנם מקורות אחרים ליסוד הגר"ח זצ"ל בפסול עד זומם:

19 א במס' מכות ה: שנינו: ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כו' עכ"ל. וכתב הנ"י וז"ל פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו', עכ"ל. ויפלא, הרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר ולמה יענש. וביאר הגר"ח זצ"ל שטעמו דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו השם של עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם שחל בגברא ולא משום עונש עבירת לא תענה שהרי הוא לא עבר בעבירה.

20 ב הרמב"ם פסק פ"כ מהל' עדות הל' ד' וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד, וז"ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו' א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב"ד, מ"ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר"ח זצ"ל שיש לחלק שהרי במגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה עצם המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם של עד זומם שחל בגברא בכל אופן ואפילו בשוגג, ולפיכך נענשים בשוגג ואפילו בלי התראה, ולכך התכוון הרמב"ם.

21 ג עיין בש"ך חו"מ סי' ל"א ס"ק א' שמביא מחלוקת בין חכמי בריסק בשני עדים שהכחישו זה את זה חד כנגד חד אם פסולים הם להעיד ביחד בעדות אחרת או לא. וצ"ע דממ"נ חד מינייהו העיד לשקר ופסול לעדות משום שעבר על איסור לא תענה והיאך יכולים להעיד ביחד בעדות אחרת.

22 ונראה לכאורה מכאן ראייה ברורה ליסוד הגר"ח זצ"ל שאין מעשה העבירה של לא תענה ושל הגדת עדות לשקר פוסל להעיד, אלא חלות השם של עד זומם בגברא או חלות השם של עד מוכחש בגברא. שם זה חל רק ע"י הכחשה או הזמה מפי שני עדים ולא ע"י הכחשת עד א'. ולפיכך חד כנגד חד מצטרפים אח"כ לעדות אחרת.

23 אך נראה שיש דרך אחרת לבאר את המחלוקת שבש"ך, והוא לפי ביאור הגר"ח זצ"ל בדין כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי הוא כשנים, ואם עד א' העיד שמת בעלה אין עד שני יכול להכחישו אח"כ ולהעיד שלא מת, וה"ה בעד סוטה שהעיד שנטמאה או עד א' בעגלה ערופה שהעיד שראה את מי שהרג את החלל שאין אחר יכול להכחיש את הראשון. וכל זה בשהעידו בזה אחר זה, ואילו כשהעידו בבת אחת עדותן בטילה. ואמר הגר"ח זצ"ל שההבדל בין בבת אחת לבזה אחר זה מוסבר עפ"מ שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד שכל א' משלשת הדברים האלה הו"ל מעיקרא דדינא דבר שבערוה או דיני נפשות הזקוק דוקא לשני עדים אלא שעד א' נאמן בנאמנות מיוחדת במקום שנים. והם עדות שמת בעלה, עדות שסוטה נטמאה, ועדות בעגלה ערופה שראה את ההורג. מאידך העד אחד שהעיד שלא מת, או שלא נטמאה, או שלא ראית, אינו נאמן כי עדותו הוי דבר שבערוה או דיני נפשות הזקוק להעדאת שנים, ועד אחד אינו נאמן להעיד בו. בד"א כשבאו להעיד בזה אחר זה, אבל אם באו להעיד בבת אחת הו"ל העד שמעיד שמת בעלה, או שנטמאה, או שאני ראיתי את ההורג, עד מוכחש ע"י עד אחד ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אמנם דין זה של הכחשה חל דוקא כשבאו בבת אחת להעיד, ואילו בזה אחר זה, מאחר שהראשון כבר נתקבלה עדותו ונאמן במקום שנים אין לשני שבא אחריו הכח להכחישו ומאחר שכלפי השני הו"ל דבר שבערוה או דיני נפשות ולכן אינו נאמן בו. כל זה בנוגע לשלושת המקרים האלו מיתת הבעל, סוטה, ועגלה ערופה, ואילו באיסורין בעלמא שעד א' נאמן בו בין לאסור ובין להתיר אפילו בשבאו בזה אחר זה חל דין הכחשה ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. יוצא אליבא דהגר"ח זצ"ל שבמקום שחל דין עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ליכא אפילו קבלת עדות וכאילו לא העידו כלל.

24 לפי"ז מיושבת שיטת חכמי בריסק הנ"ל בדרך אחרת, כי מאחר שמדובר בעד אחד כנגד עד אחד בנוגע לשבועה, שעד א' נאמן לשבועה בין לחיוב ובין לפטור אם תופסים שעד א' מועיל לפטור שבועה כמו שמועיל לחייב שבועה, אין עד אחד עדיף מחבירו, והו"ל חד כנגד חד בהכחשה ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא - כלומר שעצם קבלת העדות בטלה וכאילו לא העידו כלל. ומפני שחל דין הכחשה וכאילו לא העידו כלל אין נפסלים לעדות אחרת. רק בתרי כנגד תרי שעדותם חלה למרות ההכחשה אמרינן שהכת שהעידה לשקר בבי"ד פסולה לעדות אחרת. מאידך בחד כנגד חד שעצם קבלת העדות בטלה - שהרי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא - לא נפסלו ולפיכך כשרים לעדות אחרת.

25 ד עיין בש"ך סי' ל"ח ס"ק ב' בדין הזמה שלא בפניהם, שהריב"ש סי' רס"ו סובר שהעדים נפסלים להעיד, והש"ך סובר שלא נפסלים עיי"ש בנתיבות ס"ק ב' שכ' שני ביאורים בש"ך. ונראה דבין הש"ך ובין הריב"ש סוברים שהמזימים נאמנים ועדות הראשונים בטלה לגמרי. לקמן בשיעורים יבואר דבזה פליגי רש"י עם הרמב"ם. והמחלוקת היא בפסול העדים להעיד מכאן ולהבא. ובוודאי העדים העידו לשקר ולכן לריב"ש הם פסולים. מאידך הש"ך סובר דלא חל עליהם שם עד זומם כי שם עד זומם חל רק בהזמה בפניהם, ולכן אם הוזמו שלא בפניהם כשרים הם להעיד. ולפ"ז בבא הרוג ברגליו, שבודאי העדים עברו על הלאו של לא תענה והעידו לשקר, אך לא חל עליהם שם עד מוכחש ועד זומם - כי שם זה חל רק ע"י הכחשה או הזמה בעדים - ג"כ יש מחלוקת בין הש"ך והריב"ש.

26 ה כתב בעה"מ למס' כתובות דף ח: ברי"ף שאין הזמה בשטר וז"ל אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה עכ"ל. ויש לבאר את דבריו בשני אופנים: א בשטר אין הגדת וקבלת עדות בב"ד והפרשה של הזמה נאמרה רק בעדות שהעידו בב"ד. ב רק כשיש עדות אמת חל דין עדות שבשטר שהיא כשרה, ואילו בעדות שקר אין גזיה"כ של שטר, ופסולה מדין מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן אין חלות הזמה כי בטלה כל הגדת העדות שבשטר מעיקרה. ויתכן נ"מ בין שני הפירושים בעדי שטר שהוזמו אם כשרים לעדות אחרת עי' ש"ך סי' ל"ח ס"ק ב'. לפי' השני, הרי לא העידו בכלל, וכאילו כתבו איגרת לב"ד, ולכן כשרים. מאידך לפי' ראשון, אף שאין חיוב הזמה מ"מ יתכן שהעדים פסולים שהרי העידו לשקר. אלא דאפילו לצד זה נראה שיפסלו רק אם ננקוט שהגדת עדות שקר בעצמה פוסלת לעדות. מאידך אליבא דהגר"ח זצ"ל עדות שקר בעצמה אינה פוסלת אלא דוקא חלות השם של עד זומם שחל בגברא פוסל, וא"כ עדי שטר שהוזמו לא יפסלו שאע"פ שנודע שהעידו לשקר מ"מ מאחר דלאו בני הזמה נינהו לא חל שם עד זומם בגברא ולא נפסלו.

27 יש להקשות לפי בעה"מ למה לא יפסלו שטרות דעלמא משום הפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה. תירץ הגר"ח זצ"ל דדין עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דין בקבלת עדות בבי"ד - שאין ב"ד מקבלין עדות שאאי"ל - ולכן אינו חל בשטר שאין עדותו תלויה בקבלה בפני בי"ד.

28 ו עיין בתוס' למעלה דף כב: ד"ה בגדי כו' בשם ר"ת וז"ל דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממים דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד ואע"ג דבעדים זוממים נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם כו' עכ"ל. דבריהם מחוסרים ביאור.

29 ונראה דלפי יסוד הגר"ח זצ"ל ניתן לבאר את שיטת ר"ת. הנה למעלה בשיעורים לב"ק חלק א' לדף ד. בתוס' ד"ה כראוי אדם הסברנו שיש שני דינים בקלבד"מ: א דין פטור; ב דין שהעונש החמור כולל את העונש הקל. והעלינו שם שברוצח בשוגג חל דין פטור קלבד"מ ואילו ברוצח במזיד חל דין הכולל. לאור זה יש להבין את החילוק בין מיתה לזה ותשלומין לזה לבין מיתה ותשלומין לחד. במיתה ותשלומין לחד יש לומר שעונש המיתה החמור כולל את תשלומי הממון הקל שכן שני החיובים חלים מחמת אותו גברא המחייב. מאידך במיתה לזה ותשלומין לזה א"א לומר שהממון נכלל במיתה כי שני אנשים שונים מחייבים. כאן דין קלבד"מ חל רק מדין פטור תשלומין בלבד. ובכן ר"ת סובר שבאותם חיובי מיתה שבתורה שמעשה העבירה הוי המחייב שני הדינים של קלבד"מ חלים - דין הפטור ודין הכולל, ולכן חל דין קלבד"מ אף במיתה לזה ותשלומין לזה. מאידך בעדים זוממים מעשה העבירה אינו המחייב, אלא הם חייבים מחמת חלות השם של הזמה שחל בגברא. ולפי"ז מסתבר שדין הפטור של קלבד"מ - במיתה לזה ותשלומין לזה - אינו חל בעדים זוממים כי הפטור של קלבד"מ חל דוקא בחיובי עונשין משום מעשה עבירה. יסוד הפטור הוא מחמת מעשה העבירה המחייב את העונש החמור שחל כפוטר של העונש הקל. אך אין פטור זה חל במחייב של הזמה שהוא חלות שם הזמה שחל בגברא. רק הדין השני של קלבד"מ - דין הכולל - חל בעדים זוממים. ולכן דוקא הדין דקלבד"מ באופן של מיתה וממון לחד חל כי העונש החמור כולל את העונש הקל.

30 אך יתכן לבאר את שיטת רבינו תם גם בלי היסוד של הגר"ח זצ"ל דהנה העדים העידו לשקר לענין מיתה ולענין ממון באותו מעשה הגדה המהווה רשעה אחת של עדות שקר. דין הפטור של קלבד"מ חל רק כשיש שתי רשעויות - דהיינו שני מעשי עבירה שונים. ובעדים זוממים שיש רק מעשה עבירה אחת של עדות שקר לא חל הפטור של קלבד"מ שחל במיתה לזה ותשלומין לזה דעלמא. מאידך דין הכולל של קלבד"מ חל אף בעדים זוממים ואף על פי שיש רק עבירה אחת, ולכן חל דין קלבד"מ רק במיתה ותשלומין לחד שהוא חלות דין הכולל דבקלבד"מ.

31 גמ'. עד זומם חידוש הוא. יש לחקור האם המזימים נאמנים כנגד המוזמים כי עדותן היא על גופן של העדים הראשונים בדומה לעדות ד"רשעים אתם", או דלמא שהזמה בעצם היא כהכחשת המעשה אלא שגזיה"כ שהכת השניה נאמנת להכחיש את הראשונה.

32 ונראה שבחקירה זו חלוקים הטור והרמב"ם. הטור כותב חו"מ סי' ל"ד וז"ל ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך עכ"ל. אליבא דהטור חלות עדות דהזמה היא על גוף העדים ולפיכך המזימים נאמנים.

33 ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה דברים י"ט: י"ח שגם כן פירש כדאיתא בטור וז"ל לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כו' וע"כ באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם, והטעם מפני שהעדות הזו על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת עכ"ל.

34 ולכאורה פירוש הרמב"ן והטור אזיל כפי מה דקי"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל ולכן אין נאמנות העדים המזימים גזיה"כ וחידוש אלא סברא כי העידו על גופם של העדים הניזומים. אך פירוש זה קשה לומר ברמב"ן שהרי הוא עצמו כתב שם פסוק י"ט וז"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש"י מדברי רבותינו והטעם בזה בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כו' עכ"ל. וצ"ע שהרי כאן פירש הרמב"ן שנאמנות המזימים גזירת הכתוב היא ולא מסברא ודבריו אלה סותרים לכאורה מש"כ בפסוק י"ח.

35 ונ"ל שיש הבדל גדול בין פלוני חלל את השבת לבין עמנו הייתם כי בהזמה אינו מעיד על פסלות העד באופן ישיר כבחילול שבת, אלא על העובדא שהעד לא היה שם בשעת המעשה. ובעצם אין זה אלא מין הכחשת המעשה, ואין הבדל בין עדות שהלוה או המלוה היה עמנו לבין עדות שהעדים היו עמנו, אלא שהתורה חידשה שהזמה נחשבת כעדות על גוף העדים, וכאילו העידו שחיללו את השבת. יוצא שהרמב"ן מודה שהזמה גזיה"כ וחידוש הוא, וכדאיתא בגמ' אליבא דרבא אלא שהרמב"ן מגדיר את החידוש, שהמזימים נאמנים משום שנחשבים ע"פ חדוש דין התורה כמו עדים שהעידו על גוף העדים הראשונים, ולא על המעשה, ולפי' נאמנים להזימם.

36 ונראה שיש להביא ראייה לדברי הרמב"ן והטור מהגמרא לקמן דף עג. דאסהידו ביה תרי בחד. דיעויין בתוס' שם ד"ה דאסהידו שפירשו דמיירי בעדות מיוחדת וכגון שהעידו אחד מחלון זה וא' מחלון זה ולכן הוי תרי כנגד חד, ומוכח לכאורה כרמב"ן והטור שהזמה חלה על גופן של העדים המוזמים, שאילו היתה הזמה מין הכחשת המעשה אזי היה בדין שתצטרף העדות המיוחדת להכחיש את המזימים דבנוגע לעיקר המעשה קיי"ל בסנהדרין ל. שמצטרפים עדי עדות מיוחדת לכת אחת והיה נידון כתרי כנגד תרי וכהזמה דעלמא. ועיין לקמן בשיעורים בתוס' ד"ה דאסהידו, ואכמ"ל.

37 מאידך הרמב"ם כתב בפ' י"ח מהל' עדות הל' א' - ג' וז"ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם כו' במה דברים אמורים בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי הוא הכת השקרנית. ומה בין הכחשה להזמה, ההכחשה בעדות עצמה, זאת אומרת היה הדבר הזה וזאת אומרת לא היה הדבר הזה כו' וההזמה בעדים עצמן כו' וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזרת הכתוב הוא עכ"ל. אליבא דהרמב"ם אין בעדות המזימים חלות עדות על גופן של העדים המוזמים אלא הכחשת ספור המעשה, והא דנאמנים המזימים הוא משום גזיה"כ, שלא כהטור והרמב"ן.

38 והנה הרמב"ם חידש חידוש עצום כשכתב שבהכחשה דעלמא "אין עונשין אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית", דבפשטות ר"ל דבעצם הכחשה כהזמה דמיא ויש בה מחייב דעונש "כאשר זמם", אלא דליכא עונש בהכחשה כי יש ספק מי הוא הכת השקרנית. ואליביה חידוש הדין של הזמה הוא להכריע את הספק לטובת הכת השניה, ואילו בהכחשה נשאר הספק. יוצא שלרמב"ם הכחשה והזמה שוות הן בעיקר חלות דינם, אלא שבהכחשה יש ספק איזו הכת המוכחשות המחוייבת בעונש כאשר זמם, ובהזמה ליכא ספק. ואליביה הזמה היא דין מיוחד של הכחשה שיש גזיה"כ הנותנת נאמנות לכת השניה. אבל עצם חלות ההזמה שוה לחלות הכחשה. יוצא שהרמב"ם חולק על הטור הסובר שעיקר חלות העדות דהזמה ושל הכחשה שונות שהרי לטור הזמה מהווה עדות על גופן של העדים והכחשה מהווה עדות על המעשה.

39 ועיין ברמב"ם פי"ח מהל' עדות הל' ה' שכ' וז"ל ועדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו, לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם אין כאן עדות שהרי הכחישו זה את זה עכ"ל. ומשמע דסובר דהו"ל תרי כנגד תרי. אך הריב"ש סי' רס"ו סובר דעדות כת הראשונה הניזמת שלא בפניה בטלה דמוזמים הם בגופם אלא שפטורים מעונש כאשר זמם. וכן כתב רש"י בכתובות דף כ. ד"ה וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם וז"ל שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו עכ"ל. ונראה שרש"י והריב"ש ס"ל כדעת הטור שעדות ההזמה חלה על גוף העדים, ולכן בנוגע לנאמנות הזמה שלא בפניהם שוה להזמה בפניהם שהמזימים נאמנים, ודין בפניהם נאמר רק לענין חיוב כאשר זמם ולא לביטול עדות הראשונים. אך פשטות דברי הרמב"ם אינה כן אלא שגם ביטול העדות חל משום דין הזמה ומגזיה"כ, ומאחר דשלא בפניהם אין גזיה"כ דהזמה לפיכך לא חל גם ביטול העדות והו"ל תרי כנגד תרי.

40 רש"י ד"ה בטלה כל העדות. וז"ל ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות עכ"ל. צ"ע, מהו ההו"א שברש"י לחייב את הכת דטביחה בכאשר זמם, הרי לא הוזמו כלל.

41 ונראה שרש"י סובר כרמב"ם הנ"ל שהמחייב של כאשר זמם אינו העדות על גופן של העדים כטור, אלא ביטול העדות ע"י הזמה. ולפיכך הקשה רש"י שמאחר שעדות הטביחה נתבטלה ע"י הזמת הגניבה יתחייבו עדי הטביחה בכאשר זמם. ותירץ דלא סתרו גופה של עדות.

42 ונראה שיש לפרש את תירוצו בשני אופנים: א שחוזר מההו"א ומתרץ כטור שהמחייב של הזמה הוא העדות על גופן של העדים. ב רק בביטול עדות שיש בה עדות שקר חל חיוב כאשר זמם. מאידך בביטול עדות כשלא העידו עדות שקר אין דין כאשר זמם, ולפיכך אע"פ שנתבטלה עדות הטביחה עכ"ז עדי הטביחה לא העידו שקר ולכן אין דין כאשר זמם. ויעויין ברמב"ם פ' י"ח מהל' עדות הל' א' ז"ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם עכ"ל, ר"ל דלא כל ביטול עדות קובע דין הזמה אלא דוקא ביטול עדות כשהעידו לשקר.

43 תוס' ד"ה אין. בב"ב דף לא: פליגי רב חסדא ורב הונא בתרי כנגד תרי, דרב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. וכתב הרשב"ם ד"ה וזו וז"ל וטעם דרב הונא משום דאוקי גברא אחזקיה ולא תפסלינהו מספק. ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים עכ"ל. ונראה שאם ננקוט דלאביי מעשה העבירה של עדות שקר הוא הפוסל, המחלוקת בין רב חסדא ורב הונא מבוארת דפליגי בספק פסול העדים אם אזלינן בתר חזקת כשרות או לא. ואילו לרבא הסובר שרק חלות שם עד זומם בגברא פוסלת, צ"ע למה יפסלו העדים בהכחשה בעלמא הרי לא הוזמו וליכא חלות שם עד זומם.

44 אלא שמכאן ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם הנ"ל שהכחשה דומה להזמה ושגם בהכחשה יש חלות שם עד מוכחש הפוסל מספק, ודומה להזמה הקובעת חלות שם פסול עד זומם, אלא שבהכחשה חלות הפסול הוא מספק ובהזמה הפסול הוא בוודאי.

45 ובכן י"ל גם אליבא דהרמב"ם דבין לר"ח ובין לר"ה כת אחת נפסלת בתורת ספק. ופליגי בדין חזקה אם אזלינן בתר חזקת כשרות של העדים או לא. אך פירוש זה קשה לומר לדעת הרמב"ם שהרי הוא פוסק בפי"ב מהל' עדות הל"ג וז"ל שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה כו' אם באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה עכ"ל. וא"כ היאך פסק פכ"ב מעדות הל"א כרב הונא בעדות מוכחשת שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה.

46 והיה אפשר לומר שהרמב"ם מפרש דפליגי אם עד מוכחש פסול לעדות או לא. לרב חסדא, הכחשה והזמה שוות, וכמו שעד מוזם נפסל לעדות מחמת חלות דין הזמה ה"ה עד מוכחש נפסל מחמת חלות דין הכחשה, כי בעצם הזמה היא הכחשה, אלא שבהזמה הפסול הוא וודאי ובהכחשה הפסול הוא ספק כי לא ידוע מיהו ה"עד חמס". מאידך לרב הונא, שונה עד מוכחש מעד מוזם. עד מוכחש כשר לעדות, ורק עד זומם נפסל. עד המוכחש בהכחשת תרי כנגד תרי כשר כמו עד שהוכחש בבא הרוג ברגליו שכשר מאחר דליכא חלות הזמה. לכן לרב הונא עד מוכחש כשר לעדות בתורת ודאי. אלא דלפי"ז צ"ע לרב הונא, אם הכחשה אינה פוסלת למה כשבא אחד מכת זו ואחד מכת זו נפסלו להעיד ביחד בעדות אחרת ודוקא כל כת וכת בפני עצמה יכולה להעיד וכדפסק הרמב"ם פכ"ב מעדות הל"א. ועוד קשה לפי"ז לשון הרמב"ם ז"ל אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית עכ"ל, דמשמע שיש איזה פסול בתרי כנגד תרי אלא שפטורין מעונש מחמת ספק, ולפי המבואר אליבא דרב הונא ליכא פסול כלל.

47 אלא נראה דרב הונא סובר דליכא חלות פסול עד מוכחש מספק, ואם יש רק ספק אם הוכחש, ע"פ דין אינו עד מוכחש בכלל, דחלות השם ופסול של עד מוכחש חל רק אם בודאי הוכחש וכמו חלות דין הפסול בעדים זוממים - שבהם חל עיקר הפסול דעד חמס - שפסולים בפסול ודאי. ולפי' בתרי ותרי כל כת כשרה בפ"ע שאין עצם השקר בהגדתם פוסל אלא חלות השם עד מוכחש. ומכיון דכל כת הוכחשה רק מספק, אינה דומה להזמה המהווה הכחשה וודאית, לכן לא חל פסול ספק בכל כת וכת, וכל כת וכת כשרה לבא ולהעיד בפני עצמה. מאידך כשבא א' מכת זו וא' מכת זו להעיד ביחד הרי הכת הזו הוכחשה בתורת ודאי, כי כל עד ועד שבכת הוכחש ע"י השני, ולכן הכת פסולה להעיד משום חלות שם כת מוכחשת שחל בה. לרמב"ם יש ב' הלכות בפסול עד חמס: א פסול גברא שהוא עד חמס בוודאי והיינו עד זומם; ב פסול בכת עדות שהיא כת חמס וודאית, ובתרי כנגד תרי כשבאה א' מכת זו וא' באה מכת זו להצטרף ביחד הרי הכת החדשה הזו הוכחשה בתורת ודאי ולפיכך פסולה לעדות מדין עדות מוכחשת. ומשו"ה מאחר שיש באופן זה חלות פסול הכחשה צריך הרמב"ם להסביר דמ"מ אינם נענשים מאחר שיש ספק מי הוא הכת השקרנית.

48 בא"ד. וי"ל כו' דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש כו', ועוי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כתי עדים אינו אלא מספקא עכ"ל. לכאורה התירוץ הפשוט הוא התירוץ השני ובכן צע"ג בתירוץ הראשון שבתוס' דמשמע שמפרש שרב חסדא סובר דתרי כנגד תרי פסולים בתורת ודאי כמו עדים זוממים והוא דבר תמוה מאד.

49 ונראה מזה ראיה מוכרחת להנ"ל אליבא דהרמב"ם דהכחשה והזמה חלות דין אחד הן. ובכן לרב חסדא עד מוכחש נפסל בפסול ודאי כמו עד מוזם. שיטתו בתרי כנגד תרי היא דעדות כל כת וכת נקראת עדות מוכחשת והעדים נפסלים בפסול עד חמס בתורת ודאי. החילוק בין הכחשה להזמה הוא רק בנוגע לעונש, שבהזמה הכת הראשונה נענשת והשניה נאמנת, ואילו בהכחשה מכיון שיש ספק בנאמנותם ליכא עונש. אבל חלות השם "עד חמס" חל בהכחשה כמו בהזמה ופוסלת את שתי הכתות בפסול ודאי.

50 ויתכן לומר שהתירוץ השני בתוס' ג"כ מודה לעיקר היסוד שבתרי כנגד תרי חל על שתי הכתות פסול של עד מוכחש אלא שסובר שיש חילוק בין הפסול דעד מוכחש לבין הפסול של עד זומם. הפסול דעד מוכחש אינו חל בתורת ודאי, אלא מספק כי בהכחשה יש ספק נאמנות ולכן הפסול דעד מוכחש אינו חלות פסול ודאי אלא פסול ספק, ואילו בהזמה יש למזימים נאמנות ודאית, ולכן הפסול של הזוממים חל בתורת ודאי. ואליבא דהתירוץ השני בכל הזמה יש חלות דין של הכחשה וגם דין של הזמה, כלומר בכל הזמה הפסול דהכחשה חל מספק למפרע ואפילו לרבא, ונפסלים העדים משעת הגדתם מספק כדין עדים מוכחשים, ואילו הפסול דהזמה חידוש הוא לרבא וחל רק מכאן ולהבא.

51 בסה"ד. היינו קרובים עכ"ל. יש לפרש את הדין הזה בשני אופנים: א העדים פסולים להעיד שאינם גזלנים דמכיון דהשם גזלן ורשע מהווה פגם בגופם הויין בעלי דברים שפסולים להעיד. מאידך העדים כשרים להעיד שאינם קרובים, כי אין קורבה פגם בגופם ולכן אינם בעלי דברים, והוי תרי כנגד תרי. ב פסול גזלן פוסל את העדים לגמרי, לכן הוי פסול בגוף העדים. מאידך פסול קורבה פוסל אותם רק לעדות זו, והרי זה כאילו הכחישו אותם על העדות, ולכן הוי תרי כנגד תרי.

52 תוס' ד"ה מכאן. נראה פשוט שדין התוס' שלא לסמוך על זמן הכתוב בשטר נאמר רק בפסול רשע ולא בפסולים אחרים כגון קורבה. ברשע יש הפקעת נאמנות וחשש שקר ומשו"ה יש לחוש שמא חתם כשהיה רשע והקדים זמנו וממילא איתרע השטר ונפסל. ואילו בקרוב אין חשש שקר אלא חלות פסול בעלמא ואין חשש שהקדים את הזמן, ולפיכך ליכא ריעותא בשטר והוא כשר.

2 משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

אָמְרָה לוֹ אָנַסְתָּ אוֹתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא פִּתִּיתִי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל דְּמֵי הַצַּעַר וּמְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

6 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

11 כתובות פתח ↗

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵידָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״, מָה אֵלּוּ מְיוּחָדִין שֶׁהֵן מָמוֹן, אַף כֹּל שֶׁהֵן מָמוֹן. יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁהֵן קְנָס.

12 רי"ף פסחים פתח ↗

דף ו: אמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל היכי מבטל דאמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה וליבטליה כד משכח לה דילמא משכח לה בתר איסורא ולא מצי מבטיל לה דלאו ברשותיה קיימא דאמר רבי אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה דף ז. וניבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עליה לא מצי מבטיל לה דלאו ברשותיה קיימא דאמר רב גידל אמר רב המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קורדנייתא דשרירן ויבישן אין חוששין לקידושיו דאיסורי הנאה נינהי וניבטליה בארבע

16 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד וְהִרְשִׁיעוּהוּ רֶשַׁע שֶׁאֵין בּוֹ לֹא מַלְקוֹת וְלֹא מִיתָה וְלֹא חִיּוּב מָמוֹן וְאַחַר כָּךְ הוּזַמּוּ. הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָמְמוּ לְהַלְקוֹת זֶה וְלֹא לְחַיְּבוֹ מָמוֹן. כֵּיצַד. הֵעִידוּ עַל כֹּהֵן שֶׁהוּא חָלָל כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה אִמּוֹ אוֹ נֶחְלְצָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהוּזַמּוּ הֲרֵי הֵן לוֹקִין. וְכֵן אִם הֵעִידוּ עַל אָדָם שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה וְהוּזַמּוּ לוֹקִין וְאֵינָן גּוֹלִין. הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהָרַג הַנֶּפֶשׁ וְהוּזַמּוּ. הֲרֵי הֵן לוֹקִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּמְכַּר בְּעֶבֶד עִבְרִי וְהוּזַמּוּ לוֹקִין. וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה הֵן:

19 מכות פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַשְּׁלִישִׁי לְהָקֵל, אֶלָּא לְהַחֲמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.

20 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

הֵעִיד הָאֶחָד וְנֶחְקְרָה עֵדוּתוֹ וְאָמַר הַשֵּׁנִי אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ אוֹ שֶׁאָמַר הֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְהוּזַמּוּ שְׁנֵיהֶן הֲרֵי שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין אוֹ לוֹקִין אוֹ מְשַׁלְּמִין. שֶׁכָּל עֵד שֶׁאָמַר אַחַר עֵדוּת חֲבֵרוֹ הֵן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנֶּחְקַר וְהֵעִיד כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד חֲבֵרוֹ. וְאֵין לְעֵדִים זוֹמְמִין שְׁגָגָה לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ אֵין צְרִיכִים הַתְרָאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

22 בבא בתרא פתח ↗

אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְרַב הוּנָא. רַב נַחְמָן – כְּרַב הוּנָא. וְרָבָא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַב הוּנָא אֶלָּא לְעֵדוּת אַחֶרֶת, אֲבָל לְאוֹתָהּ עֵדוּת – לָא.

22 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה וְנִתְגָּרְשָׁה. וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר לֹא נִתְגָּרְשָׁה. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְעִידִין שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֶחָד מֵעִיד שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם וּלְפִיכָךְ לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

23 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

בָּאוּ שְׁנַיִם אַחַר שֶׁהֵעִיד הָאֶחָד וְהִכְחִישׁוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ לֹא רָאִיתָ הֲרֵי הֵן כִּשְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְעוֹרְפִין. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג וְאִשָּׁה אַחֶרֶת מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לֹא רָאִית הָיוּ עוֹרְפִין בֵּין שֶׁבָּאוּ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בֵּין שֶׁבָּאוּ זוֹ אַחַר זוֹ. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן לֹא רְאִיתֶם אֵין עוֹרְפִין. אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לוֹ לֹא רָאִיתָ הָיוּ עוֹרְפִין:

32 בבא קמא פתח ↗

42 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

מִי שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר וְנוֹדַע בְּעֵדִים שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא עֵד זוֹמֵם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּמָה שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת בְּעֵדוּתוֹ לַחֲבֵרוֹ. אִם בַּעֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ סְקִילָה הֵעִידוּ וְהוּזְמוּ נִסְקָלִין כֻּלָּן. וְאִם בִּשְׂרֵפָה נִשְׂרָפִין וְכֵן שְׁאָר הַמִּיתוֹת. וְאִם הֵעִידוּ בְּמַלְקוֹת לוֹקֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת. וְאוֹמְדִין כֹּחוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ. וְאִם הֵעִידוּ לְחַיְּבוֹ מָמוֹן מְשַׁלְּשִׁין הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶן לְפִי מִנְיַן הָעֵדִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לוֹ. וְאֵין לוֹקִין בִּמְקוֹם תַּשְׁלוּמִין:

43 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

וזו באה כו' - בעדות אחרת אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מצטרפין לעדות אחת דהא אחד מהם פסול בודאי ואין כאן אלא חצי עדות וטעם דרב הונא משום דאוקי גברא אחזקיה ולא תפסלינהו מספק:

45 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד שֶׁהוּא פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְחָזַר בּוֹ אוֹ שֶׁלָּקָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְהִכְחִישׁוּם וְאָמְרוּ לֹא עָשָׂה עֲבֵרָה זוֹ וְלֹא נִפְסַל הֲרֵי זֶה סָפֵק פָּסוּל. לְפִיכָךְ לֹא יָעִיד וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ וְלֹא יָדוּן עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה:

46 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁבָּא עֵד אֶחָד מִכַּת זוֹ וְעֵד אֶחָד מִכַּת זוֹ וְהֵעִידוּ בְּעֵדוּת אַחֶרֶת אֵין כָּאן עֵדוּת. שֶׁהֲרֵי בְּוַדַּאי אֶחָד מֵהֶן שֶׁקֶר וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא מִשְּׁנֵיהֶן. בָּאָה כַּת זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהֵעִידָה עֵדוּת וּבָאָה כַּת זוֹ וְהֵעִידָה עֵדוּת אַחֶרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ מְקַבְּלִין כָּל אַחַת מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

« רשימות שיעורים על בבא קמא ע״א ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ע״ג ×¢×´× »