רשימות שיעורים על בבא קמא ל׳

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ל״א ×¢×´× »

1 תוספות על בבא קמא פתח ↗

וחייב בעל הכותל - וא"ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי"ל דמ"מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ואין צריך להעמיד ברעוע מעיקרו:

2 בבא קמא פתח ↗

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּוּ׳! לָא קַשְׁיָא; הָא דִידֵיהּ. הָא דְרַבֵּיהּ. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית; וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים; וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים; וְהוּזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים – חַיָּיב בְּנִזְקָן. גְּמָ׳ אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּנִטְנְפוּ כֵּלָיו בְּמַיִם, אֲבָל הוּא עַצְמוֹ – פָּטוּר; קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב: לֹא יְהֵא אֶלָּא כְּרִפְשׁוֹ! מִי סָבְרַתְּ דְּלָא תַּמּוּ מַיָּא?! בִּדְתַמּוּ מַיָּא. וְתַרְתֵּי לְמָה לִי? חֲדָא בִּימוֹת הַחַמָּה, וַחֲדָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. דְּתַנְיָא: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן – בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶן רְשׁוּת, וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת – אִם הִזִּיקוּ, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַפְרִיחַ, אֲבָל מְצַמְצֵם לָא. מַאי טַעְמָא פָּטוּר? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּצְנִיעַ קוֹצוֹתָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו לְתוֹךְ כּוֹתֶל שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּבָא בַּעַל כּוֹתֶל וְסָתַר כּוֹתְלוֹ וְנָפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ – חַיָּיב הַמַּצְנִיעַ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ, אֲבָל בְּכוֹתֶל בָּרִיא – הַמַּצְנִיעַ פָּטוּר, וְחַיָּיב בַּעַל הַכּוֹתֶל. אָמַר רָבִינָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַמְכַסָּה בּוֹרוֹ בְּדׇלְיוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּבָא בַּעַל דְּלִי וְנָטַל דׇּלְיוֹ – חַיָּיב בַּעַל הַבּוֹר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלָא הֲוִי יָדַע לֵיהּ – דְּלוֹדְעֵיהּ; אֲבָל הָכָא, דְּיָדַע לֵיהּ, הֲוָה לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִים קוֹצוֹתֵיהֶם וּזְכוּכִיּוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶן, וּמַעֲמִיקִים לָהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה. רַב שֵׁשֶׁת שָׁדֵי לְהוּ בְּנוּרָא. רָבָא שָׁדֵי לְהוּ בְּדִגְלַת. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – לְקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין. רָבָא אָמַר: מִילֵּי דְאָבוֹת. וְאָמְרִי לַהּ: מִילֵּי דִּבְרָכוֹת. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה. שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. וְהָתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת. מַאי, לָאו מִשּׁוּם רְשׁוּת בֵּית דִּין? לָא, מִשּׁוּם רְשׁוּת מִצְוָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת מִצְוָה. תָּא שְׁמַע: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – אִם הִזִּיקוּ, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם; וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר! אָמַר רַב נַחְמָן: מַתְנִיתִין – שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. רַב אָשֵׁי אָמַר:

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 תוספות על בבא קמא פתח ↗

האחרון חייב - דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים:

6 בבא קמא פתח ↗

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

12 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אפילו תימא רבי יהודה כו'. וא"ת והא מתני' קתני כל הקודם בהן זכה וי"ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה ותימה למאי דס"ד דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תקשה ליה דרשב"ג אדרשב"ג דקתני במתני' דחייב לשלם ובהבית והעלייה ב"מ דף קיח: תנא רשב"ג אומר אף מתקן מלאכתו כל שלשים יום ודייק מינה בגמ' דס"ל כל מקום שנתנו חכמים רשות להניח והזיק פטור מלשלם ולפי לשון אחר שפירש בקונטרס דרשב"ג פליג את"ק וס"ל דאפילו הניח ברשות חייבין לשלם קשה אפי' לפי המסקנא ושמא אין הענינים שוין אע"ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי:

13 רש"י פתח ↗

כל המקלקלין ברה"ר - רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת"ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי' עושין ברשות:

14 בבא קמא פתח ↗

״תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ״ תְּנַן, מִשּׁוּם דְּמַשְׁרְקִי. כׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. אָמַר רַב: בֵּין בְּגוּפָן, בֵּין בְּשִׁבְחָן. וּזְעֵירִי אָמַר: בְּשִׁבְחָן אֲבָל לֹא בְּגוּפָן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן, וּזְעֵירִי סָבַר: לֹא קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן. תְּנַן: הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. וְאִילּוּ ״כׇּל הַקּוֹדֵם זָכָה״ לָא קָתָנֵי! תְּנָא לְרֵישָׁא, וְהוּא הַדִּין לְסֵיפָא. וְהָא תָּנֵי עֲלַהּ: אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל! כִּי קָתָנֵי ״אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל״ – אַכּוּלַּהּ מַתְנִיתִין קָאֵי, לְאוֹתוֹ שֶׁקָּדַם וְזָכָה. וְהָא לָא קָתָנֵי הָכִי, דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וּמוּתָּר מִשּׁוּם גָּזֵל. וְהַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב, וְאָסוּר מִשּׁוּם גָּזֵל! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גָּלָל קָרָמֵית?! דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁבַח – קָנְסוּ גּוּפוֹ מִשּׁוּם שִׁבְחוֹ, דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח – לֹא קָנְסוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן; לְאַלְתַּר קָנְסִינַן, אוֹ לְכִי מַיְיתִי שְׁבָחָא קָנְסִינַן? תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָיְירִינַן גָּלָל! וְתִסְבְּרָא?! כִּי אַיְירִינַן גָּלָל – מִיקַּמֵּי דִּלְשַׁנֵּי רַב נַחְמָן; לְבָתַר דְּשַׁנִּי רַב נַחְמָן – מִי אִיכָּא לְמִירְמֵא גָּלָל כְּלָל? לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית – קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן, אֲבָל לֹא אֶת הָרִבִּית. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּזְעֵירִי דְּאָמַר כְּרַבָּנַן? אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא קֶרֶן דִּבְהֶתֵּירָא. אֲבָל הָכָא, קֶרֶן גּוּפָא קָמַזֵּיק. וּזְעֵירִי אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא דְּמִשְּׁעַת כְּתִיבָה דַּעֲבַד לֵיהּ שׂוּמָא; אֲבָל הָכָא – מִי יֵימַר דְּמַזֵּיק? לֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי: הַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וַאֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וּמוּתָּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ כׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וַהֲדַר קָאָמַר אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה – בְּשִׁבְחָן, וַאֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל – אַגּוּפָן; וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: אֲפִילּוּ גּוּפָן נָמֵי – כׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה! לִזְעֵירִי – וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא. לְרַב – מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא? אָמַר לְךָ רַב: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן; וְהָכָא, בַּהֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן קָא מִיפַּלְגִי – דְּאִתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה, וְאֵין מוֹרִין כֵּן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: הֲלָכָה, וּמוֹרִין כֵּן. אִינִי?! וְהָא רַב הוּנָא אַפְקַר חוּשְׁלֵי, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַפְקַר

15 בבא קמא פתח ↗

16 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן. ובו כג סעיפים:המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת: הגה קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם מהרי"ו סי' קל"ח קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן רבינו ירוחם:

17 בבא קמא פתח ↗

18 בבא קמא פתח ↗

19 בבא קמא פתח ↗

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 בבא קמא פתח ↗

29 בבא קמא פתח ↗

30 תוספות פתח ↗

דמשעת כתיבה עבד ליה שומא - תימה לרבינו יצחק מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב"ד הרבית ע"י שטר זה כיון שניכר בתוכו רבית:

31 תוספות על בבא קמא פתח ↗

וחכמים אומרים גובה את הקרן כו'. משמע שגובה ע"פ השטר אפי' ממשעבדי וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לא תשימון אע"ג דאינם עדי חמס דאין מרויחין כלום הא קי"ל כאביי סנהדרין דף כז. דמי שאוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני לה בזה בורר שם כד: ה"נ לא תני לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדמשמע התם בגמרא גבי מלוה ברבית מלוה הבאה ברבית ואין לומר דמיירי באין ניכר הרבית בשטר אלא כתוב סתמא פלוני חייב לפלוני מנה וסברו העדים שהכל קרן ואח"כ נודע שהוא רבית דבפרק איזהו נשך ב"מ דף עב. ושם מתרץ ר' יוחנן עלה דההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ואי אין ניכר בשטר שיש בו רבית נמי לגזור שמא יגבה רבית במקום קרן ואין לומר שלכך הן כשרים שלא עשו שומא כיון שניכר מתוך השטר הרבית לא יבא לגבות הרבית על ידי שטר זה והא דתנן באיזהו נשך שם עה: שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כגון שאין ניכר הרבית מתוך השטר דהא אמרי' בשמעתין דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א"כ בשטר זה עוברים בלא תעשה וי"ל דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולהכי לא מפסלי בהכי כדאמרינן שם דף ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"נ כגון שיש עדים שהם אנוסין מחמת נפשות וכן צ"ל בשטרי חוב המוקדמים דיש מעמידין אותה כר"מ אבל לרבנן כשרים ואפי' רבי מאיר אין פוסל אלא מטעם קנס ואמאי הלא עדים פסולים הם שחתמו על שטר מוקדם אלא י"ל שיש עדים שהיו אנוסים מחמת נפשות א"נ כגון שאמרו טעינו בשנת המלך ואומר ר"י דהלכה כרבנן אע"ג דקי"ל כתובות דף ס: כר' מאיר בגזירותיו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות כרבנן דר"מ מטעם זה במעוברת חבירו ומינקת חבירו יבמות לו::

32 תוספות על חולין פתח ↗

השוחט בשבת כו' - אפילו במזיד בעי לאוקומי תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל חולין דף ה. ועוד דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ורבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה בכורות ל. ובפ' זה בורר סנהדרין דף כז. דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ומיהו למאי דמוקי כרבי מאיר קשה ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע בפרק ב' לקמן חולין דף לט. דאמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ר"ל אמר מותרת ופירש בקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות סנהדרין דף סא. דמודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פרק שני חולין דף מא. אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הכא במאי עסקינן בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא:

33 בבא קמא פתח ↗

33 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת כָּךְ אָסוּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁנֶּאֱמַר דברים כג כ "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַלּוֶֹה כְּלוֹמַר לֹא תִּנְשֹׁךְ לְאָחִיךְ. וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בֵּין לוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עָרֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כד "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" זוֹ אַזְהָרָה אַף לָעֵדִים וְלָעָרֵב וְלַסּוֹפֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל שִׁשָּׁה לָאוִין. שמות כב כד "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה". ויקרא כה לז "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ". ויקרא כה לז "וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ". ויקרא כה לו "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית". לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. ויקרא יט יד "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל". וְהַלּוֶֹה עוֹבֵר בִּשְׁנַיִם. לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ. וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. עָרֵב וְעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. וְכָל מִי שֶׁהָיָה סַרְסוּר בֵּין שְׁנֵיהֶם אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ אֶחָד מֵהֶן אוֹ הוֹרָהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:

34 בבא קמא פתח ↗

34 משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

הַמְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְזִידִין הֲרֵי הַכֹּהֵן לוֹקֶה וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. הָיָה הַכֹּהֵן שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד הֲרֵי זֶה שֶׁטִּמְּאוֹ לוֹקֶה:

35 בבא קמא פתח ↗

36 תוספות פתח ↗

37 בבא קמא פתח ↗

38 בבא קמא פתח ↗

38 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן. שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה וּמַחְזִירִין לַלּוֶֹה. וְאִם מֵת הַמַּלְוֶה אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַבָּנִים:

39 בבא קמא פתח ↗

40 בבא קמא פתח ↗

41 רש"י על בבא קמא פתח ↗

עביד ליה שומא - שם עליו נשך ועבר בלא תשימון שמות כב:

1 גמ'. בכותל רעוע. במצניע בכותל רעוע המצניע חייב ובעל הכותל פטור. הקשו התוס' ד"ה וחייב כו' וז"ל וא"ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי"ל דמ"מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע כו' עכ"ל. ונראה בכוונתם שהקוצין והזכוכיות שבתוך הכותל הרעוע לפני שבעל סתרו הכותל הוויים חפצא של מזיק שעשה המצניע. אך בעל הכותל בסתירת הכותל הרעוע קירב את המזיק לניזק. לפיכך חייב המצניע כי הוא עשה את החפצא של המזיק ועליו מוטל החיוב יותר מעל בעל הכותל שרק קירב המזיק אל הניזק בלבד. אליבא דהתוס' דין המצניע כדין בעל בור המתגלגל לעיל דף ו. וכאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו לבתר דנייחו שהראשון שהניחן על הגג או ברה"ר חייב אע"פ שהרוח או רגלי בני רה"ר קירבם אל הניזק. הראשון ששם הבור המתגלגל לכתחילה ברה"ר או שהניח האסו"מ על ראש הגג עשאם למזיק בהנחה הראשונה ואח"כ התקרב המזיק אל הניזק ע"י כח אחר, ובכן לבתר דנחו והזיקו הראשון חייב ולא האחרים שגלגלו את הבור ברגליהם, כי מי שעשה את המזיק לכתחילה עליו החיוב יותר ממי שקירב המזיק אל הניזק.

2 ברם בנמוקי יוסף אחר שהביא את תשובת התוס' בשם הרא"ש כתב בשם הרמ"ה תשובה אחרת וז"ל דלא אמרי' מיגו דהוי פושע לגבי זמן בריאות להוי פושע נמי לגבי זמן רעיעות עכ"ל. ודבריו טעונים ביאור. ונראה שר"ל שהבעלים שהפילו את הכותל הפילוהו ברשות מפני שהיה רעוע ולפיכך המצניע חייב יותר שהרי הניח הקוצין והזכוכיות בכותל הרעוע בלי רשות והבעלים הפילו את הכותל ברשות וכשא' עשה שלא ברשות והשני ברשות זה שעשה המזיק שלא ברשות חייב יותר.

3 נ"מ אם יבא אחר ויפיל את הכותל שלדעת הרמ"ה יהיה חייב כי הפיל את הכותל בלי רשות שלא כבעלים שיש להם רשות להפילו. וכן מפורש בנ"י בשם הרמ"ה וז"ל ואי סתריה אינש מעלמא שלא ברשות ל"ש רעוע ול"ש בריא הסותר חייב והמצניע פטור, ואע"ג דברעוע המצניע חייב דפושע הוא מ"מ השתא הסותר חייב דלא גרע מכורה אחר כורה דאחרון חייב עכ"ל. אולם לשיטת התוס' והרא"ש אפילו יפיל אדם אחר את הכותל הרעוע, המצניע יהיה חייב והאחר יהיה פטור שכן המצניע עשה את החפצא להיות מזיק והסותר רק קירב המזיק אל הניזק ומי שעשה את המזיק חייב יותר.

4 וצ"ע אליבא דהרמ"ה מהי הנ"מ בין המצניע בכותל רעוע לבין המניח אסו"מ בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו בתר דנחו או בין בור המתגלגל, שהראשון נחשב למי שעשה את המזיק מעיקרא וחייב והאחרון פטור, מהמצניע בכותל רעוע שהמפיל חייב ורק בעל הכותל שהפיל פטור משום שיש לו רשות.

5 ונ"ל שהרמ"ה סובר כי בשלמא באסו"מ ניתן לומר שאף על הגג חל עליהם השם של מזיק שהרי הם עומדים ליפול ולהזיק משום כח הרוח וכח הרוח אינו אלא היכי תמצי כדי לקרב המזיק אל הניזק. ואילו בכותל רעוע הכותל נפלה ע"י מעשה אדם שהפילה ואת הקוץ שבתוכה לרה"ר והגברא שהפילה עשה את הקוץ לחפצא של מזיק ברה"ר. אין המצניע לבדו חשוב לעושה חפצא של המזיק בשעת הצנעת הקוץ בכותל. אף זה שהפיל את הכותל חשוב למי שעשה את המזיק, לפיכך דינו כדין הכורה אחר הכורה שהאחרון חייב.

6 והנה רבינא השווה המכסה בורו בדליו של חבירו למצניע קוצותיו בכותל רעוע של חבירו. ונראה שגם דין המכסה בורו בדליו של חבירו מתפרש בשני אופנים: א י"ל שלבעל הדלי יש רשות לקחת את דליו ולכן פטור כשלקחו ובעל הבור חייב; ב א"נ מאחר שהדלי עומד כל רגע להלקח ע"י בעליו נחשב הבור למגולה וכאילו אינו מכוסה כלל. ונ"מ לאדם אחר שלקח את הדלי, שלפי הטעם הראשון בדין הוא שהאחר יהיה חייב מאחר שאין לו רשות לקחת את הדלי. ואילו אליבא דהטעם השני אפילו אחר יהיה פטור כי הבור אינו נחשב למכוסה ובכן האחר לא גלהו כלל. ובשיטה מקובצת כתב בשם המאירי וז"ל וה"ה נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מ"מ פשע בכסויו עכ"ל, כלומר שהדלי אינו נחשב לכסוי כלל ולכן האחר פטור. ונראה שדין זה תלוי במחלוקת הנ"ל בין התוס' להרמ"ה בדין כותל רעוע. אליבא דהתוס' שאפילו יבוא אחר ויסתור את הכותל הרעוע, בכל זאת המצניע חייב, ה"ה בנוגע לנוטל הדלי מהבור שאפילו יטלנו אחר ג"כ יהיה פטור. הצד השוה שבהן שאין כאן שמירה כלל - הקוץ אינו שמור בכותל ונחשב לחפצא של מזיק בתוך הכותל, ולפי' הסותר את הכותל פטור כי רק קירב את המזיק אל הניזק כנ"ל. ה"ה לבור המכוסה בדליו של חבירו שאינו נחשב למכוסה ושמור כלל ואין בנטילת הדלי מעשה פתיחת הבור כי כבר נחשב לבור מגולה. מאידך אליבא דהרמ"ה יש חלות שמירה בתוך הכותל אלא שבעל הכותל פטור מפני שסתרו ברשות. ואילו אחר שסתר את הכותל הוא חייב ולא המצניע. ה"ה בבור ודליו של חבירו שלבעל הדלי בלבד יש רשות ליטלו ורק הוא פטור אם נטלו מהבור. ואילו לגבי אדם אחר הבור שמור ואין לו רשות ליטול את הדלי, ואם האחר יטול את הדלי בלי רשות הריהו חייב ולא בעל הבור.

7 גמ'. הוה ליה לאודועיה קמ"ל. לשיטת הרמ"ה שהפטור כאן מיוסד ברשות ליטול את דליו מוסבר הס"ד דהוה ליה לאודועיה, שאם אינו מודיעו אין לו רשות ליטול את דליו, וצ"ל חייב.

8 גמ'. ר' יהודה. מסקנת הגמרא שלדעת ר' יהודה רשות בי"ד שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ פוטרת את המזיק. ביאור התקנה שהוצאת זבלים לרה"ר אינה חשובה עשיית תקלה ברה"ר כי התקנה הפקיעה את עצם השם של תקלה מהזבלים והוא כמו בור ברשותו שאינו מזיק כלל. ויתכן שרשות ב"ד פוטרת רק בבור שחל בו חיוב מיוחד של תקלה וכשיש רשות ב"ד אומרים שמאחר שכל הולכי רה"ר יודעים על הזבל שברה"ר, משום כך אינו תקלה להם, ועליהם ליזהר שלא יפלו ולא יוזקו. ואילו בשאר המזיקים, כגון בשור ואש המזיקים בקום ועשה, אין רשות ב"ד פוטרת מחיובי נזק ואף לא מהאיסור להזיק - מהלאו של "ולא תשים דמים בביתך" המחייב בתשלומין.

9 ברם במס' ב"מ קיח ב מבואר וז"ל אמר אביי ר' יהודה ורשב"ג ור"ש כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור, ר' יהודה הא דאמרן כו' ר"ש דתנן היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ר"ש אומר לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם עכ"ל. ולכאורה מוכח שרשות ב"ד פוטרת בכל המזיקים בין בבור בין באש, שהרי ר"ש משתעי באש.

10 אכן נראה שאין מכאן ראייה שהרי ר"ש שם בב"מ מדבר אודות הרחקת נזקין בהלכות שכנים המחייבת את השכן להרחיק ולהפריד את התנור שבעלייה משכנו הדר מתחתיו. חיוב הרחקת נזקין הוא דין מיוחד בהלכות שכנים שאינו כלול בדיני מזיקים דעלמא, שהרי בעל העלייה מעמיד את התנור בתוך שלו, ובכל זאת החכמים חייבוהו להרחיקו משכנו. ובכן במקום שקיים חובת ב"ד להרחיק ג' טפחים אין עליו חיוב להרחיק יותר. גם פטור מלשלם דדינא דהלכות שכנים המתיר לו להעמיד את התנור בתוך שלו פוטרו ומטיל על השכן השני הדר מתחתיו לשמור את עצמו ואת נכסיו שלא יוזקו, ואין בכך איסור של "ולא תשים דמים בביתך" כלל.

11 אך לפי הה"א של הגמ' שר' יהודה פוטר מתשלומים רק במקום שיש רשות מצוה נראה שרשות של מצוה לבדה מפקיעה את האיסור ד"ולא תשים דמים בביתך" והשם של מזיק מהחפצא, ולפיכך אם יזיק כשיש לו רשות מצוה פטור מלשלם. אולם רשות ב"ד שאינה משום מצוה מרשה לו להשתמש ברה"ר עבור הזבלים אך מ"מ עליו ליזהר שזבליו לא יזיקו כי נחשבים לחפצא של מזיק והאיסור של שמירת נזקין "ולא תשים דמים בביתך" בתקפו עומד.

12 תוס' ד"ה אפילו. ז"ל ושמא אין הענינים שוין עכ"ל. יתכן שההבדל הוא שכאן בעל הזבל הוציא את זבלו לרה"ר, עליו ילכו בני אדם ועלול הזבל להזיקם. לכן על בעל הזבל לשמור שהזבל לא יזיק את בני רה"ר, ואין החוב מוטל על הניזקים שלא יוזקו שהרי קשה מאד לבני רה"ר ההולכים על הזבל ליזהר שלא יוחלקו בו ולא יוזקו. שונה הוא מי שמתקן את מלאכתו ברה"ר ל' יום שאינו רוצה שידרכו בני רה"ר על אבניו אלא אדרבא רצונו שיתרחקו מאבניו וילכו מסביבם. ובכן קל יותר לבי"ד לחייב את בני רה"ר ליזהר שלא יוזקו באבנים, וככה חייבם בי"ד.

13 רש"י ד"ה כל המקלקלין. ז"ל לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי' עושין ברשות עכ"ל. לפי"ז רשב"ג סובר שכל הקודם בהן זוכה אפילו באלו המזיקים שהוציא אותם ברשות. ולת"ק דין כל הקודם בהן זוכה חל רק באלו שהוציא אותם שלא ברשות. ונראה שלת"ק יש קנס דוקא באלו משום שהשתמשו ברה"ר בלי רשות וע"ז קנסו אותם. מאידך אליבא דרשב"ג קנסו אותם משום איסור המזיק ד"ולא תשים דמים בביתך", ומאחר שעברו באיסור מזיק חל הקנס דכל הקודם בהן זוכה.

14 גמ'. אמר רב. יל"ע בקנס דכל הקודם בהן זוכה אם חלה הפקעת ממון גמורה כהפקר או שאין בקנס זה אלא היתר לאיסור גזילה אך בלי חלות הפקר וקנין. והנה מצינו בכמה מקומות היתר גזילה ומזיק בלי הפקעת ממון וקנין:

15 א בדין המסור שמבואר לקמן קיט א שמותר לאבד ממונו ביד שלא יהא ממונו חמור מגופו מסתבר שאין בכך קנין לאדם אחר אלא היתר איבוד ממונו של המסור והוא ק"ו מהיתר הריגת המסור, וחלות היתר הוא בלי הפקעת ממון וקנין.

16 ב למ"ד לקמן קיג ב גזל עכו"ם מותר מסתבר שאין זה אלא היתר גזילה אבל הממון עדיין של העכו"ם אפילו לאחר שלקחו ישראל. ולפיכך אינו נקרא לכם בנוגע למצות ד' מינים ולקידושי אשה, עיין בפוסקים.

17 והנה הה"א בסוגיא הסבירה מש"כ במתני' ואסורין משום גזל שהכוונה "לאותו שקדם וזכה" ר"ל שאסור לגזול מן הזוכה. ולכאורה קשה - פשיטא כיון שזכה מן ההפקר אסור לגוזלו. אך כשנפרש שלא הפקירו את הממון אלא שהתירו לקחתו בלי איסור גזילה מובן שהגמרא באה ללמדנו שעכ"ז אסור לקחתו מן הזוכה. ויל"ע האם האיסור לקחתו מן הזוכה הוא מדאורייתא או מדרבנן.

18 עוד ראייה יש להביא ממ"ד שהלכה ואין מורין כן. אילו היה כאן הפקר והפקעת ממון גמורה למה אין להורות כן לרבים. אך אם ננקוט שהוא רק היתר גזילה מוסבר למה אין להורות כן לכתחילה.

19 אמנם הרמב"ם פרק י"ג מהל' נזקי ממון הלי"ד כתב וז"ל לא יוציא אדם תבנו וקשו לרה"ר כדי שידושו ויעשו לו זבל. ואם הוציאו קנסהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהן זכה מעת שנידושו והשביחו כו' ואע"פ שהן כהפקר אם הוזק בהן אדם או בהמה הרי זה המוציא חייב לשלם עכ"ל. פשטות לשון הרמב"ם מורה שלדעתו חל כאן הפקר ממש. ולכן הוקשה לו למה חייב המניח את הקש בנזקין מאחר שהוא הפקר, וכלפי זה כתב שאעפ"כ חייב, כלומר, שלענין חיוב נזקין לא הפקירו את הקש והוא עדיין שלו להתחייב בנזקין.

20 ברם עלינו להבין, והרי אנו פוסקים שבור שחייבה עליו תורה הוא גם בור הפקר ברה"ר וכיסודו דר' ישמעאל לעיל דף כט: ששני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאום הכתוב כאילו הם ברשותו, ובכן אפילו תהיה התקלה הפקר גמור בדין הוא שיהא חייב מדין בור ומהי קושיית הרמב"ם.

21 ויתכן שהרמב"ם רצה לחייב את בעל הקש אפילו לאחר נפילת אונס, כי מי שמפקיר בורו לאחר נפילת אונס פטור, אבל בהוצאת קש ותקלה לרה"ר חייב מדרבנן שעדיין שלו ואינו הפקר לענין נזקין. אך תירץ זה דחוק.

22 ויתכן שבהפקיר נזקיו לאחר פשיעה הוא חייב כי מי שעשה את התקלה הוא שהפקירו, והפקר שלו אינו מפקיע אחריותו כבעל הבור. אך סד"א שבהפקיר ב"ד את בורו אולי פקעה גם אחריותו כבעל הבור בדומה למי שמסר מזיק לשומר דף מה. שנכנסו תחת הבעלים לענין שמירת נזקין וה"ה כאן שיכנס בי"ד תחתיו להיותם אחראי על שמירת הבור, משמיע לנו הרמב"ם שבעל הקש ששם אותו ברה"ר חייב אפילו לאחר שבי"ד הפקירו.

23 בסוגיא חלוקים אם הלכה ומורין כן או הלכה ואין מורין כן. מסתבר דלמ"ד הלכה ומורין כן עקב הקנס חל עליו דין הפקר ואילו למ"ד הלכה ואין מורין כן אינו חלות דין הפקר אלא היתר לקיחה בעלמא, ומאחר שהרמב"ם פסק שהלכה ומורין כן, לכן פסק שהוא הפקר.

24 גמ'. לימא רב דאמר כר"מ וזעירי דאמר כרבנן. צ"ע, הרי לרבנן אין קונסים כלל, וזה שאינו גובה את הריבית הוא משום איסור דרבית ולא מטעם קנס מדרבנן. וי"ל שמה שמקישים זעירי לרבנן אינו לענין הקנס על השבח אלא לענין שאין קונסין את הקרן.

25 עוד צ"ע, הנה בגמ' לעיל מדובר שרב קנס גופן אטו שבחן, והרי ברבית לא קנסו את הרבית מדרבנן כי הוא אסור מן התורה, ורק קנסו את הקרן, ומהו הדמיון בין דין זה לזה. וצ"ל שהגמרא עכשיו סוברת שניתן לקנוס את הקרן לבדו ולאו דוקא משום דקנסו את השבח.

26 גמ'. קרן דבהתירא. לפי"ז נראה שרבנן ור"מ חלוקים בעצם חלות האיסור של רבית. אליבא דרבנן האיסור של רבית חל רק ברבית עצמה ולא בקרן, ובכן לא קנסו את הקרן. ואילו לר"מ עצם הלוואת הקרן חשובה לעבירה ולכן קנסו אף את הקרן.

27 גמ'. מי יימר דמזיק. צ"ע, הרי משעה ששם התקלה ברה"ר עבר באיסור "ולא תשים דמים בביתך" שהוא האיסור של מזיקין עיין ברמב"ם פי"א מהל' רוצח הל"ד. עו"ק שאם ליכא איסור מזיק כל עוד לא הוזק הניזק למה קנסו את השבח. וצ"ל שעכ"פ יש ספק עבירה, פן יוזק בבור זה אדם אחר. ברם זאת הפשרה אינה מובנת, מ"ש שבודאי עבירה קונסים בקרן, ובספק עבירה - רק בשבח.

28 ונל"פ ששני מיני קנסות הם: א קנס השבח הוא כדי שלא יהא החוטא נשכר ושלא ירויח מהעבירה שעשה; ב קנס הקרן שמוציאים ממנו את ממונו שהיה לו טרם עשה את העבירה. ואמנם קנס זה צ"ע כי היכן מצינו שנקנס בעל עבירה בהפסד ממונו. אטו נפקיר ממונו של אוכל חזיר, אתמהה. וצריכים לחלק בין עבירה סתם לבין עבירה של מזיק אחרים שקונסים אותו להפקיע את ממונו, כלומר אותו הממון עצמו של המזיק העומד להזיק ולהפסיד מהניזק את ממונו.

29 משו"ה נראה שזו כוונת הגמ' - לא שמצוי כאן ספק עבירה, שהרי בעשיית התקלה ברה"ר יש עבירה וודאית. אך הספק הוא אם תביא עבירה זו לידי הפסד לאחרים כי רק הפסד הממון של אחרים הוא שמחייב את הקנס על הקרן. ובכן קונסים אותו בשבח בגלל העבירה של עשיית תקלה ברה"ר וכדי שלא ישכיר וירוויח מחטאו. אשר לקרן, לעומת זאת, מאחר שאינו וודאי שתביא העבירה לידי הפסד אחרים, אין קונסים אותו.

30 והנה התוס' ד"ה דמשעת כתיבה עביד ליה שומא הקשו וז"ל תימה לרבינו יצחק מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב"ד הרבית ע"י שטר זה כיון שניכר בתוכו הרבית עכ"ל. לפום ריהטא קושייתם תמוהה שהרי בודאי עבר משעת כתיבה באיסור רבית, ואין הפרש אם ב"ד יגבו את הרבית לבסוף או לא יגבו אותה. אך לאור דברינו הנ"ל מסתבר שהקשו שאפילו נניח שיש איסור רבית וודאי בשעת כתיבה בכל זאת הרי אין וודאות שהעבירה תביא לידי הפסד לאחרים, וקשה איפוא למה קנסו את הקרן.

31 תוס' ד"ה וחכמים כו'. ז"ל וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לא תשימון כו' עכ"ל. המל"מ בפ"ד מהל' מלוה ולוה הל"ו תירץ דאליבא דהרמב"ם ליכא קושיא כי שיטת הרמב"ם בפ"י מהל' עדות הל"ב והל"ד שרשע פסול לעדות רק כשעבר בלאו שיש בו מלקות או מיתה או שעבר בלאו דחמס - דהיינו איסור של ממון - ולא העובר באיסור משום תיאבון בעלמא. הרמב"ם בניגוד לר"ן בסנה' דף כז. הסובר שהאוכל נבילות לתיאבון מתוך תאוות אכילה פסול לעדות ושבועל איסור ביאה לתיאבון פסול ועיין בתוס' סנה' דף ט: ד"ה לרצונו. והרי לרמב"ם עדי רבית אינם לוקים ואף לא עברו על איסור חמס דממון, ולכן לרמב"ם כשרים.

32 ובקצה"ח רס"י נ"ב תירץ ע"פ ד' התוס' בסנה' דף סא. בד"ה ר"ל כו' שאינו נעשה מומר לע"ז באותה שחיטה, וכן כאן בשעת החתימה לא נפסלו לעדות עד לאחר גמר העבירה, אך כשחתמו היו כשרים. והנתיבות השיג שניתן להבחין בין מומר הפסול לשחיטה לבין רשע הפסול לעדות. במומר אין עצם מעשה העבירה הדבר הפוסלו אלא הפוסל הוא הרשעות שבגברא, וראייה לכך מן ההפרש בהלכה בין מומר להכעיס שפסול לשחיטה למומר לתיאבון שלא נפסל אע"פ ששניהם מזידים ועברו על אותה העבירה של אכילת נבילות. וע"כ שההבדל ביניהם הוא ברשעות הגברא. וכן מוכח משיטת התוס' בחולין דף יד. בד"ה השוחט, ועיין בפוסקים שאינו נעשה מומר עד שעבר על העבירה ג' פעמים והוא שיעור ברשעות הגברא. ולכן אינו נפסל עד שיגמור את העבירה כי רק אז חל שם רשע גמור בגברא. ומפני כך לגבי שחיטה מומר פסול כעכו"ם - כלומר שלענין דינים האלה נחלשה ופקעה קדושת ישראל שלו. מאידך בנוגע לפסול עדות - עצם מעשה העבירה פוסל בשעת עשיית העבירה, ואין נ"מ לנו בין להכעיס לבין לתיאבון. שניהם פוסלים כי עצם מעשה העבירה פוסל ולא חלות הרשעות והמומרות שבגברא.

33 אמנם תירוצו של המל"מ שאין עדי רבית פסולים לעדות מאחר שאינם לוקים ואף לא עברו על איסור של חמס ממון נסתר לכאורה ממה שפסק הרמב"ם בפי"ב מהל' עדות הל"ט שטבח שיצאה טריפה מתחת ידו פסול לעדות שבכלל אוכלי טריפה הוא, ומשום שעבר על האיסור דלפני עור הריהו נפסל כאוכל טריפות עצמו, וא"כ גם פה בנוגע לעדי שטר שיש בו רבית נאמר שהואיל ועברו העדים על איסור לפני עור עיין בפ"ד מהל' מלוה הל"ב יפסלו כמלוה ולוה ברבית.

34 ונראה שיש להתבונן בפסק הרמב"ם שהטבח פסול לעדות - הרי אין מלקות משום לפני עור דהו"ל לאו שבכללות. וצ"ל שהעבירה דאכילת טריפות מתייחסת אל הטבח שהכשילו וכאילו הטבח עצמו אכל טריפה, ולפי שעבירה דאכילת טריפה יש בה מלקות פסול הטבח לעדות. ונראה שזה נכון בזמן שאכל הטריפה בשוגג, אבל לא כשאכל במזיד. וניתן לדמות זה לפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' אבל הל"ה בנוגע למטמא כהן שאם היו שניהם מזידים הכהן לוקה וזה שטמאו עובר בלפני עור ואינו לוקה ואם היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה. וכדומה לזה פסק בפ"י מהל' כלאים הל' ל"א בנוגע למלביש את חבירו כלאים שאם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפני עור, ואם לא ידע הלובש שהוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. מוכח שכשעושה את העבירה במזיד מתייחס החטא לעושה העבירה לבדו ולא למכשילו אולם בשוגג מתייחסת העבירה לזה שהכשילו. וה"ה לענין פסול עדות, שהטבח פסול רק משום שהאוכל שגג. ואילו ברבית מסתמא מדובר במלוה ולוה מזידים, ומשום כך אין העדים נתפסים באותה חלות שם העבירה של המלוה ולוה וכשרים לעדות.

35 בא"ד. הא קיי"ל כאביי דמי שאוכל נבילות להכעיס פסול עכ"ל. משמע דלרבא כשרים. וק' למה לא יפסלו מטעם עדי חמס כשנטלו שכר לחתום. ויתכן שאיסור חמס הפוסל לרבא הוא כשהתאוה חלק מגוף האיסור כגון במאכלות אסורות ועריות שכן נהנה וההנאה מעצם האיסור שהרי המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. וה"ה בגזילה. עדי רבית לעומת זאת אסורים בלי הנאת ממון והנאת ממון הבאה להם כשנוטלים שכר להעיד אינה אלא הנאה צדדית, ולכן אינם נפסלים אליבא דרבא. א"נ מדובר כשלא לקחו שכר להעיד, ואה"נ אילו היו לוקחים שכר היו נפסלים מטעם עדי חמס כי נהנו מהעבירה שעשו, וצ"ע בזה.

36 תוס' ד"ה דמשעת כתיבה. למעלה פירשנו את תמיהת הר"י בנוגע לקנס הקרן שלדעתו אם למעשה לא יהיה הפסד ממש אין קונסים את הקרן, אכן על העבירה עברו משעת כתיבה.

37 אך פשטות הר"י אינה מורה כן אלא שסובר שברבית מפורשת אין העבירה חלה בשעת כתיבה דמשום שלא יגבו הרבית אין כאן איסור. איסור רבית משעת כתיבה חל דוקא ברבית סתומה העומדת לגבייה. איסור הרבית חל דוקא כשהרבית עומדת לגבייה.

38 והנה מבואר בסוגיא בב"מ דף סא: שלר' אלעזר רבית קצוצה יוצאת בדיינין ולר' יוחנן רבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים. לר"א יוצאת בדיינים דכתיב וחי אחיך עמך "אהדר ליה כי היכי דניחי". ונתבאר בראשונים הריטב"א ואחרים שההלוואה החילה חלות חיוב רבית והמלוה קונה את הרבית בשעת גבייה, אלא שחל עליו חיוב מיוחד להשיבה ללוה. ראייה לכך מפסק הרמב"ם פ"ד ממלוה הל"ג שאין מוציאין רבית קצוצה מיד הבנים. חזינן שאינה חפצא דגזילה בידי אביהם שחייבים להחזירה בכל אופן, אך אביהם קנאה ואחרי מותו אין על יורשיו חיוב להשיב אותה כי חובת גברא חלה על האב לבדו בלי חלות שעבוד נכסים, ולכן אין גובים אותה מהיורשים.

39 ובגמרא שם דף סב. רצו לומר שהמחלוקת בין ר"א לבין ר"י תנאי היא ז"ל דתניא רבי נחמיה וראב"י פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהן קום עשה מאי קום עשה לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו, לא מאי קום עשה לקרוע שטרא, מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבוד ולא כלום, לעולם קסבר שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והא קמ"ל דשומא מילתא היא, ה"נ מסתברא דתנן ואלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה הערב והעדים, בשלמא כולהו עביד מעשה אלא עדים מאי עבוד אלא לאו ש"מ דשומא מילתא היא ש"מ עכ"ל. לכאורה חלוקים התנאים אם איסור הרבית חל בשעת כתיבה מיד או שתלוי בגבייה לבסוף דמ"ד לוקין קסבר שאיסור רבית חל בשעת כתיבה וקציצה ומ"ד שקורעין השטר ואינן לוקין אין עוברים על איסור רבית גמור עד הגבייה ובכן קריעת השטר מתקנת האיסור ואין לוקין. ועולה איפוא שקושיית הר"י תלויה במחלוקת בין התנאים, והוא צ"ע.

40 ברם עיין בראשונים עיי"ש בש"מ המפרשים את לישנא דגמ' "שיש בהן קום ועשה", דר"ל שעברו על איסור רבית אלא שהלאו ניתק לעשה דהיינו שיקרעו ב"ד את השטר. ראשונים אלו סוברים שעוברים על איסור רבית משעת כתיבה וקציצה, אלא שחלוקים התנאים אם קריעת השטר מהווה תיקון ללאו לפוטרו ממלקות עפ"י דין לאו הניתק לעשה. בלאו הניתק לעשה דעלמא מי שעשה את העבירה מתקנה בעצמו כגון גזלן שהוא עצמו משיב את הגזילה, ואילו כאן בי"ד הם שקורעים את השטר ולא המלוה וחלוקים התנאים אם לאו כזה נחשב ניתק לעשה שפטור ממלקות או לא.

41 והנה יתכן כנ"ל שכוונת הר"י שעוברים על איסור רבית דוקא בשטר שהרבית שבו סתומה כי בכן עומדת לגבייה, אך בשטר שהרבית מפורשת בו ואינה ניתנת לגבייה אין עוברים על איסור הרבית. מאידך אליבא דפרש"י בסוגיין נראה שעוברין על איסור הרבית משעת קציצה וכתיבה בין ברבית סתומה בין ברבית מפורשת גם כשעומדת לגבייה וגם כשאינה עומדת לגבייה כי עצם קציצת הרבית מהווה שעת המחייב. וכ' רש"י ד"ה עביד ז"ל שם עליו נשך ועבר בלא תשימון עכ"ל, ומשמע נמי שעובר על לאו דלא תשימון בלבד משעת כתיבה ואילו שאר הלאוים דרבית, כגון הלאו דלא תקח, חלים רק בשעת הגבייה. ואף ממה שלרש"י עוברים על איסור רבית משעת כתיבה אפילו כשאינה ניתנת לגבייה משמע כראשונים הנ"ל שחיוב רבית חל על פי דין כשעבוד ממון משעת כתיבה, ומשום כך מאותה שעה עוברים על איסור הרבית, ולפיכך אין הגבייה מעכבת את האיסור.

9 בבא מציעא פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּיה – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּבַכִּירָה – טֶפַח. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ כׇּל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

10 משנה תורה, הלכות שכנים פתח ↗

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם לֹא יַעֲשֶׂה בַּעַל הַבַּיִת תַּנּוּר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן לֹא יַעֲמִיד בַּעַל הָעֲלִיָּה תַּנּוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וּבְכִירָה טֶפַח. וְאִם תַּנּוּר שֶׁל נַחְתּוֹמִים הוּא צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו אַרְבָּעָה טְפָחִים וּבְכִירָה שֶׁל נַחְתּוֹמִין שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק הַשִּׁעוּר אִם יָצָאת הָאֵשׁ וְהִזִּיקָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

16 בבא קמא פתח ↗

19 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

לֹא יוֹצִיא אָדָם תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ וְיַעֲשׂוּ לוֹ זֶבֶל. וְאִם הוֹצִיא קְנָסוּהוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶן מִשְּׁעַת הוֹצָאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר אִם הֻזַּק בָּהֶן אָדָם אוֹ בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה הַמּוֹצִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

27 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר אוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם חַיָּב לַעֲשׂוֹת חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. וְכֵן כָּל מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד ט "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּדברים כב ח "לֹא תָשִׂים דָּמִים":

31 תוספות על סנהדרין פתח ↗

לרצונו רשע הוא - ואע"ג דרבא בעי רשע דחמס בפרק זה בורר לקמן סנהדרין דף כז. האי כמו רשע דחמס הוא דומיא דאוכל נבילות לתיאבון כיון שעובר להנאתו על דעת קונו כמו כן היה עושה בשביל הנאת ממון ומעיד שקר והא דאמר התם דף כו: החשוד על העריות כשר לעדות פירש בקונטרס לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה אלא שהוא גס בעריות ומתייחד עמהן והאי דקאמר ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על ייחוד כל העריות חוץ מאשת איש דמלקין על לא טובה השמועה אי נמי התם כשר משום דיצרו תוקפו כ"כ וחשוב כאנוס אבל ארביעה אין יצרו תוקפו כ"כ א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והא דפריך בפ"ק דמכות דף ו. ושם נרבע יציל אין לפרש יציל לפי שהוא פסול מחמת ששונא הרובע שרבעו לאונסו שכך היה נראה לפרש דומיא דהרוג יציל דהכי מוכח דלאונסו כשר ואין שונאו כמו הרוג ועוד דהרוג גופיה מצינא לפרש דלא מיפסל מחמת שנאה אלא מחמת שהוא טריפה ואינו ראוי להעיד ונראה לפרש דהתם מנרבע לרצונו פריך ואע"ג דלרבא כשר התם איירי שיש עדים שנרבע לרצונו דאז אינו ראוי להעיד והוי נמצא עד אחד מהן פסול ועדותן בטלה וק"ק כיון דבנרבע לרצונו איירי בחנם נקט לבסוף הורג ורובע יציל פירוש יצילו על עצמם דמנרבע לרצונו דמיירי ביה הוי מצי למיפרך אכתי שיציל את עצמו וי"מ דמהרוג ונרבע כשהם קרובים פריך דיציל וכ"ת ה"נ הא כתיב ביה שמות כ״א:ט״ו מכה אביו ואמו וגו' אף על פי שהוא קרוב ונרבע נמי כתיב ערות אביך ואיכא למאן דדריש לקמן סנהדרין דף נד. ערות אביך ממש:

32 תוספות על סנהדרין פתח ↗

ריש לקיש אמר מותרת - פי' בהנאה ולא באכילה דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אי נמי אפילו באכילה שרי כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר:

33 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעָה מִשֶּׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיֹאמַר לָהֶם חָשׁוּד אֲנִי אוֹ יִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ בְּמָמוֹן חָשׁוּב יְשַׁלֵּם וְלֹא יִרְצֶה לְהִשָּׁבַע. וְכֵן טַבָּח שֶׁהָיָה בּוֹדֵק לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְיָצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא בִּכְלַל אוֹכְלֵי טְרֵפָה שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה מִמַּעֲשָׂיו שֶׁנִּחָם עַל רָעָתוֹ. וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וִיכַסֶּה שְׁחוֹרִים וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחְזִיר אֲבֵדָה בְּמָמוֹן חָשׁוּב. אוֹ יוֹצִיא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב:

34 משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

הַמַּלְבִּישׁ אֶת חֲבֵרוֹ כִּלְאַיִם אִם הָיָה הַלּוֹבֵשׁ מֵזִיד הַלּוֹבֵשׁ לוֹקֶה וְהַמַּלְבִּישׁ עוֹבֵר מִשּׁוּם ויקרא יט יד "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל". וְאִם לֹא יָדַע הַלּוֹבֵשׁ שֶׁהַבֶּגֶד הוּא כִּלְאַיִם וְהָיָה הַמַּלְבִּישׁ מֵזִיד הַמַּלְבִּישׁ לוֹקֶה וְהַלּוֹבֵשׁ פָּטוּר:

38 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין.

« רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ט ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא ל״א ×¢×´× »