מאירי על פסחים כ״ה

1 כלאי הכרם אע"פ שמשעת זריעה עבר ולוקה עליהם הן עצמם אינן אסורים עד שיושרשו שכל שלא הושרשו הרי הם כמונחים בכד אבל כל שזרוע ומושרש והוא בעציץ נקוב והניחו אח"כ בכרם וגדל לשם איסורו בתוספת מאתים ר"ל שכל שגדל לשם חלק אחד על מאתים שבו נאסר פחות מכן מותר שעולה הוא באחד ומאתים בכפל תרומה הוכפל איסורו על התרומה מאכילה להנאה והוכפלה העלאתו ממאה למאתים וכן בערלה ואין אומרין בזו קמא קמא בטיל כדרך שאומרין בערלה שאם נפלה לאחד ומאתים של היתר ונפל אחר כן לשם עוד שאין הראשון חוזר וניעור שבזו הרי תוספתו עומד בעצמו ואינו מתערב אלא שהיניקה מתערבת וכשלא הוסיף במאתים מיהא בטל ואע"פ שגידולי קרקע אין להם בטילא דוקא בנטיעה העומדת בעצמה אבל תוספת אינו חשוב בפני עצמו:

2 כיצד יודע תוספת זה שאם תאמר על ידי מדידה קשה הדבר למדוד ועוד שאין אדם מעמידו לשם אלא א"כ דעתו לפרוק עול מצוה מעליו עד שיתן לב בכך שאלו היה לבו נוקפו אף הוא היה מוזהר בכך ועוד שאף הוא גדל מלמטה במקום שאין העין שולטת בו וכן שהוא גדל ג"כ בעובי שמדידה אין העין שולטת בו ומתוך כך פירשו בתלמוד המערב בידיעת דבר זה עוקר אחד ומניח אחד כל מה שזה פוחת זה מוסיף כלומר עוקר אגודה של ירק בשיעור אותה שבעציץ או אותה שבעציץ ושוקלן בשעת עקירה ומניחם להתיבש כשיעור מה שעמד העציץ נקוב לשם ואם פיחתו ממשקל שבשעת עקירה ליטרא ידע שבשיעור זמן זה הוסיף במשקל ליטרא גם כן וכל שהוא במאתים ליטראות קדש ויתר מכאן לא קדש וגדולי המחברים כתבו שמניחם להתיבש מכל וכל ואם יבשו מכל וכל עד שלא נשאר בו שום לחות למאה שעות הרי יש שם מאתים חצאי שעות ובשיעור זה היה גידולם ואם עמד שם חצי שעה הרי הוסיף במאתים וקדש ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גדולי המפרשים:

3 זה שאמרנו שאין מתרפאין בשל עבודה זרה אף במקום סכנה לא סוף דבר כגון עבודה זרה כגון לחישה בשם אדם או בשם מלאך או בשם כוכב או בשם כומרי עבודה זרה ושאר דרכים שבעבודת האלילים אלא איסור זה בעבודה זרה ובכל אבהא ואבזרהא והילכך אין מתרפאין בעצי אשרה אף בסתם וכן הדין בגילוי עריות שלא סוף דבר בערוה ממש אלא אף בחלקים ממנה ואשרה מיהא י"מ דוקא בשאומר לו הבא לי מאשרה פלונית אבל אמר לו סם זה סתם ולא מצאו ממנו אלא בבית עבודה זרה מותר ויש חולקין מכח תלמוד המערב שבשני של עבודה זרה וכבר כתבנוה שם וכן כל מה שצריך לבאר בשמועה זו דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכן בשאר מצות על איזה צד יהרג ואל יעבור ועל איזה צד יעבור ואל יהרג ודין אם בצנעה אם בפרהסיא ואם בשעת השמד ואם שלא בשעת השמד ודין דחיית נפש מפני נפש על איזה מותר ועל איזה אסור ועבירה שניתן להצילו בנפשו ושלא ניתן להצילו בנפשו כבר ביארנו הכל בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:

4 הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כגון שעובר בצד עבודה זרה ומריח ריח הקטורת שמקטירין לעבודה זרה בכונת עבודה שכך היה דרכם של עובדי עבודה זרה שמקטירין לפני האליל על שם הכוכב שהאליל נעשה על כונתו אם הוא צריך על כל פנים להלך למקום שרוצה לילך אלא באותו הדרך וכן שאינו מתכוין כלל להנאת הריח מותר לכתחילה ואם אפשר לו לילך למקום שהוא רוצה לילך בדרך אחרת אלא שהוא מתכוין לילך בדרך זו כדי ליהנות מן הריח אסור ובדיעבד הרי איסור העבירה בידו היה אפשר לו לילך אלא שעבירתו אינה לכונת הבאת הריח הזה אלא דרך עברה אף זו מותרת שכל שאין מתכוין מותר כמו שפסקנו לענין שבת שגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ אע"פ שאפשר לו בלא אותה מטה או שאפשר לו ליטלה בלא גרירה היה צריך לילך על כל פנים וא"א לו בדרך אחרת ומ"מ אף הוא מתכוין בהלוכו לקבל הנאת הריח בזו נחלקו אביי ורבא שלדעת אביי מותר ולדעת רבא אסור ופירשו בגמ' שלא נחלקו בזו לדעת ר' שמעון שבודאי לדעת ר' שמעון אסור הואיל וכונה חשובה לו להקל בשאין שם כונה כל שכן שחשובה לו להחמיר במקום שיש שם כונה ומ"מ לדעת ר' יהודה נחלקו בה שלאביי מותר הואיל ואין כונה חשובה לו להקל במקום שאינה כן אינה חשובה לו להחמיר במקום שישנה ולרבא אין חשיבות כונה נפקעת לר' יהודה אלא להחמיר אף במקום שאינה אבל לא להקל במקום שישנה ומ"מ הלכה כר' שמעון ואין אנו צריכים לפסוק בו כרבא וכל שיש כונה לקבלת הנאה אסור בין אפשר בין לא אפשר ומן התימה על גדולי הפוסקים שהראו עצמם כצריכים לפסוק כרבא והלא אף אביי לא נחלק בה אלא לדעת ר' יהודה אלא שיש לומר שתפשו לשונם דרך קצרה ולא כיונו אלא להודיע לר' שמעון שאף בלא אפשר הואיל ומתכוין אסור שהכל תלוי בכונה והלכה כמותו:

5 ויש מקשים בסוגיא זו דרבא אדרבא וממה שהתיר הוא בעצמו בת תיהא מטעם ריחא לאו מילתא היא כמו שביארנו במסכת עבודה זרה ואי אפשר לתרץ בה שהטעם מפני שאינו מתכוין לריח אלא לבדוק טעם היין שהרי הביאו עליה שמועת פת חמה וחבית פתוחה ר"ל פת חמה שנתנה על פי חבית פתוחה שהוא בודאי מכוין להנאת הריח ולא תירץ בה כן אלמא שאף במתכוין ליהנות בריח היה רבא מתיר מ"מ אינה קושיא שהיין אין עיקרו להריח אבל במה שעיקרו להריח ודאי אסור וכמו שביארנו במס' עבודה זרה בחניות של עבודה זרה המעוטרות בורד והדס ואע"פ שאף בדבר שעיקרו לאכילה אנו אוסרין בתורת ריח כדין האמור שם בפת חמה ובחבית פתוחה ובחתיכת נבלה שצלאה עם שחוטה בתנור אחד באלו לא משום הריח נאסרו אלא שההיתר קבל טעם האיסור מצד קליטת הריח שנקלט לשם לפי דרכך למדת שזה שאמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה לענין הקדש נאמרה ומעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו: