רשימות שיעורים על בבא קמא ס״ח

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ס״ז ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ס״ט ×¢×´× »

1 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

ב."וכי זה חוטא וזה מתחייב" - לכאורה קשה, מהו החטא של השליח המוכר את הגניבה, דאפילו אם נניח שעובר באיסור מזיק, הלא ביארנו שהמחייב דדו"ה הוא "מפני ששנה בחטא" לעיל סח א כלומר שהגנב הוסיף על החטא של גניבה שעשה במה שמכר את הגניבה, וא"כ היאך הוי מעשה השליח שמכר הגניבה הוספת גניבה, הרי השליח עצמו לא גנב את החפצא לכתחילה.

2 בבא קמא פתח ↗

מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קָנֵי, אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! אָמְרִי, כִּדְאָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא; הָכָא נָמֵי, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא. תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״; מַה טְבִיחָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אַף מְכִירָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קַנְיֵיהּ, אַמַּאי מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, הָכָא נָמֵי, פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לִשְׁלשִׁים יוֹם. מֵיתִיבִי: גָּנַב וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבָד. גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבָד. קָתָנֵי מִיהָא מְצִיעֲתָא: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, שֵׁנִי אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל? שִׁינּוּי רְשׁוּת בְּלֹא יֵאוּשׁ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּקָנֵי? אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? דִּידֵיהּ הוּא דְּזַבֵּין! וְתוּ, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: גָּנַב, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהַשֵּׁנִי אֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. מִכְּדֵי לְאַחַר יֵאוּשׁ קָיְימִינַן; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, שֵׁנִי אַמַּאי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ יֵאוּשׁ לָא קָנֵי, וְקַשְׁיָא לְרַב? אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא הָא מְתָרַצְתָּא הִיא?! אֶלָּא דְּקָתָנֵי סֵיפָא: גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן; וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לָא קָנֵי? אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְאֵיפוֹךְ סֵיפָא לִמְצִיעֲתָא וּמְצִיעֲתָא לְסֵיפָא, וְאֵימָא הָכִי: גָּנַב וּמָכַר, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן – דְּשִׁינּוּי רְשׁוּת בְּלֹא יֵאוּשׁ לָא קָנֵי. גָּנַב וְטָבַח, וּבָא אַחֵר וּגְנָבוֹ – הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; דְּקַנְיֵיהּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ; סֵיפָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שִׁינּוּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד. אִי הָכִי, קַשְׁיָא רֵישָׁא וּמְצִיעֲתָא לְרַב! אָמַר רַב זְבִיד: לְעוֹלָם כּוּלַּהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בְּלוֹקֵחַ וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ בְּגַנָּב, דְּהָוֵה לֵיהּ יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת. וְלָא תֵּימָא מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּיֵאוּשׁ לְחוֹדֵיהּ נָמֵי קָנֵי גַּבֵּי גַנָּב; אֶלָּא דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ דִּמְשַׁלְּמִי תַּרְוַיְיהוּ גַּנָּב רִאשׁוֹן וְגַנָּב שֵׁנִי, אֶלָּא בְּהָכִי. אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר לִפְנֵי יֵאוּשׁ – רַב נַחְמָן אָמַר: חַיָּיב, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: פָּטוּר. רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב – ״וּמְכָרוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא זַבֵּין; לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, לָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר – חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא, דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו; אֲבָל לִפְנֵי יֵאוּשׁ דְּלָא אַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו – לָא מִיחַיַּיב; דֻּומְיָא דִּטְבִיחָה בָּעֵינַן, דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לָהּ? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתָּרֵשׁ בַּחֵטְא. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי אִיכָּא נִשְׁתָּרֵשׁ? אֶלָּא לָאו לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁנָה בַּחֵטְא. תָּא שְׁמַע: ״וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ״; מָה טְבִיחָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אַף מְכִירָה – שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אַמַּאי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ חִיּוּבָא לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא! תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן: פְּרָט לְשֶׁהִקְנָה לוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאַף רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר חִיּוּבֵיהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

5 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

כָּל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן קס"ח וְאֵלּוּ הֵן. א הָעוֹשֶׂה אֱלִיל. ב הָעוֹשֶׂה אֱלִיל לְנוֹי. ג הַפּוֹנֶה אֶל אֱלִילִים בְּאֶחָד מִן הַמַּעֲשִׂים. ד הַמֵּקִים מַצֵּבָה. ה הַנּוֹטֵעַ אִילָן בַּמִּקְדָּשׁ. ו הַנּוֹתֵן אֶבֶן מַשְׂכִּית. ז הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. ח הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ. ט הַנֶּהֱנֶה בָּהּ. י הַבּוֹנֶה עִיר הַנִּדַּחַת. יא הַנֶּהֱנֶה מִמֶּנָּה. יב הָעוֹשֶׂה כְּחֻקּוֹת הָעַכּוּ"ם. יג הַקּוֹסֵם. יד הַמְעוֹנֵן. טו הַמְנַחֵשׁ. טז הַחוֹבֵר. יז הַדּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. יח הַמּוֹחֵק שֵׁם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּגוֹן הוֹרֵס אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ שׂוֹרֵף עֵץ מִן הַמִּקְדָּשׁ. יט הַמְכַבֶּה אֵשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ. כ הָעוֹלֶה עָלָיו בְּמַעֲלוֹת. כא הַנִּכְנָס לַעֲזָרָה בִּבְגָדִים טְמֵאִים. כב זָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁנִּכְנַס לְהַר הַבַּיִת. כג הַמֵּסִיר בַּדֵּי אָרוֹן. כד הַמֵּזִיחַ חשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד. כה הַקּוֹרֵעַ פִּי הַמְּעִיל. כו הַמַּקְרִיב עַל מִזְבַּח הַזָּהָב. כז כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לַהֵיכָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. כח בַּעַל מוּם שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם. כט שָׁתוּי שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם. ל בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁמֵּשׁ. לא עָרֵל שֶׁשִּׁמֵּשׁ. לב כֹּהֵן שֶׁעָבַד בַּעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם. לג כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ פְּרוּעַ רֹאשׁ. לד כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ קְרוּעַ בְּגָדִים. לה הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין. לו הַשּׁוֹחֲטָן. לז הַזּוֹרֵק דְּמֵיהֶן. לח הַמַּקְטִיר אֵימוּרֵיהֶן. לט הַמַּקְרִיב קָרְבְּנוֹת עַכּוּ"ם בַּעֲלֵי מוּמִין. מ הַמַּטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ. מא הָעוֹבֵד בְּקָדָשִׁים. מב הַגּוֹזֵז אוֹתָן. מג הַמַּקְטִיר שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ. מד הָעוֹשֶׂה שְׁיָרֵי מְנָחוֹת מֵחָמֵץ. מה הַמַּקְרִיב בְּלֹא מֶלַח. מו הַמַּקְרִיב אֶתְנָן אוֹ מְחִיר כֶּלֶב. מז הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן עַל מִנְחַת חוֹטֵא. מח הַנּוֹתֵן עָלֶיהָ לְבוֹנָה. מט הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן בְּקָרְבַּן סוֹטָה. נ הַנּוֹתֵן עָלָיו לְבוֹנָה. נא הַמַּבְדִּיל בְּחַטַּאת הָעוֹף. נב הַמֵּימֵר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. נג הָאוֹכֵל בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא. נד הָאוֹכֵל מִפְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נה כֹּהֵן שֶׁאָכַל בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה. נו זָר שֶׁאָכַל בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אַחַר מַתַּן דָּמִים. נז זָר שֶׁאָכַל בְּשַׂר בְּכוֹר. נח כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְזָר שֶׁאוֹכֶלֶת חָזֶה וְשׁוֹק אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ. נט חֲלָלָה שֶׁאָכְלָה תְּרוּמָה. ס הָאוֹכֵל קָדָשִׁים קַלִּים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. סא הָאוֹכֵל קָדָשִׁים קַלִּים קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים. סב הָאוֹכֵל בְּכוֹר חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. סג הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁרָאָה פְּנֵי הַבַּיִת חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. סד כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה. סה כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אַחַר שֶׁהִנִּיחוּ בָּעֲזָרָה. סו הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה. סז טָמֵא שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַטָּהוֹר בִּירוּשָׁלַיִם. סח הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת וְכֵן כָּל הַקָּדָשִׁים. סט עָרֵל שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ אוֹ תְּרוּמוֹת. ע הָאוֹכֵל מִמִּנְחַת כֹּהֵן וְכֵן מִכָּל דָּבָר שֶׁהוּא כָּלִיל לְאִשִּׁים. עא הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְכֵן מִכָּל הַטָּעוּן שְׂרֵפָה. עב הַשּׁוֹחֵט פֶּסַח עַל הֶחָמֵץ. עג הַשּׁוֹבֵר בּוֹ עֶצֶם בֵּין בְּרִאשׁוֹן בֵּין בְּשֵׁנִי. עד הַמּוֹצִיא מִבְּשָׂרוֹ חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ. עה הָאוֹכֵל מִבְּשָׂרוֹ חוּץ מֵחֲבוּרָתוֹ. עו הָאוֹכֵל מִבְּשָׂרוֹ נָא אוֹ מְבֻשָּׁל. עז הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד. עח הָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻפְרַשׁ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר אֲפִלּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּרְמוּ תְּרוּמוֹתָיו. עט הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁנִּגְמַר דִּינָהּ לִסְקִילָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה. פ הָאוֹכֵל בְּהֵמָה טְמֵאָה. פא הָאוֹכֵל עוֹף טָמֵא. פב הָאוֹכֵל דָּג טָמֵא. פג הָאוֹכֵל שֶׁרֶץ הָעוֹף. פד הָאוֹכֵל שֶׁרֶץ הָאָרֶץ. פה הָאוֹכֵל שֶׁרֶץ הַמַּיִם. פו הָאוֹכֵל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָבֶה. פז הָאוֹכֵל תּוֹלָעִים שֶׁבַּפֵּרוֹת אַחַר שֶׁפֵּרְשׁוּ. פח הָאוֹכֵל נְבֵלָה. פט הָאוֹכֵל טְרֵפָה. צ הָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי. צא הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה. צב הָאוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב. צג הַמְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב. צד הָאוֹכֵל מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה קֹדֶם הֲבָאַת הָעֹמֶר. הַמַּקְרִיב מִנְחָה מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה קֹדֶם הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. צה הָאוֹכֵל עָרְלָה. צו הָאוֹכֵל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. צז הָאוֹכֵל תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ בְּפֶסַח. צח הָאוֹכֵל חָמֵץ אַחַר חֲצוֹת. צט הַמְקַיֵּם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ וּכְגוֹן שֶׁחִמֵּץ עִסָּתוֹ. ק הַשּׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. קא נָזִיר שֶׁאָכַל מִגֶּפֶן הַיַּיִן. קב נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ. קג נָזִיר שֶׁנִּטְמָא לְמֵת. קד הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק. קה הַחוֹתֵךְ סִימָנֵי צָרַעַת אוֹ שֶׁכְּוָאָן בְּאֵשׁ. קו הָעוֹבֵד בְּנַחַל שֶׁנִּתְעָרְפָה בּוֹ הָעֶגְלָה. קז הַזּוֹרֵעַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיעִית. קח הַזּוֹמֵר אֶת הָאִילָן בִּשְׁבִיעִית. קט הַקּוֹצֵר סְפִיחַ בְּלֹא שִׁנּוּי. קי הַבּוֹצֵר בְּלֹא שִׁנּוּי. קיא הַזּוֹרֵעַ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. קיב הַקּוֹצֵר בָּהּ בְּלֹא שִׁנּוּי. קיג הַבּוֹצֵר בָּהּ בְּלֹא שִׁנּוּי. קיד הַמְכַלֶּה פְּאַת שָׂדֶה וְלֹא נְתָנָהּ לֶעָנִי. קטו הַמְעוֹלֵל כַּרְמוֹ וְלֹא נְתָנָהּ לֶעָנִי. קטז הַמְלַקֵּט לֶקֶט וְלֹא נְתָנוֹ לֶעָנִי. קיז פָּרַט כַּרְמוֹ וְלֹא נְתָנוֹ לֶעָנִי. קיח הַלּוֹקֵחַ עֹמֶר הַשִּׁכְחָה וְלֹא נְתָנוֹ לֶעָנִי. קיט הַלּוֹקֵחַ אֵם עַל בָּנִים וְלֹא שִׁלֵּחַ הָאֵם. קכ הַזּוֹרֵעַ כִּלְאַיִם בָּאָרֶץ בִּזְרָעִים. קכא הַזּוֹרֵעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בָּאָרֶץ. קכב הַמַּרְכִּיב אִילָנוֹת כִּלְאַיִם בְּכָל מָקוֹם. קכג הַמַּרְבִּיעַ בְּהֵמָה כִּלְאַיִם בְּכָל מָקוֹם. קכד הַמַּנְהִיג בְּכִלְאַיִם בְּכָל מָקוֹם. קכה הַחוֹסֵם בְּהֵמָה בְּעֵת מְלָאכָה בְּכָל מָקוֹם. קכו הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּכָל מָקוֹם. קכז הַמְמַשְׁכֵּן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ הָעֲבוֹט. קכח הַחוֹבֵל אַלְמָנָה וְלֹא הֶחְזִיר הַמַּשְׁכּוֹן. קכט הַחוֹבֵל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. קל עֵד זוֹמֵם שֶׁאֵין בּוֹ תַּשְׁלוּמִין. קלא הַמַּכֶּה חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה. קלב בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה בְּעֵדוּת רִאשׁוֹנָה. קלג הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁנִּמְצָא דְּבָרוֹ שֶׁקֶר. קלד הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם. קלה הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר. קלו הַנִּשְׁבָּע לַשָּׁוְא. קלז הַמְחַלֵּל נִדְרוֹ. קלח הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת. קלט הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב. קמ הַמַּקִּיף פְּאַת הָרֹאשׁ. קמא הַמַּקִּיף פְּאַת זָקָן. קמב הַשּׂוֹרֵט עַל מֵת. קמג הַקּוֹרֵחַ רֹאשׁוֹ עַל הַמֵּת. קמד הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע. קמה הַלּוֹבֵשׁ שַׁעַטְנֵז. קמו הַקּוֹצֵץ אִילָנֵי מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. קמז אִישׁ שֶׁלָּבַשׁ מַלְבּוּשׁ אִשָּׁה. קמח אִשָּׁה שֶׁלָּבְשָׁה מַלְבּוּשׁ אִישׁ. קמט כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא לְמֵת. קנ כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה זוֹנָה וּבְעָלָהּ. קנא כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ גְּרוּשָׁה וּבְעָלָהּ. קנב כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ חֲלָלָה וּבְעָלָהּ. קנג כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּעַל אַלְמָנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ. קנד הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. קנה הַנּוֹשֵׂא זְקוּקָה לְיָבָם. קנו הַבָּא עַל הַקְּדֵשָׁה. קנז מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קנח פְּצוּעַ דַּכָּא שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קנט הַמְסָרֵס אִישׁ וְכֵן שְׁאָר זִכְרֵי בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. קס אוֹנֵס שֶׁגֵּרֵשׁ אֲנוּסָתוֹ וְלֹא הֶחְזִירָהּ. קסא הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁגֵּרֵשׁ אִשְׁתּוֹ וְלֹא הֶחֱזִירָהּ. קסב הַקָּרֵב אֶל הָעֲרָיוֹת בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הַזְּנוּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גִּלָּה עֶרְוָה וְזֶהוּ הֶחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. קסג הַמִּתְחַתֵּן בְּעַכּוּ"ם. קסד גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קסה גֵּר מוֹאָבִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קסו מֶלֶךְ שֶׁהִרְבָּה נָשִׁים. קסז מֶלֶךְ שֶׁהִרְבָּה סוּסִים. קסח מֶלֶךְ שֶׁהִרְבָּה כֶּסֶף וְזָהָב: נִמְצְאוּ כָּל הַלּוֹקִים ר"ז וְסִימָן לָהֶם יִלְקוּ זֵדִים:

6 בבא קמא פתח ↗

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

12 בבא קמא פתח ↗

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 תוספות על כתובות פתח ↗

תנאי דאפשר לקיומיה ע"י שליח כו' - וא"ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן אבל לענין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בב' דברים משמע במי שאחזו גיטין עה. דדוקא רבי מאיר אית ליה ולא רבנן דלענין זה אין סברא כל כך ללמוד משם להכי פליגי עליה והשתא משמע דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא וכן בפרק מצות חליצה יבמות קו. וקשה דבפרק רבן גמליאל יבמות נג. ושם מסיק רבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה וזהו תימה דפליג רבינא אכולה תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה ואומר רבינו תם ורבינו יצחק דהא דמסיק רבינא התם דלכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ"ע אלא לומר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עלה זיקת יבמין לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצה כיון דהויא על תנאי ומפקע לזיקה לגמרי וכן צריך לחלק לרב אשי דאמר התם דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ורב אשי מיירי לענין זיקת יבמין כדפרישית ועוד אי להתירה לשוק איירי נמי התם אדמיפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל ותלי נמי בהכי:

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

בשאר דרכי הקנייה אין שום א' מהם יכול לחזור בו לאחר כדי דיבור:

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 בבא קמא פתח ↗

29 בבא קמא פתח ↗

30 בבא קמא פתח ↗

30 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

חָלְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל קָשׁוּר לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה. אוֹ שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא אוֹ שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּנָה הִיא. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה לְגָדוֹל. חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְכֵן אִם חָלְצָה בִּפְנֵי יָחִיד וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּבַלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה. אֲבָל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁחָלְצוּ וְכָל הַחוֹלֵץ לְמִי שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם אֵינָהּ חֲלִיצָה:

31 בבא קמא פתח ↗

32 בבא קמא פתח ↗

33 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

מקומו מושכר לו - בסיפא קתני שקבלו שכר זה מזה וא"ת אמאי קבלו שכר היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין:

34 בבא קמא פתח ↗

35 בבא קמא פתח ↗

36 רש"י פתח ↗

ושני אינו משלם אלא קרן - לגנב ראשון דכתיב וגונב מבית האיש:

37 בבא קמא פתח ↗

38 בבא קמא פתח ↗

39 בבא קמא פתח ↗

40 בבא קמא פתח ↗

41 תוספות על בבא קמא פתח ↗

גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר כו' - אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשון כיון דאכלו האחרון ואפי' היכא דאילו לא אכלו היה חייב להחזיר כגון היכא דליכא שינוי רשות שנתייאש אחר שבא ליד השני וכן משמע לקמן דאוקים רב חסדא ברייתא דר' אושעיא דקתני גזילה קיימת חייבין אחר יאוש משום דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי כדרבא ואפ"ה אין גזילה קיימת קתני דפטור ותימה כיון דכי הגזילה קיימת חייבין אמאי פטורין כשאכלום וכן קשה לרמי בר חמא דמוקי לה לפני יאוש ועוד לרב חסדא ולרבא כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבין וי"ל דדרשינן מקרא לקמן בשמעתין דפטור באין גזילה קיימת אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל כו' ומסתברא ליה לרב חסדא לאוקמי קרא דדוקא לאחר יאוש ורמי בר חמא מוקי לה אף לפני יאוש ומיהו לרב דאמר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא לדידיה צ"ל דאסמכתא היא דבלאו קרא נמי פטורין כיון דביאוש כדי קני ומה שבגזילה קיימת חייבין נפרש בסמוך בע"ה ומיהו קשה למ"ד במרובה לעיל בבא קמא דף סז. דשינוי לא קני ודריש והשיב הגזילה מ"מ ולא דריש אשר גזל אם כעין אשר גזל יחזיר אלא למעוטי גזל אביו מנא ליה האי דרשה ואין לומר דאותו אמורא יסבור דיאוש כדי קני דהשתא לא צריך להאי דרשה ואסמכתא היא דהא ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דריש בריש הגוזל לעיל בבא קמא דף צד: דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעין מוהשיב את הגזילה מ"מ ולית ליה דרשה כעין שגזל וסובר במרובה לעיל בבא קמא דף סח: ובפירקין דיאוש כדי לא קני וא"כ מנליה באין גזילה קיימת דפטורין מלשלם לכך נראה דהך דרשה דלקמן אסמכתא היא לכ"ע ומסברא מחלק רב חסדא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלא הוי כל כך ברשות מריה אחר יאוש כמו לפני יאוש שנקל לצאת מרשות בעלים בשינוי רשות או בשינוי השם ואין זה דוחק דכי הוה מפקינן נמי מקרא צריך סברא זו דאמאי מוקמינן קרא טפי אחר יאוש מלפני יאוש כיון דגם אחר יאוש חשיבא ברשות מריה ולרמי בר חמא ניחא טפי דאיהו לית ליה טעמא דרשות מריה כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשות מריה שהרי אינו יכול לו להקדישו וגם הגזלן יכול לקנותו בשינוי מעשה ותדע דהא רב חסדא הוצרך לפרש מ"ט כו' וגמרא נמי פריך ליה ממתניתין:

42 תוספות על בבא קמא פתח ↗

כל שלקטו עניים היום יהא הפקר - תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר לכך אומר בעה"ב כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא"כ למ"ד יאוש כדי קני תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות ב"מ ד' כא: ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר ואפילו את"ל דלא קני אא"כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא לקמן בבא קמא ד' קיא: דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה:

43 בבא קמא פתח ↗

44 בבא קמא פתח ↗

45 בבא קמא פתח ↗

46 בבא קמא פתח ↗

47 בבא קמא פתח ↗

48 תוספות פתח ↗

הוא דאמר כצנועין - וא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש . קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות ב"מ ד' כב: ושם כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה יבמות ד' פח. דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש קדושין דף נה: ושם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול סוכה ד' לט. ושם משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות דף יא. ושם ד"ה הפודה משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר נדרים ד' לו: התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף:

49 בבא קמא פתח ↗

תֵּדַע שֶׁסְּתָם גְּנֵיבָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא – שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְדִלְמָא לָא אִיָּיאַשׁ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: סְתָם גְּנֵיבָה – יֵאוּשׁ בְּעָלִים הִיא. וְדִלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָא אִיָּיאַשׁ! אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה – מָה טְבִיחָה דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו, אַף מְכִירָה דְּאַהֲנוֹ מַעֲשָׂיו. וְאִי לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מַאי אַהֲנוֹ? וְדִלְמָא דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּאִיָּיאַשׁ! אָמְרִי: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דּוּמְיָא דִטְבִיחָה – מָה טְבִיחָה לְאַלְתַּר, אַף מְכִירָה לְאַלְתַּר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: גְּנֵיבָה בְּנֶפֶשׁ תּוֹכִיחַ – שֶׁאֵין יֵאוּשׁ בְּעָלִים, וְחַיָּיב! מִכְּלָל דְּסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִפְנֵי יֵאוּשׁ חַיָּיב. לְאַחַר יֵאוּשׁ מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – חִיּוּבֵיהּ בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ, בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר – חִיּוּבֵיהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ הוּא, אֲבָל לְאַחַר יֵאוּשׁ – קָנָה, וְשֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ וְשֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֵימַת? אִלֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מִי קָדוֹשׁ?! ״אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא – מָה בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ, אַף כֹּל שֶׁלּוֹ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא לְאַחַר יֵאוּשׁ; וְטַעְמָא דְּהִקְדִּישׁ הוּא דְּאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דְּכִי קָא טָבַח – דְּהֶקְדֵּשׁ קָא טָבַח, אֲבָל לֹא הִקְדִּישׁ – טָבַח מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵאוּשׁ קוֹנֶה, אַמַּאי מְשַׁלֵּם? שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁוּהוּ בְּעָלִים בְּיַד גַּנָּב. וּמִי קָדוֹשׁ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶן אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ! אָמְרִי: הוּא דְּאָמַר – כִּצְנוּעִין, דִּתְנַן: הַצְּנוּעִין מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמְרִים: כׇּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים! כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמְרִי ״צֵא תֵּן לוֹ״ – מַאי אִירְיָא הִקְדִּישׁ? אֲפִילּוּ לֹא הִקְדִּישׁ נָמֵי לָא לִיחַיְּיבֵיהּ! דְּאָמַר רָבָא: ״צֵא תֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּפַסְקוּהָ לְמִילְּתֵיהּ וְטָבַח וּמָכַר – הָוֵה לֵיהּ גַּזְלָן, וְגַזְלָן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

50 בבא קמא פתח ↗

51 בבא קמא פתח ↗

52 רש"י על קידושין פתח ↗

דבר תורה מעות קונות - כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו:

53 סוכה פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא דֶּרֶךְ מִקָּח. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל.

54 סוכה פתח ↗

מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּבוּסָה שֶׁשָּׁוָה בְּכׇל אָדָם, וּמוֹצִיא אֶת הַמְּלוּגְמָא שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה לְכׇל אָדָם. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאׇכְלָה״ — וְלֹא לִמְלוּגְמָא, ״לְאׇכְלָה״ — וְלֹא לְזִילּוּף, ״לְאׇכְלָה״ — וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה אַפִּיקְטְוִיזִין? כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּאִי רַבָּנַן, הָא אִיכָּא נָמֵי מִשְׁרָה וּכְבוּסָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא דֶּרֶךְ מִקָּח. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דִּכְתִיב: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת וְגוֹ׳״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״, דֶּרֶךְ מִקָּח וְלֹא דֶּרֶךְ חִילּוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״. מָה קֹדֶשׁ — בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל, אַף שְׁבִיעִית — בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״כִּי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית וְכוּ׳. אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו וְאֶת כֵּלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ וְגוֹ׳״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״. מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו — אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״, מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו — וְאָסוּר, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ — וַאֲסוּרָה. אִי, מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס דָּמָיו — וְיוֹצֵא לְחוּלִּין, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ — וְיוֹצֵאת לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״, בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. הָא כֵּיצַד? לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר — אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְבַּעֲרִין בַּשְּׁבִיעִית. לָקַח בַּבָּשָׂר דָּגִים — יָצָא בָּשָׂר וְנִכְנְסוּ דָּגִים. לָקַח בַּדָּגִים יַיִן — יָצְאוּ דָּגִים וְנִכְנַס יַיִן. לָקַח בַּיַּיִן שֶׁמֶן — יָצָא יַיִן וְנִכְנַס שֶׁמֶן. הָא כֵּיצַד: אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וּפְרִי עַצְמוֹ אָסוּר. מִדְּקָתָנֵי ״לָקַח״ ״לָקַח״, אַלְמָא דֶּרֶךְ מִקָּח — אִין, דֶּרֶךְ חִילּוּל — לָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁחוּטִין — מִתְחַלְּלִין, עַל חַיִּין — אֵין מִתְחַלְּלִין, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים. אָמַר רָבָא: מַחְלוֹקֶת

55 בבא קמא פתח ↗

56 בבא קמא פתח ↗

57 בבא קמא פתח ↗

58 תוספות פתח ↗

59 בבא קמא פתח ↗

60 בבא קמא פתח ↗

61 בבא קמא פתח ↗

62 בבא קמא פתח ↗

63 בבא קמא פתח ↗

64 בבא קמא פתח ↗

64 מנחות פתח ↗

וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי. כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. מַאן דְּאָמַר לָא קָנֵי – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּאָמַר קָנֵי – כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂר קרי קָרֵיב לֵיהּ שְׁלָמִים, כִּי מַיתְפְּסַתְּ לֵיהּ נָמֵי תָּפֵיס.

65 בבא קמא פתח ↗

65 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

קִדְּשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר ויקרא כז ל "לַה' הוּא":

65 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר לִשְׁלָמִים לֹא קָנוּ שְׁלָמִים. שֶׁקְּדֻשַּׁת שְׁלָמִים אֵינָהּ חָלָה עַל קְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר. שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִתְפִּיס הַמַּעֲשֵׂר עַצְמָן לִשְׁלָמִים שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁלָמִים:

66 בבא קמא פתח ↗

67 בבא קמא פתח ↗

68 בבא קמא פתח ↗

69 בבא קמא פתח ↗

70 בבא קמא פתח ↗

71 בבא קמא פתח ↗

72 בבא קמא פתח ↗

73 בבא קמא פתח ↗

74 סוכה פתח ↗

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דִּכְתִיב: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת וְגוֹ׳״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״, דֶּרֶךְ מִקָּח וְלֹא דֶּרֶךְ חִילּוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ״. מָה קֹדֶשׁ — בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל, אַף שְׁבִיעִית — בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל.

75 בבא קמא פתח ↗

76 בבא קמא פתח ↗

77 בבא קמא פתח ↗

78 תוספות על בכורות פתח ↗

ואהני קרא למיקם עליה בלאו - וא"ת אדרבה כיון דמהדריה הקרא הדר לגמרי אף מכרת כדתניא לקמן גבי פסולי המוקדשין הגוזז והעובד בהם סופג ארבעים ולא אמר איתקוש לצבי ואיל ומפקיע לגמרי מלאו וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא אלא אמר אהדריה לאיסוריה וצריך לחלק ומההיא דהגוזז והעובד בהם נמי קשה על מה שפי' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו כגון גיעולי עובדי כוכבים דהשתא כי אישתרי טעם לפגם כמו נבלה מסרחת וכי הדר אסר גיעולי עובדי כוכבים במדין איסורא בעלמא איכא לא מלקות ואינו נראה דאית לך למימר אהדריה לאיסורא כדפרישית:

79 בבא קמא פתח ↗

80 רש"י על חולין פתח ↗

מפני שהן מחליפין - בשל עובדי כוכבים דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית. וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים:

81 רשב״א על נדרים פתח ↗

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו – לפי השי"מ, אמרינן בריש פרק קמא דחולין יב, א שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

82 תוספות על גיטין פתח ↗

ופדו בהן מעשר שני - וא"ת ומאי מהני פדיית קטן והא אין מעשה קטן כלום ובת"כ פרשת בחקותי ממעט קטן שאינו פודה מעשר שני ותנן נמי תרומות פ"א מ"א חמשה לא יתרומו וקטן חד מנייהו ולעיל בהניזקין גיטין דף נב. תניא אפוטרופין תורמין ומעשרין משמע אבל קטן לא ומאי שנא פדיית מעשר מתרומה וי"ל דאתיא כמ"ד במס' תרומות פ"א מ"ג דהגיעו לעונת נדרים כשם שנדרן נדר כך תרומתן תרומה וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה"נ מתחלל מעשר שני על ידו וא"ת היאך פודה לאחרים הא אפי' למ"ד זוכה לאחרים היינו כשדעת אחרת מקנה אותו לאחרים ופדיית מעשר נהי דחשבינן ליה כזוכה לאחרים מ"מ אין דעת אחרת מקנה אותו לאחרים ע"י זכיית קטן והוי כמו מציאה דלא זכי מדאורייתא וי"ל כיון דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחילולו חילול אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו א"כ לענין חילול מעשר יש לו להועיל אפי' בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אע"פ שלעצמו זוכה גם בחילול מעשר לא יזכה לאחרים בחילול אע"פ שלעצמו מחלל:

83 רש"י פתח ↗

ואינו משלם ד' וה' - דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה:

84 בבא קמא פתח ↗

85 רש"י פתח ↗

והרי חזרה קרן לבעלים - אי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו:

1 גמ'. ששנה בחטא. ר"ל דמעשה המכירה הגם שאינו חל מ"מ הוי מעשה גניבה נוסף המחייבו בד' וה' וכמו שמצינו בפסק הרמב"ם פ"א מהל' גניבה הלי"ד שתברא או שתייה מהווה מעשה גניבה נוסף לחייב את הגנב בכפל. וכן מבואר בגונב נפשות המחוייב רק אם מכרו ואע"פ שהמכירה אינה חלה אלא דהוי מעשה גניבה נוסף המחייב את הגונב נפש. וה"ה מכירה לפני יאוש לענין ד' וה' עיין לקמן בגמרא דף סח: בהשוואה לגונב נפש.

2 גמ'. פרט לשהקנה לל' יום. פרש"י וז"ל למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה שלשים יום דהוא כשכירות בעלמא עכ"ל, כלומר שמכירה לל' יום אינה אלא קנין פירות, ולכן אינה מחייבת דו"ה. והנה הרמב"ם והראב"ד חלוקים בפ' כ"ג מהל' מכירה הל"ו אם מכירה לזמן קנין הגוף הוא או קנין פירות. וז"ל הרמב"ם: הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס כו' עכ"ל. הרמב"ם סובר שמותר לקונה לזמן לשנות את צורת הקרקע אפילו שלא לצורך פירות כי יש לו קנין הגוף. ואליבא דהראב"ד אסור לו לשנות את גוף הקרקע כי יש לו קנין פירות בלבד. ונראה שרש"י כהראב"ד דהו"ל קנין פירות וכשכירות בעלמא ומשו"ה אינו מחייב ד' וה'.

3 יוצא אליבא דהרמב"ם שבדין הוא שמכירה לזמן תחייב דו"ה שהרי מכר לו קנין הגוף, וא"כ צ"ע מסוגיין הממעט מי שהקנה לל' יום מדו"ה. ויתכן שאפילו לרמב"ם המוכר לל' יום פטור מדו"ה כי סוכ"ס המכירה חוזרת לאחר ל' יום ואינה דומה לטביחה שאינה חוזרת. אך לאמיתו של דבר הרמב"ם נמנע מפירש"י וביאר את הגמרא שלנו בדרך אחרת. וז"ל פ"ב מגניבה הלי"א גנב ומכר כו' לאחר ל' יום ובתוך ל' יום הוכר הגנב אינו משלם אלא כפל עכ"ל. ר"ל דמיירי לא שמכר לל' יום אלא שמכר לאחר ל' יום דבכה"ג החיוב דד' וה' חל רק לאחר ל' יום ולפיכך אם הוכר הגנב תוך ל' יום פטור מדו"ה שהמכירה עדיין לא חלה. וצ"ע בזה, שהרי הרמב"ם קאי אף במכר לפני יאוש והמכירה לא חלה כלל, וחייב רק מצד מעשה העבירה שבמעשה המכירה בלי חלות מכירה, וא"כ מה לי אם הוכר הגנב בתוך ל' יום או לא, ממ"נ אם מכירה לאחר זמן מהווה מעשה מכירה והוי איסור גניבה בדין הוא שיתחייב מיד, ואם אינו מעשה עבירה בדין הוא שלא יתחייב כלל, וגם לאחר שעברו ל' יום.

4 ונראה שהרמב"ם חידש כאן חידוש עצום. דהיינו שיסוד החיוב דדו"ה במכר לפני יאוש אינו מחמת מעשה המכירה לבדו, אלא שיש חלות מכירה שהיא המחייבת בדו"ה ואפילו לפני יאוש. ולכן במכר לאחר ל' יום החיוב דדו"ה חל רק אחרי ל' יום שאז המכירה חלה לענין דו"ה ואם הוכר הגנב בינתיים פטור.

5 ויש סמוכים לכך ממקומות אחרים ברמב"ם: כתב הרמב"ם פ"ו מהל' בכורות הל"ה וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל. מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאין נגאל ואינו נמכר כלל. ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח. ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו, עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמוכר מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר אינו לוקה מפני שהקנין אינו חל. ולכאורה פטור המלקות הוא מפני ששלשה איסורים אלה הם לאוין שאין בהן מעשה. ברם בסה"מ מצות ל"ת: רס"ג פוסק הרמב"ם שהמוכר יפת תואר לוקה ואע"פ שהמכירה לא חלה. וכנראה בספר יד החזקה חזר בו משיטתו בספר המצוות. אך לגבי הלאו דלא למכור קרקע בא"י לצמיתות פסק פי"א מהל' שמיטה ויובל הל"א שאין המכירה חלה ותחזור השדה לבעליה ביובל. ועיי"ש במל"מ שמדייק מהרמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין הל"ד שאינו לוקה, ואילו לפי ס' החינוך לוקה, עיי"ש במל"מ.

6 וביאר הגר"מ זצ"ל שדין מלקות באיסורים אלה תלוי ביסוד האיסור אם הוא מעשה המכירה או חלות המכירה. אם עיקר איסורם הוא מעשה המכירה הרי הם לאוין שיש בהן מעשה דהיינו מעשה המכירה ולוקין, וזוהי שיטת בעל החינוך והרמב"ם בסה"מ. אולם אם עיקר איסורם הוא חלות המכירה ליכא מלקות שמאחר שהמכירות אינן חלות דינם כלאוין שאין בהן מעשה. ואע"ג דלגבי עבירת האיסור יש איזה חלות מכירה כל שהיא מ"מ בנוגע לשאר דיני התורה המכירה לא חלה, ולכן הריהן בכלל לאוין שאין בהן מעשה, ופטורין ממלקות.

7 וכמו"כ י"ל שלדעת הרמב"ם בגניבה אין מעשה המכירה מחייב את הגנב בד' וה' אלא חלות המכירה, ואפילו קודם יאוש חלה מכירה לגבי דין ד' וה'. המכירה חלה בנוגע לחיובי ד' וה' בלבד אע"פ דלשאר דיני התורה המכירה לא חלה. והכא שמכר לאחר ל' יום יש חלות מכירה כ"ש שחלה לאחר ל' יום, ולכן החיוב דד' וה' חל נמי לאחר ל' יום ואם הוכר הגנב קודם ל' יום לא חלה המכירה כלל ופטור מד' וה'.

8 וכמו בחיוב דו"ה הוא הדין אליבא דהרמב"ם בחיובי המוכר מעשר בהמה, חרמי כהנים, יפת תואר, וקרקע בא"י לצמיתות. המכירות האלו חלין רק לענין שהגברא יעבור על איסור אבל אינן חלין לשאר דיני התורה. בהתאם לכך סובר הרמב"ם שהלאוין האלה אין בהן מעשה ואין לוקין עליהן מאחר שאינן חלות מכירה בכהת"כ ולכן חסר איסור גמור לענין מלקות.

9 יוצא איפוא שקיימת מחלוקת בין רש"י והרמב"ם בביאור הדין "שנה בחטא" וחיוב ד' וה' בגנב שמכר לפני יאוש. אליבא דרש"י המחייב הוא מעשה המכירה, אבל ליכא חלות מכירה. ואילו לדעת הרמב"ם המחייב הוא חלות מכירה, ויש חלות מכירה אפילו קודם יאוש לענין ד' וה' אף שאין חלות לשאר דיני התורה.

10 והנה עיין לקמן דף סח: "גניבה בנפש יוכיח" שרבי יוחנן הביא ראיה שמכירה לפני יאוש מהווה מכירה לחייב דו"ה מגונב נפש ומכרו דהוי' מכירה אף על פי שלא שייך בו חלות יאוש. ונראה מזה ראיה לשיטת רש"י שהמחייב דד' וה' הוא מעשה המכירה ולא חלות המכירה. דבגונב נפשות ליכא חלות מכירה שהרי בן חורין אינו מכור כלל וחייב משום עצם מעשה המכירה לבדו.

11 ועוד תירץ הגר"מ הלוי זצ"ל שיתכן שהרמב"ם סובר שמכירה לפני יאוש צ"ל ע"י מסירה ממש לידי הלוקח, ולכן מחייב בדו"ה רק אחרי ל' יום כשמסר את הגניבה לידי הלוקח. ומש"כ הרמב"ם דבהוכר הגנב תוך ל' פטור מד' וה' מיירי באופן שעדיין לא מסר את החפץ ללוקח.

12 והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהל' גניבה הלט"ז ז"ל הגנב שגנב וטבח או מכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואצ"ל אם טבח או מכר לאחר יאוש שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח עכ"ל. פשטות לשונו מורה שסובר שיש שתי הלכות בחיוב דו"ה: א לפני יאוש מעשה המכירה מחייבת בלי חלות מכירה; וב לאחר יאוש חלות המכירה מחייבת. ולפי"ז הרמב"ם פסק גם סברת שנה בחטא וגם סברת נשתרש בחטא.

13 ונ"מ לקנין המחייב בדו"ה. דלאחר יאוש שהמכירה חלה י"ל שכל קנין המועיל בכהת"כ יחייב. מאידך לפני יאוש שאין חלות מכירה אלא ששנה בחטא והוסיף בעבירה ע"י מעשה המכירה מסתבר שיש הוספת חטא דוקא כשיש שינוי רשות במציאות לידי הלוקח ולא במעשה קנין דעלמא וכגר"מ הלוי זצ"ל, כי ע"י מסירה לידי הלוקח הוסיף על החטא דגניבה. ועיין עוד לקמן בענין קנין חליפין וחיוב ד' וה'.

14 והנה לעיל בארנו שלא כגר"מ הלוי זצ"ל את פסק הרמב"ם במכירה לאחר ל' יום שאף לפני יאוש חלה המכירה כדי לחייבו בד' וה', ויוצא שיש רק הלכה אחת של חלות מכירה ולא שתי הלכות, וא"כ קשה למה חילקן הרמב"ם לשתים, וצ"ע.

15 חיוב דו"ה בקנין חליפין.

16 מכירה מחייבת גנב בד' וה'. ויש לעיין האם כל הקנינים מחייבים אותו או לא. ובפרט יל"ע אם קנין חליפין מחייב אותו בד' וה'.

17 והנה בתוס' במס' קידושין סה: ד"ה לא איברו סהדי אלא לשקרי הביאו בשם ר"ת שהוכיח מכמה מקומות דא"צ עדות לקיום הדבר בקנין סודר. ועיי"ש בתוס' הרא"ש שתמה על עצם דיונו של הר"ת, מדוע צריכים בכלל ראיות דא"צ עדות, דמה לי קנין סודר ומה לי קנין משיכה וחזקה וכו', אכן בתוס' במס' סנהדרין ו. ד"ה צריכה קנין איתא דהריב"ם מתחילה הי' רגיל לפרש דבעינן עדות לקיום הדבר בחליפין עפ"י הגמ' בב"ב מ. דקנין בפני שנים. ועיין ברמב"ם פ"ה ממכירה ה"ט וז"ל זה הקנין ר"ל, קנין סודר אין צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חברו קנה כו' אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהם, בין בהגבהה, בין במשיכה, בין במסירה, בין בקנין, בין בכסף, בין בשטר או בחזקה קנה, ואע"פ שאין שם עדים, עכ"ל. ובהשגות כתב ז"ל א"א אין הכל מודים בקנין עכ"ל. וכ"ה בשט"מ לב"ב מ. בשם הראב"ד שכתב לחלק בין חליפין דסודר לבין חליפין דשוה בשוה, דבחליפין דסודר בעינן עדות לקיום הדבר, משא"כ בחליפין דשוה בשוה. וצריך להבין לשי' הראב"ד והריב"ם, מאי שנא קנין סודר מכל שאר קניני ממון, דדוקא בחליפין ס"ל דצריכין עדות לקיום הדבר.

18 וביאר מרן הגר"ח זצ"ל ששונה יסוד הקנין דחליפין משאר קניינים כמו כסף שטר וחזקה. בכל קניינים יש מעשה קנין שהוא סיבה לחלות הקנין. משא"כ בחליפין, המעשה רק מורה על גמירת דעת אלימתא של המקנה ומכח גמירת דעת אלימתא זו חל הקנין. ומאחר דהוי' חלות הקנאה מדעת, בלי מעשה קנין שיחול הקנין, לכן קנין חליפין אליבא דהריב"ם המובא בתוס' צריך עדות לקיום הדבר כדי להעלות את הדעת לדעת אלימתא שיכולה בעצמה להחיל את הקנין.

19 יש מקורות אחרים לגר"ח זצ"ל:

20 א יש מחלוקת אמוראים בגמרא מס' ב"מ דף מז. אי בעינן בסודר כליו של קונה או כליו של מקנה, ולחד דיעה בתוס' גיטין מ. סד"ה משום, חל הקנין או בכליו של קונה או בכליו של מקנה. והביאור הוא כי כל המעשה של מסירת הכלי אינו אלא סימן להראות שיש כאן דעת מקנה שלמה, ועצם מהות קנין חליפין הוא ההקנאה מדעת. בשאר קנינים עצם מעשה הקנין יוצר את חלות הקנין, אבל בחליפין הדעת יוצרת את חלות הקנין כי אינה דעת מקנה בעלמא אלא דעת מקנה אלימתא ושלמה. ולכן בכל אופן בין בכליו של מקנה או של קונה חל הקנין.

21 ב ועיין בשו"ע חו"מ סי' קצ"ה ס"ו וס"ז, דבכל שאר קנינים אפשר לחזור רק בתוך כדי דיבור, אבל בקנין סודר, כל זמן שעסוקים באותו ענין אפשר לחזור בו. ונראה דה"ט, דבכל שאר אופני הקנינים, מעשה הקנין פועל ויוצר את חלות הקנין, ועל מעשה א"א לחזור אלא בתכד"ד. משא"כ בסודר הקנין חל מדין הקנאה מדעת, וכל זמן שעסוקים באותו ענין חשוב כאילו עוד לא נחלטה ולא נקבעה אותה הדעת השלמה דקנין חליפין.

22 ג וכן שונה קנין סודר מכל שאר הקנינים, שכל קניני קרקע אינם מועילים לקנות מטלטלין וקניני מטלטלין אינם מועילים לקנות קרקע, כאשר ייסד הנתיבות בחו"מ ריש סי' קצ"ו עפ"י הגמ' דגיטין כב., והקנין היחידי המועיל בין בקרקע ובין במטלטלין הוא קנין סודר. ואף מועיל ליצור התחייבות ושעבודי ממון וכדכתיב בספר רות "לקיים כל דבר". ומסתבר דהטעם הוא דסודר אינו מעשה קנין קרקע או קנין מטלטלין, אלא סימן להראות שיש גמירת דעת שלמה, ואז חל הקנין בתורת הקנאה מדעת, ומה"ט מועיל בין בקרקע ובין במטלטלין ובין ליצור התחייבות.

23 ד ולפי"ז אף מבואר את פסק הרמב"ם פ"ה מעבדים ה"ג שעבד יוצא לחירות דוקא בכסף ושטר ולא בקנין סודר דלשחרור עבדים בעינן מעשה קנין ולא מספיק בחליפין דהוי קנין של דעת.

24 ה ולפי"ז ביאר מרן הגר"ח זצ"ל את פסק הרמב"ם בפכ"ט מהל' מכירה ה"ט שכתב שאף שתקנו החכמים בקטן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, מ"מ חליפין לא מהני בקטן, וז"ל אם קנו מיד הקטן כו' לא קנה הלוקח כו' ואין קניין מיד הקטן כלום, שהקנין בשטר, ואין העדים חותמים אלא על שטר של אדם גדול, עכ"ל. ובביאור כוונתו כתב המגיד משנה, ז"ל לפי שסתם קנין לכתיבה עומד, וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין עכ"ל. ודבריו תמוהים דלכאורה הא דסתם קנין לכתיבה עומד היינו דאיכא אומדנא דמוכח דדעתו של המקנה בסודר לכתוב שטר ואם כן במקום שאי אפשר לכתוב שטר, כגון בקטן שאינו בר דעת ליצור שטרות אפילו מדרבנן, מדוע יש לנו לומר שאף קנין סודר שלו לא יחול.

25 ונ"ל בכוונת הרב המגיד דדין סתם קנין לכתיבה עומד אינו אומדנא דעלמא, אלא הוא הלכה בדיני שטרות ובדיני חליפין. דהנה כדי לכתוב שטר דעלמא בעינן שיהא נכתב מדעת המתחייב, ובלא"ה הרי הוא פסול מכח דין מפיהם ולא מפי כתבם עי' בתוס' כתובות דף כ', ד"ה ור' יוחנן. ועיין לקמן בגמ' צח: בדין השורף שט"ח של חבירו דאיתא שם וז"ל אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא ליכתבו לי' שטרא מעליא עכ"ל. ומשמע דלא בעינן דעת המתחייב חדשה כדי לכתוב שטר חדש. ובתוס' במס' סנהדרין כט: סוף ד"ה הודה ביארו וז"ל התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו עכ"ל, כלומר דלא בעינן דעת המתחייב בעד כל שטר פרטי במיוחד, אלא כיון שהיתה דעת המתחייב בשעת כתיבת שטר ראשון יכולים לכתוב שטר שני בלי דעת מתחייב חדשה.

26 ונראה שזוהי ג"כ שיטת המגיד משנה דלא בעינן דעת המתחייב על כל שטר ושטר, ויתירה מזו סובר שאפילו אם לא התכוון לשטר כלל, כל שהיתה לו דעת המתחייב בשביל קנין כותבים לו שטר אף שלא מדעתו. דזהו יסוד הדין דסתם קנין לכתיבה עומד, דהיינו שהקנין של חליפין מחייב דרגה של דעת אלימתא יותר מדעת מקנה הפשוטה שבשאר קנינים - דהיינו שחליפין צריך דעת המתחייב. ומכיון שיש דעת המתחייב אלימתא זו על הממון יכולים לכתוב שטר גם שלא מדעתו. ואילו בשאר קנינים כמו כסף או חזקה אין דעת המקנה דעת אלימתא של דעת המתחייב אלא חלות דעת מקנה פשוטה, ולכן אינם עומדים לכתיבה בלי דעת מתחייב מפורשת.

27 וטעמא דמילתא כנ"ל דדוקא בקנין חליפין בעינן דעת אלימתא דהויא דעת המתחייב ולא סגי בדעת מקנה פשוטה כמו בשאר קנינים, דשאני קנין סודר, דבאמת אין בנתינת כליו של קונה אל המקנה חלות דין מעשה קנין, אלא יסוד חלות הקנין דחליפין הוא שיש בו גמירת דעת אלימתא של הקנאה, ומכח דעת המקנה אלימתא חל הקנין, ולכן חלה בקנין סודר חלות שם דעת המתחייב.

28 ולפי"ז שפיר מבוארים דברי הרמב"ם, דהא דהתקינו חכמים בקטן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, היינו שמעשה הקנין דקטן מועיל להחיל חלות קנין עפ"י דין מעשה קנין, ותיקנו שיחול קנין הקטן אע"פ שאין לו דעת מקנה דעלמא. אכן בחליפין, שאינו פועל מדין מעשה קנין כלל, אלא מדין הקנאה מדעת, לא תקנו החכמים שיועיל קנין סודר דקטן, שהרי סוכ"ס אינו בר דעת, ובסודר - הלא כל עצמו ומהותו של הקנין אינו אלא שיש חלות דעת המתחייב, וכמו שנתבאר, וקטן אינו בר דעת.

29 ובכדי להוכיח יסוד זה, שגופו דקנין סודר הוא חלות דין הקנאה מדעת, הביא הרב המגיד הדין דסתם קנין לכתיבה עומד, שהוא דין בדיני שטרות כנ"ל ולא סתם אומדנא בעלמא. וכמו שאין חותמים אלא על שטר של אדם גדול ולא של קטן, דלשטר בעינן דעת אלימתא, כלומר דעת המתחייב ולא דעת מקנה דעלמא, ה"ה בסודר בעינן הך דרגה אלימתא של דעת המתחייב, והוא גופו של קנין סודר להוות דעת המתחייב המקנה את החפצא עפ"י חלות דעת, ובקטן שאין לו דעת לא שייך תקנה דרבנן שהקטן יקנה בשטר או בסודר.

30 ואין להקשות על ביאור הגר"ח זצ"ל מסתירת דברי הרמב"ם אהדדי, שהרי הגר"ח זצ"ל ביאר דס"ל לרמב"ם דדוקא כשיש חלות דין דעת צריך עדות לקיומי דבר, ואם קנין סודר חל מדין דעת אלימתא, מ"ט לא הצריך הרמב"ם עדות לקיומי מילתא בסודר, די"ל דדעת הרמב"ם דלהצריך עדות לקיומי מילתא בעינן תרתי: חדא, חלות של דעת אלימתא ועוד שתהא דבר שבערוה. ובסודר, אף דבעינן דרגה גבוהה של דעת המתחייב מ"מ איננו דבר שבערוה אלא דבר שבממון, ומשו"ה אינו צריך עדות לקיום הדבר.

31 ו והנה בקידושין ג. איתא דאשה אינה מתקדשת בחליפין, כיון דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. וכתב שם רש"י וז"ל דגנאי הוא לה, הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין, ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין, עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין, עכ"ל. סוף דברי רש"י אינם מובנים כלל, דלמה לא שייך לשון קיחה גם בחליפין. וגם הקשו הראשונים בסוגיא עיין ברמב"ן רשב"א ור"ן למה בטל חליפין של שוה פרוטה, דהלא התם ליכא גנאי.

32 ואמר הגר"ח זצ"ל שקנין חליפין אינו חל מדין מעשה קנין אלא מדין דעת לחוד. ואילו בשאר קנינים עיקר הקנין חל מחמת מעשה הקנין. ולכן קניני כסף שטר וביאה מועילים בקידושין שהרי מעשי קנין הם ועל ידם מתקיים הדין קיחה בקידושין, כלומר ע"י שעושה האיש מעשה קנין דקידושין מקיים בזה את הדין של כי יקח איש אשה. ואילו חליפין דעלמא חל בעיקר מחמת דעת המקנה - דהיינו האשה בקידושין - אך א"א שיחולו הקידושין על ידה ומדעתה כי יחסרו קיחה ומעשה קידושין מצד האיש, וכתיב כי יקח ולא כי תקח, ולפיכך קנין חליפין אינו קונה בקידושין.

33 ולפי עצם הגדרת הגר"ח זצ"ל ביסוד קנין חליפין נראה שאין קנין חליפין נחשב למעשה מכירה לחייב גנב בדו"ה כי קנין חליפין חל מדין דעת המתחייב, והגנב היות שאין לו בעלות גמורה בחפצא אלא חלות שם בעלות מדיני קניני גניבה בעלמא, אין בכחו ליצור דעת המתחייב ולהתחייב על החפצא. ומאחר שאין חליפין מועיל מדין מעשה קנין אלא מחלות דין דעת אינו מחייב גנב בד' וה'.

34 אך הגר"מ זצ"ל אמר שבדין שינוי רשות יש לדון איזה קנינים מועלים. ואמר דאליבא דהראשונים הסוברים שביאוש ושינוי רשות הגזלן קונה בבת אחת כשהוא מקנה את החפצא ללוקח יתכן שכל הקנינים מועילים חוץ מחליפין כנ"ל. אך אליבא דיתר הראשונים הסוברים שביאוש וש"ר שהלוקח קונה ישיר מהנגזל מסתבר שאין הגזלן יכול להקנות ללוקח בקנין דעלמא כגון בכסף וכו' שהרי אין הגזלן מקנה את החפצא בכלל. ולכן דוקא שינוי רשות במציאות ממש מועלת, והיינו דוקא כשהגזלן מוסר את החפצא לידיו ולרשותו של הלוקח. וככה תפיסת הלוקח חלה בהתירא והלוקח קונה ישיר מהנגזל. ודוקא יד או חצר וכדומה קונין ולא קנינים אחרים.

35 לפי"ז מסתבר דה"ה לענין ד' וה' דרק אופן הקנין המועיל ביאוש ושינוי רשות מועיל לחייב את הגנב בד' וה' בין כשמכר לאחר יאוש או כשמכר לפני יאוש. ולכן אם ננקוט כי רק שינוי רשות במציאות ממש מועיל ליאוש ושינוי רשות, ה"ה לענין חיוב ד' וה' דרק שינוי רשות ממש מחייב כגון קניני יד וחצר ולא קנינים אחרים כגון קנין כסף.

36 רש"י ד"ה ושני אינו משלם אלא קרן. ז"ל לגנב ראשון עכ"ל. רש"י סובר דשני משלם לגנב ראשון. וצ"ע דבשלמא לאחר יאוש י"ל דנעשה גנב הראשון בעלים לחייב גנב שני, אבל קודם יאוש איך שייך לומר שישלם גנב שני לגנב ראשון ולא לבעלים, הרי גמרא מפורשת לקמן קיא ב גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מ"ט כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי.

37 והנה עיין ברמב"ם פכ"ה מהל' מלוה ולוה הל"ט שפוסק דשנים שלוו בשטר אחד נעשו ערבין זה לזה. ומסתבר דליכא התחייבות ערבות זה לזה מחמת דעת המתחייב אלא דנעשו ערבים זה לזה ע"פ דין, דמכיון שלוו ביחד ויש שטר אחד היוצא על שניהם, אם אחד פורע את הכל יש לו זכות לגבות חצי מן השני, דיכול לטעון "פרעתי חובך בשבילך, תן לי חלקך בפרעון". ואין זה דין ערבות דכל התורה כולה שיסודה בדעת המתחייב, אלא זכות מיוחדת לזה ששילם חוב חבירו באופן ששניהם מחוייבים לשלם מחמת מחייב אחד שחבירו חייב לפרוע לו את חלקו.

38 ויתכן דזהו גם יסוד שיטת רש"י כאן, דבודאי הגנב השני מחוייב לשלם לבעלים ולא לגנב הראשון, אלא שאם הגנב הראשון שילם לבעלים, יש לו זכות לחזור ולגבות דמים מהגנב השני, כי יכול לטעון שפרע את החוב של הגנב השני.

39 אלא דא"א לפרש כן ברש"י דא"כ למה גובה הגנב הראשון כל הקרן מהשני, הרי היה בדין שיחזור ויגבה רק חצי הקרן כמו בשנים שלוו. ועוד בשנים שלוו בשטר אחד יש מחייב אחד ומשום כך אם א' שילם את הכל חוזר וגובה חציו מן השני. ואילו בגונב מן הגנב, יש ב' מחייבים נפרדים והגנב הראשון שפרע הוי כפורע חובו של חבירו דעלמא שאין לו שום תביעה על השני והריהו מבריח ארי מנכסי חבירו דפטור וכדאיתא במס' נדרים דף לג:.

40 ונראה לומר שיש בגניבה הלכה מיוחדת שאין גניבה בלי תשלומין וההלכה הזאת מחייבת את הגנב השני לשלם לגנב הראשון. דאע"פ שהגנב הראשון שילם לבעלים אינו בדין דמשו"ה יפטר הגנב השני מחיובו לשלם בשביל גניבתו. ובכן ההלכה קובעת דלכתחילה חלין חיובי קרן על הגנב השני לשלם לבעלים. אבל במקום שהגנב הראשון שילם כבר לבעלים, משלם הגנב השני לראשון. שאי אפשר לשני לשלם לבעלים, דאין אדם גובה שני תשלומי קרן בשביל חפץ אחד שנגנב ממנו. ולפיכך משלם השני לראשון, דמכיון דהראשון שילם לבעלים, נכנס הראשון במקומו לגבות את הקרן מן השני, ואין השני יכול לטעון "לאו בעל דברים דידי את", דהראשון עונה לו, "גנב אתה ומחוייב אתה לשלם, ואע"פ שלא גנבת ממני, הרי שלמתי חובך לבעלים, ואינו בדין שתגנב ותפטר, ולפיכך שלם לי את הקרן".

41 ויש להוסיף עוד שהראשון יכול לטעון דאילולא השני שגנב ממנו היה משיב את הגניבה עצמה לבעליה והיה פטור מלשלם דמים, וגניבת השני גרמה לו שלא היה יכול להשיב את הבעין והוכרח לשלם דמים. ומכח טענה זו יש לראשון זכות לגבות את הדמים מהשני. כ"ז הוא לפני יאוש כשהשני חייב לבעלים עיין לקמן דף קיא ב. ברם לאחר יאוש שאין לבעלים זכות תביעה על השני וכדלקמן שם פשיטא שהשני משלם לראשון מדין בעלים, כי אחרי יאוש הגנב נחשב לבעלים לכמה דברים ואע"ג דיאוש לא קני עיי"ש בתוס' ד"ה גזל כו'.

42 ועיין בתוס' לקמן סט א ד"ה כל דמשמע שסוברים שדוקא לאחר יאוש משלם השני לראשון, ולא בשגנב לפני יאוש, וכדמבואר דלאחר יאוש בעלות הנגנב נפקעה במקצת ואינו בעלים לחייב את השני והראשון נעשה לבעלים לחייב את השני.

43 ועוד י"ל בביאור התוס' דס"ל שהראשון קונה ביאוש ושינוי רשות בבת אחת עם גניבת השני ולפיכך הגנב השני משלם לראשון, ואילו קודם יאוש השני משלם לבעלים.

44 ברם עיין בגמרא לקמן סט: בנוגע לכפל וז"ל אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, אמאי, בשלמא לגנב ראשון לא משלם, וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב, אלא לבעלים נשלם, אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו עכ"ל.

45 ויש לתמוה למה צריכה הגמרא דרשה מיוחדת לפטור את הגנב השני מלשלם כפל לגנב הראשון, הרי יש לפוטרו מצד אותה סברא שהוא פטור מלשלם כפל לבעלים, שהרי גנב ראשון גרע כחו מכח הבעלים שהרי החפצא אינו שלו ואינו בעלים כלל. וא"כ למה צריכים לגזיה"כ ללמדנו שהשני אינו משלם כפל לראשון.

46 ונ"ל שהפסוק בא למעט כפל לראשון במקום שהראשון שילם דמים לבעלים, דסד"א שאם הגנב הראשון שילם לבעלים יכנס תחתיהם לחייב את השני בכפל, שהרי משו"ה הראשון גובה את הקרן מן השני וכדנתבאר, קמ"ל גזיה"כ שהשני פטור מלשלם כפל לראשון. אך פשיטא שאם הראשון לא שילם את הקרן לבעלים אין צורך בגזיה"כ למעט את השני מלשלם כפל לראשון, כי הראשון איננו בעלים כלל לחייב את השני בחיובי גניבה כי הגניבה אינה שלו.

47 א"נ י"ל דאילולא גזיה"כ סד"א שמשלם השני כפל לראשון כי גניבת השני מצטרפת עם גניבת הראשון שהיתה מבית הבעלים לחייב את שניהם ביחד כפל על הגניבה מבית הבעלים. והרי השני גמר את הגניבה מהבעלים, ולכן סד"א שהשני ישלם כפל לראשון והוא ישלם את הכפל לבעלים בעד שניהם. ודומה לדין תברה או שתייה אליבא דהרמב"ם פ"א מגניבה הלי"ד דהויין גמר הגניבה ומחייבין כפל וכדביאר הגר"ח זצ"ל, מפני שמצרפים את השבירה או השתיה שלבסוף עם הגניבה דמעיקרא, קמ"ל גזיה"כ דלא אמרינן הכי אלא רק בגנב עצמו שהזיק את החפצא. מאידך בגנב מן הגנב, שלא גנב השני מהבעלים בכלל, לא מצרפים את גניבת השני עם גניבת הראשון, ולכן השני פטור מכפל.

48 תוס' ד"ה הוא. תוס' מבארים את דיני פדיון הבעלים במעשר שני, כרם רבעי, הקדש, שביעית, ופטר חמור. ונראה שיש שלשה דרכים בהבנת חילוקי הדינים.

49 א. א הנה דין פדיון מע"ש וכרם רבעי שונה מפדיון הקדש שביעית ופטר חמור, שרק במע"ש יש הלכה שהפדיון תלוי בבעלים, כי במע"ש יש מצות הבאת מקום שחלה על הבעלים. ובאמת יש שתי מצוות של הבאת מעשר שני לירושלים עיין בס' דברים פרק י"ד פסוקים כ"ב - כ"ז א הבאת פירות מעשר שני עצמן; ב הבאת כסף הפדיון של מעשר שני. ומכיון דחובת הבאה הוא חובת בעלים יש לו הזכות לקבוע איזה סוג הבאה תעשה במע"ש שלו. ולפיכך אין אדם אחר יכול לפדות פירות מע"ש שלו ולקבוע שתהיה הבאת כסף פדיון במקום הבאת הפירות. מאידך בהקדש ליכא חובת הבאת הבעלים והוא הדין בשביעית ובפטר חמור ולכן גם אדם שאינו בעלים יכול לפדותם.

50 אך לכאורה יל"ע הרי גם בפטר חמור יש שתי מצוות החלות על הבעלים: א מצות פדיון בשה ב ומצות עריפה, ולמה לא יעכבו הבעלים אדם אחר מלפדות בשה מחמת זכותם לקבוע אם לקיים את מצות הפדיון או את מצות העריפה, הרי שתי המצוות האלו מוטלות על הבעלים, ומ"ש ממע"ש שמצד ששתי מצוות הבאה חלו על הבעלים יש לו זכות לבדו לבחור איזו מצוה שרוצה בה ולעכב אחר מלפדות.

51 ונראה ששונה דין הבעלים בפטר חמור מדין הבעלים במעשר שני. מצות הבאת מע"ש חלה על הבעלים בדיני ממונות. מאידך בפטר חמור, מכיון שאסור בהנאה, ליכא בעלים בדיני ממונות. מצוות פדיון ועריפת פטר חמור חלין על מי שהפטר חמור ברשותו ושבידו לקיימן. ולפיכך רק במעשר שני שמצוות ההבאה תלויות בבעלות דממון יש זכות לבעלים לעכב ולמנוע פדיון דאדם אחר. מאידך בפטר חמור המצוות חלות רק על מי שבידו וברשותו לפדות ולערוף ולא על בעל הממון, ולפיכך אין זכות לבעלים לעכב פדיית אדם אחר.

52 ב עוד יש לומר ששונה חלות הפדיון דמע"ש מחלות הפדיון דהקדש, שביעית, ופטר חמור. יסוד החלות של פדיון מעשר שני הוא שהפודה קונה את הפירות בקנין כסף ממע"ש. וראייה לכך משיטת הראשונים שממע"ש נלמד דין קנין כסף דעלמא. ואילו בהקדש יש שתי הלכות פדיון: א פדיון בתורת חלות קנין מהקדש; ב פדיון מדין חלות מתיר של איסורי הקדש. והראייה דבקונם כללי יש פדיון משום דהוי הקדש נדרים דף לה.. והנה בקונמות אע"פ שאיסורי הקדש חלין בחפצא מ"מ ליכא בעלות ורשות הקדש, דרק בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית חלה בעלות דהקדש ורשות גבוה בחפצא. משא"כ בקונמות, דאינן קדשי השם. ומשו"ה ההפקעה דהקדש משמירה, שבועה, גניבה וכו' אינה חלה בקונמות, כי רק ברשות גבוה חלה ההפקעה דהקדש ולא בקונמות שאינן ברשות גבוה. ומ"מ יש פדיון בקונמות כבהקדש דעלמא משום שפדיון הקדש וקונם חל מדין מתיר ואע"פ שאינו חל מדין קנין. ובכן כשחלות הפדיון הוא חלות מתיר, כבהקדש, גם אדם אחר שאינו הבעלים יכול לפדות, ולפיכך אדם אחר יכול לפדות הקדש בתורת מתיר. מאידך רק הבעלים יכולים לפדות מע"ש כי הפדיון במע"ש חל רק מדין קנין בלבד.

53 בשביעית, גופו של הפדיון הוא חלות מתיר של איסורי שביעית, ולא קנין משביעית. והראיה כי בשביעית יש חלות פדיון בין בדרך מקח ובין בדרך חילול סוכה דף מ:, ובדרך חילול הרי ליכא הקנאת הפירות, אלא החלפת קדושה דעלמא מהפירות לכסף. ומוכח שהפדיון חל מדין מתיר של איסור השביעית ולא כקנין, ולפיכך אף אדם אחר שאינו הבעלים יכול לפדות שביעית. והוא הדין בפטר חמור, הרי מסקנת הגמרא שפדיונו פדוי לבעלים, דהיינו שלאחר שנפדה החמור בשה, החמור הוא ברשות הבעל הראשון, ואינו נקנה לפודה. יוצא איפוא שפדיון פטר חמור חל כמתיר של איסורי החמור בלי קנין של החמור תחת השה. ולפיכך גם אדם אחר יכול לפדות פטר חמור בלי הסכמת הבעלים. משא"כ פדיון מעשר שני, שאין הפדיון חל מדין מתיר אלא מדין קנין, ולכן רק הבעלים בלבד יכולים לפדות ולקנות את הפירות ממע"ש ולא אדם אחר.

54 והנה הסוגיא במס' סוכה דף מ: לומדת דין פדיון שביעית בדרך חילול מפדיון הקדש בדרך חילול. ונ"ל דעיקר הראייה מהקדש היא מקונמות כי בקונמות יש פדיון שאינו קונה, אלא חל כמתיר של איסורים וזהו אף עיקר חלות דין הפדיון של שביעית בדרך חילול שחל כמתיר ולא כקנין.

55 ג כתבו התוס' וז"ל ההקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדות כמו"כ אחר אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא, הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים כו' פטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו וכו' עכ"ל. נראה שהתוס' סוברים, שזכות הבעלים באכילת מע"ש בירושלים מעכבת אחר מלפדות. בעל המעשר יכול לעכב אחר מלפדות מע"ש שלו ולקנות את הפירות שהרי הבעל מפסיד את אכילת פירותיו כי הפירות לאחר הפדיון קנויים לפודה. מאידך בהקדש, מכיון דאין לבעלים זכויות בחפצא דהקדש לכן כשפודה אדם אחר אינו מפסיד כלום ולפיכך אינו יכול לעכב את פדיונו. וכן בפטר חמור מכיון דהחמור אסור בהנאה, אין הבעלים יכולים לעכב את הפודה מלפדות, שהרי אין לבעלים זכויות של תשמיש והנאה בחמור.

56 ב. מעשר שני ממון גבוה

57 יש לעיין בדין מע"ש ממון גבוה, האם יש לגבוה רשות ובעלות דקנין ממש במע"ש, או דלמא שהדין דמע"ש ממון גבוה הוא רק הפקעת בעלות דהדיוט בלי קנין לגבוה. ונראה שיתכן שבזה פליגי תוס' והרמב"ם.

58 עיין כאן בתוס' ד"ה הוא וז"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכו' אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה מ"מ הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים עכ"ל. יתכן לפרש דר"ל דליכא רשות גבוה במע"ש כמו שיש בהקדש, וחלות הדין של ממון גבוה שבמע"ש אינו אלא הפקעת הבעלות דהדיוט בנוגע לכמה דברים. אך עצם הממון שייך רק לבעלים ולא לגבוה ולפי' הבעלים זוכים באכילה וגם בזכות הפדיון.

59 ולפי"ז נראה שכל הפטורים דהקדש שחלים בגונב הקדש, בשומר של הקדש, בשבועה להקדש וכדומה לא חלים במע"ש. ואע"פ דממון גבוה הוא, מ"מ רק כשיש רשות הקדש ממש חלים הפטורים דגבוה ואילו במע"ש ליכא רשות וקנין ממש לגבוה ולכן הפטורים דגבוה לא חלים.

60 מאידך עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הלכ"ד שפסק שהגונב מע"ש פטור מכפל כמו הגונב מהקדש. וז"ל כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא, לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם סובר שיש רשות גבוה וקנין ממש במעשר שני הקובעת חלות הפטור של הקדש.

61 והנה עיין בגמרא מנחות דף פב. דאליבא דחד מ"ד דין המתפיס מע"ש לשלמים תלוי במע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, שאם ממון הדיוט הוא קדושת שלמים חלה על גבי קדושת מע"ש, ואם ממון גבוה הוא קדושת שלמים לא חלה "דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אמעשר". וצ"ע דלכאורה החילוק בין מע"ש ממון גבוה לבין מע"ש ממון הדיוט הוא בנוגע לדין הממון של מע"ש, ולא לענין חומר קדושת מע"ש ואם אלימא קדושת שלמים לחול אמעשר או לא, ולמה אמרינן שחלות קדושת שלמים תלויה במע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט.

62 ונראה מזה שעיקר המחלוקת אם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט נוגע לחומר קדושת מע"ש. דלמ"ד מע"ש ממון גבוה קדושת מע"ש חמורה ואוסרת הקנאת מע"ש וגם מונעת קדושת שלמים מלחול על גבי קדושת המעשר. מאידך למ"ד מע"ש ממון הדיוט קדושת מע"ש קלה יותר ומותר להקנותו ולמוכרו וגם קדושת שלמים חלה עליו.

63 ובאמת מזה יש ראייה למש"כ אליבא דהתוס' הנ"ל דליכא חלות רשות וקנין גבוה במע"ש, וכל דין ממון גבוה שבמע"ש נוגע לחומר קדושת מע"ש המונע את הבעלים מלמוכרו או מלהקדישו בקדושת שלמים.

64 ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז שכתב וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה וכו' ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו עכ"ל. ומשמע מהרמב"ם שמע"ש אסור בכל אלה מצד קדושת מע"ש האוסרת את התשמישין האלה בגלל חומר קדושתו. ונמצא אליבא דהנתבאר שלרמב"ם יש במע"ש ב' הלכות דממון גבוה: א איסור שימוש החל מחמת חומר קדושת מע"ש; ב חלות רשות גבוה המפקיעה שמירה גניבה ושבועה. ולפי"ז יש ליישב את הסוגיא במנחות הנ"ל גם אליבא דהרמב"ם.

65 ונראה דנ"מ לענין ירושלים וגבולין שהרי בנוגע לדיני אתרוג של מע"ש, מצת מע"ש, עיסת מע"ש ובכור של מע"ש, פסק הרמב"ם פ"ח מהל' לולב הל"ב, פ"ו מהל' חמץ ומצה הל"ח, פ"ו מהל' ביכורים הל"ד, ובפ"ה מהל' בכורות הל"ט שבגבולין מע"ש ממון גבוה הוא ואילו בירושלים הוי ממון הדיוט. מאידך בנוגע לקדושת שלמים שאינה חלה ע"ג מע"ש פ"ז מהל' מע"ש הלי"ט וכן בנוגע להלכה שאין מקדשין אשה במע"ש פ"ה מהל' אישות הל"ד ושאינו ניתן במתנה פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז הרמב"ם לא חילק, ופסק סתם שמע"ש הוי ממון גבוה בין בגבולין ובין בירושלים. וצ"ע מהי הנ"מ בין הלכות אלו לאלו.

66 אלא מוכרח שלרמב"ם יש שני דיני מע"ש ממון גבוה ונ"מ לענין ירושלים וגבולין. דין מע"ש ממון גבוה בדיני ממונות חל רק בגבולין ואילו בירושלים שהותר שם מע"ש באכילה הרשות גבוה בדיני ממונות פקעה וחל קנין ממון ורשות הדיוט. ולפיכך דיני אתרוג, מצה, חלה ובכור שונים בגבולין מבירושלים כי דינים אלה תלויים בדיני ממונות של מע"ש. מאידך הדין של ממון גבוה שחל בעצם קדושת מע"ש, דהוי חלות הקדש חמור לשם גבוה הקובע דמע"ש אינו ניתן לתשמישים אחרים ורק למצות מע"ש - ולא לקדושת שלמים, ולא לקידושי אשה, ולא למתנה - לא משתנה בין גבולין לבין ירושלים, ואף בירושלים נאסר מע"ש לתשמישים האלה. ולכן לא חילק הרמב"ם בין ירושלים לבין גבולין בדיני שלמים, קידושי אשה, והקנאה, כי עצם קדושת החפצא דמע"ש אוסרת את התשמישים האלה. דמע"ש ניתן רק למצותו של ממון גבוה, ודין ניתן של מע"ש מחדש הפקעה בחפצא האוסרו בכל התשמישים האלה.

67 ג. בעלות דפטר חמור

68 תוס' כתבו שאין הבעלים יכולים לעכב בפדיון פטר חמור משום שהחמור אסור בהנאה. וצ"ע שהרי הבעלים יכולים לקדש אשה בפטר חמור וגם יש חיוב כפל לגנב שגנב פטר חמור משום דשוה לו ביני ביני וכדמבואר במס' בכורות דף ט: ודף יא., נמצא שיש לפטר חמור בעלים וא"כ יעכב אדם אחר מלפדותו.

69 ונראה לבאר דהנה בדין שהבעלים יכולים לקדש אשה בפטר חמור יש לעיין מ"ש מחמץ בפסח. דהמקדש אשה בחמץ בפסח אינה מקודשת ואע"פ שהחמץ יהיה מותר בהנאה מדאורייתא אחרי פסח ולא אמרינן דשוה ביני ביני, ואילו בפט"ח אמרי' דמקודשת עכשיו דשוה החמור ביני ביני משום שהחמור יהיה מותר אחרי הפדיון בשה.

70 ונראה ששונה חלות איסה"נ שיש בחמץ שהוא חלות איסור גמור החל לכל דיני איסה"נ, ואע"פ שבמציאות יש אפשרות להרוויח בחמץ לאחר זמן מ"מ בשעת החג החמץ נאסר באיסה"נ גמור ומופקע מבעלות ומשוויות מדין איסה"נ. משא"כ פטר חמור שעצם האיסור עומד להתיר לאח"ז כי מצותו של פט"ח לפדותו בשה ולהתירו, ולפיכך אין חלות איסה"נ שבו חלות גמור. ולכן אינו מופקע לגמרי משוויות ומבעלות ויש לפט"ח דין בעלות וממון דביני ביני לקידושי אשה ולחייב גנב בכפל.

71 ובכן, דין הממון ובעלות דפט"ח דביני ביני הוא מחמת הבעלות שתהיה לו לאחר זמן ומשו"ה נותנים לו גם עכשיו מקצת דין בעלים. אך בנוגע לעכב אדם אחר מלפדות אינו בעלים כי דין הבעלות דביני ביני מיוסד על שהפט"ח יפדה ועומד להפדות. ואם אינו מוכן לפדות את חמורו אין לו דין בעלים עכשיו שהחמור אסור בהנאה. ורק האפשרות לפדות את החמור בשה כמצותו נותן לו מקצת דין בעלים דביני ביני מחמת הבעלות שתהיה לו לאחר זמן. ואם אינו רוצה בפדיון הרי אינו בעלים כלל. ולפיכך אינו בדין שהבעלות דביני ביני הנובעת מהפדיון תתן לו זכות לעכב בפדיון, ואדם אחר יכול לפדות את הפטר חמור בלי רצון הבעלים כי אינו בעלים לעכב בפדיון אדם אחר ודו"ק היטב.

72 ד. תפיסת דמים בשביעית

73 תוס' משווים שביעית למע"ש מדאורייתא שרק הבעלים יכולים לפדות פירות שביעית ולא אחר. וצ"ע בזה שהרי פירות שביעית נפדים גם בדרך חילול. ובדרך חילול אין הבעלים מפסידים כלום, שהרי גם אחר החילול הפירות עדיין שלהם ויש להם כל הזכויות של אכילה שהיו להם לפני החילול, וא"כ למה סוברים התוס' ששווה שביעית למע"ש שאחר אינו יכול לחלל ולפדות שביעית.

74 והנה פירות שביעית נפדים בין בדרך מקח ובין בדרך חילול. עיין במס' סוכה דף מ: דשביעית תופסת דמיה כע"ז משא"כ שאר איסורי תורה. ועיקר החלות של פדיון שביעית הוא חלות תפיסת דמים - וכמו ששביעית תופסת דמים בדרך מקח ה"ה בדרך חילול. והוא דין של התפסת קדושה על הדמים כנגד הפירות. והא ראייה שהפרי הראשון דשביעית הנפדה נשאר בקדושתו ואינו יוצא לחולין. ומוכח שעיקר דינו הוא מדין התפסת קדושה על הפרי השני מבלי שיצא הפרי הראשון לחולין. וה"ה בפדיון הפרי השני דשביעית שיוצא לחולין ע"י פדיון, יסוד דינו הוא ג"כ שע"י מעשה הפדיון קדושת הפרי נתפסת על הפדיון, והפרי השני ממילא יוצא לחולין. ברם יסוד הדין דפדיון שביעית הוא מדין של תפיסת דמים והתפסת קדושה על הדבר הפודה. ולכן דרך חילול ודרך מקח שווים, דבשני האופנים האלה חלה קדושה על הדבר הפודה מדין תפיסת דמים.

75 לפי"ז נראה לומר שהתוס' סוברים שדין אדם אחר בשביעית תלוי בדין אדם אחר בפדיון מע"ש. פדיון במע"ש חל מדין קנין ובשביעית מדין תפיסת דמים. אך אילו היה הדין שאדם אחר היה יכול לפדות מע"ש ולעשות קנין במע"ש גם בלי רשות הבעלים, היה נמי בדין שאדם אחר היה יכול להתפיס דמים על פדיונו בשביעית בלי רשות הבעלים ולחלל את השביעית בע"כ של הבעלים. אבל מכיון שאין פדיון מע"ש חל בלי רשות הבעלים הוא הדין שאין לאדם אחר הכח להחיל חלות תפיסת דמים בלי רשות הבעלים, שרק הבעלים יכולים להתפיס קדושה על הדמים.

76 ה. תפיסת דמים בהקדש

77 כתב הרמב"ם פ"ד מהל' מעילה הל"ח ז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. ומשמע מלשון הרמב"ם שאילו היתה מכירת השלמים קיימת היה הדין נותן שהמעות יתפסו בקדושה. וצריך עיון, דהרי לא הופקעה קדושת השלמים ע"י המכירה כי הבהמה רק עוברת מרשות ראובן לרשות שמעון, אבל עדיין עומדת בקדושתה, וא"כ למה יקדשו דמי המקח.

78 במס' סוכה דף מ: איתא: שביעית תופסת את דמיה שנא' כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה וכו' עכ"ל. הנה השוואה זו של הגמרא טעונה ביאור שהרי פדיון הקדש הוא מדין חילול קדושה שכן הדבר הקדוש הראשון יוצא לחולין ודמי הפדיון נכנסים לקדושה במקומו. מאידך בשביעית פרי הראשון נשאר בקדושתו לעולם ואינו ניתר אך שהדמים נתפסים באיסורי שביעית, וא"כ הוא דין תפיסת דמים ולא דין חילול, ולמה הושוו שני הדינים - הקדש ושביעית. ונראה להוכיח מזה שבנוסף לדין חילול הנמצא בפדיון דהקדש דעלמא יש בהקדש דין תפיסת דמים באיסורים כמו בשביעית - בלי חילול הקדושה. ונראה שזהו היסוד של חלות הפדיון בפסולי המוקדשין, שהרי נשארת חלות קדושה על בהמה בעלת מום גם אחרי הפדיון אף שחל היתר אכילה ובכל זאת נתפסים דמי הפדיון בקדושה. והיינו כי יסוד הפדיון בפסה"מ הוא חלות תפיסת הדמים באיסורי הקדש וחלות מתיר בקרבן בעל מום, ולא חלות דין חילול הקדש שזה נכנס לקדושה תחת זה שיוצא מקדושה.

79 מעתה הוא הדין במכירת עולה ושלמים אליבא דריה"ג הסובר שקדשים קלים ממון בעלים והמכירה חלה, אע"פ שהקרבן אינו יוצא מקדושתו אלא עובר מרשותו של ראובן לרשותו של שמעון נתפסים דמי המקח בקדושה מדין תפיסת דמים בהקדש כמו בשביעית ולא מדין פדיון דעלמא שזה נכנס לקדושה וזה יוצא. ושפיר כתב הרמב"ם שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ולפיכך המעות נשארו חולין ולא נתפסו בקדושה.

80 והנה הר"ן על הרי"ף בריש פ"ג דשבועות ביאר שדין התפסה בנדרים הוא מדין חליפין בהקדש וז"ל מפני שקדש עושה חליפין אף הוא חל להתפיס איסורו בדבר המותר לו וכו' שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא עכ"ל. ולכאורה אינו דומה כלל שהרי כשפודין הקדש יוצא החפצא הראשון לחולין והחליפין נכנסין לקדושה במקומו, ואילו בהתפסה בנדרים שניהם אסורים ואין ההקדש הראשון יוצא לחולין. אך לפי דברינו מובנים דברי הר"ן שהרי יש חלות דין התפסת דמים בהקדש כמו בשביעית. ולדין זה דומה דין התפסה בנדרים משום שהדבר הקדוש מתפיס קדושה על הנתפס בו בנדר מבלי שיצא לחולין בעצמו.

81 ו. בא"ד. ומיהו כו' דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל. צ"ע הרי הדין הוא דזכין לאדם ולא זכין מאדם, ובפדיון מע"ש הפודה קונה את הפירות מבעליו והו"ל זוכה מאדם ולא מהני.

82 ואמר הגר"ח זצ"ל שיש לחקור בדין דזכין לאדם ולא מאדם, האם הדין הוא שכשיש לאדם הפסד ממון מחמת הזכייה ליכא דין זכייה, וא"כ גם בפדיון מעשר שני הרי הבעלים מפסידים את פירותיהם ולא מהני, או דלמא דהדין דזכין לאדם ולא מאדם ר"ל דזכייה יוצרת רק דעת קונה ולא דעת מקנה - דדעת קונה ודעת מקנה הן שתי חלויות שונות. ולפי"ז מהני זכייה בפדיון מע"ש כי בפדיון מע"ש ליכא דעת מקנה אלא דעת קונה בלבד, שהרי דעת הפודה הוא דעת קונה. ומקושית התוס' משמע שנקטו כצד השני של החקירה הנ"ל.

83 רש"י ד"ה ואינו. וז"ל דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא וכו' עכ"ל. קשה למה לא פירש באופן פשוט שלאחר ההקדש החפצא אינו גנוב, כי קנה אותו הקדש ביאוש ושינוי השם, ומאחר שאינו גנוב לפיכך אינו חייב בדו"ה, וצע"ג.

84 גמ'. והרי חזרה קרן לבעלים. כלומר חלות דעת מקנה דבעלים נחשבת להשבה.

85 רש"י ד"ה והרי. וז"ל וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו עכ"ל. לרש"י המחייב דכפל הוא ביטול השבת הבעין. וכן אם הבעין נאבד, ביטול השבת הדמים מחייב כפל. ואין להקשות הרי לרמב"ם ליכא מצות השבה בדמים, די"ל אין ביטול העשה דהשבה מחייב כפל אלא עבירת הלאו דגניבה באופן גמור, וכל זמן שלא משלם הגנב דמים מוסיף על הגניבה, וזה מה שמחייבו בכפל. ואילו כששילם קודם העמדה בדין לא נגמרה הגניבה ולפי' פטור מכפל.

5 משנה תורה, הלכות בכורות פתח ↗

מַעֲשַׂר בְּהֵמָה אָסוּר לְמָכְרוֹ כְּשֶׁהוּא תָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ויקרא כז לג "לֹא יִגָּאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִגָּאֵל אַף אִסּוּר מְכִירָה בְּמַשְׁמָע שֶׁאֵין נִגְאָל וְאֵינוֹ נִמְכָּר כְּלָל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמּוֹכֵר מַעֲשֵׂר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ. וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹכֵר חֶרְמֵי כֹּהֲנִים שֶׁלֹּא קָנָה לוֹקֵחַ וּכְמוֹכֵר יְפַת תֹּאַר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

5 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים אֵינָהּ נמְכֶּרֶת לִצְמִיתוּת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כה כג "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת". וְאִם מָכַר לִצְמִיתוּת שְׁנֵיהֶם עוֹבְרִין בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְאֵין מַעֲשֵׂיהֶן מוֹעִילִין אֶלָּא תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל:

12 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר לִפְנֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנָה לוֹקֵחַ וַהֲרֵי הַגְּנֵבָה חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם טָבַח אוֹ מָכַר לְאַחַר יֵאוּשׁ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁהֲרֵי הוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ:

17 בבא בתרא פתח ↗

הוֹדָאָה – בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְצָרִיךְ לוֹמַר ״כְּתוֹבוּ״; קִנְיָן – בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״כְּתוֹבוּ״; וְקִיּוּם שְׁטָרוֹת בִּשְׁלֹשָׁה;

20 בבא מציעא פתח ↗

רַב אָמַר: בְּכִלְיוֹ שֶׁל קוֹנֶה. דְּנִיחָא לֵיהּ לְקוֹנֶה דְּלֶהֱוֵי מַקְנֶה קוֹנֶה, כִּי הֵיכִי דְּלִגְמַר וְלַקְנֵי לֵיהּ. וְלֵוִי אָמַר: בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמַּן.

21 בבא קמא פתח ↗

22 גיטין פתח ↗

דְּשָׁקֵיל לֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלַהּ. רָבָא אָמַר פָּסוּל – גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם. עָצִיץ שֶׁל אֶחָד וּזְרָעִים שֶׁל אַחֵר; מָכַר בַּעַל עָצִיץ לְבַעַל זְרָעִים – כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ, קָנָה. מָכַר בַּעַל זְרָעִים לְבַעַל עָצִיץ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּחְזִיק בִּזְרָעִים. עָצִיץ וּזְרָעִים שֶׁל אֶחָד, וּמְכָרָן לְאַחֵר; הֶחְזִיק בִּזְרָעִים – קָנָה עָצִיץ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. הֶחְזִיק בְּעָצִיץ – אַף עָצִיץ לֹא קָנָה, עַד שֶׁיַּחְזִיק בִּזְרָעִים. נִקְבּוֹ בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ? אַבָּיֵי אָמַר: בָּתַר נִקְבּוֹ אָזְלִינַן. רָבָא אָמַר: בָּתַר נוֹפוֹ אָזְלִינַן. בִּדְאַשְׁרוּשׁ, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי – בִּדְלָא אַשְׁרוּשׁ. וּבִדְאַשְׁרוּשׁ לָא פְּלִיגִי?! וְהָתְנַן: שְׁתֵּי גִּינּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְיָרָק בֵּינְתַיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל תַּחְתּוֹן! הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָה אִם יִרְצֶה עֶלְיוֹן לִיטּוֹל אֶת עֲפָרוֹ, אֵין כָּאן יָרָק! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָה אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ עָפָר, אֵין כָּאן יָרָק! וְאַכַּתִּי, בִּדְאַשְׁרוּשׁ לָא פְּלִיגִי?! וְהָא תַּנְיָא: אִילָן – מִקְצָתוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ; טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַגָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, וְהַגָּדֵל בִּפְטוּר – פָּטוּר. מַאי לָאו, מִקְצָת נוֹפוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָת נוֹפוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ? לֹא; מִקְצָת שׇׁרָשִׁין בָּאָרֶץ וּמִקְצָת שׇׁרָשִׁין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? דְּמַפְסִיק צוּנְמָא. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דְּהָדְרִי עׇרְבִי. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: אַוֵּירָא מְבַלְבֵּל, וּמָר סָבַר: הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר כּוּ׳: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַסִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵן: מַצָּה, חִיפָּה וְדִיפְתְּרָא. מַצָּה – כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּלָא מְלִיחַ וּדְלָא קְמִיחַ וּדְלָא אֲפִיץ. לְמַאי הִלְכְתָא? לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כִּדְקָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: כְּדֵי לָצוּר מִשְׁקָל קְטַנָּה. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: כִּי רִיבְעָא דְרִיבְעָא דְּפוּמְבְּדִיתָא. חִיפָּה – דִּמְלִיחַ, וְלָא קְמִיחַ וְלָא אֲפִיץ. לְמַאי הִילְכְתָא? לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כְּדִתְנַן: עוֹר – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ. דִּיפְתְּרָא – דִּמְלִיחַ וּקְמִיחַ, וְלָא אֲפִיץ. לְמַאי הִילְכְתָא? לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו אֶת הַגֵּט. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין: מַאן חֲכָמִים? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

23 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כּוֹתֵב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין אוֹ הֲרֵי אַתְּ שֶׁל עַצְמְךָ אוֹ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּעִנְיָן זֶה שֶׁזֶּה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר. וּמוֹסֵר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ וּמְסָרוֹ לוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. הֲרֵי זֶה יָצָא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי גִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד. אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא בִּכְתָב הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ שֶׁל עַצְמְךָ אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים בְּבֵית דִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּחְרֵר שֶׁאֵין הָעֶבֶד יוֹצֵא לְחֵרוּת אֶלָּא בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. והַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם לֹא אָמַר כְּלוּם:

24 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

וְכֵן אִם קָנוּ מִיַּד הַקָּטָן אוֹ הִשְׂכִּיר מְקוֹם הַמִּטַּלְטְלִין וְחָזַר בּוֹ לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִידֵי הַקָּטָן בְּדִין וְאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם. שֶׁהַקִּנְיָן בִּשְׁטָר וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין אֶלָּא עַל שְׁטָר שֶׁל אָדָם גָּדוֹל:

30 קידושין פתח ↗

מָר זוּטְרָא וְרַב אַדָּא סָבָא בְּנֵי דְּרַב מָרִי בַּר אִיסּוּר פְּלוּג נִיכְסַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִי בָּעֵי לְמִיהְדַּר לָא מָצוּ הָדְרִי בְּהוּ, וַאֲנַן לָא הָדְרִי,

31 קידושין פתח ↗

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! חֲלִיפִין אִיתַנְהוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְאִשָּׁה בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה

33 תוספות על בבא קמא פתח ↗

באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי כו' - וא"ת והיכי דמי אי דקיימא גניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה מאי פריך עלה וכיון דאי קתבע ליה כו' מכירה נמי לא הוי מכירה נהי דמחייב בנפשו מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח ואלא דליתא בחצירו של. לוקח דל חיוב שבת מהכא לאו מכירה היא דהא קי"ל כרב נחמן דאמר. פירות לא עבדי חליפין ומיהו לפר"ת ניחא דמפרש דהא דפירי לא עבדי חליפין היינו בתורת קנין סודר שמחזיר לו הסודר ולא יהיב לו אלא לקנין בעלמא אבל במכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים קני ואומר ר"י דהכא לא דייק אלא אלשון מכר דאפי' קאי בחצר הלוקח כיון דלא אמר זיל שלים אין זו מכירה אלא מתנה ואף על גב דבתשלומי ארבעה וחמשה מתחייב על המתנה כמו על המכר כדאמרינן לקמן מ"מ גנב ומכר בשבת קתני ואין זו מכירה וכך לן עקוץ תאינה מתאינתי כמו עקוץ ' תאינה מתאינתיך:

37 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ בִּשְׁטָר אֶחָד אוֹ שֶׁלָּקְחוּ מִקָּח אֶחָד. וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶן אוֹ לָקַח בְּשֻׁתָּפוּת הֲרֵי הֵן עַרְבָאִין זֶה לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ:

39 נדרים פתח ↗

דִּבְרֵי חָנָן הִיא. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּבְרֵי הַכֹּל, גַּבֵּי מוּדָּר הֲנָאָה דְּיָהֵיב עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ. מַאי חָנָן? דִּתְנַן: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ. חָנָן אָמַר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי. רָבָא לָא אָמַר כְּרַב הוֹשַׁעְיָא, דְּקָא מוֹקֵים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַכֹּל. רַב הוֹשַׁעְיָא לָא אָמַר כְּרָבָא, גְּזֵירָה שֶׁלֹּא לִיפָּרַע מִשּׁוּם לִיפָּרַע. מַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵידָתוֹ. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁנִּכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִין עַל בַּעַל אֲבֵידָה, דְּכִי מַהְדַּר לֵיהּ — מִידַּעַם דְּנַפְשֵׁיהּ קָא מַהְדַּר לֵיהּ. אֲבָל נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵידָה אֲסוּרִין עַל מַחְזִיר — לָא קָא מַהְדַּר לֵיהּ, דְּקָא מְהַנֵּי לֵיהּ פְּרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף. וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵידָה אֲסוּרִין עַל מַחְזִיר מַהְדַּר לֵיהּ, וּמִשּׁוּם פְּרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף לָא שְׁכִיחַ.

53 בבא קמא פתח ↗

54 בבא קמא פתח ↗

60 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. לְפִיכָךְ אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁהַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהַגּוֹזְלוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ:

61 מנחות פתח ↗

64 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כז ל "לַה' הוּא". לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל וְהַמְקַבֵּל מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ וְאֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ:

65 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

אֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה וְשֶׁל טֶבֶל פָּסוּל. שֶׁל דְּמַאי כָּשֵׁר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְקִיר נְכָסָיו וְיִהְיֶה עָנִי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לֶאֱכל דְּמַאי. אֶתְרוֹג שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּל שֶׁמָּא יַכְשִׁירוֹ לְטֻמְאָה. וְאִם נָטַל כָּשֵׁר:

65 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם וְעִסַּת שְׁבִיעִית וּסְפֵק מְדֻמָּע חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הַמְדֻמָּע פָּטוּר מִן הַחַלָּה:

65 משנה תורה, הלכות בכורות פתח ↗

הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ ויקרא כה ו "לְאָכְלָהּ" לְאָכְלָהּ וְלֹא לִסְחוֹרָה. וְאִם תִּהְיֶה חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה הֲרֵי זֶה מִשְׂתַּכֵּר בִּבְכוֹר שֶׁהֲרֵי יָצָא מִתּוֹרַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּדְבָרִים הָאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְכֵן בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּתְרוּמוֹת וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּבְכוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְמָכְרָן עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

68 בכורות פתח ↗

וְרַבָּנַן, לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן מִקְצָת רֶחֶם מַקְדֵּישׁ? דְּאִי כּוּלֵּיהּ רֶחֶם מַקְדֵּישׁ — נְהִי דְּאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, חֲצִיצָה מִיהָא אִיכָּא! אָמַר רַב: מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. זָכָר וּנְקֵבָה — מַפְרִישׁ טָלֶה כּוּ׳. וְכֵיוָן דִּלְעַצְמוֹ הוּא, לְמָה לִי לְאַפְרוֹשֵׁי? לְאַפְקוֹעֵי לְאִיסּוּרֵיהּ מִינֵּיהּ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא מַפְקַע לְאִיסּוּרֵיהּ, אָסוּר בַּהֲנָאָה. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר עוּלָּא: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ פְּדִיָּיה וּמוּתָּר? וְלָא?! וַהֲרֵי בְּכוֹר אָדָם שֶׁצָּרִיךְ פְּדִיָּיה וּמוּתָּר! אֶלָּא, יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה בְּשֶׂה וּמוּתָּר? וּמִי הִקְפִּידָה?! וְהָא רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף פָּרֵיק לֵיהּ בְּשִׁילְקֵי בְּשׇׁוְיוֹ! בְּשׇׁוְיוֹ לָא קָאָמְרִינַן, כִּי קָאָמְרִינַן שֶׁלֹּא בְּשׇׁוְיוֹ, וְהָכִי קָאָמַר: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה לְאַפְקוֹעֵי לְאִיסּוּרֵיהּ בְּשֶׂה? וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, שֶׁהִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה בְּכֶסֶף צוֹרִי, וּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד — קִידֵּשׁ! בְּפֶטֶר חֲמוֹר נָמֵי מִיקַּדְּשָׁא, כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִשָּׁה יוֹדַעַת שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלֵּל עַל יָדָהּ, וְעוֹלָה וְאוֹכַלְתּוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. הָכָא נָמֵי, אִשָּׁה יוֹדַעַת דְּפֶטֶר חֲמוֹר אִיסּוּרָא אִית בֵּיהּ, וּפָרְקָא לֵיהּ בְּשֶׂה, וּמַקְדְּשָׁא בְּהָךְ דְּבֵינֵי וּבֵינֵי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמֵאּ? אָמַר עוּלָּא: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁפִּדְיוֹנוֹ מוּתָּר וְהוּא אָסוּר? וְלָא? וַהֲרֵי שְׁבִיעִית, דְּפִדְיוֹנָהּ מוּתָּר, וְהִיא אֲסוּרָה! שְׁבִיעִית נָמֵי פִּדְיוֹנָהּ אָסוּר, דְּאָמַר מָר: הָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן אָסוּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכוֹר שׁוֹרֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה עוֹבֵד בְּשֶׁלְּךָ וּבְשֶׁל אֲחֵרִים, ״וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה גּוֹזֵז שֶׁלְּךָ וְשֶׁל אֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכוֹר שׁוֹרֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה עוֹבֵד בִּבְכוֹר אָדָם, ״לֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה גּוֹזֵז בְּכוֹר חֲמוֹר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְינוּ דִּכְתִיב תְּרֵי קְרָאֵי, אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, תְּרֵי קְרָאֵי לְמַעוֹטֵי שֶׁלְּךָ וְשֶׁל אֲחֵרִים לְמָה לִי? וְתוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, בְּכוֹר אָדָם נָמֵי נֵימָא דַּאֲסִיר! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״שׁוֹרֶךָ״ לְמַעוֹטֵי בְּכוֹר אָדָם הוּא דַּאֲתָא, כִּי פְּלִיגִי בְּ״צֹאנֶךָ״. דְּרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שׁוּתָּפוּת גּוֹי חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵי בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: שׁוּתָּפוּת גּוֹי פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וּלְעִנְיַן גִּזָּה וַעֲבוֹדָה לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְפֶטֶר חֲמוֹר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״צֹאנֶךָ״ וְ״שׁוֹרֶךָ״, אַטּוּ ״צֹאנֶךָ״. אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״שׁוֹרֶךָ״ וְ״צֹאנֶךָ״ לְמָה לִי? קַשְׁיָא. אָמַר רַבָּה: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאַחַר עֲרִיפָה, שֶׁהוּא אָסוּר. מַאי טַעְמָא? גָּמַר ״עֲרִיפָה״ ״עֲרִיפָה״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לֵיהּ דְּתַנְיָא: הָעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב — כּוּלָּן מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין, וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים — קָרוּי אוֹכֶל, שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים — אֵינוֹ קָרוּי אוֹכֶל.

73 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ ויקרא כה ז "תִּהְיֶה" אַף לְהַדְלָקַת נֵר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע: לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כֵּיצַד. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

74 בבא קמא פתח ↗

77 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

הַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיַּחְזְרוּ הַמָּעוֹת חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ. וְקָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה אַרְבָּעָה וּמְכָרָהּ בַּחֲמִשָּׁה הַחֲמִשָּׁה כֻּלָּן יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְאֵין כָּאן מְעִילָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

82 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

א נחלקו הראשונים אם זכייה מועיל רק לקנות או"ד אף להקנות, או בלשון המפרשים אם אמרינן זכין לאדם שלא בפניו או גם זכין מאדם שלא בפניו.339כמובא בקצוה"ח סימן רמג סק"ח דהביא מח' ראשונים בנידון והסיק דאין דין זכין מאדם. ולגבי ביאור הדבר דזכין מועיל דוקא לקנות ולא להקנות עיין ברשימות שיעורים לב"ק סח: דרבינו זצ"ל הביא בשם הגר"ח זצ"ל דיש לחקור האם הדין הוא שכשיש לאדם הפסד ממון מחמת הזכייה ליכא דין זכייה וא"כ גם בפדיון מעשר שני הרי הבעלים מפסידים את פירותיהם ולא מהני, או דלמא דהדין דזכין לאדם ולא מאדם ר"ל דזכייה יוצרת רק דעת קונה ולא דעת מקנה, דהיינו דדעת קונה ודעת מקנה הן שתי חלויות שונות. ונ"מ הוא לגבי זכייה בפדיון מע"ש דהבעלים מפסידים ממון אבל אין דעת מקנה. והפשטות הוא דאמרינן רק זכין לאדם שלא בפניו ולא זכין מאדם.340ע"ע ברשימות שיעורים לב"ק שם דרבינו זצ"ל הקשה על התוס' שם דלכאורה נקטו דזכין מאדם ותירץ באופן אחר.

« רשימות שיעורים על בבא קמא ס״ז ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ס״ט ×¢×´× »