מאירי על פסחים ל״א ב

1 חנות של ישראל ומלאי שבו של ישראל ר"ל פת ויין שבו ופועלים גויים נכנסים שם ומורשים ליכנס שם לאיזו סבה או לאיזו מלאכה המותרת שיש שם אעפ"כ חמץ הנמצא בו בחזקת ישראל הוא שאין הולכין אחר הפועלים אלא אחר המלאי וחמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור אף בהנאה ואע"פ שמ"מ מן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו וחמץ שבו כבר התבער והיה לנו לתלות שמיד הפועלים נפל שמא היה במקום שאין היד מצויה לשלוט בו ועכשו יצא משם ונמצא:

2 חנות של גויים ומלאי של גויים ופועלים ישראל נכנסין לשם לאיזו סבה חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר אף באכילה ויש גורסים בהפך לילך אחר הפועלים ובחנות של ישראל מותר שמן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו ותולין בפועלים ואם מפני שחצרו קונה לו הרי חובה היא לו שזכייתו גורם לו עבירה ואין חבין לאדם שלא מדעתו וכן החצר משום שליחות אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא ואין שליח לדבר עבירה ובסיפא בחנות של גויים צריך לפרש שמקודם הפסח נפל להם שאם בתוך המועד חמץ מהיכן וכי ברשיעי עסקינן וזכיית חצרו אין כאן שאין זכיית חצר לגוי ואם מתורת מציאה הרי אמרו בחנות הרי הן של מוצאו וכל שלא זכה בו הרי הוא ברשות הבעלים שהרי הבעלים לא הפקירוהו וראשון עיקר:

3 לגדולי הרבנים שבאשכנז ראיתי שכל שישראל מלוה לנכרי ליטול בחובו ככר בכל יום אם מריבית אם מקרן או שקנה ממנו מס ככר בכל יום כשיגיע הפסח שאינו יכול ליטלו מניחו עד לאחר הפסח ואחר הפסח נוטל תשלומי כל אותו שבוע של פסח וכן אם יש לישראל עם גוי תנור בשותפות מתנה עמו קודם הפסח ליטול הוא בשבוע של פסח והוא אחריו כנגד אותו שבוע או שאפשר לו קודם הפסח למכור לו כל חלקו הראוי לו בפסח וליטול דמיו וכן מי שהלוה ככר של חמץ לחברו קודם הפסח מותר לקבל אחר בתשלומיו לאחר הפסח וכבר בארנו קצת דינין אלו במסכת ע"ז ולגרסתנו מיהא נראה שכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אף בבטלו אע"פ שלא עבר עליו שהרי בזו מן הסתם בטל בעל החנות כל חמץ שברשותו ואעפ"כ אסור:

4 המשנה הרביעית והיא מחלק השלישי גם כן והוא שאמר חמץ שנפלה עליו מפלת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו אמר הר"ם כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורבן גמליאל לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא:

5 אמר המאירי חמץ שנפל עליו מפולת ר"ל קודם הפסח הרי הוא כמבוער אחר שאין דעתו לפנותו ואין צריך לפקח עליו את הגל ובגמ' הצריכוהו לבטלו בלבו שאם לא יבטלנו נמצא עובר בבל יטמין או שמא יתפקח הגל במועד ויעבור בבל יראה וביטול בלבו יש מערערים עליו מצד דברים שבלב ומפרשים בו שיוציא בשפתיו ולא אמרו בלבו אלא ללמד שאינו צריך להשמיע לאזניו ואין צורך לפירוש זה שכל שבין אדם למקום רחמנא לבא בעי ובא רבן שמעון בן גמליאל לומר שלא אמרו הרי הוא כמבוער אלא כשאין הכלב יכול לחפש אחריו ושיערו בזה שיהא עובי הגל שעליו שלשה טפחים הא בפחות מכן צריך לבערו שמא יריח הכלב ריח הלחם ויגלנו ואע"פ שבטלו שמא יבא לידי מכשול ואע"פ שלענין פקדון של כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע דיה בהעמקת טפח למלאות אותה חפירה בעפר כמו שביארנו בשלישי של מציעא תירצו בגמרא התם דמשום איכסויי מעינא הוא סגי ליה בטפ' הכא דמשום ריחא הוא בעינן שלשה טפחים:

6 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר. המשנה החמישית ואינה מכוונת הפרק אלא שבא ענינה על ידי גלגול והוא שאמר האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש מזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים אמר הר"ם עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ולפיכך פטור מן התשלומין ומדמי העצים שיעורו אפי' דמי העצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים:

7 אמר המאירי האוכל תרומת חמץ בפסח ופירשוה בסמוך שהפרישה קודם שתחמיץ או הפרישה קודם הפסח שחל עליה שם תרומה שאם הפרישה בתוך הפסח והיתה חמץ קודם הפרשה לא היתה קדושה חלה עליה שנאמר תתן לו דבר הראוי לו וזו אינה ראויה לא לו ולא לאורו ר"ל להיסק שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ולא סוף דבר בשלא היתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ כגון שהחמיץ במחובר קודם הפסח כגון תבואה שהגיע זמנה ליקצר ואינה צריכה עוד לקרקע והשהה אותה בקרקע עד שבאו עליה גשמים מרובים עד שנתפחו גרעיני התבואה או נתבקעו והרי כל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול עליו שם תרומה ובשעת תלישה הרי הגיע הפסח והיא חמץ אלא אף בשהיתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ הואיל וכבר נתחמצה בשעת הפרשה אין קדושה חלה עליה כלל ואם כן משנתנו דוקא בשכבר הופרשה קודם חמוץ והחמיצה והוא הדין אם הופרשה בחמץ קודם הפסח;

8 ואמר שזר האוכלה בשוגג ר"ל בשגגת תרומה משלם קרן וחומש אפי' היה מזיד על החמץ שהרי הלכה פסוקה היא אדם חייב כרת ומשלם ואע"פ שחמץ בפסח אסור בהנאה ואין לו דמים מ"מ האוכל תרומה בשוגג אינו רשאי לשלם דמים אלא פירות מדה במדה חומש יתר שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש ואותם התשלומין חל עליהם שם תרומה לכל דיני תרומה כל זמן שהוא בכלל תשלומי קרן וחומש אלא שאם נזרעו גדוליהם חולין הא כל שאינו משלם אלא קרן תשלומיו חולין כמו שיתבאר במקומו ונשוב לדברינו והוא שמאחר שפירות משלם הרי הכהן יכול ליהנות מהם אחר הפסח שאילו היתה משתלמת לפי דמים חמץ בפסח לאו בר דמים הוא:

9 במזיד פטור מן התשלומין אפי' היה שוגג מחמץ מפני שהאוכלה במזיד גזלן הוא ואינו חייב אלא דמים והרי אין לו דמים ואפי' מדמי עצים פטור ר"ל אפי' כמה שהוא שוה להיסק שהרי אף להיסק אינו ראוי ואף אתה יכול לפרשה מפני שזר האוכל תרומה במזיד לוקה ואין אדם לוקה ומשלם אלא שאף שלא בהתראה אנו פוטרין אותו מטעם שכתבנו:

10 זהו ביאור המשנה וכן הלכה לדעתנו שפסקנו בכל שהוקרה לפי מדה משלם כמו שיתבאר שגדולי המחברים פסקו שאף בשגגה פטור שאין לו דמים מפני שהם פסקו לפי דמים משלם והוא שכתבו שלעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה ואע"פ שלפי דמים אין פירושו דמים ממש אלא פירות בשיעור מה ששוה בשעת אכילה שהרי כל האוכל תרומה אינו משלם אלא פירות מחולין מתוקנים ממין אותם שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל מ"מ מכיון שאתה צריך לשום כמה אכל ולשלם פירות באותו שווי לפי דמים הוא וחמץ אינו בר דמים ומ"מ נראה כדעה ראשון וכן כתבו גדולי המגיהים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם: