רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ג

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ב ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ד ×¢×´× »

1 בבא קמא פתח ↗

אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר זִימְנָא אַחֲרִיתִי. וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר. אָמַר מָר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ – אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר זִימְנָא אַחֲרִיתִי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְעַתְּ דַּאֲנָא לְנַפְשַׁאי שָׁקֵילְנָא – וּפַנְחַיָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָבָעֵינָא, וְזוּזִי בִּכְדִי לָא שָׁדֵינָא, אֶלָּא אַדַּעְתָּא דְּכָתֵב לֵיהּ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לֵיהּ: עִנְיָינָא עֲבַדִי לָךְ בַּהֲדֵי הָהוּא דִּזְבַנְתְּ לֵיהּ בִּשְׁמֵיהּ, וְיִכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא. וְאִם אָמַר לוֹ ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי קַמֵּיהּ דִּידֵיהּ: חֲזוֹ דִּשְׁטָרָא אַחֲרִינָא קָא בָעֵינָא. מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא, שְׁטָרָא מֵהַיְאךְ דְּקָא שָׁקְלַתְּ בִּשְׁמֵיהּ קָאָמְרַתְּ; קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי טְרַחִי וַאֲמַרִי לְהוּ לְעֵדִים קַמָּךְ, דְּמִינָּךְ הוּא דְּקָא בָעֵינָא. רַב כָּהֲנָא יְהַב זוּזָא אַכִּיתָּנָא. לְסוֹף אִיַּיקַּר כִּיתָּנָא, זַבְּנֵיהּ מָרָווֹתֵיהּ דְּכִיתָּנָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: מָה אֶעְבֵּיד, אֵיזִיל אֶישְׁקֹיל זוּזַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִי כִּי קָא מְזַבְּנִי אָמְרִי: ״הַאי כִּיתָּנָא דְכָהֲנָא הוּא״ – זִיל שְׁקוֹל; וְאִי לָא – לָא תִּשְׁקוֹל. כְּמַאן? כִּבְנֵי מַעְרְבָא, דְּאָמְרִי: מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל מָעוֹת? אַטּוּ מִי יָהֵיב רַב כָּהֲנָא אַרְבַּע, וְשָׁקֵיל תַּמְנֵי?! כִּיתָּנָא מִמֵּילָא הוּא דְּאִיַּיקַּר; מִיגְזָל גַּזְלוּהּ, וּתְנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה! אָמְרִי: הָתָם אֲמָנָה הֲוַאי, וְלָא מַשְׁכֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְכִיתָּנָא; וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב: עוֹשִׂין אֲמָנָה בְּפֵירוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אֲמָנָה בְּדָמִים. מַתְנִי׳ הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ, וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ; מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ; מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִפָּחוּת שָׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן; מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ, וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן; מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן – צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ –

2 בבא קמא פתח ↗

3 תוספות פתח ↗

הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו'. כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה שוה פרוטה ואפילו בשבועה עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות דף לו: תנן נמי שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו א"נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה:

4 בבא קמא פתח ↗

5 תוספות פתח ↗

אבל נותן לשליח ב"ד - פי' הקונטרס מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הל"ל אם יש ב"ד שם נותן לב"ד ועוד דאמר בגמ' דף קד. שליח ב"ד פסיקא ליה מילתא ל"ש עשאו נגזל ל"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר' טרפון והא בפרק המפקיד ב"מ דף לז: ושם פריך אמילתא דר' טרפון ושקלי ליה כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע"כ ביד בית דין קאמר כי הא דר' אלעזר בר צדוק דמסיק אליבא דר' טרפון ועוד בגמ' אמאי איצטריך לאתויי דרבי אלעזר ממתניתין ה"מ לאתויי ע"כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב"ד אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל:

6 תוספות פתח ↗

ואם מת יחזיר לבניו - נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי א"נ אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין קרן חומש ואשם כי היכי דיש חילוק בגזלן בין הוא לבניו דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם קמ"ל דלענין נגזל אין חילוק:

7 בבא קמא פתח ↗

הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם חוֹמֶשׁ עַל חוֹמֶשׁ, עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַקֶּרֶן מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. וְכֵן בְּפִקָּדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה; וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. גְּמָ׳ נִשְׁבַּע לוֹ – אִין, לֹא נִשְׁבַּע לוֹ – לָא; מַנִּי? לָא רַבִּי טַרְפוֹן וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא! דְּתַנְיָא: גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן, וְכׇל אֶחָד אוֹמֵר: ״אוֹתִי גָּזַל״ – מַנִּיחַ גְּזֵילָה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאָתוֹ מִידֵי עֲבֵירָה, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵילָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. מַנִּי? אִי רַבִּי טַרְפוֹן – אַף עַל גַּב דְּאִישְׁתְּבַע, אָמַר: מַנִּיחַ גְּזֵילָה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק! אִי רַבִּי עֲקִיבָא – אַף עַל גַּב דְּלָא אִישְׁתְּבַע, אָמַר: עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵילָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד! לְעוֹלָם רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וְכִי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵילָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד – הֵיכָא דְּאִישְׁתְּבַע הוּא דְּקָאָמַר. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ, יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״. וְרַבִּי טַרְפוֹן – אַף עַל גַּב דְּאִישְׁתְּבַע, עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: תַּקָּנָה גְּדוֹלָה הִתְקִינוּ, שֶׁאִם הָיְתָה הוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַקֶּרֶן – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ לְבֵית דִּין, וּמֵבִיא אֲשָׁמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְרַבִּי עֲקִיבָא – כִּי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, הֵיכָא דְּיָדַע לְמַאן גַּזְלֵיהּ, דְּקָא מַהְדַּר לֵיהּ מָמוֹנָא לְמָרֵיהּ; גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה, דְּלָא יָדַע לְמַאן גַּזְלֵיהּ, דְּלָא הָדַר מָמוֹנָא לְמָרֵיהּ – לָא עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא. מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא עַל שֶׁלָּקַח אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח – שֶׁמַּנִּיחַ דְּמֵי מִקָּח בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק. עַל מָה נֶחְלְקוּ? שֶׁגָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן גָּזַל; שֶׁרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מַנִּיחַ דְּמֵי גְּזֵילָה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵילָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִישְׁתְּבַע, מָה לִי לָקַח מָה לִי גָּזַל? וְעוֹד מֵתִיב רָבָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁלָּקַח מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לוֹ: הַנַּח דְּמֵי מִקָּחֲךָ בֵּינֵיהֶם, וְהִסְתַּלֵּק. בָּא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ תַּקָּנָה, עַד שֶׁתְּשַׁלֵּם לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּמִישְׁתְּבַע, חָסִיד מִי מִישְׁתְּבַע בְּשִׁיקְרָא? וְכִי תֵּימָא דְּמִישְׁתְּבַע וַהֲדַר הָוֵי חָסִיד, וְהָא כׇּל הֵיכָא דְּאָמְרִינַן ״מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד״ – אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילְעַאי; וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילְעַאי חֲסִידִים דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי טַרְפוֹן הִיא, וּמוֹדֶה רַבִּי טַרְפוֹן הֵיכָא דְּאִישְׁתְּבַע. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ, יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״. וְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלָא מִישְׁתְּבַע – קָנֵיס. וְרַבִּי טַרְפוֹן, מִכְּדֵי הֵיכָא דְּמִישְׁתְּבַע – לָא סַגִּיא דְּלָא הוֹדָה; מַאי אִירְיָא ״וְנִשְׁבַּע״? אֲפִילּוּ בְּלָא שְׁבוּעָה נָמֵי! דְּתַנְיָא, מוֹדֶה רַבִּי טַרְפוֹן בְּאוֹמֵר לִשְׁנַיִם: ״גָּזַלְתִּי אֶחָד מִכֶּם מָנֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״ – נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה,

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

1 משנה. הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי. בפשטות החיוב בשבוה"פ ללכת אחריו למדי הוא מטעם גזיה"כ "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" וכדאיתא בגמרא שלנו דף קג:. אך עיין ברמב"ם פ"ז מהל' גזילה הל"ט שכתב וז"ל הגוזל את חבירו אע"פ שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהא ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן. אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו עכ"ל. דברי הרמב"ם תמוהים, דל"ל ליתן טעם לקרא, הרי גזיה"כ מחייבת את הכופר ללכת אחרי הנגזל למדי כדי שיתכפר.

2 ונראה שהרמב"ם בא לחדש דההלכה המיוחדת של הליכה למדי בשבוה"פ אינה גזיה"כ בעלמא אלא הלכה בחומר הגזילה דשבוה"פ. בגזילה דעלמא בלי שבועה, חיוב ההשבה מחייב את הגזלן רק להודיע לנגזל שהגזלה אצלו כדי שיוכל הנגזל לבוא לקחתה. ואילו בשבוה"פ חיוב ההשבה חמורה יותר והגזלן עצמו חייב ללכת אפילו למדי לתת את הגזילה לנגזל, ולרמב"ם הוא משום שהגזילה בשבוה"פ חמורה יותר מגזילה דעלמא, ומשום שהגזילה יותר חמורה חיוב השבת הגזילה חמור יותר. והחומר בגזילת שבוה"פ הוא משום שיש יאוש בעלים, ומחמת היאוש הגזילה חמורה יותר מגזילה דעלמא שאין בה יאוש. ועיין בשיעורים לעיל שביארנו באריכות שיאוש בעלים גומר את הגזילה. ומשום שבשבוה"פ יש יאוש בעלים הגזילה גמורה וחמורה יותר מגזילה דעלמא, ומשו"ה החמירה התורה בה יותר וחייבה את הנשבע בהשבה חמורה להוליך את הגזילה אחרי הבעלים אפילו למדי.

3 תוס' ד"ה הגוזל. יש שתי דיעות בתוס' אם שבוה"פ מחייבת דוקא כשנשבע על שתי כסף או אפילו כשנשבע על שו"פ. ונראה דפליגי בהבנת הדין שאין נשבעין שבועת מודה במקצת בפחות מטענת שתי כסף - האם הוא דין בחיוב שבועת הדיינים שחל מחמת תביעה, וא"כ לא חל בשבוה"פ המחייבת אפילו את מי שקפץ ונשבע בלי תביעה, או ששיעור שתי כסף דין הוא בחפצא של שבועת ממון, ולכן חל אף בשבוה"פ. ויתכן דתלוי במחלוקת הראשונים עיין ברמב"ם פ"ג מהל' טוען ונטען ובמגיד משנה אם שבועת השומרים זקוקה לשיעור שתי כסף או לא. שהרי שומרים נשבעים בטענת ספק - ואם שתי כסף הוי דין בטענה לא חל דין שתי כסף בשבועת השומרים, ומאידך אם שתי כסף דין הוא בחפצא של שבועת ממון חל דין ב' כסף אף בשבועת השומרים. והנה הדין הוא דשבוה"פ חלה בלי תביעה רמב"ם פ"ז מהל' שבועות הל"ה, ואי נימא דשתי כסף הוי דין בתביעה, בדין הוא דשבוה"פ שחלה בלי תביעה תחייב גם בפחות משתי כסף. ומאידך אם שתי כסף מהווה דין בחפצא של שבועת ממון אף שבוה"פ תחייב רק בשתי כסף.

4 והנה נחלקו הראשונים בדין כלים שיצאו למה שהן, שהכלים מחייבים שבועה בפחות מב' כסף, האם נשבעין שבועת הדיינים גם על כלי פחות משו"פ או"ד דצ"ל שו"פ עיין ברמב"ם פ"ג מהל' טוען הל"ה ובמגיד משנה. ויתכן דפליגי בדין שאין נשבעין על פחות משתי כסף - שאם הוא שיעור בחפצא של ממון י"ל דגזיה"כ דכלים חידשה דבכל אופן כלי הוי ממון, ולכן נשבעין שבועת הדיינים אפילו על כלי שוה פחות מפרוטה. מאידך אם דין שתי כסף אינו דין בחפצא של הממון דשבועה אלא בתביעה המחייבת שבועה אזי לכך יצאו כלים למה שהן לומר שבכלים לא צריכים תביעה בשיעור שתי כסף, ומ"מ צריכים שישבע על חפצא של ממון, ולפי' כלי צ"ל שוה עכ"פ שו"פ לישבע עליו.

5 תוס' ד"ה אבל. אליבא דרש"י התקנה דשליח ב"ד קובעת שיד השליח כיד הנגזל, ובנתינה לשליח ב"ד כאילו כבר הגיע ליד הנגזל, והשליח אינו חייב ללכת למדי אלא יהא מונח בב"ד עד שיבא הנגזל. מאידך תוס' סוברים ששליח ב"ד הוא כשליח שעשאו נגזל בעדים, ודינו דמשהגיע ליד השליח הגזלן פטור, אך עכ"ז השליח חייב להביא את הגזילה למדי.

6 תוס' ד"ה ואם מת. מתוס' משמע ששני התירוצים פליגי אם יש חיוב להוליך את הגזילה למדי כדי לתתה ליורשי הנגזל או לא. ונראה דפליגי אם החיוב להוליך למדי תלוי בממון הגזול ובכן חייב להוליכנו אף ליורשים שבמדי או"ד תלוי במעשה הגזילה, וא"כ אינו חייב להוליכנו ליורשים שבמדי שהרי מעשה הגזילה נעשה עם הנגזל ולא עם היורשין.

7 משנה. וכן בפקדון שנאמר או בפקדון. צע"ק מה באה המשנה כאן להשמיענו, הרי מקרא מפורש הוא שכפירת פקדון מחייבת כמו גזל. והנה עיין לקמן במשנה דף קי. שהגוזל את הגר ונשבע לו ומת משלם קרן וחומש לכהנים, והמשנה שם השמיטה את הדין שכפירת פקדון מחייבת בגזל הגר, וצ"ע למה השמיטה את דין כפירת הפקדון מדיני גזל הגר.

8 ונראה דשאני דין גזל הגר משבוה"פ דעלמא, דגזל הגר מחייב נתינה לכהנים רק בגזילה ולא בכפירת פקדון. ולפיכך משנתנו דשבוה"פ מונה פקדון לומר לך שאף כפירת פקדון מחייבת בשבוה"פ ואילו המשנה להלן השמיטה פקדון כי כפירת פקדון אינה מחייבת בגזל הגר. וכן מדוייק מהרמב"ם דבנוגע לחיוב שבוה"פ כתב פ"ז מהל' גזילה הל"א - ב' וז"ל כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראל וכפר בו ונשבע על שקר הרי זה חייב להחזיר לו הקרן כו' אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבידה כו' עכ"ל. ומאידך בנוגע לגזל הגר כתב פ"ח מהל' גזילה הל"ד וז"ל וכן הגוזל את הגר כו' עכ"ל, ועוד כתב בהל"ו וז"ל מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם אין לאיש גואל בגר שמת ואין לו יורשים הכתוב מדבר ואשם זה האמור כאן הוא הגזילה או דמיה עכ"ל. הרמב"ם אינו מזכיר שפקדון מחייב בגזל הגר רק שגזילה עצמה מחייבת. וכן איתא להדיא במאירי לקמן דף קי שגזל הגר מחייב רק בגזילה ולא בגניבה ולא בפקדון וכדומה.

9 ועיין במשנה למלך פ"ג מהל' גזילה הל"ה שהביא בשם הרא"ש דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע עליו, אינו מתכפר בהשבת החמץ לבדו אלא חייב לשלם לנגזל דמי חמץ מעליא. אע"פ דבגזילה דעלמא יכול הגזלן לקיים מצות השבה באיסורי הנאה ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, שאני שבוה"פ דחייב לשלם דמים מעליא ואינו יוצא בהשבת החמץ עצמו שאסור בהנאה. והקשה עליו המל"מ מהגמרא לקמן דף קי: שדנה בדין הכהנים בגזל הגר אם יורשין הוו או מקבלי מתנה הוו, ונ"מ בגזל חמץ ועבר עליו הפסח שאם יורשים הוו נותן לכהנים את החמץ, ואם מקבלי מתנה חייב לשלם דמים. ומשמע דלגר עצמו נותן את החמץ בלי דמים ושלא כשיטת הרא"ש.

10 ונראה דשאני דין נתינה לכהנים בגזל הגר מדין קרן וחומש בשבוה"פ דעלמא שהרי גזל הגר מחייב נתינה לכהנים דוקא בגזילה, ואילו שבוה"פ מחייבת קרבן וחומש גם בכפירת פקדון. ויוצא שהמחייב בגזל הגר הוא חלות שם גזילה ואילו המחייב בשבוה"פ הוא שבועה לשקר. ובכן י"ל שדין נתינה לכהנים בגזל הגר שוה לדין השבת גזילה דעלמא, ואם דין הכהנים כיורשים ולא כמקבלי מתנה, נותנים להם אף חמץ שאסור בהנאה, כמו בדין השבת גזילה דעלמא שמקיימים מצות השבה עם החמץ עצמו אע"פ שהוא אסור בהנאה. ומאידך בשבוה"פ שיש מחייב נוסף של שבועה לשקר א"א להשיב את החמץ וחייב לשלם דמים מדין שבועה. ולפיכך אע"פ דמדין שבוה"פ חייב לשלם דמים לגר עצמו מ"מ לכהנים נותן את החמץ ואינו משלם דמים.

11 ועוד נראה לתרץ דבגזל הגר המצוה היא נתינה כבשאר מתנות כהונה דעלמא. וכשנותן את החמץ עצמו יש חלות קיום מצוה של נתינה מכיון שנותן את החפצא של גזילה ולכך יוצא. משא"כ בשבוה"פ, שעיקר החיוב הוא לשלם, ולכן אינו יוצא עם השבת החמץ ורק עם תשלומי דמים.

1 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בּוֹ הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁבַּע אִם חָזַר וְהוֹדָה אֵינוֹ חַיָּב לִרְדֹּף אַחַר הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם מָמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ אֶלָּא יְהֵא בְּיַד הַגַּזְלָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַבְּעָלִים וְיִטְּלוּ שֶׁלָּהֶן. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה חַיָּב לִרְדֹּף אַחַר הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם אֲפִלּוּ הֵם בְּאִיֵּי הַיָּם. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע וְאֵינָן בָּאִין עוֹד לְתָבְעוֹ:

4 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֶסֶף אוֹ בְּמִינֵי סְחוֹרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַכֵּלִים אֵין מְשַׁעֲרִין אֶת דְּמֵיהֶן וַאֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר מְחָטִין בִּפְרוּטָה וּטְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין הוֹדָה בְּאַחַת וְכָפַר בְּאַחַת חַיָּב. שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "כֶּסֶף אוֹ כֵלִים" כָּל הַכֵּלִים כְּכֶסֶף. טְעָנוֹ כֶּסֶף וְכֵלִים וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּכֶּסֶף אִם יֵשׁ בַּכְּפִירָה שְׁתֵּי מָעִין חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. הוֹדָה בַּכֶּסֶף וְכָפַר בַּכֵּלִים אִם הוֹדָה בִּפְרוּטָה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

8 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

וְכֵן הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ וְחָזַר וְהוֹדָה לוֹ וְזָקַף עָלָיו הַכּל מִלְוֶה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁזָּכָה בַּגְּזֵלָה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ:

« רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ב ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ק״ד ×¢×´× »