רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ו

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ז ×¢×´× »

1 תוספות על בבא קמא פתח ↗

שבת גדולה לעבד - כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין דף יז. ושם דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר"ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח:

2 בבא קמא פתח ↗

חַיָּיב בְּכוּלָּן. הַאי ״לֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה״, הֵיכִי דָּמֵי? לָאו כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְסוֹפוֹ לַחְזוֹר? וְקָתָנֵי: חַיָּיב בְּכוּלָּן! אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחֵירְשׁוֹ, וְלֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה. וְהָאָמַר רַבָּה: הַחוֹרֵשׁ חֵרֵשׁ אֶת אָבִיו – נֶהֱרָג, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲרִישָׁה בְּלֹא חַבּוּרָה; טִיפְּתָא דִּדְמָא נְפַלָה לֵיהּ בְּאוּדְנֵיהּ! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגִּילְּחוֹ. גִּילְּחוֹ – מִהְדָּר הָדַר, וְהַיְינוּ בַּעְיָין! אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁסָּכוֹ נָשָׁא, דְּלָא הָדַר. צַעַר – דְּאִית לֵיהּ קַרְטוּפָנֵי בְּרֵישֵׁיהּ, וְצָוַוחי לֵיהּ מֵהָנְהוּ קַרְטוּפָנֵי. רִיפּוּי – דְּבָעֵי אַסּוֹיֵי. שֶׁבֶת – דַּהֲוָה מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי, דְּבָעֵיא מַחְוֵי גַּוְנֵי אַרֵישֵׁיהּ; וְלָא מַחְוֵי – מֵהָנְהוּ קַרְטוּפָנֵי. בּוֹשֶׁת – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גָּדוֹל מִזֶּה. וּמִילְּתָא דְּבַעְיָא לֵיהּ לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי לְהָךְ גִּיסָא, וּלְרָבָא לְהָךְ גִּיסָא. דְּאִתְּמַר: הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה, וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה וְשֶׁבֶת קְטַנָּה. וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא דְּמֵי שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם. אִיתְּמַר: הַקּוֹטֵעַ יַד עֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵירוֹ – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה לָעֶבֶד, וְשֶׁבֶת קְטַנָּה לָרַב. רָבָא אָמַר: הַכֹּל יִנָּתֵן לָעֶבֶד, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהָרַב אוֹכֵל פֵּירוֹת. פְּשִׁיטָא – פִּיחֵת אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵצֶל רַבּוֹ לֹא פִּיחֵת – הֵיכִי דָּמֵי? דְּפַסְקֵיהּ לְרֵישׁ אוּנֵּיה אוֹ לְרֵישׁ נְחִירֵיהּ – הַכֹּל לְעַצְמוֹ. פִּיחֵת אֵצֶל רַבּוֹ – פְּלוּגְתָּא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. בּוֹשֶׁת – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דִּתְנַן: וְכוּלָּן – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגָּדוֹל לְפִי גּוֹדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קׇטְנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֲשִׁירִים – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, עֲנִיִּים – כִּפְחוּתִין שֶׁבָּהֶן. מַנִּי? הַשְׁתָּא אִי רַבִּי מֵאִיר – מַתְנִיתִין קָתָנֵי: הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ; וְרַבִּי מֵאִיר – כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ! וְאִי רַבִּי יְהוּדָה – מַתְנִיתִין קָתָנֵי: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא – חַיָּיב; וְאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת – לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ, אֲבָל לְמִיתְּבָא לֵיהּ – יָהֲבִינַן לֵיהּ. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן – חַיָּיב, וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר; וְלָא קָתָנֵי: סוֹמֵא שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר; מִכְּלָל דְּלָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ אֶת הַקָּטָן, וּבִיֵּישׁ אֶת הַגָּדוֹל – נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. לְבַיֵּישׁ אֶת הָעֶבֶד, וּבִיֵּישׁ אֶת בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד. מַנִּי? לָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ: קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים, גָּדוֹל – גָּדוֹל בִּנְכָסִים. אִי רַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ! וְאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת! וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ אֶת זֶה, וּבִיֵּישׁ אֶת זֶה – פָּטוּר! מַאי טַעְמָא? כִּקְטָלָא; מָה קְטָלָא – עַד דְּמִתְכַּוֵּון לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ; בּוֹשֶׁת נָמֵי – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת – לְמִיתְּבָא לְהוּ; אֲבָל לְמֵישַׁם – שָׁיְימִינַן בְּהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, מִי סָבְרַתְּ: גָּדוֹל – גָּדוֹל בִּנְכָסִים, קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים? לֹא; גָּדוֹל – גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְקָטָן – קָטָן מַמָּשׁ. וְקָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אִין; כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם; הָכָא נָמֵי –

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

6 רש"י על בבא קמא פתח ↗

וכולן - עניים ועשירים:

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 תוספות על בבא קמא פתח ↗

כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם - כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת:

10 בבא קמא פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

11 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הַמִּתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן וּבִיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ הָעֶבֶד וּבִיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד:

12 בבא קמא פתח ↗

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 תוספות פתח ↗

אבל למישם שיימינן בהו - ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות דף ז: בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות:

18 בבא קמא פתח ↗

19 תוספות פתח ↗

ערום בר בושת הוא - פי' בקונטרס כיון דאין מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי כלל בר בושת וק' לפירושו מ"ש דפריך אברייתא הוה ליה למפרך אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש דאמתניתין לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש ואם רוקק בו או סוטרו כך מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש ולכך פריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי שהערימו בבית המרחץ והשתא א"ש הא דפריך בית המרחץ בר בושת הוא בערמומי' והלא דרך בני אדם להיות ערומים במרחץ:

20 בבא קמא פתח ↗

דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם. מַתְנִי׳ הַמְבַיֵּישׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא, וְהַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן – חַיָּיב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, וּפָטוּר עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם לְבִיְּישׁוֹ לָבוּשׁ. בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ לְבִיְּישׁוֹ בַּשּׁוּק. אָמַר מָר: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב. עָרוֹם בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי ״עָרוֹם״ – דַּאֲתָא זִיקָא כַּרְכִינְהוּ לְמָאנֵיהּ, וַאֲתָא הוּא דַּלִּינְהוּ טְפֵי וּבַיְּישֵׁיהּ. בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב. בֵּית הַמֶּרְחָץ בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁבִּיְּישׁוֹ עַל גַּב הַנָּהָר. בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: בִּיְּישׁוֹ יָשֵׁן – וָמֵת, מַהוּ? מַאי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רַב זְבִיד, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא – וְהָא מִית לֵיהּ וְלֵית לֵיהּ כִּיסּוּפָא, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא – וְהָא אוֹזְלֵיהּ? תָּא שְׁמַע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֵרֵשׁ וְקָטָן – יֵשׁ לָהֶן בּוֹשֶׁת, שׁוֹטֶה – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם זִילוּתָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי קָטָן; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא, קָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אֶלָּא מַאי, מִשּׁוּם זִילוּתָא? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי! אָמְרִי: שׁוֹטֶה – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גְּדוֹלָה מִזּוֹ. מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא, דְּאִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא – קָטָן בַּר כִּיסּוּפָא הוּא? כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם, הָכָא נָמֵי – דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם. רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דִידֵיהּ הוּא – וְהוּא מִיית לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה? תָּא שְׁמַע: חֵרֵשׁ וְקָטָן יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת, שׁוֹטֶה אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי קָטָן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דִידֵיהּ – קָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא? אֶלָּא מַאי? מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת דִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי! שׁוֹטֶה – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גְּדוֹלָה מִזּוֹ. מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה, דְּאִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא – קָטָן בַּר כִּיסּוּפָא הוּא? אָמַר רַב פָּפָּא: אִין, דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: חֵרֵשׁ – יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת. שׁוֹטֶה – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. קָטָן – פְּעָמִים יֵשׁ לוֹ, פְּעָמִים אֵין לוֹ – הָא דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם, הָא דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וְלָא מִיכְּלַם. הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת, וְכָךְ הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת, וּמֵחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת, וּמֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״עֵינֶךָ״–״עֵינֶךָ״ מֵעֵדִים זוֹמְמִין; מָה הָתָם סוֹמִין לָא, אַף הָכָא סוֹמִין לָא. מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת – דְּתַנְיָא: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לַסּוֹמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר לָךְ: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים״ – וַאֲפִילּוּ סוֹמֵא; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעוֹטֵי. וְרַבִּי מֵאִיר – כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ לְמַעוֹטֵי, וּכְתַב רַחֲמָנָא ״בִּבְלִי דַעַת״ לְמַעוֹטֵי; הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה – הָהוּא ״בִּבְלִי דַעַת״, פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין הוּא דַּאֲתָא. חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין – אָתְיָא ״רֹצֵחַ״–״רֹצֵחַ״ מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת. חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת – אָתְיָא ״רָשָׁע״–״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת.

21 בבא קמא פתח ↗

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

25 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מִן הַקָּטָן לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל וּמְכֻבָּד שֶׁזֶּה שֶׁבִּיְּשׁוֹ זֶה הַקַּל בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה:

26 תוספות על בבא קמא פתח ↗

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה - תימה א"כ מאי איריא דפטר ר' יהודה בבושת לעיל ולמה לי ג"ש דעיניך עיניך ונראה לר"י שלבסוף חזר בו ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות א"נ אי לאו דגלי ג"ש דעיניך לפטור סומא הוה סברא למדרש גבי גלות כר' מאיר:

27 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא. ואפשר דר' אבא נמי מודה לרבא כדפי' בקונטרס שלישי בראשון כשר דלא ממעט הלכתא מילתא דרבא ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ודרב פפא הא איתותבו אבל ר' אבא בר חמא לא איתותב ואע"ג דנקט בעדות קרקע ומשמע אבל בהלואה כשר אף על גב דנסתמא ובברייתא משמע דפסיל ליה לכל עדיות מצינן למימר דהוא הדין בהלואה דפסיל רבי אבא וקרקע סבירא ליה דמכוין בטוב כדשמואל והוי כהלואה ואפ"ה פסיל ליה ור"ת פסק בספר הישר דשלישי בראשון פסול וכן פוסק ה"ג אלא שהם אינם פוסלים אלא מדרבנן והוא פוסל מן התורה כדפסיל רב בזה בורר ומפרש הכי לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא על דברי רבי אבא ואי אתא למפסק דדוקא שלישי בשני כשר ולא שלישי בראשון א"כ הוה ליה למימר אין הלכה כרבא ואי לאפוקי ממר בר רב אשי כלומר הא דלא קאמר אין הלכה כרבא. אלא הלכתא כרבי אבא משום שרוצה לכלול בהדיא דאין הלכה כמר בר רב אשי הא לית הלכתא כו' ואי משום שמואל ורב ששת ורב פפא אצטריך ליה למימר דהלכה כרבי אבא שעתה ממעט כולהו ביחד הא איתותבו ולימא אין הלכה כרבא בהדיא אי לאפוקי מדידיה לחוד אתא אלא לאפוקי מר' יוחנן דהשתא לא מצי למימר דאין הלכה כרבא ואצטריך ליה למימר דהלכה כרבי אבא דממעט לכולהו ומפיק נמי מדרבא דדוקא שלישי בשני כשר וקשה לר"י דאי דייקינן ממילתיה דרבי אבא דוקא שלישי בשני א"כ נידוק נמי דדוקא עדות קרקע ובהלואה כשר ובברייתא פוסל הכל:

1 גמ'. הקוטע יד עבד עברי. אליבא דאביי החובל נותן שבת גדולה דהיינו הנזק לעבד. ונראה שסובר שהעבד הוא הבעל דבר המחייב את הנזק כי גופו נחבל, ואין לאדון זכות להוציא את דמי הנזק מהעבד וכדביארו בתוס' ד"ה שבת גדולה. ונראה דאליבא דהרמב"ם פ"ה מחובל הל"ו הסובר שדמי הנזק הם קנס ועונש העבירה, מבואר היטב שמשלמים את הנזק דוקא לעבד הנחבל. שהעבירה דלא יוסיף היא עצם חבלת העבד בגופו ולא הפסד ממון האדון, ולכן משלם הקנס דנזק רק לעבד ואין לאדון זכות בדמים. ואף אליבא דהראשונים הראב"ד שם ואחרים הסוברים שנזק הוי תשלומי ממון מ"מ י"ל שעיקר הפסד הנזק שייך לעבד כי גופו נחבל ואין לרב קנין בעצם גוף העבד ורק קנין במעשה ידיו. ולכן, בנוגע לרב הו"ל גרמא בעלמא ופטור ומשלם הנזק להעבד. מאידך משלם שבת להרב דכיון דיש לו קנין במעשה ידיו של העבד ההפסד של ביטול מלאכה הוי שלו, והרב הוא הבעלים המחייבים את השבת.

2 ומשכחת לן שתי גירסאות אליבא דרבא עיין בתוס' ד"ה רבא כו'. גירסת הר"ח שינתן הכל לרב. ומסתבר דסובר שעיקר המחייב דנזק הוא העבד ולא הרב כנ"ל אלא שיש לרב זכות להוציא ממון בעד ההפסד שלו ולפיכך אוכל פירות בשביל מה שהפסיד. ואילו שבת כולה לרב כי הוא עצמו הוי המחייב ומשו"ה זוכה בכולה.

3 מאידך גירסת הרי"ף שהכל לעבד ויקנה קרקע והרב אוכל פירות. ותמהו בתוס' דלמה לא יהיה כל השבת לרב מכיון דמעשה ידי העבד שלו. וצ"ל אליבא דהרי"ף שרבא סובר שהעבד מחייב אפילו את השבת כיון שהוא הנחבל ואע"פ שביטול המלאכה הוי של הרב. ולפיכך משלם השבת לעבד, אלא שיקנה העבד קרקע והרב אוכל פירות, כדי שיקבל דמים עבור הפסדו. ולכאורה הרי"ף סובר שהמחייב של שבת אינו הפסד הממון מביטול המלאכה, דא"כ היה הרב עיקר המחייב והכל היה צ"ל שלו. אלא שעצם המחייב הוא מעשה החבלה שבגוף העבד ומשו"ה העבד הוא עיקר המחייב ולא הרב. ועיין בשיעורים למעלה דף פה: ד"ה שבת אם המחייב דשבת הוא ההפסד או"ד דהוי מחייב בפני עצמו.

4 הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' חובל הלי"ג וז"ל החובל בע"ע של חבירו חייב בחמשה דברים וילקח בהן קרקע ורבו אוכל פירותיה עכ"ל. לרמב"ם יש לרב זכות פירות בקרקע בשביל כל חמשת הדברים דחבלה, כולל הצער והבושת, ואע"פ שלא הפסיד ממון מחמתם. מאידך יעויין במגיד משנה שאחרים חולקים עליו וס"ל שאין לרב זכות בצער ובושת מאחר שהם בגוף העבד, ואין לרב הפסד ממון מחמתם.

5 * גמ'. דתניא וכולן כו'. נראה שהכלל בשומת שיעור הבושת הוא דשמין כמה חייב המבייש לשלם כדי לפייס את המתבייש, ובשיעור זה נחלקו התנאים שבסוגיין.

6 גמ'. דתניא וכולן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב וכו'. עיין ברש"י ד"ה וכולן שכתב וז"ל עניים ועשירים עכ"ל, ומשמע דהמחלוקת בין התנאים היא אם יש הבדל בין בושת העני לבין בושת העשיר. ויש להסתפק אליבא דר"מ דס"ל שאין לחלק בבושת בין עשיר לבין עני אי מודה שיש לחלק בין בושת ת"ח לבין בושת עם הארץ. ונראה דס"ל לר"מ שהמחייב דבושת הוא האיסור לבייש ולא עצם הבושה של המתבייש. ומה"ט כולן שווין בתשלומי בושת, כי האיסור לבייש שוה בכל בני ישראל. ואילו היה המחייב דבושת עצם הבושה של המתבייש, בדין היה לחלק בין בושת העני לבין הבושת דעשיר. ולפי"ז משמע דלר"מ כמו שאין נ"מ בין המבייש עשיר למבייש עני ה"ה דאין נ"מ בין המבייש ת"ח למבייש ע"ה או בין המבייש מלך למבייש הדיוט, כי האיסור לבייש שוה בכולן.

7 אמנם מדברי רש"י מבואר דלא נחלקו התנאים עם ר"מ אלא בנוגע לעני ועשיר, ולא בנוגע לת"ח וע"ה, וגם לא בנוגע למלך והדיוט. ונראה בביאור שיטת רש"י דאע"פ דמצד האיסור לבייש אדם מישראל כולן שווין, מ"מ חייב לשלם בשביל הבושה היתירה שיש לת"ח יותר מע"ה ושיש למלך יותר מהדיוט. אבל ס"ל לר"מ דאין הבושת היתירה שיש לעשיר יותר מעני בכלל השומא, שהוא יתרון במציאות בושתו בלבד אבל לא יתרון בבושתו ע"פ דין, כי ע"פ התורה ליתא שום דין שחייבים לכבד עשיר יותר מעני, ולפיכך בושת העשיר והעני שווין ע"פ דין. מאידך חייבים לכבד ת"ח יותר מע"ה, ולפיכך ע"פ דין יש בושת יותר לת"ח מלע"ה, ומשלמים לת"ח דמי בושת יותר ממה שמשלמים לע"ה.

8 שיטת ר"י ברורה שסובר שמחשבין את הבושת במציאות דכל א' וא' ולפי' מחשבים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.

9 ובשיטת ר"ש נל"פ דלעשיר יש שני עניני בושת: א לפי דעתו מגיע לו יותר כבוד מלעני ולפיכך הוא מתבייש יותר; ב במציאות הוא מפונק יותר מעני ואינו רגיל להתבייש, ולפיכך מתבייש יותר. לכן כששמים את הבושת לא מחשבים במה שסובר שמגיע לו כבוד יותר מלעני, כי ע"פ דין אין לו זכות לדרוש יותר כבוד. מ"מ במציאות מפונק הוא יותר מעני דעלמא ולכן נידון כעני חשוב ומקבל דמי בושת יותר.

10 גמ'. נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כו'. הסוגיא השווה רציחה לבושת אליבא דר"ש, דהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, וה"ה מתכוון לבייש את זה ובייש את זה שפטור. ויעויין לעיל דף מד: שהגמרא השווה אליבא דר"ש גם את דין שור הממית, שאם התכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, משום דין דכמיתת הבעלים כך מיתת השור - מה בעלים עד דמתכוין ליה אף שור נמי עד דמתכוין ליה.

11 אמנם עיין ברמב"ם דבנוגע לרציחה פסק בפ"ד מהל' רוצח הל"א שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ועיי"ש בראב"ד שחולק עליו, ואילו בשור הממית פסק שחייב פ"י מהל' נזקי ממון הל"ט, וכן פסק בפ"א מהל' חובל הלי"ד שהמתכוון לבייש את זה ובייש את זה שחייב.

12 ובביאור שיטתו נראה דסובר שהמחייב בשור שהרג הוא שהשור הוי חפצא של שור הממית. ובכל אופן שהתכוון השור להמית בר חיובא הו"ל שור הממית, והשינוי בכוונה מגברא לגברא לא משנה את חלות השם בשור כשור הממית. ומה"ט גם אם שנה כוונתו מגברא לגברא חייב. מאידך באדם הרוצח, הגברא שנהרג מחייב את הרוצח במיתת ב"ד, ולא חלות השם של רוצח שבגברא בלבד. ולפיכך אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור.

13 והנה בנוגע לבושת איתא בגמרא שהמתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן, וכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' חובל הלי"ד. וצ"ע בביאור ההלכה, שאם חייב לשלם, למה משלם רק דמי בושתו של קטן ולא של גדול.

14 ועיין בשטמ"ק בשם הראב"ד וז"ל זה הדין אינו אלא בבושת בלבד אבל לשאר דברים מתחזי דחייב כל נזקו וכל צערו של גדול אם יש בו כדי להזיק אותו נזק דלאו אנוס הוא שהרי מתכוון לשום נזק וכו' עכ"ל. ונראה שהחילוק מבואר ע"פ הא דאיתא בגמ' לעיל דף כז. שאינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין. ונ"ל דדין הכוונה בבושת אינו תנאי בעלמא אלא חלק של עצם המחייב, ולפיכך פטור מלשלם דמי בושתו של גדול, שהרי לא נתכוון לו. ונראה שמה שמשלם דמי בושתו של קטן הוא משום דכיון שנתכוין לבייש את הקטן, נמצא שבמציאות מבייש הקטן. למשל, אם התכוון להכות את הקטן באגרוף וכשניסה להכותו לא פגע בו אלא פגע בגדול, באמת בייש את הקטן, אלא שמעשה הבושת לא נעשה איתו ורק עם הגדול. ומשו"ה אינו משלם לקטן, כי חסר מעשה בושת איתו - כי מעשה הבושת נעשה עם הגדול. אמנם מאחר שנתבייש הקטן וגם נתכוין המבייש לביישו, מצרפים את כוונת המבייש לבייש את הקטן ובושת הקטן עם מעשה הבושת שעשה לגדול לחייב את המבייש לשלם בושת הקטן לגדול. ולפיכך שיעור דמי הבושת שמשלם הוא רק כפי שיעור בושת הקטן, כי הכוונה והבושת המחייבות אותו הן הכוונה לבייש את הקטן ובושת הקטן עם בושת הגדול.

15 ובזה מבוארת אף את פסק הרמב"ם שחילק בין רציחה לבין בושת. דהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, ואילו המתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול חייב. דבבושת, הכוונה לבייש הוא חלק מעיקר המחייב. ולכן אפשר לצרף את הכוונה לבייש את הקטן ובושתו עם בושת הגדול. משא"כ ברציחה, דהכוונה הוי תנאי בעלמא במעשה הרציחה אבל לא מעצם המחייב. ולפיכך מתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כי מעשה הרציחה לא היה בכוונה הנכונה.

16 ובזה מבוארת השקלא וטריא שבגמ' בנתכוין לבייש את העבד ובייש ב"ח, דמשלם לב"ח דמי בושתו של עבד. דהקשה הש"ס שיפטר כי אין לעבדים בושת, ותי' דאין לעבדים בושת למיתבא להו אבל למישם שיימינן בהו. דקושית הש"ס היא דכיון דחייב לשלם מחמת כוונת המבייש כדנ"ל ובכה"ג דהיתה כוונתו לבייש את העבד, קשה למה ישלם כיון שאין לעבד בושת. ומתרצת הש"ס דהעבד עצמו אינו מחייב לבדו אלא בצירוף עם הב"ח. כי אף שהמבייש התכוון לעבד, מעשה הבושת היה עם הב"ח שהתבייש. ולפיכך, אע"פ שאין לעבד בושת, בהדי בן חורין יש חיוב בושת, כי הבן חורין מחייב בצירוף עם העבד, ולכן חייב לשלם. ועיין במש"כ להלן בשיעורים לתוס' ד"ה אבל.

17 תוס' ד"ה אבל. וז"ל ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא כו' עכ"ל. ולולי דברי התוס' היה אפשר לתרץ דבאמת אסור לבייש אפילו עבד אלא שאם ביישו פטור מלשלם. ולכן כשנתכוון לעבד אך למעשה בייש ב"ח חייב. דאיכא כוונה לאיסור של בושת, וחייב על כוונת איסור בהדי מעשה הבושת שעשה עם הב"ח. ולפי"ז יצא שאם נתכוון לבייש בהמה ובייש בן אדם שיהיה פטור, דליכא כוונה לאיסור בושת כלל, דבהמה מופקעת מבושת ומהאיסור לבייש.

18 גמ'. ואבע"א אפילו תימא ר"מ כו'. ר"ל דלר"מ אין נ"מ בין איסור המבייש את העשיר לבין איסור המבייש את העני כי שניהם שווין בחומר האיסור. מאידך יש נ"מ בין המבייש גדול לבין המבייש קטן, כי האיסור לבייש את הגדול חמור יותר מהאיסור לבייש את הקטן, ולפיכך שונים שניהם גם בתשלומי בושת.

19 תוס' ד"ה ערום כו'. פרש"י שאדם ערום בזוי הוא ואינו בר בושת כלל. וכן משמע מפשטות לשון הרמב"ם פ"ג מחובל הל"ב שכתב וז"ל המבייש את הערום או מי שהוא במרחץ פטור עכ"ל, ומשמע שערום מופקע מכל בושת. ובאמת בערום דבריהם מובנים, וכדביאר רש"י וז"ל כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת עכ"ל. אך צ"ב בביישו בבית המרחץ דכתב רש"י ז"ל בית המרחץ, בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת עכ"ל, וקשה דלמה יפטר אם ביישם ברקיקה או בסטירה כשהם ערומים בבית המרחץ שהרי על זה הם מקפידים וכדהקשו התוס'. ונראה שרש"י סובר שאדם בלי בגדים אינו בר כבוד, דעיין לקמן דף צא: בגמרא: דר' יוחנן קרי למאני מכבדותא. דכשאדם מלובש הו"ל בר כבוד ואילו כשהוא ערום אינו בר כבוד ולאו בר בושת, ומשו"ה אף ערום בבית המרחץ אין לו בושת.

20 ובנוגע לערום עיין ברמב"ם פי"א מעדות הל"ה שכתב וז"ל וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם כו' וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עסוקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר כו' עכ"ל. ונראה שהרמב"ם לשיטתו שההולך ערום בשוק אין לו שום בושת, דכיון שאינו מקפיד על בושתו הו"ל אדם בזוי, ומשו"ה פסול אף לעדות.

21 גמ'. ביישו ישן ומת וכו'. אליבא דרב זביד האיבעיא היא האם משלם בושת משום כיסופא או משום זילותא. כלומר, האם המחייב של בושת הוא הצער של המבוייש או עצם בזיון כבוד הבריות ואע"פ שהמתבייש עצמו אינו מצטער. ונראה דהאיבעיא היא רק בנוגע להמחייב של בושת, אבל בנוגע לשומת הבושת לכ"ע שמין לפי צער המבוייש במקום שאפשר, דהיינו כיסופא.

22 מאידך לר' פפא האיבעיא היא האם המחייב הוא כיסופא דידיה או"ד בושת המשפחה. ונראה גם הכא דמיבע"ל בנוגע להחפצא של הבושת ולהמחייב בתשלומין, אך בשומת הבושת לכ"ע שמין לפי כיסופא דידיה במקום שאפשר ולא כפי בושת המשפחה.

23 והנה איתא בכתובות דף סו. שלא משלמים בושת דעלמא לבני המשפחה וז"ל הגמרא: א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה בייש עני בן טובים ה"נ דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה, א"ל התם לאו גופיה, הכא אשתו גופיה הואי עכ"ל. ומבואר דרק לבעל בלבד יש זכות בבושת אשתו אבל לבני משפחה אחרים אין זכות בבושת של קרוב שנתבייש. ולפי"ז יל"ע בביישו ומת דלמה יש צד ספק לשלם את דמי בושת לבני המשפחה עבור בושת המשפחה דמ"ש מעני בן טובים.

24 וי"ל דבאמת, בכל מקרה של בושת יש מחייב של בושת המשפחה, אלא שהחיוב של המתבייש עצמו עדיף, וחיוב תשלומין בשבילו מפקיע את זכות המשפחה. ולפי' בעלמא כשמשלמים להמתבייש את בושתו אין לבני המשפחה זכות להשתלם עבור בושתם. מאידך כשהמתבייש מת ואינו מחייב תשלומי בושת לו אז שפיר אפשר לחייב משום בושת המשפחה, ומשלם להם את בושתם.

25 אמנם בנוגע לבושת הנערה כתב הרמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה הל"ד - ה' וז"ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה כו' ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם עכ"ל. אליבא דהרמב"ם שמין את בושת הנערה כפי בושת המשפחה. ואילו בבושת דעלמא לא שמין כפי בושת המשפחה אלא רק כפי בושת המתבייש עצמו, דכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' חובל הל"א וז"ל כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה עכ"ל. והביאור בזה הוא שבבושת הנערה כיון שהשתלומין לאביה, אבי הנערה הוי עיקר המחייב, ולפי' בכל אופן שמין את הבושת גם כפי בושת האב שהוא משפחתה וגם כפי בושתה. מאידך בבושת דעלמא, במקום שהמתבייש בעצמו הוי המחייב, המחייב של המשפחה פקע, ומשו"ה שמין את הבושת רק כפי בושתו ולא כפי בושת המשפחה.

26 גמ'. ר"י אומר סומא אין לו בושת. עיין לקמן בתוס' דף פז. ד"ה וכן כו', דנקטו בתירוצם הא' דמתחילה סבר ר"י לפטור את הסומא מבושת אע"פ שחייבו בשאר דיני התורה. ויל"ע האם פטרו רק מבושת או"ד אף מכל חמשה חיובי חובל. ונראה דתלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהל' חובל הל"ו - ח' דאליבא דהרמב"ם בושת הוי חיוב קנס ולראב"ד הוי חיוב ממון. ואם ננקוט כהרמב"ם דבושת הוי קנס מסתבר שהפטור דסומא מבושת הוא משום שסומא פטור מעונשין וכיון דבושת הוי קנס ועונש לכן סומא פטור מבושת. הוא הדין שסומא פטור מתשלומי נזק וצער המהווים קנס אליבא דהרמב"ם. מאידך אליבא דהראב"ד הסובר דבושת הוי ממון מסתבר שהפטור דסומא הוא חלות פטור מיוחד בבושת ואינו פטור מלשלם שאר חיובי חובל.

27 גליון הש"ס רש"י ד"ה בעדים. דייק הגרע"א זצ"ל מרש"י שבאופן שראה עדות ואח"כ נסתמא שכשר להעיד, והניחו בצ"ע. והביא הגרעק"א זצ"ל מתוס' ב"ב דף קכט. ד"ה אי דס"ל שסומא פסול גברא ומשנסתמא אינו יכול להעיד גם על דברים שראה לפני שנסתמא. וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' עדות הלי"ב וז"ל הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות מה שמעיד עכ"ל. ויל"פ דלא כדדייק הגרעק"א זצ"ל, דגם רש"י ס"ל שחל פסול גברא בסומא, אלא שסובר שפסול סומא חל רק בעדות הזקוקה לראייה. ואילו בעדות שאינה זקוקה לראייה אלא לשמיעה או לכח המישוש סומא כשר. ולפיכך סומא פסול להעיד משנסתמא על ראיית דבר שראה לפני שנסתמא דבנוגע לראיית עדות חל פסול. והיינו מש"כ רש"י לבסוף ז"ל דאם לא ראה כו' היאך יעיד עכ"ל, ר"ל שכשעצם העדות הוי' עדות הזקוקה לראייה סומא פסול להעידה בכל אופן, ואפילו כשראה לפני שנסתמא. ומבואר שגדר הפסול דסומא לרש"י הוא דבעינן שבשעת ההגדה יהיה ראוי לראות את עדותו. ולפי"ז נראה דה"ה אם אדם ישמע קללת חברו ואח"כ יחרש שיפסל להעיד, דבנוגע לעדות שמיעה חל פסול גברא בדומה לפסול סומא בנוגע לעדות ראייה. מאידך אם חרש יעיד שראה עדות העדות תהיה כשרה, וצ"ע בזה.

4 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְרַבּוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. וְלִכְשֶׁיֵּצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת יֵצֵא הַשָּׂדֶה מִתַּחַת רַבּוֹ. הִזִּיקוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב מְלָאכָה כְּלָל כְּגוֹן שֶׁקָּטַע רֹאשׁ אָזְנוֹ אוֹ רֹאשׁ חָטְמוֹ הַכּל לָעֶבֶד וְאֵין לְרַבּוֹ בָּהֶן פֵּרוֹת:

11 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

הַמִּתְכַּוִּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת. לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:

11 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת אִם הֵמִיתָה עַד שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עָלָיו סְקִילָה. אֲבָל שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם. נִתְכַּוִּן לְעַכּוּ"ם וְהָרַג לְיִשְׂרָאֵל. נִתְכַּוֵּן לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא. פָּטוּר מִן הַמִּיתָה. וְאִם הָיָה מוּעָד הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. אוֹ בִּקְנָס אִם הֵמִית עֶבֶד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרַג בְּלֹא כַּוָּנָה הוֹאִיל וְהוּא מוּעָד לָזֶה:

13 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

20 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

וְכֵן הַבְּזוּיִין פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בַּשּׁוּק בִּפְנֵי כָּל הָעָם וּכְגוֹן אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין עֲרוּמִים בַּשּׁוּק בְּעֵת שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלָאכָה מְנֻוֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל הַבּשֶׁת. שֶׁכָּל אֵלּוּ חֲשׁוּבִין כְּכֶלֶב וְאֵין מַקְפִּידִין עַל עֵדוּת שֶׁקֶר. וּמִכְּלַל אֵלּוּ הָאוֹכְלִין צְדָקָה שֶׁל עַכּוּ"ם בְּפַרְהֶסְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן שֶׁיִּזּוֹנוּ בְּצִנְעָה מְבַזִּים עַצְמָן וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

23 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בִּיֵּישׁ עָנִי בֶּן טוֹבִים, דְּאִית לְהוּ זִילוּתָא לְכוּלְּהוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לְהוּ בּוֹשֶׁת לְכׇל בְּנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם — לָאו גּוּפַיְיהוּ, הָכָא — אִשְׁתּוֹ גּוּפֵיהּ הִיא.

25 משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

כֵּיצַד שָׁמִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ נַעֲרָה חֲשׁוּבָה וּמִמִּשְׁפָּחָה מְיֻחָסָה לִמְבַיֵּשׁ קְטַנָּה עֲנִיָּה בְּזוּיָה. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם חָשׁוּב וְגָדוֹל לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֶחָד מֵהַנְּבָלִים וְקַל מִן הַקַּלִּים: וּלְפִי זֶה רוֹאִין הַדַּיָּנִין מַעֲלָתוֹ וּמַעֲלָתָהּ וְשָׁמִין כַּמָּה מָמוֹן רָאוּי לְאָבִיהָ וּלְמִשְׁפַּחְתָּהּ לִתֵּן וְלֹא יֶאֱרַע לָהֶן דָּבָר זֶה מֵאָדָם זֶה וְכָמוֹהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

« רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא פ״ז ×¢×´× »