רשימות שיעורים על בבא קמא כ״ט

1 ענין נתקל פושע.

2 גמ'. בשעת נפילה. מצויות שלש שיטות בראשונים בביאור דין נתקל פושע שהזיק בשעת נפילה כשהחרסית נפלה על מישהו והזיקתו.

3 התוס' דף כח: בד"ה והתניא סוברים שחייב מדין אדם המזיק; ב הרמב"ן סובר שחייב משום אש; ג בעה"מ סובר שאם נתקל פושע הו"ל אדם המזיק וחייב ואם נתקל לאו פושע הו"ל בור באונס שפטור.

4 בסוגיא מבואר שלמ"ד נתקל פושע חייב בשעת נפילה ולמ"ד נתקל לאו פושע פטור. והתוס' מפרשים שחייב מדין אדם המזיק וזה תואם את שיטתם שאדם המזיק באונס כעין גניבה פטור ואילו באונס כעין אבידה חייב לעיל דף כז: בד"ה ושמואל אמר כו'. אך לשיטת הרמב"ן בב"מ דף פ"ב ב ועיין בשיעורינו על המשנה דף כו. אדם מועד לעולם שאדם המזיק באונס גמור חייב, א"א לפרש שחייב משום שפשע בשעת נפילה מדין אדם המזיק שהרי אדם המזיק חייב גם בשלא פשע ובאונס.

5 כתב הרמב"ן במלחמות ה' וז"ל דבשעת נפילה אפי' לר"מ האומר נתקל פושע הוא לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידיה מזיק, ומיהו כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב, ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו דהתם כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה ה"ל כחו ואדם המזיק הוא, אבל הכא כיון שנתקל על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו ולא מכחו נפלה אלא ממילא נפלה, ומ"מ כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל ה"ל כאשו דבעידנא דקא אזלי קא מזקי וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, דומיא דאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב, ה"נ באותה נפילה אנוס הוא שהרי נתקל ועל כרחו יפול אבל באותה תקלה פשע וחייב כו' עכ"ל. ביאור דבריו שבנתקל אין הנזק נעשה מכח האדם לבדו אלא גם עקב הקרקע שהפילתו והתערבות כח הקרקע בנפילת האדם מפקיעה את מעשה האדם מהנזק ולכן אין כאן חיוב של אדם המזיק. עכ"ז יש חיוב של אש המזיק וכדין אסו"מ שהניחן בראש גגו החייבים כשהזיקו דרך הילוכם ע"י כח אחר שמעורב בם.

6 אמנם עולה השאלה, מ"ש נתקל שאינו אדם המזיק אליבא דהרמב"ן משום שהקרקע הפילתו והאדם לא הזיק מכחו מאדם שנפל מראש הגג ברוח מצויה שחייב בד' דברים מדין אדם שחבל לעיל דף כז. ואע"פ שכח אחר של הרוח הפילו, ואין אומרים שכח אחר של הרוח שגרם לנפילתו מפקיע את החיוב של אדם המזיק או של אדם החובל.

7 ונראה להבחין בין אדם שהזיק בגופו עם כח אחר מעורב בו לבין אדם שהזיק בכחו עם כח אחר מעורב בו. אדם שהזיק בגופו נחשב לאדם המזיק אפילו נפל משום כח אחר מעורב בו וזהו אופן הנזק כשנפל מראש הגג והזיק וחבל. ואילו אדם שהזיק בכחו כגון נתקל שהפיל מידו כד והזיק מכח אדם אינו חייב מדין אדם המזיק משום שכח אחר מעורב עם כחו. על כן נתקל אינו חייב מדין אדם המזיק אלא משום אש.

8 התוס' לעומת זאת סוברים שבכל אופן חשוב לאדם המזיק אפילו יש כח אחר המעורב עם כח האדם. ונראה שתהיה נ"מ אף לענין שחיטה ונטילת ידים הזקוקות לכח גברא. אם יהיה כח אחר מעורב עם כח האדם אליבא דתוס' ייחשב לכח גברא ואליבא דהרמב"ן תפקע חלות דין כח גברא כי כח אחר מעורב עם כח האדם.

9 וכתב בעל המאור וז"ל ר"מ וסתם מתני' סבר נתקל פושע הוא כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה ומכחו קא אתי כו' כיון שאדם הוא המזיק הא קי"ל אדם חייב בכל, ומר דהוא ר"י דמתני' ורבנן דברייתא סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור כו' עכ"ל. נראה שדעת הרז"ה כרמב"ן שיש כאן חסרון במעשה אדם שכן כח אחר מעורב עם כחו אך סובר שיהיה תלוי בפשיעת האדם. אם האדם פשע, נחשב המעשה למעשה אדם וחייב מדין אדם המזיק, הגם שכח אחר מעורב בו. מאידך אם לא פשע הנתקל ונפל מחמת כח הקרקע אז פקע מעשה האדם מהנפילה ונחשב לבור ולא לאדם המזיק.

10 ועל מש"כ בעה"מ שאם לא פשע הו"ל בור השיג הרמב"ן וז"ל ולא דמי לבור שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעמד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו עכ"ל. ויתכן שבעה"מ סובר כי הואיל והכח האחר המעורב בשעת הנפילה הוא כח הכובד של הקרקע אינו אש אלא בור. אך נראה יותר לפי"מ שכתב הנ"י כאן וז"ל מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ"ל. נ"י חידש שאם הוזק הניזק כשהלך אל המזיק מופקעים כל דיני נזקין האחרים והו"ל הנזק של בור. עיקר הגדר של בור הוא שהניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק, וה"ה כאן. משום כך אף לבעה"מ אין כאן המזיק של אש אלא מזיק בור שהרי הניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק.

11 תוס' ד"ה פליגי כו'. נתבאר לקמן בתוס' דף מח. ד"ה וטינפו שחלוקים רש"י ותוס' במפקיר בורו שהיה שלו אלא שלא כרהו דלרש"י הואיל והתחייב מדין ממונו נשאר בעל הבור אפילו לאחר שהפקירו. ואילו התוס' סוברים שאם הפקירו פטור כי מאחר שאינו ממונו פקעה אחריות דבעל הבור. אמנם לכ"ע אם יפקירנו לאחר נפילת אונס ולא יהיה לו פנאי לסלקו פטור לפי שלא התחייב כלל באחריות הבור - לא מדין ממונו ולא מדין עשיית המזיק כי רק אם היה לו פנאי לסלקו לפני שהפקירו הו"ל בורו המחייבו משום ממונו. ואם יפקירנו לאחר נפילת פשיעה לכ"ע חייב שהרי בעל הבור חייב משום עשיית המזיק, וחיובו אינו תלוי כלל בממונו.

12 בא"ד. דמתכוין לזכות בחרסין ואפי' נתנו אחר שם כו' אע"פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו כו' עכ"ל. התוס' סוברים שלמרות שאחר עשה את הבור עכ"ז בזכיית הממון שלו בבור נעשה השני לבעל הבור וחייב באחריות נזקיו. וכן מבואר בתוס' לקמן דף מח. בד"ה אע"ג שאפילו יחפור אדם בור בחצר חבירו סמוך לרה"ר בעל החצר חייב ולא הכורה. מאידך הרמב"ן במלחמות בסוגיא דב' קדרים דף טו. ברי"ף דפוס וילנא כ' וז"ל למה זה דומה לאסו"מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ואע"פ שהיה להם לסלקן, זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו כו' עכ"ל, מפורש ברמב"ן שסובר דבכה"ג בעל הממון דבור פטור ומי שעשה את הבור לבדו חייב, שלא כשיטת התוס'.

13 גמ'. בור ברה"ר וחמץ מו' שעות ולמעלה. אשר להגדרת החיוב דבל יראה ובל ימצא שאע"פ שהחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו עשהו הכתוב כאילו ברשותו חלוקים הראשונים. יש סוברים שהתורה חידשה שחל קנין ממון בחמץ לענין ב"י וב"י. וזה הולם את שיטת הר"י שביטול חמץ הוי הפקר כי איסורי ב"י וב"י תלויים בקנין ממון הבעלים, ומאחר שהפקירו אין החמץ שלו ואינו עובר. ואם לא יפקירנו לפני זמן איסורו החמץ הוא שלו לענין ב"י וב"י, ולכן עובר. עיין בתוס' למס' פסחים דף ד: ד"ה מדאורייתא. ואילו שיטת רש"י עיי"ש בתוס' הנ"ל והרמב"ן בחידושיו לריש מס' פסחים ועיין בר"ן היא שביטול חמץ אינו הפקר אלא השבתה בלב שחושב שהחמץ הוא כעפר ואינו רוצה בקיום החמץ. ביטול איפוא אינו מטעם הפקר אך הוא ע"פ גזיה"כ דתשביתו. אליבא דשיטה זו אין האיסורים דב"י וב"י תלויים בקנין ממון הבעלים אלא בהלכה מיוחדת דרוצה בקיום חמץ. ויתכן אליבא דרש"י שאם מצוי ברשותו של ישראל א' חמץ של ישראל שני והוא רוצה בקיום החמץ של השני, יעבור הראשון בב"י וב"י אע"פ שאינו שלו מאחר שהחפצא של החמץ הוא של ישראל והראשון רצה בקיום החמץ.

14 והנה סוגיין השוה את דין החמץ לדין בור ברה"ר. ויש להתבונן בהשוואתם, דבשלמא אליבא דרש"י והרמב"ן שב"י וב"י אינם תלויים בדיני ממונות ה"ה לענין כריית בור ברה"ר שהכורה חייב למרות שאין הבור שלו. והוא דין מחודש של אחריות עקב אשר עשה המזיק דבור אע"פ שאינו שלו. אך לדעת הר"י שהחמץ הוא שלו לענין ב"י וב"י הרי שונה דינו מבור ברה"ר שכן חיוב בור ברה"ר הוא מחמת חלות עשיית המזיק ולא משום קנין ממון שלו.

15 ויתכן להסבירה בהתאם לשיטת רש"י והרמב"ן הנ"ל יעויין בשיעורים לדף כט. בתוס' ד"ה פליגי שאם התחייב בעל הבור לא מחמת עשיית המזיק כגון שנפלה כדו באונס אלא משום ממונו כגון שהיה לו פנאי לפנותו ולא פינהו ואח"כ הפקיר למזיק שעדיין חייב. ויש כאן חידוש דין שלענין בעלות דנזקין אין ההפקר מועיל והבור עדיין נחשב כשלו. ובכך דומה לדין החמץ שהתורה עשתהו שלו לענין ב"י וב"י.

16 גמ'. התם לא אסתלק להו מעשה ראשון הכא אסתלק להו מעשה ראשון. מהגמרא נראה בעליל שבור מכוסה עדיין שם בור עליו אלא שהוא שמור. ואילו טממה לבור אסתלק להו ואינו בור כלל. ומסתבר שבמה דברים אמורים בכיסוי בור שאינו קבוע ועלול ליפול לאחר זמן ומשום כך גם בשעת כיסוי הבור עדיין חפצא דמזיק הוא. אולם אם יכסהו בכיסוי של ברזל שיעמוד לעולם דינו כבור שטממה. ונ"מ תהיה לגבי דין הסוגיין של בור מגולה שכסהו וחזר וגילהו.

17 ב. התורה חידשה שסילוק שמירת הבור מחייב ע"פ גזיה"כ כי יפתח איש בור. ונחלקו הראשונים אם חל דין זה אף בשאר מזיקים. הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' נ"מ הל"ב שה"ה מזיק שור חייב. וז"ל הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב עכ"ל. אך הראב"ד שם השיג עליו וז"ל זה שאמר חייב לא ידענו מהו כו' ואם על הנזק אמר אינו כן אא"כ הכישה עכ"ל. ועיי"ש במגדל עוז שהביא את תשובת הרמב"ם לחכמי לוני"ל לפיה הפורץ גדר חייב עבור נזקי הבהמה. ואילו לסטים שהוציאוה פטורים אם לא הכישו אותה א אמנם מהרמב"ם משמע שסילוק השמירה פריצת הגדר מחייב בשור כבבור כי מאחר שהפורץ סלק את השמירה מהשור נעשה הוא לבעל המזיק דהשור בדומה למי שפתח את כיסוי הבור שנעשה לבעל הבור משום סילוק שמירתו. ואילו הראב"ד שהשיג סובר שסילוק שמירה מחייב בבור בלבד ע"פ גזיה"כ דוכי יפתח ולא בשאר נזקין.

18 ונראה שהראב"ד מחלק בין בור למזיקים אחרים כי בבור קיים מחייב מיוחד של תקלה ובסילוק השמירה הריהו יוצר תקלה שלא היתה בעולם עד שפתח את הבור, משא"כ בשאר מזיקים. ועוד שלפי שמואל יש מחייב בבור אף משום החבטה בקרקע עולם. ולמרות שקרקע עולם גם בלי כרייה מהוה חפצא של מזיק, עכ"ז חייב הכורה על כריית הבור משום שהכשיר את המזיק דקרקע עולם, כלומר, שהגדיל את יכולתה להזיק מאשר בלי הכרייה. ואליבא דשמואל הוא גופו של המחייב דבור - הכשר הנזק המאפשר יותר שהבור יזיק. ה"ה במסלק את הכיסוי דהוי השמירה מע"פ הבור, שמאפשר יותר את ההיזק שהבור עלול לעשות, והוא מחייב מיוחד בבור. ואילו במזיקים אחרים עשיית החפצא דמזיק ממש מחייבת ולא הכשר המזיק להזיק יותר, ולכן לראב"ד סילוק שמירת שור אינו מחייב.

19 ג. פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' נ"מ הל"ו וז"ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור כו' עכ"ל. והשיג הראב"ד ז"ל בכדי שיעשה עכ"ל. וכ' ה"ה ז"ל דימה הר"א ז"ל דין זה לבור של שני שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפי' ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבא הלה ויטול כסויו, ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו, ואם לא כיסהו משלו ובא אחר וגלהו חייב, משא"כ בבור של שותפין, שהראשון היה לו לסמוך על כיסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע עכ"ל. ונראה שלפי ביאור המגיד משנה חל השיעור בכדי שידע כשיש קיום חובת השמירה ע"י כסויו של האחרון, אבל אם אין קיום לחובת השמירה בעל הבור חייב מיד. ובכך חלוקים הרמב"ם והראב"ד. אליבא דהראב"ד יש קיום חובת שמירה דבעל הבור ע"י כסויו של האחרון, ולפיכך בעל הבור פטור עד זמן בכדי שיעשה. מאידך אליבא דהרמב"ם כל עוד שהכסוי של האחרון על הבור והוא שמור במציאות שניהם פטורים. ועכ"ז אין בכסוי של האחרון קיום לחובת שמירה המוטלת על בעל הבור. ולפי' משנטל האחרון את כסויו חייב השני מיד.

20 ויש לעיין בבור שכסהו וחזר וגלהו שהמכסה שגלהו פטור ובעל הבור חייב, מדוע לא נחייב גם את האחרון שגלהו על פתיחת הבור ע"פ דין וכי יפתח איש בור. ונראה שחיוב הבעלים עבור בורו מונע חלות חיוב על הפותח. אמנם כל זה ניחא אליבא דהרמב"ם שהבעלים חייבים מיד כשלקח המכסה את הכסוי מהבור. אך אליבא דהראב"ד שהבעלים חייבים רק בכדי שיעשה ולא קודם לכן, מסתבר שכל הזמן שאינו בכדי שיעשה, זה האחרון שכיסהו וחזר וגילהו חייב על פתיחתו, ורק אחרי זמן בכדי שיעשה בעל הבור חייב והאחרון פטור.