מאירי על פסחים נ״ה

1 אע"פ שהחתן פטור מקריאת שמע אם מכיר עצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא אף בלילה הראשון ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי ואין מונעין אותו בכך וכבר ביארנוה במקומה בשני של ברכות:

2 המשנה השביעית חכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין ובלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין עד הנץ החמה אמר הר"ם פי' וחכמים אומרים ביהודה עושין לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני מקומות ידועים באחד נהגו ובאחד לא נהגו:

3 אמר המאירי המשנה השביעית והוא מענין החלק הראשון וחוזרת למה שאמר שמלאכה בערבי פסחים עד חצות תלויה במנהג ואמר בכאן שביהודה היו נוהגין בה עד חצות אבל בגליל לא היו עושין בה כל עיקר ופי' בגמ' שלא מתורת מנהג היו עושין כן אלא מתורת עיקר איסור ונפקא מינה שאם מתורת מנהג אם היו הולכים למקום שעושים ואין דעתם לחזור עושים ואם מתורת עיקר אסורין אחר שאף הוא מודה באיסור ונחלקו אח"כ באיסורם מה היה ענינם בלילה שמחרתה היה ארבעה עשר ואמר שבית שמאי אוסרין להם שכל יום שהמלאכה אסורה לילו עמו שהלילה הולך אחר היום ובית הלל מתירין להם עד הנץ החמה שהרי מצינו בתענית שהלילה חלוק בו מן היום ובמקום שאין עיקר גדול לאיסורו די להם קביעות איסור משעת הנץ החמה שהוא תחילת יום גמור וכן הדין במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים כלל שאין הלילה בכלל המנהג ואפילו נהגו בה מחזיקין אותו בטעות אא"כ מקבלים עליהם על זה מנהג בפירוש שכל שדינו מחצות כשאדם נוהג בו כל היום הוא מתורת גדר וסייג ולהרחיק מן העבירה ולילה לענין זה הרי הוא כיום אחר:

4 זהו ביאור המשנה ואין לה מקום לענין פסק כלל שהרי אף עד חצות תלוי במנהג כמו שבארנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

5 כל תבואה שהשרישה קודם העומר העומר מתירה ושלא נשרשה קודם העומר אין העומר מתירה וצריכה להמתין עד עומר הבא מעתה היה מנכש קרוב לזמן העומר ונעקרו בידו שבלים ורוצה לשותלן יהא שותלן במקום הלח כדי שיהיו נקלטות מהר בכדי שיעבור עליהם העומר והם נקלטות שאם לא נקלטו בשעת הקרבת העומר צריכות להמתין עד שיעבור עליהם העומר הבא וכבר ביארנו במסכת ראש השנה ששיעור קליטה שתי שבתות ומעתה זו ששנו כאן במנכש בשלשה עשר בניסן לדעת ר' יהודה נאמרה שסובר שדיה לקליטה בשלשה ימים ואין הלכה כן:

6 המשנה השמינית והיא חוזרת גם כן לענין החלק הראשון בדין מלאכת ארבעה עשר והוא שאמר ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגמרה וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטים והספרים והכובסין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הרצענים אמר הר"ם עוד יתבאר לך במסכת מועד קטן כי ההדיוט תופר וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר וכובס ולפיכך התירו חכמים אלו השלש אומניות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו ור' מאיר אומר ואפי' במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחלה בשום פנים ור' יוסי אומר אף הרצענין לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם וסנדליהם לעלות לרגל בחולו של מועד והלכה כחכמים:

7 אמר המאירי ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד וכו' לפי מה שהתבאר בסוגיית הגמ' משנתנו במקום שנהגו שלא לעשות אם התחיל במלאכה של צורך המועד גומרה אבל אינו מתחילה אע"פ שהיא מלאכה קלה שאפשר לגמרה קודם חצות אסור וחכמים באו להקל עוד ולומר ששלש אומניות מתחילין הואיל ויכול לגמרן קודם חצות ושהם לצורך המועד ופי' הטעם בגמ' מפני ששלש אלו מצינו להם היתר אף בחולו של מועד והם החייטים שהותרה מלאכתם במועד על ידי הדיוט ואם כן בארבעה עשר מותר להם אף על ידי אומן והספרים והכובסים הותרה מלאכתם במועד למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורין והילכך בארבעה עשר מותר ור' יוסי בר' יהודה אומר אף הרצענים ר"ל אושכפים שבמועד מותר לעולי רגלים לתקן סנדליהם בחולו של מועד אם נקרעו או שנפרם התפר ומאחר שסוף מלאכה הותרה בהם במועד נתיר תחילת מלאכתם בארבעה עשר והוא עשיית מנעלים חדשים ומ"מ לרבנן אין למדין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואין הלכה כר' יוסי בר יהודה ונמצא דין רצענין כדין שאר אומניות ולפי דרכם למדו קצת מפרשים ממשנה זו ששאר בני אדם אסורים לתקן מנעליהם בחול המועד שלא הותרה אלא לעולי רגלים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן אלא שנראה לי שבאותם הזמנים לא היו ההמון רגילים להביא בתי שוקים תחת מנעליהם אבל עכשיו שהכל רגילים בכך יש כאן אבד מצד הבתי שוקים ומותר:

8 ונשוב לעניננו והוא שמשנה זו כלה הלכה היא בין של ר' מאיר בין של חכמים שלא באו חכמים לחלוק ולהחמיר אלא להוסיף ולהקל והילכך כל מחצות ולמעלה אסור בכל ענין אף לצורך המועד ואף לגמור ואף בשלש אומניות ועד חצות במקום שנהגו לעשות מותר בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך המועד ובכל אומניות אבל במקום שנהגו שלא לעשות כל שהותחלה והיא לצורך המועד גומרין וכל שאינו לצורך המועד אפילו הותחלה אין גומרין וכל שלא הותחלה אפילו לצורך המועד אין מתחילין אלא בשלש אומניות וגדולי המחברים נראה שפרשו משנתנו במקום שנהגו לעשות ולדעתם במקום שנהגו שלא לעשות אסור אף לגמור ולצורך המועד אבל במקום שנהגו לעשות מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור וכן להתחיל אף לצורך המועד חוץ משלש אומניות ואין סוגיית ההלכה מוכחת כן אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים:

9 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

10 המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר מושיבין שובכים לתרנגולי' בארבעה עשר תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה וגורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין לצדדין מוליכין ומביאים כלים מבית האומן אע"פ שאינם לצרך המועד אמר הר"ם אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ר"ל בחולו של מועד אבל ביום ארבעה עשר אין צריך לדבר בו מאחר שאמר מושיבין כל שכן מחזירין וענין מושיבין הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחלו הביצים להפסד ואם מתה מביאים אחרת ומרביצין אותה על הביצים:

11 אמר המאירי מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר ר"ל הושבת התרנגולת על הביצים לחממם להוציא מהם אפרוחים ומוציאה בלשון שובכים מפני שהאדם צריך לסדר את הביצים על גבי תבן וקש כאדם המסדר קן לעופות וכן מוציאה בלשון תרנגולין על שם סופם ודבר זה יש מפרשים אף מחצות ולמעלה מפני שאינה מלאכה גמורה וי"מ בה דוקא עד חצות ומ"מ אף הם מפרשים אותה במקום שנהגו שלא לעשות:

12 ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה וכו' שאלו בגמ' השתא אותובי לכתחילה מותבינן אהדורי מבעיא ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד שאין מושיבין לכתחילה אלא שאם הושיבוה מערב יום טוב וברחה במועד מחזירין אותה ונחלקו בה בגמ' שלדעת רב הונא דוקא תוך שלשה ימים למרידה ר"ל לזמן בריחתה שעדיין לא פרח חמימותה ותהא נוחה להחזיר וכן אחר שלשה לישיבתה שכבר ישבה עליהם שלשה ימים קודם שברחה ואין הביצים ראויים עוד לאכילה אבל אחר שלשה למרדה שכבר פרח חמימותה ונמצאת חזרתה בקושי ובטורח יתר אע"פ שהיא במקום פסידא כגון שהוא לאחר שלשה לישיבתה אסור במועד וכן כל שהוא במקום פסידה מועטת כגון תוך שלשה לישיבה שאע"פ שאין הביצים ראויים לרוב בני אדם מ"מ ראויים הם למי שדעתו יפה וכמו שאמרו ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם אע"פ שהיא תוך שלשה ימים למרדה שהיא נוחה להחזיר אסור במועד הואיל ואין כאן פסידא מרובה שהרי יכול למכרם בזול למי שדעתו יפה ולדעת ר' אמי אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מחזירין במועד ונראה לפסוק כר' אמי ולהקל בשל סופרים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שכתבו משנתנו בסתם ואף גדולי הדורות פסקוה כן להדיא אלא שקצת המחברים פסקוה דוקא באחר שלשה לישיבה ולא הזכירו בה ימי מרדה כלל ויש שפסקו כרב הונא לגמרי:

13 ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אף זו בחולו של מועד היא שאם בארבעה עשר מה הוצרכה השתא אותובי מותבינן וכו' אלא בחולו של מועד וברחה ומתה דינן אחד וכשאמרו בגמ' סיפא אתאן לחולו של מועד פירושו על ברחה ועל מתה ואף בזו נראה לנו לפסוק אף תוך שלשה לישיבתה:

14 וגדולי המחברים פירשו מתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר וכן פירשו דין אחר שלשה לישיבה במתה ולא הזכירו דין תוך שלשה למרדה כלל ויש לתמוה בדבריהם אלא שראיתי לחכמי נרבונאה שפירשו בדבריהם שהושבת שובכים שבראש המשנה פירושו אחר לידת התרנגולים לתקן להם את הקן אבל הושבה לכתחילה אף בארבעה עשר לא ומה שאמר אחר כן ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה פירושו על הביצים וכן אם מתה מושיבין אחרת תחתיה פירושה על הביצים ומה שהקשו השתא אותובי מותבינן מסיפא דסיפא הקשה כלומר אם מתה מושיבין אחרת תחתיה שהוא כעין התחלה לא כל שכן שבברחה מחזירה ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד ר"ל סיפא דרישא והוא תרנגולת שברחה אבל סיפא דסיפא ר"ל אם מתה בארבעה עשר היא שנויה ונמצא לדעתם שהושבת תרנגולת על הביצים אף בארבעה עשר אסור וכל שכן במועד ואם הושיבוה קודם ארבעה עשר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר ודוקא אחר שלשה לישיבה אבל לא במועד ואם ברחה מחזירין אותה אף במועד והדברים מבולבלים ויוצאים משיטת הסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה ולי נראה לפרש לדעתם הושבת שובכין כמו שפירשנו תחילה ומה שאמרו סיפא אתאן לחול המועד פירושו בברחה וקושית אותובי מותבינן וכו' מרישא קא מקשי אבל הא דמתה מושיבין אחרת דוקא בארבעה עשר ואחר שלשה לישיבתה ואין להקשות בה השתא אותובי מותבינן וכו' מפני שטורח הושבת תרנגולת על ביצים שכבר דגרה תרנגולת אחרת עליהם טורח יתר הוא מהושבה בתחילה ואף בארבעה עשר אין מושיבין תחתיה אלא במקום פסידא אבל הושבה בתחילה מותרת בארבעה עשר שאין זה טורח יתר אחר שלא דגרו הביצים באחרת אבל במועד לא מושיבין לכתחילה ולא מושיבין אחרת במתה אבל ברחה מחזירין במועד וכל שכן בארבעה עשר ומ"מ הדברים נראין כשיטתנו:

15 וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר וכו' וזו ודאי פירושה אף לאחר חצות וכן כתבוה רוב מפרשים ופירושו אף להוציאה לאשפה אבל בחולו של מועד אין מוציאין אותו לאשפה אלא מסלקו לצדדין ר"ל בקרן זוית של בית הרפת ומ"מ פי' בגמ' בבית הרפת אבל של חצר אם אפשר לסלקו לצדדין ושתהא החצר נשארת בנקיות מסלקו לצדדין אבל אם נעשית חצר כרפת בקר אף במועד מוציאו לאשפה אחר שאין דרך בסלוק צדדין להיות מקום עיקר החצר פנוי:

16 מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד ר"ל שבארבעה עשר אף לאחר חצות מוליכן לכתחילה מביתו לאומן לתקנם לו אף לאחר המועד וכל שכן בשחרית לתקנם לו קודם חצות ואע"פ שאינם לצורך המועד וכל שכן שאם היו שם בבית האומן עשויים ומתוקנים שמביאם משם לביתו אף לאחר חצות אע"פ שאין צריכים לו במועד ואין כאן שום חשד עשייה לאחר חצות ובמועד אינו כן אלא כל שהוא לצורך המועד כגון כד מבית הקדר וכוס מבית הזגג וכיוצא באלו מביאין אבל שלא לצורך המועד כגון צמר מבית הצבע ומחרישה מבית הלוטש אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניח הכלים אצלו ואם אינו מאמינו או שחושש להם שמא יגנבו בביתו של אומן מחמת שרואה ביתו פרוץ ואינו רוצה ליזקק לדין עליהם עם האומן אע"פ שהוא שומר שכר מפנם לחצר אחרת הסמוכה לאומן אבל לא יביאם לביתו אף בצנעה אם מפני הטורח אם מפני החשד שיאמרו שבמועד נתקנו ומ"מ אם אינו מוצא מקום בטוח מוליכן לביתן בצנעה והולכה אף לצורך המועד אסורה כמו שהתבאר במקומו:

17 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

18 המשנה העשירית והיא באה ע"י גלגול משניות שלפניה שבענין מלאכת י"ד והוא שאמר ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ולא מיחו בידם ואלו שמיחו בידם מתירין בגמזיות של הקדש ואוכלים מתחת הנשרים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים אמר הר"ם אלו הששה דברים כלם לא שבחו אותם חכמים אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם והראשונה הם שמרביעים האילנות יום ארבעה שטר והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים וכורכין את שמע הוא שהם לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בשעת קריאת שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ענינו שמותר לקצור ולגדוש ולא נחוש דילמא אתי למיכל מיניה והשלשה האחרונות שמיחו הן מתירין גמזיות של הקדש הוא שהם מתירין לאכול גדולי הקדש ואומרין כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו אבל מה שצומח לאח"כ בשדה הקדש שהוא מותר ואוכלין מתחת הנשרים שהיו אוכלין מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת וביום טוב אע"פ שהיה ספק אצלם ולא היו יודעים אם מערב נפלו והם מותרין או נפלו בשבת והם אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב ונותנין פאה לירק כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבים בפאה שיהיה מכניסו לקיום והירקות אינם כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו כתת נחש נחשת והודו לו גרר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו קצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שאסרה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורות לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים וזו הצורה נקראת בלשון יון טלס"ס ואומרי' כי הצורה הנעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם כי השם ית' אמר לא תלמד לעשות ולמדנו בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאים מהם באותם הדברים הסירם וגנזם ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך כי ארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו יהיה ניתן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים הסיר הספרים וגנזן ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיהו כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י הסיר אותו וגנזו ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק והוא חולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לאלוקים בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנה ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הידוע לולא שהיה מפורסם ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים ומהעקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמך על החשבון ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום ובא חזקיהו ביום שלשים ועבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו והוא עבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר כי העקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא לא ראה בזה הדיוק רצה לומר הואיל וראוי לקובעו בניסן:

19 אמר המאירי ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלא שמ"מ לא היתה רוח חכמים נוחה מהם בעשייתם ואלו שלא מיחו בידם הראשונה שהיו מרכיבים דקלים כל היום ר"ל כל יום ארבעה עשר אף מחצות ולמעלה עד המנחה וענין המלאכה הוא שהיו מרכיבים ייחור של דקל זכר העושה פירות בדקל נקבה שאינו עושה פירות וכן הרבה עד שהיה כל האילן עושה פירות ובני יריחו נראה שהיו סוברים שעיקר דין מלאכת ארבעה עשר משום קרבן היא וכל שאינו בירושלים אין בו איסור מלאכה עד המנחה כשאר ערבי ימים טובים ואף חכמים לא מיחו בידם אלא שמ"מ מכוער היה הדבר אצלם אף שלא בירושלים הוא ואף בזמן הזה כמו שביארנו במשנה:

20 השניה שהיו כורכין את שמע והוא שלא היו מפסיקים בין פסוק של שמע לפסוק של ואהבת בברוך שם כבוד מלכותו אלא שהיו מפסיקים ביניהם בשהייה מועטת שלא לכרוך קבלת עול מלכות שמים בקבלת עול מצות ולא מיחו חכמים בידם הואיל ולא אמרה משה רבינו אלא שמ"מ הדבר נאה לאמרו ובחשאי מצד מה שאמרו בגמ' שכשקבץ יעקב את בניו בקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו רוח הקודש אמר שמא חס ושלום יש פסול בזרעי כאבא שיצא ממנו עשו וכאבי אבא שיצא ממנו ישמעאל אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אנו אין בלבנו אלא אחד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והרגיש שלא בסבת פסול זרעו נסתלקה ממנו אלא שלא היה הקב"ה רוצה לגלות לו ונמנע מלגלותו וברכם אמרו רבנן היכא ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהו אומרי' אותו בחשאי:

21 השלישית שהיו קוצרין וגודשין לפני העומר והוא שהדבר ידוע שאסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין של תבואה קודם לקצירת העומר שהרי נאמר בעומר ראשית קצירכם אל הכהן ומ"מ דוקא במקום שראוי לקצור ממנו להבאת עומר אבל מקום שאין ראוי לקצור ממנו להבאת עומר מותר שנאמר והבאתם וקצרתם ממקום שאתה מביא אתה אסור לקצור ממקום שאי אתה מביא אתה מותר לקצור ומ"מ לגדוש אף לאלו אסור שהרי נראה כמכוין לתקון אכילה ויריחו אינה ראויה לעומר מפני שכולה עמקים וכמו שאמרו עמקים שביריחו ולא היו מביאים ממנו למנחות והיו מותרין בקצירה אבל לא בגדישה והם היו גודשים ולא מיחו בידם אחר שאין איסור הגדישה אלא מחשש אכילה:

22 ואלו שמיחו עליהם בידם הראשונה שהיו מתירין לאכול גמזיות של הקדש ר"ל ענפים רכים שגדלו בחירובין ושקמים שהקדישו אבותיהם מצד שהיו שם בעלי זרועות שהיו נוטלין אותם בזרוע ועמדו והקדישום כמו שהתבאר בגמ' והיו נהנין מאותן ענפים הרכים הגדלים לאחר ההקדש מפני שהיו סוברים שאין מעילה בגידולין ומיחו חכמים בידם אע"פ שאף הם היו סוברים כן מפני שמ"מ מעילה הוא דליכא איסורא מיהא איכא ומ"מ הלכה שיש מעילה בגידולין כמו שביארנו במסכת עבודה זרה אלא שגדולי הדורות פסקו שאין מעילה בגידולין וסוגיא זו מסייעת להם שאף חכמים הודו להם ואמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא: