מאירי על פסחים נ״ב

1 הוזכר בסוגיא זו באחד שבא ביום טוב שני של גליות מבי רב לפומבדיתא והלקוהו אע"פ שאין בו אלא מנהג אבות ואע"פ שביארנו שאין חוץ לתחום בכלל מנהג דוקא בדבר שאפשר שלא יודע כגון מלאכה או כגון אותה שהזכרנו למעלה באכילת הכחל אבל זו כבר נתברר לכל שבא מחוץ לתחום ואע"פ שאמרו מנדין על שני ימים טובים של גליות והנדוי חמור מן המלקות שהרי אמרו במערבא מימנו אניגודא ולא מימנו אשמתא כלומר שכל מי שהיה חייב מלקות לא היו מלקין אותו עד שהיו מתקבצים אצל הרב ונסכמים כל בני הישיבה להלקותו אבל מי שהיה חייב נדוי הואיל ואין נדוי אלא לעבירה חמורה אין חולקין כבוד לרב ומשמתין אותו מיד וא"כ היה לו לנדותו לא נמנע מזה אלא מפני שהיה צורבא מרבנן ורצה להקל בו ולשון אחר הוזכר בו בגמ' לומר שנדוהו וכיונו להחמיר בו כדי למרק את עונו יפה וזה שאמרו שמנדין על דברי סופרים פירושו בדבר שעיקרו מדברי סופרים וכשהוא עוקרו עוקר לגמרי וכמו שאמרוה בנטילת ידים במסכת ברכות ובמסכת מועד קטן בעשיית מלאכה בעיר שיש בה מת אבל דבר שעיקר איסורו מן התורה ויש בו חלקים מדברי סופרים ומיקל בהם כגון מה שהוזכר בענין תולש מעציץ שאינו נקוב ובפרק שלוח הקן בענין תולש את גפה שלא תהא פורחת אלא מעט ושיוכל לתפשה אחר שישלחנה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו או יקבל עליו שלא לעשות וכגון שהיה עומד במרדו וכן ראיתיה לקצת גדולי הדור אלא שאין הדברים מספיקים לכל המקומות שמצינו בהם נדוי:

2 המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה אמר הר"ם כבר נתבארו עקרי זה המאמר בפרק תשיעי ממסכת שביעית ואין הלכה כר' יהודה:

3 אמר המאירי המוליך פירות וכו' והוא שכבר ידעת בדין פירות שביעית שאין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת ממה שבשדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה שבשדה כלה מן הבית כלומר שתבערהו משם לאבדו באיזה דרך שתרצה ר"ל שאם רצה יחלקם לאכלם לאלתר ואם לא מצא אוכלים ישליך לים או ישרוף מפני שאסור לאכלם לאחר הביעור אף לעניים וכל הארצות שיעורם לפי מה שפירות שלהם נמצאות בשדות שלהם וכל שכלו ביהודה ולא כלו בגליל אוכלין בגליל ולא ביהודה שכל הארצות משוערות כל אחת בעצמה ואמרו במשנה זו שהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו אסורות לו מצד חומרי מקום שיצא והמוליכם ממקום שלא כלו למקום שכלו אף הם אסורים לו מתורת מקום שהלך לשם וכן הלכה ור' יהודה אומר יכול לומר צא והבא לי גם אתה כלומר ותמצא שלא כלו אם ממקום שלא כלו למקום שכלו הרי לא כלו ממקום שהבאתים ואם ממקום שכלו למקום שלא כלו הרי לא כלו בכאן ויראה במשנתנו שר' יהודה סובר שאין נותנין לו חומרי מקום שיצא ושהלך אלא שבגמ' פי' דבריו לענין אחר כמו שיתבאר שם ולענין זה מיהא הדבר ברור כדברי חכמים לאיסור:

4 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

5 אף המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע אח"כ שכלו במקומו חייב לבער וכן אם כלו כאן אע"פ שלא כלו במקומו אבל אם ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירם למקומם ועדיין לא כלו אינו חייב לבער שלא נקלטו בחומרי מקום שכלו בכניסתם עד שלא יהא יכול להחזירם:

6 הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר"ל שלשה מיני ירק בחומץ וציר כדי להתקיים ואין הזמן שאותן הירקות כלות מן השדה שוה נחלקו בו במשנה בסדר זרעים שר' אליעזר מחמיר ואומר אוכלין עם הראשון ר"ל הממהר להיות כלה מן השדה ומשכלה אחד משלשתם כלם אסורים שכבישתם בכלי אחד עושתן אחד והוא שאמרו בתלמוד המערב הראשון נותן טעם באחרון ור' יהושע מיקל שאפי' כלו השנים מן השדה אוכל משלשתם על סמך אותו שלא כלה שהרי יש ממנו טעם אף בראשון והרי יש כאן טעם היתר ומכשירו והוא שאמרו בתלמוד המערב על דבריו האחרון נותן טעם בראשון ומ"מ אין הלכה כשניהם אלא כרבן גמליאל שאותה שבחבית שכלה מינה יבערנה מן החבית ויאכל האחרות ואין הטעם אוסר או מתיר בכאן ופי' עליה בתלמוד המערב שאם התחיל בה הרי הוא כמבוער כלומר ורשאי להשלים באכילתה:

7 שלש ארצות נאמרו לענין ביעור שכל אחת משערין בעצמה הראשונה ארץ יהודה כלה והיא כוללת ההר והשפלה והעמק השנית עבר הירדן שפלה והרי לוד ומבית חורון עד הים השלישית ארץ הגליל והיא כוללת גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריא וכל אחת מן הארצות אוכלת בכלה עד שיכלה מן השדה באחרון שבה ואין מונעין בעיר אחת כשכלה ממנה שאף החיות הולכות בכל המחוז ואוכלות אבל אין אוכלין ביהודה על סמך גליל שאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכיוצא בזה ומ"מ כל הארצות שוות לקצת פירות והם בתמרים ושיעורם לכל הארצות עד שיכלה האחרון שבצער ואוכלין על סמך התמרים שבין הכיפין ר"ל אע"פ שנשרו מעוקציהן ונמצאים בין הענפים אבל כל שכלו אלו אע"פ שעדיין נמצאים מהם בין השיצין והוא בין עקרי הדקלים סמוך לקרקע שהם מקומות מלאים קוצים אין אוכלין על סמך של אלו מפני שהקוצים מונעים את החיה מליטול וכלה לחיה הוא קרוי מ"מ חכמים שיערו בתמרים שזמן כלויים בשדה עד פורים וכן אמרו בזיתים עד שיכלה האחרון שבתקוע ובגרוגרות עד שיכלו פגי בית ואני והוא מקום נודע ברוב תאנים אלא שהיו דקים הרבה ובענבים עד שיכלו דליות של אבל ר"ל אבל כרמים וחכמים שיערו בהם לזיתים עד עצרת ובענבים עד פסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד חנוכה אלא שאם היו מאוחרים מהם במקומות שהזכרנו אוכלין על סמך שלהם:

8 פירות שביעית אין מוציאין אותם מן הארץ לחוצה לארץ ואם יצאו והגיעה שעת הביעור אין מטריחין אותו להחזירם לבערם בארץ ישראל אלא הרי הם מתבערים בכל מקום שהם ומפקירם במקום דריסת בהמה וחיה או מבערם בכל צד שירצה:

9 מותר לקוץ אילנות בשביעית קודם שיהא בהם פרי אבל משהתחילו בהוצאת פרי אסור שהרי מפסיד את הפירות וכבר דרשו לאכלה ולא להפסד ואם נתבשלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצם שהרי מוציא פירותיו ומאימתי אתה קורהו הוצאת פרי שמשם ואילך תהא אוסרו בקציצת האילן כל האילנות משיוציאו העלין בימי ניסן וכבר קדמו הפירות להם וגדולי המחברים פירשו בה משיוציאו בוסר והחירובין משישרשרו ר"ל משיראו בהן אותן השרשרות המצויות בהם והגפנים משיגרעו ר"ל שיגדלו קצת עד שיהא קרוי גירוע על הדרך שיתבאר למטה והוא בוסר ושיעורו כפול הלבן והזיתים משינצו ר"ל שיצמחו בכדי שיהו נראות בתכלית צמיחתן עד שהנץ גדל סביבותם ונעשה להם כעין שומר ולמדת שהכפניות והם תמרים קטנים שלא נתבשלו אסור לקוץ דקלים שהם בו מפני הפסד הכפניות ואם הם כפניות שאין מטבעם להתבשל לעולם והן הקרויות נסחאני או ניסאני מצד שאדם רגיל לגדרם בניסן מותר שהרי אין כאן הפסד:

10 שומר לפרי חייב בערלה ושומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזים של יער הדקות הואיל ושומר לפרי הם חייבים בערלה אבל הסמדר מותר מפני שאינו פרי והרי הוא כעלין ולולבין אבל הבוסר אסור בערלה ואין צריך לומר כפניות כמו שיתבאר במקומו: