רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ח

1 גמ'. מאי לאו במועד דליכא פסידא. צ"ע למה נאמר שבמועד ליכא פסידא, הרי אע"פ שאין הפסד ממון עכ"ז הרי הפסיד בעין.

2 ונראה שהוא תלוי בחקירה הנ"ל אם עביד אינש דינא לנפשיה חל מדין בי"ד או מדין הצלה. אם הוא מדין בי"ד מסתבר דעביד אינש דינא לנפשיה אף עבור הפסד בעין כמו כל בי"ד דעלמא, ואילו מדין הצלה ניתן לומר כי דוקא לשם הצלת ממון עביד אינש דינא לנפשיה ולא לשם הצלת בעין.

3 ב יש דיון בפוסקים אם יש שבועת מודה במקצת בהכחשת הבעין כשאין הפסד ממון. והקשה מרן הגר"ח זצ"ל ממה ששנינו במשנה רפ"ג דב"מ לג: ששומר ששילם ממון אינו חייב לישבע מדאורייתא על הבעין ומוכח שכפירת בעין אינה מחייבת שבועה. והשיב מרן הגר"ח זצ"ל שניתן לחלק בין שבועת מודה במקצת הבאה מחמת טענה שבדין הוא שישבע גם על כפירת בעין בלי כפירת ממון לבין שבועת השומרים החלה מחמת טענת ספק, ולכן אינה בדין שישבע עקב כפירת בעין בלבד. רק במקום שיש כפירת ממון חייבתו התורה לשומר לישבע מספק בלי טענת ודאי.

4 תוס' ד"ה אי בתם כו'. ז"ל בשלמא אי איירי במועד יש לו להתחייב שאינו בהול והיה לו לשומטו אבל אי בתם איירי לא ס"ד שהיה לו לשומטו לפי שהוא בהול שירא להפסיד ולא מסיק אדעתיה לשומטו עכ"ל. נראה להסביר את הבחנת התוס' בהתאם לחקירה הנ"ל: אם מדובר בתם - במקום דאיכא פסידא - חל ההיתר מדין הצלה, וכשיש היתר של הצלה אם בהול על ממונו והתכוון להצלה פטור. מאידך אם מדובר במועד דליכא פסידא בא ההיתר מכח בי"ד, ולפיכך אין לו רשות להיות בהול וכשם ששליח בי"ד צריך להזהר ולשומטו גם הבעל היה לו לשומטו ובלא"ה חייב.

5 גמ'. לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב. צ"ע דאי עביד אינש דינא לנפשיה, ל"ל דרשה מיוחדת לפטור את האדון מחבלת עבדו. ונראה שעיקר ההלכה של עביד אינש דינא לנפשיה חלה בממון דהיינו שמותר להזיק ממון חבירו. ואילו כאן נוסף לכן יש לרב היתר אפילו לחבול בעבדו כדי להציל את עצמו, ולשם כך דרושה גזיה"כ מיוחדת.

6 והנה מבואר בגמרא לקמן שבשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשית ידה כשליח ב"ד ופטורה. מפורש שההלכה של עאד"ל חל מדין שליח ב"ד, וצ"ע שכן הבאנו סימוכין שהוא מדין הצלה. ויתכן להבחין בין עביד אינש דינא לנפשיה כשמזיק ממון חבירו לבין כשחובל בגופו. כשמזיק ממון חבירו י"ל שההיתר חל מדין הצלה, כלומר, שהצלת ממונו ממזיק אינה מחייבת נזק. אמנם אין היתר לחבול בחבירו כדי להציל את עצמו מהפסד ממון. משום כך נאלצה הגמרא להסביר את ההיתר של האשה לחבול מדין שליח בי"ד ולא מדין הצלה בעלמא.

7 עוד נ"ל, בשלמא בכל ציור אחר של עאד"ל מדובר שהניזק עצמו הזיק למזיק כדי להציל את עצמו מנזק. ויתכן שיש לו רשות גם לחבול בחבירו כדי להציל את עצמו מלהיות ניזק, וההיתר הוא ע"פ חלות דין הצלה. מאידך בברייתא דוקצותה את כפה אין האשה עצמה נחבלת או ניזוקה אך בעלה הוא הנחבל, ובכן מדין הצלה דעלמא א"א לה לעשות דין ולחבל באחר, אלא שמכח בי"ד ומדין שליח בי"ד בלבד ניתנת לה רשות לחבול באחר כדי להציל את בעלה מידי חובלו.

8 גמ'. הא שברה חייב. רש"י ד"ה הא שברה פי' שהוא במקום פסידא. ואילו התוס' ד"ה טעמא כו' מפרשים דליכא פסידא כי יכול להקיף וללכת בדרך אחרת. ונראה שחלוקים אם טירחא יתירה חשובה הפסד או לא. ויש לתלות את מחלוקתם בחקירתנו דלעיל. מסתבר שלחלות הצלה דרוש הפסד ממון ממש ולא טירחא יתירה. מאידך מדין דנעשה כשליח בי"ד גם בגלל טרחא יתירה פטור.

9 אך קשה קצת, הרי בכל מקום שאין בו פסידא בכל זאת יש טרחא ללכת לבי"ד ולמה אינו נחשב כמקום פסידא כמו שפרש"י כאן. ונראה שרש"י הבחין בין הטרחא ללכת לבי"ד שהיא טרחא צדדית ולכן אינה מתירה דליעביד אינש דינא לנפשיה לבין הטרחא יתירה כאן שהיא טרחא בעצם השתמשותו ברה"ר משום שצריך להקיף, לכן רק כאן יש לו רשות לעשות דין לעצמו, ודו"ק.

10 גמ'. מאי לאו כשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר. צ"ע, הרי היא אדם שלישי ולא הנחבל עצמו ובכן בדין שתהיה חייבת לשלם, ומאי קושי' יש לגמרא מדין זה על דין עאד"ל שחל דוקא בנחבל המציל את עצמו.

11 ויתכן לחלק בין נזק לחבלה. בנזק רק הניזק עושה דין לעצמו אך אין רשות לאדם שלישי לעשות דין בעצמו כדי להציל את הניזק ועליו ללכת לבי"ד. ואילו בחבלה כל אדם חייב להתערב כדי להציל את הנחבל מידי חובלו כמו הנחבל עצמו. ובהתאם לכך גם האשה אדם שלישי בכלל עאד"ל כמו הבעל הנחבל עצמו. ועיין בשיעורים למעלה ד"ה לא תקחו כופר כן.

12 גמ'. מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. תימה מנין לגמרא שאם עאד"ל שינקוט פזרא וליתב, כלומר, שיש לו זכות להחליף דרך הרבים בדרך אחרת - הכי נאמר עאד"ל להחליף שדותיו עם השני בעל כרחו, וה"נ החליפין בע"כ של הרבים. יתר על כן, אם יש לו זכות להחליף הדרכים למה תלויה זכות מניעת הרבים בעאד"ל, והרי השאלה של עאד"ל עולה לכאורה רק כשהשני כבר גזל והנגזל רוצה לעשות דין בעצמו בלי ללכת לבי"ד, אבל פשוט הוא שהכל מודים שבעלים רשאים למנוע גזלן מלכתחילה מלהכנס לרשותו ולגזול. והנה כאן ימנע את הרבים מלהכנס לרשותו ואם החליפין הם חליפין בדין הוא אליבא דכ"ע שיכול למונעם מלהכנס, ולמה תלתה הגמרא את הסמכות למנוע בדין עאד"ל. ועיין בשט"מ למס' ב"ב צט: בשם הראשונים שהאריכו ליישב קושיות אלו על הסוגיא.

13 ויתכן שאע"פ שזכותו של בעל השדה להחליף דרך הרבים בדרך אחרת מאיזה טעם שיהיה, עיי"ש בשט"מ לב"ב וברשב"ם שם אין מישהו לייצג את הרבים בחליפין אלה אלא בי"ד כי בכהת"כ בי"ד מייצג את דעת הרבים ופועל עבורם. ובכן רק בי"ד או מי שבא מכחם יכול להסכים להחלפת הדרכים. ולכן תלתה הסוגיא את החליפין בדין עאד"ל, כלומר דלמ"ד עאד"ל חשוב בעל השדה כשליח בי"ד ויכול להחליף את הדרכים עבור הרבים. מאידך אליבא דמ"ד לא עביד איניש כו' אין בעל השדה שליח בי"ד ולכן אינו יכול להחליף את הדרכים. וזו היתה קושיית הגמרא: דמדקיי"ל דשלו לא הגיעו הרי שאינו יכול להחליף, וס"ל לתנא דמתני' דלא עביד אינש כו'. אמנם אילו חלו החליפין מדינא, פשיטא שרשאי לנקוט פזרא וליתב, כי אינה אלא מניעת הגנבים מלהכנס לכתחילה לתוך שלו לגונבו, ולכ"ע יש לבעלים זכות למונעם.

14 גמ'. זה וזה פאה כו' לנקוט פזרא וליתיב. גם גמרא זו קשה להולמה, שהרי לכאורה הוא מונע את העניים מלהיכנס ולמה תלוי בדין עאד"ל. עיין בתוס' ד"ה אמאי זה וזה פאה. ונראה שבעת חלות הפאה השניה לא אמרי' אגלאי מילתא למפרע שהפאה הראשונה היתה בטעות כי א"כ למה הראשונה פאה לפוטרו ממעשר, אלא הביאור הוא ששתי הפאות חלות אך העניים אינם יכולים לזכות בשתיהן כאחת. אמנם הפקעת זכיית העניים בשתי הפאות כאחת מכאן והלאה תלוי בבי"ד. ההלכה היא שבעת חלות הפאה השניה יש כח לבי"ד להפקיע את ממון העניים מהפאה הראשונה ולהחזיר את הממון לבעל השדה מאותה שעה והלאה. לפי"ז כך הביאור בגמרא: בשלמא למ"ד עאד"ל חשוב בעל השדה כשליח בי"ד, ובעל השדה שהוא בא מכח בי"ד מפקיע בשעת חלות הפאה השניה את זכות העניים מהפאה הראשונה. אבל למ"ד לא עאד"ל אין ביד הבעל להפקיע את זכות העניים מהפאה הראשונה כי אין לו כח בי"ד ובכן שתי הפאות חלות והעניים זוכים בשתיהן, וא"א לבעל השדה להוציאן מבלי ללכת לבי"ד ולבקש מבי"ד להוציא את הפאה מרשותם.

15 ענין מחלוקת רב ושמואל בבור.

16 א. אמר רב כו'. רב סובר שבור שלא הפקירו חייב משום שור, ולכן בטינפו כליו במים מחייב רב משום שור. עכ"ז פטור על נזקי אדם שכן קרקע עולם הזיקתו. וצ"ע מהמבואר לקמן דף נג: שאם דחף שור ניזק לבור שהשור חייב, וא"כ קשה למה לא יתחייבו המים על נפילת האדם בקרקע כמו השור שדחף לבור. ורש"י כח ב ד"ה הזיקתו פי' וז"ל וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה כו' עכ"ל. ונראה שר"ל ששור חייב רק אם ידחף ויעשה מעשה נזק בקום ועשה, ואילו כאן שהניזק נתקל במים ליכא חיוב מדין שור כי אין חיוב תקלה בשור. חיוב תקלה חל רק בבור, וכאן בור פטור לרב כי קרקע עולם הזיקתו.

17 ב. חלוקים רב ושמואל לקמן דף נ: בנוגע לחיוב של בור. רב סובר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, ושמואל סובר להבלו וכ"ש לחבטו. ומבואר בגמרא שם דאיכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר שלרב פטור ולשמואל חייב.

18 עיין ברש"י נ ב ד"ה מאי בינייהו שאף לרב בור חייב אם תמות הבהמה בבור כשנבקעת כריסו או נשברה מפרקתו "דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה". ונראה שרב סובר שכדי שיתחייב משום בור דרוש שיחול שם מזיק בחפצא של הבור כי דוקא חפצא שחל בו שם מזיק מחייב את הבעלים, ברם כדי שהבור יחשב לחפצא של מזיק צריך שיהיה בו הבל, וההבל הוא גופו של הבור שהכורה עשה. ואילו קרקע הבור היתה במקומה גם לפני הכרייה וגם בלי עשיית הבור, ובגלל הקרקע לבדה לא חל בחפצא שם מזיק דבור. בהתאם לכך סובר רב שבור שחייבה עליו תורה להבלו, כלומר, בעשיית הבור שיש בו הבל עשה חפצא שחל בו שם מזיק דבור. ברם אחר שכבר חל שם מזיק בבור, מצטרפים ההבל והקרקע של הבור לחפצא של הבור המזיק. ולכן חייב אפילו על נזק שנעשה מחבטה בקרקע שבבור וכדפרש"י. ברם יעויין לקמן נב ב - נג א שלדעת רב בור חייב רק בשנפל השור לפניו ממש באופן שאף הבלו הזיקו, אך בשנפל לאחוריו שאין ההבל מזיק פטור על החבטה בקרקע. חזינן שלרב הבל מעכב אף בעצם מעשה הנזק ולא רק בחלות השם של מזיק בחפצא דבור.

19 וי"ל, שלפי רב חלות השם דמזיק שחלה בבור תלויה באופן הנזק. כשההבל מזיק מהוה הבור חפצא של מזיק וחייב על הכל - בין על ההבל בין על החבטה. אולם כשההבל לא הזיק בנפל השור לאחוריו לא הוי הבור חפצא של מזיק וכאילו נפל מחוץ לבור על קרקע עולם דעלמא, ולפיכך פטור.

20 ג. אליבא דשמואל המחייב בור משום חבטו, נחלקו בתוס' דף נ: ד"ה לשמואל כו' אם הוא מחייב רק כשנחבט בתוך הבור או אפילו נחבט בקרקע עולם מחוץ לבור. ונראה בביאור המחלוקת שלדיעה המחייבת אף בנחבט מחוץ לבור סובר שמואל שהמחייב של בור הוא התקלה, ולכן בור חייב בכל אופן אף בשנחבט מחוץ לבור. מאידך לדיעה השניה סובר שמואל שבור מחייב רק אם הבור יעשה את הנזק בקרקע של הבור דהיינו בגוף הבור. ובכך דומה בור לשאר המזיקים המחייבים דוקא כשהנזק נעשה בגופו של המזיק. עיין באות א.

21 יוצא לפי"ז שלשיטת רב בור מחייב דוקא מדין חפצא של מזיק כשאר הניזקין. ואילו אליבא דשמואל לפי הדיעה הראשונה שבתוס' בור מחייב מדין מיוחד של תקלה ואע"פ שאין הנזק נעשה בגופו של הבור, ובכך אין דין הבור שוה לדיני שאר הניזקין. ברם לדיעה השניה שבתוס' גם אליבא דשמואל תלויה חלות הדין של בור בחלות שם מזיק בחפצא של הבור ובנזק שנעשה בגופו של הבור. ובכן שמואל דומה לרב, אלא שחלוקים בקביעת חלות השם של מזיק בחפצא של הבור. אליבא דרב חלות השם של מזיק נקבעת רק ע"י הבל הבור, ואליבא דשמואל חלות השם מזיק שבבור חלה בלי הבל וכשיש לבור רק קרקע.

22 ד. נתבאר בגמרא דף כח: שדין נתקל בקרקע ונשוף באבן תלוי במחלוקת בין רבנן לר"נ בדין דחף שורו ונפל שור לבור. ועיין בתוס' לעיל דף יג. ד"ה אי אליבא דרבנן שחלוקים רש"י ותוס' בשיטת רבנן. לרש"י שיטת רבנן היא שבשור שדחף את חבירו לבור, התם חייב ח"נ והמועד משלם נ"ש והבור פטור. אבל התוס' סוברים שור תם משלם רביע נזק ומועד משלם ח"נ, ובעל הבור פטור, עיין שם. בביאור מחלוקתם נראה שלשיטת רש"י השור נחשב למזיק שעשה את כל הנזק לבדו והבור לא הזיק ולא כלום, כי מאחר שלא גרם לתקלה אינו חשוב למזיק כלל. משום כך משלם השור כאילו הזיק לבדו. לדעת התוס' לעומת זאת נחשב השור לכולה הזיקא קעבד ואעפ"כ משלם חצי סכום הנזק. אף הבור כולה הזיקא קעבד כי השתתף בנזק למרות שלא גרם לתקלה אלא שע"פ גזיה"כ דונפל שמה ולא שיפילוהו אחרים פטור הבור מלשלם, והוא דין פטור תשלומין ולא הפקעת חלות דין מזיק מהבור. לאור שיטת התוס' מוסבר החידוש של הגמרא שלנו שבנתקל בקרקע ונשוף באבן באנו למחלוקת שבין ר"נ לרבנן כלומר אע"פ שהקרקע הפקר ואין לה בעלים שישלמו, עכ"ז חל לבור פטור תשלומין למרות שאין מזיק אחר המחויב לשלם בעד הנזק.

23 ה. עיין בתוס' ד"ה ונשף כח: שלשמואל אם נתקל בבור ונפל לאחוריו פטור כי אינו מחייב בשביל תקלה בעלמא ורק בשביל נזק בגופו של הבור שכרה. והקשו מהניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור שחייב וז"ל יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור עכ"ל. נראה בביאור תירוצם שהאבן מצטרפת לגופו של הבור שכבר קיים כחפצא של מזיק ומי ששם את האבן חייב כאילו כרה את החפצא של הבור ולפיכך חייב. אך הסיקו וז"ל ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו עכ"ל, ויש להבין למה קשה לרב יותר מלשמואל.

24 ונראה שלרב הסובר שאין הבור נעשה בכרייה בעלמא אלא רק ע"י עשיית הבל אף אין להחשיב את הנחת האבן על פי הבור לעשיית הבור שהרי לא הוסיף הבל. מאידך אליבא דשמואל יש חלות עשיית הבור בעשיית חבטה בבור בלבד בלי עשיית הבל בבור, וה"ה לשמואל י"ל שבהנחת אבן על פי הבור הוסיף על החיבוט שבבור ולכן חייב.

25 ו. עיין בתוס' ד"ה ה"מ כח:. וז"ל דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים, אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים עכ"ל. דבריהם דורשים הסבר כי מ"ש שור ברשותו שפטור מבור ברשותו שחייב.

26 ונראה שהפטור של מזיק ברשותו חל כשהנזק הוא לגמרי ברשות המזיק. לפיכך בור ברשותו פטור מחיוב שור שהרי חיוב השור בא מחמת החבטה, והחבטה היתה בקרקע שלו ברשות המזיק. מאידך בבור יש מחייב של תקלה יחד עם החבטה, והתקלה התחילה על שפת הבור ברה"ר, ולכן חייב.

27 ולולא דמיסתפינא הייתי אומר, שיתכן שרב מחייב משום שור דוקא באבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם, אך אין דעתו כן בנוגע לבור ברשותו שאינו חייב מדין שור כלל ורק מדין בור. והטעם לחילוק זה שהרי שור הוא מזיק שדרכו לילך ולהזיק ובשלמא אבנו סכינו ומשאו ראויים לנוע ממקום למקום ע"י כח אחר ומשו"ה חל בהם שם מזיק דשור. ואילו בור אינו ראוי לנוע כלל ולכן א"א לחייבו משום שור ואף בלא הפקירו.

28 בא"ד. ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה"ר אין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור כו' עכ"ל. ונראה שלדעת רש"י ההפקר עצמו חשוב לעשיית בור. ואילו ר"י סובר שאין ההפקר חשוב לעשיית מזיק דבור ואין לדמותו למי שכרה בור או גילהו בידיו שעשה מעשה בידים ממש.

29 והנה מרש"י משמע שרב סובר שבמקום שיש חיוב שור פקע חיוב בור - שלא כתוס' הסוברים שלרב אסו"מ שלא הפקירם חייבים בין משום שור בין משום בור. אמנם לקמן מט: בד"ה כ"ע כו' כ' רש"י אליבא דר' ישמעאל בור ברשותו פטור וז"ל דקסבר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה עכ"ל, והיא סברא אחרת דהיינו שבהפקרו שייר לעצמו פטור נזק, ובכן מנ"ל לרש"י שלרב הדין הוא שחיוב שור מפקיע חיוב בור, וצ"ע.

30 ז. עיין במלחמות ד' לרמב"ן לסוגיין. וז"ל ואפשר לפי גמרתנו לומר שטעמו של רב משום דאבנו סכינו ומשאו דמי לשור שהוא גוף הנזק וחבטה דידיה. משא"כ בבור שהחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקו כשחפר שם ונטל משם העפר וכו' בור ברשותו אע"ג דממונו הוא וחייב בחבטא לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה כו' עכ"ל. דבריו טעונים ביאור.

31 ונראה שבאסו"מ הגברא כשהניח אותם ברה"ר עשה מזיק ממש בידים. בהתאם לכך סובר רב שאם אסו"מ הם שלו חייב מדין שור. אך בנוגע לחיבוט בקרקע עולם דבור הרי אף בלי עשיית בור קרקע עולם עצמה יכולה תמיד להזיק אדם שנפל עליה. ויוצא שקרקע עולם גם בלי שיכרה אדם בה בור חשובה לחפצא של מזיק. אלא שהכרייה "הכשיר נזקו", כלומר שהגדילה את האפשרות שמישהו יתקל ויפול ויזוק בקרקע, אבל אין בכך עשיית חפצא של מזיק חדש. רק ביצירת ההבל שבבור יש עשיית חפצא של מזיק. אמנם, טוען הרמב"ן, ההבל אינו שלו כי אין בו ממש וא"א לחייבו עליו משום שורו שהוא תלוי בקנין ממונו. מאידך באסו"מ שלא הפקירם חייב משום שורו כי בהנחתם ברה"ר יצר חפצא של מזיק ממש הדומה למזיק דשור וכשהוא שלו הו"ל שור המזיק וחייב.

32 גמ'. אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה כו'. עשיית המזיק באונס אינה מחייבת בבור. ויש לדון אם יתחייב כשיעשה מזיק מפני פקוח נפש - כגון כשאנסוהו לכרות בור ברה"ר. ויתכן שזה יהיה תלוי בשאלה אם העושה מעשה בגלל פקו"נ נחשב כאנוס לעשות את המעשה או לא. הנה הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד פסק בג' העבירות דעליהן נאמר הדין דיהרג ואל יעבור שאם מישהו יעבור על העבירה כדי שלא ייהרג שפטור מעונש בי"ד וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו בי"ד אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים בהתראה שנא' בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס וכו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' עכ"ל. לרמב"ם מעשה עבירה שנעשה משום פקו"נ חשוב אונס. ואמנם הגר"ח זצ"ל היה רגיל להוכיח מכאן שמעשה אנוס חשוב למעשה עבירה, שהרי בג' עבירות יש מצות יהרג ואל יעבור, ופשוט שמצות קידוש השם הזו חלה רק כשנמנע מלעשות מעשה עבירה. מוכח מכך שעבירה באונס חשובה עבירה, אלא שבשאר עבירות המתיר של פקו"נ חל ובג' עבירות אין היתר חל. עכ"ז מי שעשה עבירה מפני פקו"נ אנוס הוא ופטור מעונשים.

33 אולם בכסף משנה שם הביא שהרמ"ך חולק על הרמב"ם ולדעתו מי שעבר על אחת מג' עבירות כדי שלא ייהרג חייב עונש בי"ד. ויתכן לבאר את הרמ"ך בשתי דרכים:

34 א י"ל שהרמ"ך סובר שאין בפקו"נ דין אנוס. אך בשאר עבירות פקו"נ מתיר ובג' עבירות אין מתיר. ולפיכך בג' עבירות אם עבר מחמת פקו"נ חייב שאינו אנוס ורק במקום אונס ממש במציאות חל דין אונס כגון בנערה המאורסה שנאנסה בשדה.

35 ב יתכן שסובר כרמב"ם שאמנם בפקו"נ חל שם אונס אלא שסובר שבג' עבירות כשם שאין חלות לדין פקו"נ להתיר כמו"כ אין חלות - דין אנוס לפטור מעונש.

36 ולפי"ז דין דעשיית המזיק מחמת פקו"נ תלוי בשני הביאורים האלו ברמ"ך. אם ננקוט כביאור הראשון שסובר שאין פקו"נ נחשב לאונס עשיית המזיק מחמת פקו"נ מחייבת כי איננה עשייה באונס. ואילו אליבא דהביאור השני אף הרמ"ך סובר שמעשה דעלמא שנעשה מחמת פקו"נ חשוב לאונס ובכן עשיית המזיק מחמת פקו"נ מהווה עשיית המזיק באונס ופטור.

37 והנה בנוגע לדין אדם המזיק ופקו"נ נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ב' - ד' וז"ל הרמב"ם: בד"א כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקו"נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש כו' עכ"ל. עיין בהג"מ ובלחם משנה שם.

38 וביאר הגר"מ זצ"ל שהרמב"ם סובר שיש ב' אופני חיוב מסור: א מסור שהראה את הממון; ב מסור שנשא ונתן את הממון ביד. מסור שהראה את הממון אינו חייב מדין מזיק דעלמא שהרי אינו אלא גרמא בנזקין ופטור. כי האנס עצמו לקח את הממון. יוצא שהמוסר אינו המזיק אלא העכו"ם. מסור שהראה לעכו"ם חייב לשלם מדין נפרד של מסור, והוא חיוב מיוחד שחל עקב חלות השם רשע של מסור בגברא, ובהתאם לכך במקום שהמסור נאנס באונס למסור את הממון הואיל וא"א לקרותו בשם מסור כי אינו רשע, אינו חייב לשלם. ואילו כשנשא ונתן ביד חייב המסור מדין אדם המזיק דעלמא, ומזיק דעלמא מחמת פקו"נ חייב לשלם. מאידך הראב"ד סובר שמזיק שהזיק בידים משום פקו"נ פטור ולפיכך סובר שמסור שנשא ונתן ביד משום פקו"נ פטור.

39 והנה כבר הבאנו בשיעורים את מחלוקת הראשונים בדין אדם המזיק באונס. שיטת התוס' לעיל דף כז: בד"ה ושמואל אמר כו' שאדם המזיק באונס גמור פטור ואדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה. שיטת הרמב"ן ב"מ דף פב: שאדם המזיק באונס גמור חייב. ושיטת נ"י שאדם המזיק פטור באונס גמור ואלא"ה חייב.

40 אך דעת הרמב"ם בענין זה טעונה עיון. מההלכה שלפנינו בנשא ונתן ביד משום פקו"נ שחייב יוצא שלרמב"ם מזיק באונס גמור חייב, שהרי הרמב"ם סובר בנוגע ליהרג ואל יעבור שאם עבר פטור משום שאנוס הוא. ואם מזיק מחמת פקו"נ חייב ניתן להסיק שהרמב"ם כשיטת הרמב"ן שמזיק באנוס גמור חייב. ואילו בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ד פסק הרמב"ם וז"ל היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. לרמב"ם פטור ב"מכה בידי שמים" ומוכח שהרמב"ם סובר שאדם שהזיק באנוס גמור פטור כדעת נ"י, וכן כתב המגיד משנה שם. ונראה שיש ליישב את הסתירה בשלשה אופנים:

41 א יתכן שהרמב"ם כרמב"ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, וכפי שעלה מפסקו בנשא ונתן ביד, אלא שהבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה. כשאדם הזיק בקום ועשה חייב אף באונס גמור שהרי עשה מעשה היזק. מעשה היזק בקום ועשה באונס שמה מעשה היזק ומחייב אותו. ואילו אדם שהזיק בשב ואל תעשה אינו חייב משום מעשה ההיזק שעשה כי בשב ואל תעשה חסר לו מעשה מזיק אך חייב משום שפשע בשמירת גופו. לכן באונס גמור פטור שהרי לא פשע כלל בשמירת גופו. לפי"ז יתכן שהשמטת השליבה נחשבת כאדם ההזיק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ולפיכך פטור באונס גמור.

42 ב א"נ, מעיקרא דדינא פקו"נ חל כמתיר של איסורים. אלא שנוסף לדין של מתיר פקו"נ גם חל כפוטר של עונשים. כל זה בנוגע לעבירות ועונשיהן. ברם חיוב המזיק לשלם אינו חלות עונש אלא חיוב ממון דעלמא. ומאחר שדין פקו"נ להתיר אינו חל במזיק ה"ה שאינו חל פקו"נ כפוטר, ומשום כך פסק הרמב"ם שמזיק בפקו"נ חייב. מאידך אונס הבא מכח "מכה בידי שמים" חל מעיקרא דדינא כפוטר, ולפיכך חל גם לפטור תשלומי מזיק.

43 ג יתכן שהרמב"ם סובר שאונס בגופו משום מכה בידי שמים מפקיע את מעשה האדם מעיקרו ולפיכך חל בו פטור אף באדם המזיק - שהרי אם אנוס בגופו מן השמים לא עשה מעשה מזיק כלל. ברם אונס מחמת פקו"נ אינו מפקיע את מעשה הגברא אלא שחל כפטור עונש. משום כך אינו חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון דעלמא ולא עונש, ולפיכך חייב.

44 סברא זו אף נוגעת לדברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל שאמר שלרמב"ם אנוס נחשב למעשה עבירה, והסתייע ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' יסוה"ת הל"ד שיש דין קידוש השם בג' העבירות החמורות - ועכ"ז פסק שאם עבר פטור מעונשין. ומוכרח שאנוס מהווה מעשה עבירה המחייב בקידוש השם. אך כ"ז נכון בנוגע לאנוס מחמת פקו"נ, אבל אינו מוכרח בנוגע לאונס בגופו מחמת מכה בידי שמים כי יתכן שאונס כזה אינו מעשה עבירה כלל.

45 נחזור לספקנו בנוגע לעשיית מזיק משום פקו"נ אם חייב או לא. לפי הביאור הראשון מאחר שהרמב"ם סובר שחל דין פקו"נ באדם המזיק, אלא שהבחין בין מי שהזיק בקום ועשה לבין מי שהזיק בשב ואל תעשה, ה"ה שיחול דין פקו"נ ואנוס בעשיית המזיק ויפטר בעשיית המזיק - וכמבואר בסוגיין. מאידך אם ננקוט כביאור השני שלרמב"ם אין דין פקו"נ חל בנוגע לניזקין ה"ה בנוגע לעשיית המזיק. ואם עשה את המזיק משום פקו"נ צ"ל חייב, כי דין פקו"נ חל דוקא בנוגע לעבירות ועונשין ולא בחיובי ממון דנזקין ואין דין הצלה דפקו"נ פוטר בנזקין.