מאירי על פסחים כ״ח

1 ומה שנתגלגל בכאן בענין ביטול עבודה זרה בשחיקה וזריה לרוח או הטלה לים כבר ביארנוהו במסכת עבודה זרה:

2 המשנה השניה ויתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר ולא יראה לך חמץ אמר הר"ם למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי' באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאמ' בסיפא של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה שהוא מורה שהוא אסור באכילה זהו במקום שאוסרין שם אכילת פת הגוים ומזה הטעם אסר אכילתו לא מצד החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיגי לאכול פת גוים מותר באכילה וזה יורה כי הדבר בפת של גוים תלוי במנהג והמנהג אצלינו באי ספרד לאכלו ולפי שעבר הישראל על מצות השם ית' שאמר לא יראה כשהוא החמץ אצלו קנסינן ונאסור אותו בהנאה ואפי' לאחר הפסח:

3 אמר המאירי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ צריך שתדע שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בחמץ שלא בזמנו ר"ל שלא בתוך הפסח הן לפני זמנו ר"ל משעה ששית עד הלילה הן לאחר זמנו ר"ל חמץ שעבר עליו הפסח שלדעת ר' יהודה כל שלא בזמנו בלאו ואין בין שלא בזמנו לבתוך זמנו ר"ל תוך שבעת ימי הפסח אלא כרת בלבד ולר' שמעון בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו כלל ומשנה זו העסוקה בלאחר זמנו העמידה רבא בגמ' לדעת ר' שמעון ופסק הלכה כמותו וא"כ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה בצדדין שהפת של גוים מותרת ולא הזכירו היתר הנאה לבד אלא על הצדדין שאין פת שלהם מותרת או שמא מכיון שהיה דעתו לומר בשל ישראל אסור בהנאה הזכיר בשל גוי היתר הנאה ושל ישראל אף הוא מן הדין מותר היה אף באכילה אלא שמתוך שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא קנסוהו לאסרו לו אף בהנאה וזהו שאמר ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה כלומר שלפי שעבר על לאו של לא יראה:

4 ומכאן הסכימו חכמי לוניל שאם בטלו מתחלה הואיל ולא עבר עליו מותר מיהא בהנאה כל שאין שם הערמה וכתבוה על ידי מעשה באחד ששכח ככר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירוהו לו בהנאה אחר שנתברר להם שלא היה שם שום הערמה וכונה מועלת אלא שלדעתי ראוי לאסור הואיל ומ"מ יש בו מקום לאיסור בל יראה אלו לא בטל שהרי מ"מ יש צד פשיעה עליו בששכחו ולא ביערו ואפי' לא היה שם פשיעה כגון אונס מ"מ אין הכונה אלא כל חמץ שהוא ראוי לעבור עליו ולהוציא חמץ של נכרי הא כל שהוא ראוי לעבור עליו אע"פ שלא עבר עליו אסור כגון הפקיר את חמצו ולא זכה בו אחר שהוא אסור לאחר הפסח אלא אם כן נפל עליו מפולת והפקירו שאין פקפוק בהפקר זה שיהא בו שום הערמה וכן היא שנויה בתלמוד המערב כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון במשנה השניה וכן יראה למטה בשמועת פועל ישראל ומלאי של גוים שכל שיש מקום להערמה אסור ואף גדולי המחברים כתבו בה שאפי' הניחו בשגגה או באונס אסור כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו ויהנה בו לאחר הפסח:

5 ולישראל אחר מיהא מותר בהנאה שאין קנס אלא לעובר הא באכילה מיהא אף לישראל אחר שלא עבר עליו אסור וכמו שאמרו בראשון של חולין ד' א' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפים הא כל שנודע שלא החליפו אסור אף לאחרים באכילה והוא שאמרו שם לר' שמעון חמץ לאחר הפסח דרבנן כלומר אף לאחרים שאע"פ שעיקר איסורו לר' שמעון מתורת קנס מתוך חומרו של חמץ אסרוהו מיהא באכילה אף לאחר הפסח אע"פ שלא עבר עליו אלא שלאחרים מיהא מותר בהנאה כמו שביארנו שם או שמא הואיל ויש מקום להערמה אף לאחרים אסור בהנאה וכן נראה ממה שאמרו בתשיעי של קמא צ"ו ב' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אע"פ שאינו שוה כלום וכן אמרו שם שאם בא אחר ושרפו לגזלן פטור שאע"פ שהפסידו שהיה יכול להחזירו ולומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו גורם לשלם לו אחר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואלו היה מותר בהנאה לשום אדם ממון גמור הוא ומ"מ כל שהחליף מותר לאחרים שאין איסור הנאה תופס חליפיו לאחרים וכמו שאמרו קדושין נ"ו ב' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויש מתירין אף לעצמו אלא שעבר אלא שהעיקר כדעת ראשון וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכן פירשו בגמ' שמאחר שלא נאסר חמץ לאחר הפסח אלא מתורת קנס לא נאסר אף לעצמו ואף באכילה אלא בעינו אבל על ידי תערובות מותר אף לעצמו ואף באכילה ולא סוף דבר שהיה מעורב קודם איסורו ונשתהא בתערובתו אלא אפי' היה בעין בשעת איסורא ונתערב לאחר הפסח הואיל ולא עירבו הוא בידים או שלא השתדל בעירובו וכן כתבו גדולי המפרשים שאם נתערב תוך הפסח מותר לשהותו עד לאחר הפסח אף בנותן טעם ואע"פ שכותח הבבלי וחבריו מתבערים אין זה אלא מפני שהחמץ עיקר גדול בהם ומכאן הקלו שלא לבער הטריאקא ושאר מרקחות שהחמץ מעורב בהם אלא שמכריעין בדבר שלא אמרוה אלא בשנתערב בדבר המתקיים שאין לחוש בו לבא בו לידי תקלה אבל בדבר שאינו מתקיים אסור לשהותו שמא יחוס עליו ויבא לידי תקלה ואף בזו תקנו בה מצד אחר והוא שכתבו שכל תבשיל שנתערב בו חמץ בפסח ואינו יכול לשהותו שמותר למכרו לגוים אף בנותן טעם אלא אם כן התערובות דבר חשוב כגון ככר בשאר ככרות והדברים מתמיהים אלא שבלא נתינת טעם מיהא מותר שאין דין חמץ במשהו לאיסור הנאה כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה:

6 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

7 מאחר שפסקנו בלאחר זמנו הלכה כר' שמעון יראה שאף בלפני זמנו כן וא"כ משעה ששית עד הערב אין בו איסור תורה ושאלו בה אם כן היאך החליטו בפרק ראשון ד' ב' לומר דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכן שטרחו בה לידע מהיכן עד שהביאוה מאך ביום הראשון ואמרו עליה לאסור בששית כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא ועוד שהרי רבא עצמו שפסק כר' שמעון הביא איסור חמץ לאחר שש מלא תשחט על חמץ וכו' וכן שפסקנו לעיל ז' ב' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו ואם מן התורה מותר אף באכילה היאך מפקיעין את קדושיו ומתוך דחקים אלו כתבו רבים שלא פסק רבא כר' שמעון אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו הלכה כר' יהודה ועל שיטה זו כתבו גדולי המחברים שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה לוקה ורוב גאוני ספרד נסכמים בכך אלא שמגדולי הראשונים מקשים עליהם שהרי טרחו בגמ' למשנתנו ואמרו מני מתניתין לא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' שמעון ודחקנו להעמידה כר' שמעון כדי שלא תהא משנתנו מחלקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כר' שמעון אלא בלאחר זמנו הרי משנתנו מחלקת רביעית ולדעתי אין זו קושיא שמ"מ משנתנו כר' שמעון להתיר אף בלפני זמנו אלא שאנו רואים את דבריו בלאחר זמן ולא בלפני זמן ועיקר הדברים שאף ר' שמעון מודה באיסור חמץ משש שעות ולמעלה ולא נתמעט קודם זמן לר' שמעון אלא מלאו אבל עשה דהשבתה איכא ולא עוד אלא שהשבתה יש בכללה איסור הנאה ומתוך כך אין חוששין לקדושיו וגדולי המפרשים כתבו שהשבתה אין בכללה איסור הנאה ואין איסור הנאה לקודם זמן מן התורה אלא מדברי סופרים ואעפ"כ אין חוששין לקדושיו שכל שקדש באיסורי הנאה שמדברי סופרים אין קדושיו קדושין כלל שהרי מ"מ אסור הוא בהנאה אסרו מי שאסרו והרי על כרחך אתה מפרשה בשעות דרבנן כמו שהתבאר:

8 ומ"מ רוב גאונים מסכימים שקודם זמנו מיהא לא יאסור את תערובתו במשהו והילכך כל שנתערב משהו חמץ בערב הפסח בתבשיל שלו מותר לאכלו בפסח שכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור וכן ראוי להורות אף לדעת הפוסקים בלפני זמנו שהוא בלאו:

9 איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:

10 פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:

11 טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע"פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע"פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע"פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן:

12 אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואע"פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע"פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח: