רשימות שיעורים על בבא קמא י׳

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא ט׳ ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא י״א ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

שייר טמון - דפטור באש ושור ובור חייב ופ"ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה דף מח: גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים:

2 תוספות פתח ↗

ליחכה נירו וסכסכה אבניו - גבי דש בנירו פרש"י משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק קרקע משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין אלא י"ל ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי':

3 תוספות על בבא קמא פתח ↗

האחרון חייב - דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים:

4 בבא קמא פתח ↗

חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּאֵשׁ, חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּשׁוֹר. חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּאֵשׁ – שֶׁהַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, וְחַיָּיב בִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד, נִגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּהֲנָאָה, מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – חַיָּיב; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ. חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּשׁוֹר – שֶׁהָאֵשׁ מוּעֶדֶת מִתְּחִילָּתָהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשׁוֹר. חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר, וְחוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּאֵשׁ. חוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּאֵשׁ – שֶׁתְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק, מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – חַיָּיב; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ. חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר – שֶׁהָאֵשׁ דַּרְכָּהּ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, וּמוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לָהּ, וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ; מָה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר. וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר – שֶׁהַשּׁוֹר חִיֵּיב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר! הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר. אִי רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָא סֵיפָא: חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר – שֶׁהָאֵשׁ דַּרְכָּהּ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, וּמוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לָהּ וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר. ״דָּבָר הָרָאוּי לָהּ״ מַאי נִינְהוּ – עֵצִים; ״דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ״ מַאי נִינְהוּ – כֵּלִים; ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר״. אִי רַבִּי יְהוּדָה – הָא אָמְרַתְּ מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי יְהוּדָה עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּתְנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר טָמוּן. אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְ״דָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ״ לָאו לְאֵתוֹיֵי כֵּלִים, אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי לִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: לִיתְנֵי חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר – שֶׁהַשּׁוֹר חִיֵּיב בּוֹ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר! אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן הִיא, אַיְּידֵי דְּשַׁיַּיר הָךְ – שַׁיַּיר נָמֵי הָךְ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה, מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר דָּשׁ בְּנִירוֹ. אִי מִשּׁוּם דָּשׁ בְּנִירוֹ – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּהָקָתָנֵא: שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק! הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: הִכְשַׁרְתִּי מִקְצָת נִזְקוֹ – חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כׇּל נִזְקוֹ. כֵּיצַד? הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב. וּדְלָא כְּרַבִּי – דְּתַנְיָא: הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה – אַחֲרוֹן חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן לְמִיתָה, אַחַר שְׁנֵיהֶם לִנְזָקִין. רַב פָּפָּא אָמַר: לְמִיתָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְמִיתָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל. מַתְקֵיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא: מָסַר שׁוֹרוֹ לַחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן – וְהִזִּיק, חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא הֲוָה מִינְּטַר, פְּשִׁיטָא דְּאִיהוּ קָעָבֵיד! אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ נָמֵי מִינְּטַר? מַאי קָעָבֵיד? מַתְקֵיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת: וְהָא אִיכָּא מַרְבֶּה בַּחֲבִילָה! הֵיכִי דָּמֵי?

5 תוספות על בבא קמא פתח ↗

בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים - והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן:

6 תוספות על חולין פתח ↗

רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור - פירש בקונטרס דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וששים דמדאורייתא בטלי ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף בשר קדשים בק' וס' כזרוע בשלה והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דעל כרחיך אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לר' יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה מנחות דף כב. כג. וכן בפ' התערובת זבחים עח. אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה מנחות דף כג: שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת והוא הדין דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים משום דבזרוע בשלה דהוי קדשים קאי והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע הרבה על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת לבטלו ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר' יוחנן דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא דמדר"ע נשמע לרבנן דדריש לה להיתר מצטרף לאיסור דלקי והוא הדין דלרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר נמי לקי והא דאמר אביי בפרק כל הבשר לקמן חולין דף קח. ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן להו דחדוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר לך רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש לעולם דרבנן התם דיחוי בעלמא הוא כלומר מהכא לא תידוק ובפרק בתרא דמסכת ע"ז דף סז. דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והיינו במינו דמדאורייתא ברובא בטל וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קתני טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ה"ה אפילו טעמו וממשו אם אין מכירו אלא מילתא דפסיקא נקט בכל ענין אי נמי נקט ולא ממשו לרבותא דאפ"ה אסור ועוד י"ל דהתם איירי בשלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו והרב רבי יוסף מאורליינ"ש היה מפרש דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה כדאמרי' בהלוקח עובר פרתו בכורות טו: דתנן הגוזז והעובד פי' בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים ואע"ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז מיהו לא דמי כל כך דהתם משמע ודאי דאהדריה והכי קאמר תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דקאמר בירושלמי דערלה בפ' שני אמר ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם דנזיר י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי דהכי איתא בהדיא בפ' ואלו עוברין פסחים דף מג: ובפרק שלשה מינין נזיר לה: אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ' אלו עוברין ובפ' שלשה מינין גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין כו' ופריך מיניה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשה ליה אמאי אמר שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דהתם איירי במינו וכן משמע בסוף הערל יבמות פב: דמוקי לה ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ומין שלא במינו לא שייך רבוי וא"ת ואי במינו כיון דרבו בטלי להו ברובא אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו ולית לן למימר שאני אומר כיון דלקי בשאינו מינו ומיהו קשה דסוגיא דאלו עוברין פסחים דף מג: ודפרק שלשה מינין נזיר דף לה: אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן מוקי לה בהערל יבמות דף פב. אע"ג דלא רבו וא"כ כי נמי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא היא וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וכי האי גוונא יש בכמה דוכתי:

7 בבא קמא פתח ↗

8 תוספות על בבא קמא פתח ↗

מאי קעביד - בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר דתניא פרק הפרה לקמן בבא קמא נא. אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע"ג דבלאו איהו הוה מתה מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א:

9 בבא קמא פתח ↗

אִי דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אָזְלָא – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ אָזְלָא – מַאי קָא עָבֵיד? מַתְקֵיף לָהּ רַב פָּפָּא, וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וְלֹא שְׁבָרוּהוּ, וּבָא אֶחָד וְיָשַׁב עָלָיו וּשְׁבָרוֹ – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב. וְאָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן פָּפָּא בַּר אַבָּא. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אִיתְּבַר – פְּשִׁיטָא. אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ נָמֵי אִיתְּבַר – מַאי קָעָבֵיד? סוֹף סוֹף, מַתְנִיתָא הֵיכָא מִתָּרְצָא? לָא צְרִיכָא; דִּבְלָאו אִיהוּ הָוֵי מִיתְּבַר בִּתְרֵי שָׁעֵי, וְהַשְׁתָּא אִיתְּבַר בַּחֲדָא שָׁעָה; דְּאָמְרִי לֵיהּ: אִי לָאו אַתְּ – הָוֵי יָתְבִינַן טְפֵי פּוּרְתָּא, וְקָיְימִין. וְלֵימָא לְהוּ: אִי לָאו אַתּוּן – בְּדִידִי לָא הֲוָה מִיתְּבַר! לָא צְרִיכָא, דְּבַהֲדֵי דְּסָמֵיךְ בְּהוּ, תְּבַר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֹּחוֹ – לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי, דְּכֹל הֵיכָא דְּגוּפוֹ תָּבַר – כֹּחוֹ נָמֵי תָּבַר. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא: הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, וָמֵת – כּוּלָּן פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בְּזֶה אַחַר זֶה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁקֵּירַב אֶת מִיתָתוֹ! בִּקְטָלָא לָא קָמַיְירֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירֵי. וְלָא?! וְהָא אוֹקֵימְנַן דְּלָא כְּרַבִּי! דְּלָא כְּרַבִּי – וּכְרַבָּנַן, מוֹקְמִינַן; כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא – וְלָא כְּרַבָּנַן, לָא מוֹקְמִינַן. חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ. ״חַבְתִּי בְּנִזְקוֹ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ״, תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק – מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר קְרָא: ״מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה״ – אַל תִּקְרֵי ״יְשַׁלְּמֶנָּה״, אֶלָּא ״יַשְׁלִימֶנָּה״. רַב כָּהֲנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם״ – ״עַד טְרֵפָה יְשַׁלֵּם״, טְרֵפָה עַצְמָהּ לֹא יְשַׁלֵּם. חִזְקִיָּה אָמַר, מֵהָכָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לַנִּיזָּק. וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לַנִּיזָּק. אַתָּה אוֹמֵר לַנִּיזָּק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַמַּזִּיק? אָמַרְתָּ: לֹא כָּךְ הָיָה. מַאי ״לֹא כָּךְ הָיָה״? אָמַר אַבָּיֵי: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נְבֵילָה דְּמַזִּיק הָוְיָא, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר״, וְלִישְׁתּוֹק; ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ – לַנִּיזָּק. וּצְרִיכָא; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מַכֵּה בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״ – מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחָא; אֲבָל טְרֵפָה, דִּשְׁכִיחָא – אֵימָא לָא; צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן טְרֵפָה – מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא; אֲבָל מַכֵּה בְּהֵמָה, דִּבְיָדַיִם – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – הָא מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחָא, וְהָא מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא; אֲבָל ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – דִּשְׁכִיחָא וּבְיָדַיִם, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן ״הַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – מִשּׁוּם דְּמָמוֹנָא קָא מַזֵּיק; אֲבָל הָכָא, דִּבְגוּפָא מַזֵּיק – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב: אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא: נְבֵילָה – דְּמַזִּיק הָוְיָא? הַשְׁתָּא אִי אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ כַּמָּה טְרֵיפוֹת – יָהֵיב לֵיהּ, דְּאָמַר מָר: ״יָשִׁיב״ – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף, וַאֲפִילּוּ סוּבִּין; דִּידֵיהּ מִבַּעְיָא?! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה. לֵימָא פְּחַת נְבֵילָה תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִיאֵהוּ עֵד״ –

10 תוספות על בבא קמא פתח ↗

פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי - בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא"ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' צח: דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי"ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי לעיל בבא קמא ד' יא. ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע לעיל בבא קמא ד' לו: דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן:

11 בבא קמא פתח ↗

12 בבא קמא פתח ↗

13 בבא קמא פתח ↗

14 בבא קמא פתח ↗

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 בבא קמא פתח ↗

18 בבא קמא פתח ↗

19 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם״. רַבָּנַן סָבְרִי: ״כָּל נֶפֶשׁ״ – עַד דְּאִיכָּא כׇּל נֶפֶשׁ, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא סָבַר: ״כׇּל נֶפֶשׁ״ – כׇּל דְּהוּא נֶפֶשׁ.

19 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

חֲמִשָּׁה שֶׁהִנִּיחוּ חָמֵשׁ חֲבִילוֹת עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא מֵתָה וּבָא זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עָלֶיהָ וּמֵתָה. אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאוֹתָן הַחֲבִילוֹת וּמִשֶּׁהוֹסִיף זֶה חֲבִילָתוֹ עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה הָאַחֲרוֹן חַיָּב. וְאִם מִתְּחִלָּה לֹא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. וְאִם אֵין יָדוּעַ כֻּלָּן מְשַׁלְּמִין בְּשָׁוֶה:

20 בבא קמא פתח ↗

21 תוספות על בבא קמא פתח ↗

לאתויי בור המתגלגל - בכל הספרים כתוב אי בהדי דקא אזלי קמזקי כחו הוא ופירש הקונטרס דלא גרס ליה וטעמא משום דאמרינן לקמן בהמניח בבא קמא דף כז: אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו ואין למוחקו בשביל כך דלענין כדי שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל . התקלה ואע"ג דלגבי כלב שנטל החררה והלך לגדיש כו' לקמן בבא קמא ד' כא: ופריך בגמרא ד' כג. וליחייב בעל הגחלת נמי שהוא בעל התקלה היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא אבל הכא המקלקל בר דעה הוא תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה בבא קמא ד' נג: שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם והא דאמרינן שם לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל לקמן בבא קמא ד' פו. ולא הוי כארבעה דברים דלעיל דהתם לא חשיב נזק והא דאמר לקמן בבא קמא נג: לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב צ"ל דהיינו דוקא בכוונה אע"ג דלא הוי דומיא דאדם דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאי' בשילהי שור שנגח ד' וה' לקמן בבא קמא ד' מג.:

22 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

26 בבא קמא פתח ↗

27 בבא קמא פתח ↗

28 תוספות על בבא קמא פתח ↗

29 בבא קמא פתח ↗

30 בבא קמא פתח ↗

31 בבא קמא פתח ↗

32 בבא קמא פתח ↗

33 תוספות פתח ↗

כגון פפא בר אבא - מפרש רשב"ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי' צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא"ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר"ר עזריאל חייב לשלם ור"ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ולפי זה צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא:

34 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אין שמין לא לגנב ולא לגזלן - פ"ה אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע"ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין וכן משמע בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזילה מנין א"ר אבא בר ממל והשיב הגזלה אשר גזל כאשר גזל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן.:

35 בבא קמא פתח ↗

36 בבא קמא פתח ↗

36 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ וְנִשְׁבַּר שָׁמִין לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין בִּנְזָקִין. אוֹמְדִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה שָׁלֵם וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה וּמַחֲזִיר לוֹ הַכְּלִי אוֹ הַבְּהֵמָה הַשְּׁבוּרָה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת. וְכֵן אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה מַחְזִיר הַנְּבֵלָה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת:

37 בבא קמא פתח ↗

38 בבא קמא פתח ↗

39 בבא קמא פתח ↗

40 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

האשה ששברה כלים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה עכ"ל:

41 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים בְּהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵיפָה שֶׁהוּא פָּטוּר, בְּגוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא חַיָּיב. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּגוֹסֵס בִּידֵי אָדָם. מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לִטְרֵיפָה, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְגוֹסֵס בִּידֵי שָׁמַיִם.

41 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת וּמֵת בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ כְּאַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִמִּיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כד יז "כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁדְּחָפוּהוּ אוֹ שֶׁכְּבָשׁוּהוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶן וְהָרַג שֶׁכֻּלָּן פְּטוּרִין:

42 בבא קמא פתח ↗

43 בבא קמא פתח ↗

44 בבא קמא פתח ↗

45 בבא קמא פתח ↗

46 תוספות על בבא קמא פתח ↗

47 תוספות פתח ↗

לא נצרכא אלא לפחת נבילה - אע"ג דבפ' המניח לקמן בבא קמא לד. אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא בי' התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה:

48 בבא קמא פתח ↗

49 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

פחת הנביל' לניזק ושבח הנביל' חולקים אותו המזיק והניזק כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנביל' שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמד' בדין פחת' והרי שוה פ' אין המזיק משלם אלא ק' ואם היה תם משל' לו נ' מגופו נ"י ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו הפחת על המזיק עד שיוודע לניזק וי"א דה"ה אם הוזלה טור ס"ח ויש חולקין דבזולא אע"ג דלא נודע ליה הוי של ניזק נ"י פ' הנ"ל השביח' הנביל' והרי היא שוה בשעת העמד' בדין ק"כ הרי המזיק משלם תשעים ואם היה תם משלם מ"ה מגופו וזהו וגם את המת יחצון: הגה מיהו אם השביחה כל כך שחצי שבח הוא יותר מדמי ההיזק לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח טור:

1 תוס' ד"ה שייר טמון. לכאורה שיטת רש"י תמוהה וכפי שהקשו עליה בתוס'. ונראה שלרש"י קיימות שתי הלכות בפטור כלים בבור: א פטור בכלים ממש; ב פטור בשאר הדברים שאינם בעלי חיים כמו במים ותבואה. בור פטור מנזקי כלים ממש בכל אופן. אולם בדברים אחרים שאינם בעלי חיים בור פטור רק אם הדברים הניזוקים לא נפלו לתוך הבור, כגון בציור הגמרא מח: גבי "נפל לבור והבאיש את מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים", יסוד הפטור הזה הוא משום שבור אין דרכו לילך ולהזיק, וחייב כשבא הניזק אל הבור המזיק. ולפיכך צריך שהניזק יהיה בעל חיים שיכול לבוא אל הבור המזיק. אבל דוממים - כגון כלים מים ותבואה - אינם ראוים לבוא וליפול בעצמם לתוך הבור, ובכן באופן של הגמרא שהבור השור המת שהוא בתוך המים בא אל הניזק המים הבור פטור כי חיוב הבור הוא דוקא בדברים שראויים לבא אל המזיק בדוממים. מאידך בציור של רש"י בבהמה טעונה תבואה שנפלה לתוך הבור יחד עם התבואה חייב הבור על התבואה שכן התבואה היתה ראויה להנזק בבור, כי הבהמה והתבואה שעל גבה באו לבור. בכה"ג בור חייב אף על התבואה ועל שאר דברים דוממים, חוץ מעל כלים ממש, דהיינו אם נפלו בהמה וכלים שעל גבה לתוך בור חייב על הבהמה ופטור על הכלים וכפי ששנינו במשנה לקמן דף נב.. ואשר למבואר בגמרא להלן י. שדבר שאינו ראוי לבור היינו כלים, ונראה שלדעת רש"י התכוונה לדין השני בדברים הדוממים שאינם ראויים לבור כשאינם הולכים אל הבור וחיוב הבור הוא דוקא בדבר שראוי לבוא אליו ולהיות נזוק. אמנם כשדוממים מצויים ע"ג בהמה ראויים הם להיות ניזוקים בבור יחד עם הבהמה ובאופן כזה חייב הבור גם על התבואה ושאר הדוממים וכנ"ל.

2 תוס' ד"ה ליחכה נירו וכו'. ז"ל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי' עכ"ל. עיין בשיעורים למעלה דף ג. ד"ה זה אב למיתה וזה אב לנזקין שהסברנו את שתי הדיעות שבפרש"י בפטור בור פחות מי' ממיתה, שלדיעה ראשונה גזיה"כ מיוחדת הוא, וללישנא בתרא בפרש"י בור ט' אינו ממית במציאות את הבהמה שנפלה בו. התוס' שלפנינו סוברים כלישנא קמא ברש"י שהפטור הוא משום גזיה"כ ומשום כך חומר באש מבבור כי באש ליכא פטור כזה. לעומת זאת ללישנא בתרא שבפרש"י שבור ט' אינו ממית במציאות א"א לומר שבכך חומר באש מבבור.

3 והנה מובא בגמרא לקמן נא. שלדעת הרבנן אם א' חפר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב ואמר רב זביד שזהו דוקא אם הוסיף מט' לי' "דלא עבד קמא שיעור מיתה" אבל כשהראשון חפר י' והשני בא והעמיקה עד כ' שניהם חייבים "דעבד קמא שיעור מיתה". ובתוס' שם ד"ה האחרון כ' שמודים רבנן שאם הראשון חפר ח' והאחרון הוסיף עד ט' שניהם חייבים בנזקין. אולם בשט"מ שם מביא בשם הרא"ה שלפי רבנן זה שהוסיף מח' לט' לבדו חייב. אליבא דרא"ה כל הוספה בחפצא דמזיק - כגון מח' לט' - מסלקת את מעשה הראשון ומחייבת את האחרון לבדו. ואילו התוס' סוברים שרק ההוספה מט' לי' מחייבת את האחרון לבדו שהרי בכך יצר חפצא חדש של בור עשרה המחוייב במיתה לעומת בור ט' שהוא חפצא אחר של בור הפטור ממיתה. שיטת התוס' מוסברת יפה לאור שיטתם כאן שבור ט' אמנם ממית במציאות ועכ"ז גזיה"כ שפטור במיתת אדם. יוצא שבור ט' מהווה חפצא של בור לעצמו ושונה בחלות דיניו מהחפצא של בור עשרה. וכבר הבאנו כל זה למעלה בשיעורנו ג..

4 עוד יש להתעכב על הגמרא להלן נא: שללישנא אחת אליבא דרבנן אם הראשון חפר בור י' שלא היה בו הבל כדי להמית ובא השני וסייד וכייר והוסיף בכך הבל כדי להמית האחרון חייב. מסתבר שדין הבור שאין בו הבל שהוא פטור ממיתה שונה מדין בור ט' שהמית שפטור ממיתה. בבור ט' אע"פ שהמית במציאות עכ"ז גזיה"כ מיוחדת פוטרת ממיתה לפי לישנא קמא דפרש"י והתוס' שלפנינו. מאידך בור שאין בו הבל אינו פטור ע"פ גזיה"כ מיוחדת. ונראה שהוא דין במציאות שבור שאין בו הבל אינו ממית בהבלו ובור שחייבתו תורה הוא על מיתת הבלו ולא על מיתת חבטו עיין לקמן דף נ: אליבא דרב. יוצא שלדעת הרבנן אף הוספת מיתה בעלמא מחייבת את האחרון ולא רק יצירת חפצא של בור עשרה שאין בו חלות פטור מיתה של בור פחות מי' טפחים. ודומה הוא לכאורה לדין בור ט' כשבא האחרון להעמיקו לעשרה אליבא דלישנא בתרא שבפרש"י ג: שאף הוספה במציאות של מיתה נחשבת ליצירת חפצא של בור חדש המסלקת את מעשה הראשון והאחרון לבדו חייב.

5 נקודה נוספת: בחפר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' נדונה למעלה מחלוקת התוס' עם הרא"ה אם הסתלק מעשה ראשון או לא. אמנם בחפר י' ובא אחר והשלימו לכ' שניהם חייבים לפי שלא נסתלק מעשה ראשון. ובחפר י' ובא אחר והשלימו לי"א חלוקים הראשונים אם שניהם חייבים או הראשון בלבד. התוס' לקמן דף נא. ד"ה בור י' וכו' סוברים ששניהם חייבים ואילו התוס' כאן דף י: ד"ה מאי וכו' סוברים שהראשון לבדו חייב. ונראה שהתוס' לקמן סוברים שגם הוספה בעלמא מי' לי"א מחייבת את השני יחד עם הראשון. מאידך התוס' כאן סוברים שאם חפר הראשון בור י', רק הוספה של י' טפחים המהווה הוספת שיעור בור הממית מחייבת את האחרון עם הראשון. אולם כשהוסיף האחרון טפח לבור י' של הראשון שכבר היה בור הממית הוספת הטפח של האחרון לאו כלום היא ואינה מחייבת את האחרון. ואינו דומה לבור ח' כשבא אחר והעמיקה לט' ששניהם חייבים שכן הוספת נזק לבור המזיק הוספה חשובה היא ולכן מחייבת אף את האחרון עם הראשון. אך העמקה מי' לי"א אינה נחשבת להוספה ע"פ דין כי בור י' כבר ממית ע"י מעשה הראשון והוספת טפח בעלמא לאו כלום היא. רק הוספת י' טפחים שמה הוספה המחייבת את השני עם הראשון שהרי הוסיף שיעור של בור הממית - י' טפחים - לבורו של הראשון שכבר היה בור הממית וההוספה הוספה חשובה היא ונחשבת להוספה המחייבת ע"פ דין.

6 גמ'. שור פסולי המוקדשין. גזיה"כ פוטרת בור על מיתת שור פסה"מ בניגוד לשור שחייב. ובתוס' לקמן דף נג: ד"ה שור וכו' הובא בשם ר' יהודאי גאון שבכור בעל מום שלא נפדה אינו שור רעהו ואילו שאר קדשים שנפל בהם מום ונפדו חשובין שור רעהו וז"ל אבל במוקדשין שנפדו כו' דשור רעהו מיקרי ואע"פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסה"מ ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו עכ"ל. ברם איסורי גיזה ועבודה אינם איסורים חדשים אלא איסורי הקדש שפדיון לא התירם וכפי שכתבו התוס' בחולין צח ב ד"ה רבא כו' בשם ר"ת ז"ל הגוזז והעובד פי' בפסה"מ סופג את הארבעים ואע"ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה, אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז כו' עכ"ל. וכן קבע הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הל"ט ז"ל בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כו' אינה מותרת בגיזה ובעבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט, נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה עכ"ל. וביאר מרן הגר"מ זצ"ל שמהרמב"ם מוכרח שהפדיון לבדו אינו מתיר את האיסור של אכילת קדשים, אלא שהפדיון מתיר השחיטה והשחיטה היא שמתירה את איסור אכילת הקדשים. אמנם קיימת חלות שם הקדש על הבהמה שהוממה גם אחר פדיונה. ראיה לכך מהמבואר במשנה בכורות דף יד. שפסה"מ שנפדו עושין תמורה. חזינן שעדיין שם קדש עליהם לאחר פדיון שאלמלא כך לא היו עושין תמורה. שחיטת פסה"מ מתירה אותם באכילה, אך עדיין קדושים הם לשאר הדברים. כ"ז באשר לאיסורי הקדש שבקרבן. ואילו בנוגע לממון הקרבן מעלים התוס' שהפדיון הוציאם מבית הקדש לרשות הבעלים ועקב הפדיון נקרא שור פסה"מ בשם שור רעהו. משום כך חייבים מזיקים אחרים בפסה"מ שנפדו, ויוצא מן הכלל ההוא בור שפטור ע"פ גזיה"כ והמת יהיה לו. לעומת זאת בכור בעל מום שלא נפדה נשאר בבית הקדש ואינו בכלל שור רעהו ולכן פטור מנזקין.

7 גמ'. האחרון חייב. עיין בשיעורים למעלה דף ג. ד"ה זה אב למיתה ודף י. ד"ה תוס' ד"ה ליכחה נירו.

8 תוס' ד"ה מאי קעבד. ז"ל בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו עכ"ל. ואילו רש"י סובר שפטור לגמרי וז"ל מאי קעביד ואינו חייב כלום עכ"ל. והוא באופן שגם בלעדיו היה נשמר שכן נסתלק משמירתו ומסר את שמירתו לד' השומרים האחרים. וכן כתב הרא"ש וז"ל ופטור לגמרי וכגון שאחרים לא סלקו עצמם משמירת השור כשפשע האחד ולא רצו לשמור יותר וכיון שנשארו בשמירת השור ויכולין לשומרו בלא האחד הן חייבין והוא פטור שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשומרו ונתרצו לשומרו אפילו בלא חברם, אבל אם אמרו לו אם אינך רוצה לשמור גם אנו מסלקים עצמינו משמירתו כולן חייבין וכו' עכ"ל.

9 ומסתבר שהרא"ש לא התכוין שהאחרים קבלו על עצמם במפורש לשמור את הבהמה עבור האחד שהסתלק דא"כ פשיטא שהוא פטור והם חייבים ולמה יחלקו עליו התוס'. אך מדובר כאן שאחד מהם הסתלק והאחרים לא אמרו כלום עכ"ז הוא פטור והם חייבים. השומר יכול להסתלק מהשמירה ולהשאיר את אחריות השמירה בידי האחרים. אמנם עלינו לברר מניין לשומר הזכות הזאת להסתלק משמירתו בלי שהאחרים יתחייבו מפורש לשמור בשבילו; אטו בחמשה שומרי פקדון דעלמא יכול אחד מהם להסתלק ולחייב את האחרים לשלם את חלקו בלי התחייבות מפורשת מצידם. ובכן למה חייבים ארבעת השומרים הנשארים לשמור מנזקין בעבור הא' שהסתלק בלי התחייבות מפורשת מצידם לשמור בשבילו.

10 והנה התוס' לקמן דף נו: ד"ה פשיטא וכו' דנים ביסוד החיוב של גזלן בשמירת נזקין וז"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה וכו' עכ"ל. ונראה שהסבר התוס' בחיוב הגזלן שייך גם לחיוב השומר בשמירת נזקין. השומר חייב בשמירת נזקין לא מחמת התחייבות מפורשת מצידו לשלם בעד הנזקין אלא משום שנטל על עצמו לשמור את המזיק והבהמה נמצאת ברשותו ובידו לשומרה וממילא חייב בשמירתה מדין בעלים "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", ואם הזיקה חייב מדין בעלים. עפי"ז מוסברת שיטת רש"י והרא"ש כאן כי מאחר שהשומר הא' הסתלק והבהמה נמצאת תחת ידיהם וברשותם של ד' השומרים שנשארו ממילא כולם מתחייבים כבעלי המזיק בחיוב שמירה מלא לשומרה. ואע"פ שלא התחייבו בהתחייבות מפורשת לשלם במקום השומר שהסתלק הרי הם עדיין בעלים ובעלים חייבים על נזקי בהמתם. ונראה שבכך חלוק דין שמירת נזקין מדין שמירת גופו. השומר חייב בשמירת נזקין מדין בעלים לפי שהבהמה ברשותו. מאידך, חובת שמירת גופו של הפקדון, חלה רק ע"י התחייבות מפורשת לשלם. ובאופן שה' שומרים התחייבו בשמירת גופו של הפקדון וא' הסתלק אין האחרים חייבים לשלם בעדו בלי שיתחייבו בכך במפורש ואם לא התחייבו לשלם והפקדון נאבד כולן חייבין ואף הראשון שהסתלק משמירה.

11 יוצא שחלוקים התוס' כאן עם רש"י והרא"ש בטיב היסוד של חיוב השומר בשמירת נזקין. אליבא דתוס' חיוב השמירה חל עקב התחייבות מפורשת של השומר לשלם ואין אחד מהם יכול להסתלק בלי התחייבות מפורשת מצד השומרים האחרים לשלם תחתיו. אולם רש"י והרא"ש תופסים שחובת שמירת הנזקין חלה על השומר מדין בעלים מאחר שבידו לשמור את הבהמה שנמצאת ברשותו, ואם הסתלק אחד השומרים חייבים האחרים לשמור במקומו כבעלים אף בלי התחייבות מפורשת לשלם.

12 פעם נפגש הגר"ח זצ"ל עם בעל האור שמח זצ"ל ודנו בענין שמירת נזקין בשומר אבידה שהוא נעשה שומר אבידה בלי התחייבות מפורשת אלא משום שהתורה הטילה עליו את חובת שמירתה. ולפי דברינו עולה ששאלת שומר אבידה בנוגע לשמירת נזקין תלוי' במחלוקת רש"י ותוס' לפנינו. אליבא דרש"י חלה חובת שמירת הנזקין מדין בעלים על כל מי שבידו לשומרה. והואיל והאבידה ברשות המוצאה ובידו לשומרה מסתבר שהוא חייב בשמירת נזקיה כבעלים. ואילו לתוס' שלפנינו דוקא התחייבות מפורשת לשלם מחייבת בשמירת נזקין כשם שהיא מחייבת שומר בשמירת גופו של פקדון דעלמא. ובכן שומר אבידה פטור משמירת נזקין שהרי לא התחייב במפורש בשמירת נזקיה.

13 והנה ש"ח חייב לשמור פקדון הנמסר אליו לשמירת גופו בשמירה פחותה. מאידך שור תם מחייב בעליו בשמירה מעולה. ולאור דברינו מסתבר שלדעת רש"י והרא"ש ש"ח שקיבל על עצמו שמירת גופו של בהמה תמה המופקדת אצלו למרות שחייב לשמור את גופה בשמירה פחותה, עכ"ז יהיה חייב לשמור אותה מנזקין בשמירה מעולה, כי חיוב שמירת נזקיה אינו נובע מהתחייבות מפורשת מצד השומר אך חל כחיוב בעלים עקב שהבהמה ברשותו ובידו לשומרה. ועיין לקמן דף מה., וע"ע ברמב"ם בפ"ד מהל' נזקי ממון שקבע שש"ח ששמר בהמה תמה בשמירה פחותה פטור השומר מנזקיה. ולפי"ז פסקו מתנגד לשיטת רש"י והרא"ש.

14 ב. אשר למרבה בחבילות יתכן ששיטת רש"י שהאחרון פטור לגמרי. ואילו התוס' סוברים שכולם חייבים, וז"ל דתניא פרק הפרה א' החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע"ג דבלאו איהו הוה מתה, מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איזו עץ בתוך אש גדולה יתחייב, הא לא דמי אלא לא' שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א עכ"ל. אמנם רש"י איננו אומר במפורש מהי שיטתו בדין מרבה בחבילות, ויתכן שדעתו כתוס' שהמרבה בחבילות חייב. מאידך אם נניח שלרש"י המרבה בחבילות פטור עלינו ליישב את קושית התוס' מבור י' והשלימו לכ' שהאחרון חייב.

15 ויתכן שרש"י יבחין בין עשיית המזיק של בור לעשיית המזיק של אש. אש מזיקה בקום ועשה שדרכה לילך ולהזיק והמדליק הוא סיבת הנזק. ואילו בור מזיק בשב ואל תעשה כי הניזק נתקל בבור והניזק הוא סיבת הנזק. ובכן לרש"י הראשון שהדליק את האש עשאה חפצא דמזיק והוא סיבת הנזק. ואילו בבור הנזק נעשה מחמת הניזק שבא אל המזיק והניזק הוא סיבת הנזק, ולכן אע"פ שהשני לא גרם את הנזק רק הוסיף לחפצא של הבור שעשה הראשון עכ"ז נחשב השני לבעל הבור כמו הראשון וחייב שכן הוסיף לחפצא. באש לעומת זאת המחייב הוא שגרם את ההיזק וזה שהוסיף בחבילה לא גרם את הנזק כי אף בלעדיו היתה הולכת ומזיקה. בבור המחייב אינו גרמת הנזק כי הניזק גרם את הנזק ע"י שנפל לבור. המחייב הוא בעלות בעלמא בחפצא דבור שהזיק, ומכיון שהשני הוסיף לבור יתכן לומר שהבור שלו והוא הבעלים של החפצא דמזיק.

16 והנה בסופם של התוס' ר"ל שאף בבור שחפר הראשון י' ובא אחר והוסיף טפח לי"א השני פטור כי אין ההוספה נחשבת לכלום. רק הוספת י' טפחים המהווה שיעור בור שממית שמה הוספה לחייב את השני יחד עם הראשון. ועיין למעלה בשיעורים דף י. בתוס' ד"ה ליחכה נירו וכו' במש"כ בביאור שיטות הראשונים בענין ההוספה בבור.

17 גמ'. ה' שישבו על ספסל אחד וכו'.

18 בהמשך הסוגיא יש להעיר כמה הערות.

19 א ז"ל הגמ': דבלאו איהו נמי איתבר מאי קעביד עכ"ל. למעלה במסר שורו לחמשה בני אדם פרש"י שהאחרון פטור לגמרי, אך כאן בחמשה שישבו על ספסל א' לא פירש מה דינו של האחרון. ונ"ל שתלוי במה שחקרנו בראשית שיעורינו למסכתין אם אדם המזיק חייב משום שפשע בשמירת גופו או שחייב משום מעשה ההיזק שעשה. אם החיוב נובע מפשיעה בשמירת גופו מסתבר שהאחרון פטור כי אין עליו חובת שמירה מאחר שהספסל ישבר בין כה וכה בלעדיו. חיוב שמירה חל רק כדי למנוע היזק, ובאופן שההיזק יקרה בין כה וכה ליכא חיוב שמירה. מאידך אם אדם המזיק חייב לשלם משום פעולת מעשה ההיזק שעשה מסתבר שהאחרון חייב כי סוכ"ס השתתף עם הראשונים במעשה ההיזק.

20 ב ז"ל הגמ': דאמרי ליה אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימינן עכ"ל. סברת הגמרא לכאורה תמוהה שהרי כשהאחרון ישב ידעו הראשונים שהספסל ישבר תוך שעה ועכ"ז לא עמדו והספסל נשבר ע"י כולם, ולמה איפוא נצדיק טענתם הפוטרת אותם ומחייבת את האחרון בלבד.

21 ונראה ששונה הנזק של הראשונים מהנזק של האחרון. הראשונים שלא קמו הזיקו את הספסל רק בשב ואל תעשה מפני שלא קמו כשהאחרון ישב. אבל האחרון שישב עכשיו עשה מעשה נזק בקום ועשה. ויעויין במחלוקת הראשונים לקמן דף לא. - לא ב, עיי"ש ברש"י ותוס' ד"ה אמר רבא באדם שהזיק בשב ואל תעשה - כשהיה שוכב על הדרך וחבירו נתקל בו - אם חייב מדין אדם המזיק או מדין בור. ואם ננקוט שאדם שהזיק בשב ואל תעשה חייב מדין בור יוצא שהראשונים חייבים מדין בור ואילו האחרון חייב מדין אדם המזיק. וכשאדם מצטרף עם בור להזיק ביחד האדם לבדו חייב והבור פטור. ויתכן שאפילו אם נתפוס שאדם שהזיק בשב ואל תעשה חייב מדין אדם המזיק מ"מ שונה חיוב נזק בשב ואל תעשה מחיוב נזק בקום ועשה, אדם שהזיק בשב ואל תעשה חייב משום פשיעה בשמירת גופו. ואילו אדם שהזיק בקום ועשה חייב מפני עצם מעשה הנזק שעשה. ואדם שחייב משום מעשה נזק מפקיע את חיוב האדם שחייב משום פשיעה. ולכן האחרון לבדו חייב והראשונים פטורים.

22 והנה הרמב"ם קבע בפי"ג מהל' נ"מ הל"ח - ט שאדם השוכב בדרך ובא אחר ונתקל בו הראשון חייב בנזקי השני מדין בור ובהתאם לכך חייב דוקא בנזקי גופו של השני ולא בנזקי כליו. יוצא שלפי הרמב"ם אדם שהזיק בשב ואל תעשה חייב מדין בור ולא מדין אדם המזיק. אדם המזיק לדעת הרמב"ם הוא אדם שהזיק דוקא בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה. ובנוגע לסוגיין פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל ומזיק הלט"ו שהאחרון לבדו חייב והראשונים פטורים עיין בגר"א בהגהותיו לסוגיין ובש"ע חו"מ סי' שפ"א וז"ל וכן חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא אחרון וישב עליו ונשבר אע"פ שהיה ראוי להשבר בהן קודם שישב הואיל וקירב את שבירתו האחרון חייב, שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר וכו' עכ"ל. יוצא אליבא דהרמב"ם שהאחרון שהזיק בקום ועשה וחייב מדין אדם המזיק מפקיע את חיוב הראשונים המזיקים בשב ואל תעשה שהיו ראוים להתחייב מדין בור.

23 ג ז"ל הגמ': ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר עכ"ל. ציין הגר"א בהגהותיו שהרמב"ם לא גרס לטענה זו עי' בביאור הגר"א לש"ע ח"מ סי' שפ"א. אמנם רש"י כן גרס לה. ונראה שהטענה אליבא דרש"י היא כי מאחר שכולם ישבו ועקב כך לבסוף נשבר כולם נחשבים למזיקים בשוה בשעת השבירה ואין לומר שהראשונים הזיקו בשב ואל תעשה והאחרון בקום ועשה. ליכא נ"מ מי ישב שם בראשונה, כולם מזיקים בשוה וחייבים לשלם בשוה.

24 ד ז"ל הגמ'. לא צריכה דבהדי דסמיך בהו תבר עכ"ל. פרש"י וז"ל לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי עכ"ל. לכאורה אליבא דרש"י שונה הדין של הראשונים שישבו ולא היה הספסל עומד להשבר כלל מהדין של הראשונים שישבו והספסל עמד להשבר בשעתיים ועכשיו שהאחרון סמך עליהם נשבר הספסל בשעה אחת. באופן הראשון שלא היה ראוי להשבר כלל הראשונים פטורים כשסמך האחרון את עצמו עליהם ולא קמו והספסל נשבר. הסיבה לכך כי למרות שיוכלו לקום אך פשעו ולא קמו שנראה בפשטות שאין הביאור שסמך עליהם האחרון ולא נתנם לעמוד שעשאם אנוסים עכ"ז פשיעתם כאן מטילה עליהם דין מזיק בשב ואל תעשה. ואילו האחרון שסמך את עצמו עליהם הרי הוא מזיק בקום ועשה. מזיק בקום ועשה מפקיע את החיוב של מזיק בשב ואל תעשה. בד"א כשישבו הראשונים לכתחילה ולא היה הספסל עומד להשבר כלל, אלא פשעו אח"כ שלא קמו והזיקו בשב ואל תעשה. אולם כשהספסל עמד להשבר תוך שעתיים בשעת ישיבתם היו מזיקים בקום ועשה. ואע"פ שכשהאחרון סמך עצמו עליהם גרם שההיזק יקרה תוך שעה אחת והו"ל הוא מזיק בקום ועשה עכ"ז גם הראשונים נחשבים אליבא דרש"י למזיקים בקום ועשה עקב מעשה הישיבה הראשונה כשישבו לכתחילה ועשו מעשה היזק. ובאופן הזה כולם חייבים לשלם בשוה.

25 מאידך לדעת הרמב"ם פ"ו מחובל הלט"ו אף באופן כשהספסל היה עומד להשבר תוך שעתיים והאחרון גרם שהנזק יקרה בשעה אחת חשובים הראשונים למזיקים בשב ואל תעשה והאחרון לבדו נחשב למזיק בקום ועשה וחיובו מפקיע את חיובם. וטעמו "הואיל וקירב את שבירתו האחרון חייב שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר" כלומר שהאחרון שקירב את הנזק הזיק בקום ועשה וחייב והם בשב ואל תעשה ופטורים.

26 אך מהגהות הגר"א אות ג' נראה שלדעתו אין הפרש אליבא דרש"י בין שני הציורים אחד - שבלעדיו לא היה הספסל נשבר, ושני - שהיה נשבר בשעתיים ועכשיו בשעה אחת, ובכל אופן האחרון לבדו חייב. הגר"א מפנה אותנו לפרש"י ד"ה סמך להו וז"ל נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד עכ"ל. ונראה שמפרש שרש"י ר"ל שהראשונים היו אנוסים שלא כהבנתנו למעלה ברש"י. ולפי פירוש זה מדובר כשסמך עליהם ולא יכלו לעמוד, והספסל נשבר מכובד של הראשונים לבדם שישבו שם ולא מכחו של האחרון. החידוש הוא שהאחרון אינו גרמא אלא מזיק וחייב לשלם בעד הנזק שהראשונים עשו מחמתו. אך עלינו לבאר בכך מ"ש ממצמצם בנזקין שהגמ' במס' סנהדרין דף עו: מסופקת אם חייב או לא ואילו כאן אליבא דהגר"א האחרון חייב כמזיק בידים וחמור ממצמצם, ומ"ש, וצ"ע.

27 ברם לאמיתו של דבר, רש"י עצמו כתב פירושו בנוגע לציור הראשון הרישא כשהראשונים בעצמם לא היו שוברים את הספסל והספסל נשבר רק משום שסמך עליהם האחרון. ואילו בציור השני הסיפא כשהיה נשבר בשעתיים ועכשיו שסמך עליהם נשבר בשעה אחת לא דיבר רש"י מאומה. אך הגר"א השווה את דיניהם אליבא דרש"י. ונראה דיתכן להבחין ביניהם כי רק ברישא שבלי סמיכת הראשון לא היה הספסל נשבר והסומך גרם לכל הנזק אז מתיחס כל הנזק אליו והוא לבדו חייב והם פטורים, שכן הוא עשה אותם למזיקים ולכן הוא חייב מדין מזיק בקום ועשה והם פטורים שהריהם שב ואל תעשה. אך בסיפא י"ל שכולם פטורים - הראשונים פטורים כי אנוסים הם כי לא יוכלו לקום ואף האחרון פטור כי מאחר שהספסל היה נשבר ע"י הראשונים בשעתיים אין סמיכתו נחשבת למעשה נזק שהרי הראשונים היו שוברים את הספסל בלעדיו. וניתן לדמותו לדין מי שזרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן ששניהם פטורים לקמן דף כו: כי חסר מעשה נזק שלם מהזורק ומהמסלק ולכן שניהם פטורים, וה"ה כאן.

28 ה ז"ל הגמ': פשיטא מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר עכ"ל. לפום ריהטא דברי הגמרא מרפסין איגרי שהרי הלכה רווחת היא בכל המסכת שכחו כגופו דמי לענין נזקין. ועוד שהוא דין בכהת"כ וכדמצינו אצל רוצח מלאכת שבת שחיטה וכדומה.

29 ונראה שהדין של כחו כגופו דמי בסוגייתנו מחדש מה שהזכרנו למעלה, שהמזיק בכחו בקום ועשה מפקיע את חיוב המזיק בגופו בשב ואל תעשה. והוא חידוש שלא שמענו במקום אחר.

30 ברם אליבא דרש"י משמע שההפקעה חלה דוקא כשהאחרון סמך את עצמו עליהם ולא נתן להם לקום והם נחשבים איפוא כמזיקים בשב ואל תעשה והאחרון כמזיק בקום ועשה ולכן חיובו מפקיע את חיובם. אולם כשישב על ידם על הספסל כולם חייבים שכן מעשה הישיבה הראשונה שלהם מחייבת ולא שהייתם על הספסל וחשובים הם כמזיקים בקום ועשה. אכן כשסמך האחרון עליהם נחשבים כמזיקים בשב ואל תעשה והאחרון למזיק בקום ועשה המפקיעם. מאידך ברמב"ם אינו מוזכר שהאחרון סמך את עצמו עליהם, ויתכן שחולק בזה על רש"י, ולדעתו גם בשישב האחרון על ידם אף שלא סמך את עצמו עליהם נחשב הוא למזיק בקום ועשה והראשונים למזיקים בשב ואל תעשה וחיובו מפקיע את חיובם. אליבא דהרמב"ם החידוש של כחו כגופו הוא שאף כח המזיק בקום ועשה של האחרון שהזיק בכחו מפקיע את הנזק של הראשונים שעשו בגופם אך בשב ואל תעשה - ע"י שהייתם. ולרמב"ם שהייתם בשב ואל תעשה היא המחייבת - ולא הישיבה הראשונה, שלא כמבואר ברש"י.

31 ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' חובל הלי"ד שכ' וז"ל חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב, ואם מתחלה לא היתה מהלכת האחרון פטור. ואם אין ידוע כולן משלמין בשוה עכ"ל. ועולה השאלה, אם אינו ידוע למה ישלמו כולם בשוה והרי כל אחד מהראוי שיפטר מטעם המוציא חבירו עליו הראייה.

32 ונראה כי הבהמה מתה בסוף לא רק כתוצאת משא האחרון אלא גם משום שכולם השאירו חבילותיהם עליה ולא סילקון ובכל זאת האחרון חייב שכן הוא קירב את מיתת הבהמה. ויתכן שלהרמב"ם דין שהאחרון חייב אינו פוטר את הראשונים לגמרי שסוכ"ס אף הם השתתפו בנזק וכולם ביחד נחשבים למזיקים. אך הוא דין בגביית התשלומין שגובים את התשלומין מן האחרון לפני שגובים מהראשונים. ובעצם זכות טענה לראשונים שהאחרון ישלם בעד כולם לפי שהוא הקדים את מיתת הבהמה. ברם כשאינו ידוע מי האחרון כולם חייבים לשלם בשוה. יוצא איפוא שלשיטת הרמב"ם אין האחרון מפקיע את חיוביהם של הראשונים אך דין הוא בסדר התשלומין של הנזק, שהוא מוקדם לגבייה.

33 תוס' ד"ה כגון פפא בר אבא. ז"ל מפרש רשב"ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו כו' ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו, והר"ר עזריאל חייב לשלם כו' עכ"ל. נראה שלדעת הר"ר עזריאל פטור מתה מחמת מלאכה מוגבל לחיובי השואל בתור שומר אבל כשישבו על הספסל ושברוהו חייבים הם מדין מזיק ובמזיק ליכא פטור מתה מחמת מלאכה. ובכן עלינו להסביר את סברת הרשב"ם, למה יהיו פטורים מחיוב מזיק.

34 ויתכן שהרשב"ם סובר ששואל המזיק את הדבר השאול אינו חייב מדין מזיק אלא מדין שואל. וסברתו תלויה לכאורה בחקירה אם שואל חייב מדין התחייבות דשומרים או מדין שלו. הנה כבר ביארנו שניתן לתלות את החקירה הזאת בדיון דלקמן דף יא. אם שמין לשואל או אין שמין לשואל. וביארו התוס' שם בד"ה אין שמין שמ"ד שאין שמין לשואל סובר שחייב לשלם מדין שלו וז"ל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל. בהתאם לכך י"ל שמאחר שהשואל קנה את החפצא משעת המשיכה אם השואל יזיקנו יהיה פטור מחיוב מזיק כי אין חיוב מזיק חל בדבר שהוא ממונו של המזיק. אמנם במסקנא נפסק ששמין לשואל ומשמע שחייב מדין אחריות דשומרים ולא מדין שלו. ובכן הדרא קושיא לדוכתה למה יפטר שואל שהזיק אם מתה מחמת מלאכה.

35 ויתכן ששואל דעלמא שהזיק את החפצא השאול חייב מדין מזיק כי לשואל אין קנינים בחפצא. ברם במתה מחמת מלאכה אנו אומדין את דעת בעה"ב המשאיל שמחל את הנזק כי לכך השאיל לו את הבהמה והוה ליה מזיק ברשות הבעלים שפטור.

36 והנה הובא למעלה בשם התוס' דמ"ד שאין שמין לשואל סברתו ששואל חייב מדין שלו. ברם אנו פוסקים ששמין לשואל אבל לא לגנב וגזלן לקמן דף יא. ועיין ברמב"ם פ"א מהל' שאלה הל"ג ובפ"א מהל' גניבה הלט"ו. גנב וגזלן חייבים לשלם מדין שלו וכפי שכ' התוס' ז"ל דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים עכ"ל. ויל"ע בדין גנב וגזלן שהזיקו את החפצא הגנוב או הגזול אם משלמים הם מדין מזיק או לא. וניתן לכאורה להתיר הספק מהגמ' לקמן דף סה. שמביאה בשם רבא וז"ל האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי תברה או שתייה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא וכו' עכ"ל. פשטות הגמרא מורה שאם גנב תברה או שתייה משלם ד' משום שחייב באותה שעה מדין מזיק וזה ההפרש בין שברה לנשברה ממילא כי חיוב הגניבה היה רק זוז כבשעת הגניבה. יוצא שגזלן שהזיק את הדבר הגזול חייב מדין מזיק. אולם מהרמב"ם נראה אחרת שכך כתב בפ"א מהל' גניבה הלי"ד וז"ל גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. פסק הרמב"ם שאם הגנב שבר את הכלי משלם כפל כשעת העמדה בדין מעורר תמיהה כי התינח שישלם את הקרן מדין מזיק וכפי שוויות הכלי בשעת שבירה דהיינו ד' זוזי, אך למה ישלם כפל ד' זוזי ולא ישלם ב' זוזי כמו שהיה משלם אילו נשבר הכלי מאליו. והסיק מכך הגר"ח זצ"ל שגנב ששבר את הכלי אינו חייב מדין מזיק דעלמא כי אם מדין גנב, שכן הגניבה הראשונה נמשכת ונגמרת בשבירת הכלי, ולכן משלם כפל ד' ולא ב' כדין נשבר מאליו. לפי"ז יתכן שלדעת דהרמב"ם גנב ששבר את הכלי שגנב אינו חייב מדין מזיק אלא אך ורק מדין גנב. הטעם הוא שלגנב יש קניינים בחפצא - וכפי שנפסק אין שמין לגנב - בהתאם לכך אינו מתחייב מדין מזיק כי אין חיוב מזיק בדבר שהוא קנוי לו.

37 דברינו עד כה היו בדין מזיק בגנב גזלן ובשואל. אשר לשאר שומרים ש"ח וש"ש שהזיקו פשוט הוא לכאורה שחייבים לשלם מדין מזיק.

38 והנה שנינו במשנה ב"מ מד: בנוגע לדין שליחות יד וז"ל הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית, הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה עכ"ל. ומובא בגמרא שם דף מד. ז"ל אמר רבה לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה הוא דאהנו לה עכ"ל. ופי' רש"י וז"ל לא שנו דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית פטור אלא נשברה דאונס הוא והרי לא קנאה שיתחייב באונסין אבל החמיצה פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחיסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. גירי דידיה אהנו ליה חצים שלו גרמו לה להחמיץ עכ"ל. לדעת רש"י הסוגיא כפשוטה: שאם החבית החמיצה השומר חייב לשלם מדין מזיק. ומבואר שרש"י סובר ששומר שהזיק את הפקדון חייב לשלם מדין מזיק. ברם הרמב"ם בקבעו את דברי הגמרא להלכה הוסיף מלים המורות שאין דעתו כן, וז"ל בפ"ג מהל' גזילה הלי"ג וז"ל הטה את החבית במקומה ונטל ממנה רביעית או יתר אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה אינו חייב אלא כמה שנטל שהרי לא הגביה החבית. ואם החמיצה משלם את דמי כולה כשעת הגזלה עכ"ל. אילו היה סובר הרמב"ם שהחמיצה חייב מדין מזיק למה כתב שמשלם "כשעת הגזלה".

39 משמע שלרמב"ם כל שומר מופקע מפרשת מזיק, ושומר שהזיק את הפקדון חייב מדין גזילה ושליחות יד. לרמב"ם מצויות שתי הלכות בשליחות יד: א שליחות יד שיש בה קנין כגון שהגביה את החבית ואז השומר קונה את הפקדון כולו בקנין גזילה. ב שליחות יד שאין בה קנין אך יש בה מעשה היזק. באופן האחרון לא קנה השומר את כל הפקדון שהרי לא עשה בו קנין שליחות יד אלא שחלים עליו דיני שליחות יד וגזילה כדי לחייבו לשלם את הפסד הבעלים. אמנם אינו חייב מדין מזיק דעלמא אלא ע"פ חלות חיוב מיוחד של שומרים הנובע מפרשת שליחות יד.

40 לאור זה יעלה בידינו להסביר את שיטת הרשב"ם בתוס' הנ"ל שהפטור של מתה מחמת מלאכה חל לפטור שואל שהזיק, והקשינו שאם אין לשואל קנינים למה אינו חייב מדין מזיק דעלמא כי במזיק דעלמא ליכא פטור של מתה מחמת מלאכה. וי"ל ששומרים דעלמא שהזיקו פטורים מלשלם מדין אדם המזיק, אך חייבים מדין שליחות יד. לעומת זאת השואל ספסל שיש לו רשות לשבת עליו ולהשתמש בו, אם יישבר בשעה שישב עליו, ותמות מחמת מלאכה, לא יתחייב מפני ששלח בו יד שכן שאל את הספסל כדי לשבת עליו וברשות השתמש בו. והואיל ובהשתמשותו ליכא חלות שם שליחות יד פטור הוא מנזקו כי דינו כדין שומר דעלמא הנ"ל שאינו חייב בנזק מדין מזיק דעלמא אלא מדין שליחות יד בלבד. והוא ביאור נפלא בשיטת הרשב"ם.

41 גמ'. הכוהו עשרה בני אדם וכו'. פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח הל"ו וז"ל הכוהו י' בני אדם בעשרה מקלות ומת בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת בית דין שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים וכו' עכ"ל. ובאור שמח הביא דעת הרשב"א שאם הכוהו שנים במקל א' והרגוהו או שכבשוהו יחד במים חייבים, וחולק על הרמב"ם. ונראה בביאור מחלוקתם שלרמב"ם שני רוצחים פוטרים זה את זה. אך הרשב"א סובר שרק שני מעשי רציחה פוטרים זה את זה אבל שנים שהשתתפו במעשה רציחה אחד חייבים. והנה במס' סנהדרין דף עח. מבואר שבגוסס בידי שמים הכל מודים שההורגו חייב לפי שאין שם אלא רוצח אחד. אמנם בשני רוצחים חלוקים הרמב"ם והרשב"א שלהרמב"ם כל שני רוצחים פטורים ואילו לרשב"א דוקא שני מעשי רציחה פוטרים זה את זה.

42 גמ'. פחת נבילה. הבאנו למעלה בראשית שיעורינו דף ג. בתוס' ד"ה הא דלא וכו' בשם מרן הגר"ח זצ"ל שעיקר החיוב המוטל על המזיק הוא להשיב את החפצא בלי נזק לבעליו, אך מאחר שהוא בלתי אפשרי משלם המזיק דמים במקום החפצא. לפי"ז עלינו להתבונן בדין פחת נבילה דניזק כי צפוי היה בהתאם ליסודו של ר' חיים זצ"ל שפחת הנבילה דמזיק דהיינו שהמזיק חייב לשלם בעד כל החפצא שהזיק והנבילה היתה צ"ל שלו. ועוד צ"ע בסוגיין כיצד נסביר את הדין שטורח הנבילה למזיק, שהרי מאחר "דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא" למה הטריחה התורה את המזיק להעלות את הנבילה מן הבור.

43 ברם הענין יבואר לאור דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נ"מ הלי"ג וז"ל על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק. כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנבלה מן הבור ונותנה לניזק ואחר כך שמין לו פחת נבלה שנא' כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו מלמד שהוא חייב להשיב את הנבלה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק כו' עכ"ל. מהרמב"ם משמע כי טרם יעלה המזיק את הנבילה מן הבור וימסרנה לניזק הפחת של המזיק. רק אחר שיעלה את הנבילה מהבור ויתננה לניזק פחת הנבילה דניזק. ובכן יתכן לפי הנחת הגר"ח זצ"ל שאמנם בשעת הנזק חייב המזיק לשלם בעד כל החפצא שהזיק ולכן הפחת שנפחתה הנבילה בתוך הבור של המזיק, אך כשהמזיק מעלה את הנבילה מהבור ונותנה לניזק הנבלה נהיית חלק מן התשלומין שחייב עבור כל הבהמה. אולם כל זמן שלא טרח בנבילה והיא בתוך הבור חייב המזיק לשלם בעד כל הבהמה שמתה.

44 בדומה מובא בשיטה מקובצת בשם הרמ"ה שפחת נבילה ושבח נבילה של מזיק עד שעת העלאת השור מן הבור. ושיטתו מוסברת לפי יסוד הגר"ח זצ"ל אלא שסובר שמשהעלה הנבילה מן הבור חשיב ע"פ גזיה"כ כאילו הדר נתנה לניזק ושילם לו עבור הנזק ולכן הפחת לאח"כ של הניזק. ואילו לרמב"ם אין תשלומין כל זמן שאינו נותן את הנבילה לניזק.

45 ועיין ברא"ש שהפחת דניזק משעת ידיעת הניזק. ואף שיטתו תתכן כפי דרכו של הגר"ח זצ"ל אלא שהנבלה נחשבת כתשלום בשעת ידיעת הניזק ולא כרמ"ה שקבע שהיא שעת ההעלאה ולא כרמב"ם הסובר שהיא שעת הנתינה.

46 אולם בתוס' דף יא. ד"ה אין שמין וכו' מפורש שמזיק אינו כגזלן וז"ל דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וכו' עכ"ל. לכאורה דבריהם בניגוד ליסודו של הגר"ח זצ"ל ברמב"ם לענין דמי קרקע, עיין בשיעורים למעלה והם סוברים שאין המזיק משלם בעד החפצא שהוזק אלא בעד הפסד הממון שהנזק גרם ותו לא.

47 תוס' ד"ה לא נצרכה וכו'. ז"ל אע"ג כו' אבל הכא מיד היה לו למוכרה עכ"ל. עיין לקמן בתוס' דף כז: ד"ה אמאי וכו' שיותר יש לו למזיק לשמור שלא יזיק ממה שמוטל על הניזק שלא יוזק. לכאורה דברי התוס' שלפנינו סותרים את הכלל הזה שכן מטילים על הניזק האחריות למכור את הנבילה.

48 ויתכן שלהלן מדובר על עצם הנזק ועליו נאמר שחובת המזיק לשמור שלא להזיק גדולה מחובת הניזק שלא יוזק. ואילו כאן מדובר כשכבר הזיק המזיק את הניזק ושבנוגע לגידול הנזק הטילה התורה את האחריות על הניזק למנוע את ההפסדים המתרבים ולמכור את הנבילה מיד.

49 אמנם לולא דמיסתפינא מדברי התוס' יתכן שההלכה של "פחת נבילה דניזק" מתייחסת רק כשהוזלה מפני ירידה בשער השוק. אך באשר לסרחון ולהפסדים בגופו דבהמה עקב הנזק הם אחריות המזיק דקרנא דתורא קבירא ביה והם תוצאות ישירות מן ההיזק עצמו, וחובת המזיק לשמור מתולדות הנזק ומההפסדים המתרבים בגופה של הבהמה הניזקת יותר ממה שמוטל על הניזק לשמור שלא יהיו לו הפסדים מהנזק וככלל דהתוס' הנ"ל.

6 תוספות על בבא קמא פתח ↗

שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו - פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה ולפי שאין לו פדיון אעפ"י שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות דף לב: מטעם דאיתקש לצבי ואיל אפי' הכי לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו וכן כל פסולי המוקדשים שלא נפדו אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו מקרו אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו:

13 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ לְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ לְשׂוֹכֵר אוֹ לְשׁוֹאֵל נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים וְאִם הִזִּיקָה חַיָּב הַשּׁוֹמֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא שְׁמָרוּהָ כְּלָל. אֲבָל אִם שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה כָּרָאוּי וְיָצָאת וְהִזִּיקָה הַשּׁוֹמְרִים פְּטוּרִין וְהַבְּעָלִים חַיָּבִים אֲפִלּוּ הֵמִיתָה אֶת הָאָדָם. שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה פְּחוּתָה אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא פָּטוּר וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ שׁוֹאֵל הוּא חַיָּבִין:

19 בבא קמא פתח ↗

22 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

וְכֵן חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַכִּסֵּא וְלֹא נִשְׁבַּר וּבָא אַחֲרוֹן וְיָשַׁב עָלָיו וְנִשְׁבַּר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִשָּׁבֵר בָּהֶן קֹדֶם שֶׁיָּשַׁב הוֹאִיל וְקֵרֵב אֶת שְׁבִירָתוֹ הָאַחֲרוֹן חַיָּב. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ אִלּוּ לֹא נִסְמַכְתָּ עָלֵינוּ הָיִינוּ עוֹמְדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְאִם יָשְׁבוּ כְּאַחַת וְנִשְׁבַּר כֻּלָּן חַיָּבִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

31 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

36 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

מִי שֶׁגָּנַב כְּלִי וּשְׁבָרוֹ אוֹ פִּחֲתוֹ אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִפְחַת מֵאֵלָיו אֵין שָׁמִין לוֹ הַפְּחָת אֶלָּא רוֹאִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה אוֹתוֹ הַכְּלִי וּמְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים שְׁנַיִם בְּדָמָיו וְהַכְּלִי הַשָּׁבוּר יִהְיֶה לַגַּנָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִטּל הַכְּלִי הַשָּׁבוּר וִישַׁלֵּם לָהֶם הַפְּחָת וְהַכֶּפֶל שׁוֹמְעִין לָהֶן:

38 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

הָיוּ פֵּרוֹת מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ וְנָטַל מִקְצָתָן אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּאַחֲרָיוּת הַפֵּרוֹת שֶׁנָּטַל וּשְׁאָר הַפִּקָּדוֹן הַמֻּנָּח בִּמְקוֹמוֹ בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו הוּא. וְאִם נִפְסַד הַשְּׁאָר מֵחֲמַת זֶה שֶׁנָּטַל חַיָּב בַּכּל. כֵּיצַד. הִטָּה אֶת הֶחָבִית בִּמְקוֹמָהּ וְנָטַל מִמֶּנָּה רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר אִם נִשְׁבְּרָה אַחַר שֶׁנָּטַל וְהִיא בִּמְקוֹמָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כַּמָּה שֶׁנָּטַל שֶׁהֲרֵי לֹא הִגְבִּיהַּ הֶחָבִית. וְאִם הֶחְמִיצָה מְשַׁלֵּם אֶת דְּמֵי כֻּלָּהּ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

41 בבא קמא פתח ↗

43 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

עַל הַמַּזִּיק לִטְרֹחַ בַּנְּבֵלָה עַד שֶׁמַּמְצִיא אוֹתָהּ לַנִּזָּק. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל הַשּׁוֹר לַבּוֹר וּמֵת מַעֲלֶה הַנְּבֵלָה מִן הַבּוֹר וְנוֹתְנָהּ לַנִּזָּק וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ פְּחַת נְבֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לד "כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ". מְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב אֶת הַנְּבֵלָה וְאֶת הַפְּחָת שֶׁפָּחֲתָה מִן הַחַי לַנִּזָּק. וְאִם הָיָה תָּם חֲצִי הַפְּחָת. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

49 בבא קמא פתח ↗

« רשימות שיעורים על בבא קמא ט׳ ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על בבא קמא י״א ×¢×´× »