מאירי על פסחים ט׳

1 המשנה השנית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר ואין לדבר סוף ר' יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר אם לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו אמר הר"ם פי' גררה ענינו ידוע כמו גורר אדם מטה מגזרת כמים הנגרים ארצה וחולדה גם כן ידוע פי' בתוך המועד ולאחר המועד ענינו בתוך ימי החג ולאחר ימי החג ותועלת הבדיקה לאחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו כי העקר אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואמרם ומה שהוא משייר חוזר על תחלת המאמר והוא אמרם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כי מה שמשייר יניחנו בצנעה עד שיחול שעת האיסור כי הוא אם הניחו בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה וטעם מחלוקת ר' יהודה וחכמים כי ר' יהודה אומר אם לא בדק בשעת שהיא שעת איסור חמץ אינו בודק כלל דילמא אכיל מיניה וחכמים אינם רואים בזאת הגזירה לפי שהם אומרים הוא עצמו שחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד ואין הלכה כר' יהודה:

2 אמר המאירי אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק עד שיצטרך להניח שומרים במקומות הבדוקים עד שיבדוק כל הבית שאם כן מה הועיל בשומרים הללו ואף כשבדק כל הבית יש לחוש שמא תגרור מחצר לחצר או אף מעיר לעיר שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצם כאחת ולא הוצרך ללמד כך אלא ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שמכניסין גם כן אלא שבדקו שאם ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין כבר למדנוה ממה שאמרנו שמקום שאין מכניסין אין צריך בדיקה ולא חששנו לגרירת חולדה כמו שכתבנו למעלה שאף היא אינה מצויה אלא במקומות שהפת מצויה שם ומשנה זו פירושה מן הסתם הא אם ראינוה נכנסת וחמץ בפיה אין אומרין שכבר אכלתו אלא חוששין שמא לא אכלתו או שהותירה וצריך לבדוק פעם אחרת ואם לא מצא תולין בה שכבר אכלתו וחומרא זו מפני שאין כאן אלא ספק אחד והוא אם אכלתו אם לאו אבל מ"מ הרי הכניסה חמץ בודאי אבל אם היו שם שתי ספקות אינו צריך בדיקה ואף בזו יש אומרים דוקא בשאחת מן הספקות ספק ביאה אבל כל שודאי נכנסה אע"פ שיש שם שתי ספקות מצד אחר צריך בדיקה אא"כ במקום שיש בו כדי לתלות כמו שיתבאר ולדעת זו מיהא כל שראינוה וככר בפיה סמוך לבית זה ולא ידענו אם נכנסה אם לאו שהרי ספק נכנסה ספק לא נכנסה ואם נכנסה שמא אכלתו אין צריך בדיקה ואפי' בטול אינו צריך לדעת קצת אלא שיש מפקפקין בבטול ומ"מ אם היה לחם גדול שבודאי לא אכלתו בשעה זו אין כאן אלא ספק ביאה וצריך לבדוק וי"א שספק אכלתו אינו קרוי ספק הואיל ומ"מ תכף שנכנסה יצא הבית מחזקת בדוק:

3 ר' יהודה אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ר"ל אם לא בדק בלילה יבדוק בשחרית ואם לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור והיא תחלת שעה ששית הא מכיון שעבר זמן הביעור לא יבדוק שמא יבא לאכול ממנו אלא יבטל ולכשימצא יבער וחכמים אין חוששין לשמא יאכל והלכך אם לא בדק שחרית יבדוק בתוך המועד ר"ל בתחלת שעה ששית לא בדק בתחלת שעה ששית יבדוק לאחר המועד ר"ל כל יום י"ד ואין חוששין שמא יבא לאכול שהרי אף הוא מחזר אחריו לשרפו היאך הוא אוכל ממנו כך פירשוה גדולי הרבנים וכן עיקר ומ"מ גדולי הפוסקים פרשו תוך הפסח ולאחר הפסח ואתה צריך לפרש לדבריהם שאע"פ שהלכה כר' שמעון שאין חמץ שעבר עליו הפסח אסור אלא משום קנס והרי אין כאן קנס הואיל ולא היה ידוע לו שמא מתוך שלא בדק יש לחוש להערמה וכן אתה צריך לפרשה בשלא בטל וכן הדין שהרי ביטול לא נתקן בזמן חכמי המשנה ואף בתלמוד המערב מצינו שחוששין להערמה והוא שאמרו שם הפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח ר' יוחנן אמר אסור ור' שמעון בן לקיש אמר מותר התיב ר' יוחנן אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור כלומר ומן הסתם הפקירו ואעפ"כ לאחר הפסח אסור אמר ליה תמן איסורו גרמה לו כלומר שאע"פ שמפקירו בדעתו הרי אין ברשותו להפקירו והאיסור הוא שהפקירו והיאך הוא נפקע אבל זה שהפקירו בשלשה עשר מותר והוא הדין בכל שקודם זמן האיסור אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוינא אמרין ר' יוחנן כר' יוסי ור' שמעון בן לקיש כר' מאיר פירוש שנחלקו במסכת נדרים בהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל שנותן לאחר והלה מותר בו ושאלו שם אין עמו אחר מאי ולדעת ר' מאיר נותן על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה אף הפקר כן והלכך הפקיר חמצו אינו כלום הואיל ואין כאן זוכה שהרי השהה אותו אצלו ואינה כן כלומר לא נחלקו בזו שלענין הפקר אין אנו צריכים לזוכה כלל אלא ר' יוחנן חייש להערמה והואיל והפקיר קרוב לזמן הפסח ראוי לקנסו לאסרו אחר הפסח שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח ור' שמעון בן לקיש לא חייש מה נפיק מביניהון ר"ל אי משום ר' יוסי אי משום הערמה נפל עליו מפולת והפקירו לטעם הערמה אין כאן הערמה לטעם זוכה אין כאן זוכה והלכה כר' יוחנן ומעתה אתה רשאי לפרש תוך המועד ולאחר המועד תוך הפסח ולאחר הפסח והלכה כחכמים ומ"מ כל שבודק אחר הפסח אינו מברך:

4 ואמר אח"כ שכשבדק והוא משייר בו כדי ליטול ממנו לצורך אכילת הלילה ומחרתה ולבער את הנשאר יניחנו בצנעה ר"ל במקום צנוע שלא יהא צריך בדיקה אחריו ופירשו בגמ' כגון שהוא יודע כמה פרוסות הניח וכמה מהם אכל ומצא לאחר חשבונו חסר כגון שהניח עשר ומצא תשע שהוא צריך בדיקה הא אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הניחו במקום המוצנע אינו צריך בדיקה אא"כ ראה חולדה בפנינו ונטלה מהם שהרי אמרו אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וכו' כמו שהתבאר:

5 זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

6 אע"פ שהגוים אין להם טומאת אהל והנוגע בקבריהם טהור מ"מ מטמאים הם במגע ובמשא ומקום ששכנו בו מטמא עד שיבדק ולא סוף דבר בחוצה לארץ שהרי ארץ העמים טמאה היא מצד עצמה ואין כאן בדיקה אלא אף מקום ששכנו בו בארץ ישראל וטומאתו עד שיבדק שמא קברו שם נפלים והוא הנקרא מדור הגוים ותרומה שנטמאת במדור זה תולין לא אוכלין ולא שורפין וכמה ישהא הגוי במקום זה ויהא צריך בדיקה כשיצא וירצה הישראל לדור שם ארבעים יום כדי יצירת הולד בכדי שתתעבר אשתו ותפיל נפל הראוי לטמא ודבר זה אף במדור שאין בו אשה מגזרת מדור שיש בו אשה הא פחות מארבעים יום אין צריך בדיקה ואין חוששין שמא כשנכנסה לשם נתעברה והפילה שאין אומרין בספקות להחמיר וכל מקום שחזיר וחולדה וכיוצא בהם מצויים שם אין צריך בדיקה שאם היתה טומאה לכאן חולדה וחזיר גררוה:

7 חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן שהיה לנו לחוש שטבל הם הרי הם בחזקת מתוקנים מפני שחזקה עליו שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וכבר הרחבנו בה יותר בשלישי של עבודה זרה:

8 אין התבואה חייבת במעשר מן התורה עד שתתמרח ותראה פני הבית אבל אם מירחו והכניסו דרך גגים או שהכניסו דרך הפתח עד שלא נמרח אינו חייב במעשר מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנה אכילת קבע אלא אכילת עראי ואכילת בהמה כולה אכילת עראי היא הילכך מערים אדם ומכניס תבואתו במוץ שלה שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וכבר הרחבנו בה יותר בחמישי של ברכות:

9 היולדת טמאה כנדה שבעה לזכר ושבועים לנקבה אפי' ולד מת אפי' נפל והוא שהפילה מארבעים יום ואילך ואף בנפל כל שהוא מרוקם וניכר בין זכר לנקבה טמאה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ואם לא הוכר נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה והנפל אע"פ שלא נתקשרו איבריו מטמא באהל ומתוך כך בור שידוע שמטילין בו נפלים המאהיל עליו טמא אפי' לא ראהו ואפי' היו חולדה וברדליס מצויים שם שאין ספק מוציא מידי ודאי ושמא בשעה שהאהיל היה שם ואח"כ גררוהו היו שם שתי ספקות כגון ספק נפל הפילה ספק שפיר מלא רוח הפילה שאינו מטמא וחולדה וברדליס מצויים שם הרי המאהיל טהור שמא אינו נפל ואת"ל נפל היה שמא חולדה וברדליס גררוהו עד שלא האהיל הוא עליו וכבר ביארנוה בשלישי של עבודה זרה:

10 תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל פרוסה מאחד מן הציבורין ונכנס לבית ולא ידענו אם מצה הכניס או חמץ הכניס צריך בדיקה ואע"פ שרוב ציבורין מצה שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי"א שאינו צריך בדיקה הואיל והבדיקה אינה אלא מדברי סופרים ספק סופרים להקל וכל שאמרו כאן בספקות לדעתם אינו אלא שהוא צריך ביטול הואיל והביטול מן התורה ר"ל שמפקיע ממנו איסור תורה:

11 פירשה פרוסה אחת מזוית אחת ובא עכבר ונטלה והכניסה לבית אין צריך בדיקה ודאי מצה הוא שכל הפורש מן הרוב פורש ואין כאן ספק אלא שמבטלו בלבו ולדעת שניה אף בטול אינו צריך ושני דברים אלו אתה למד מתשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח שספקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב כמו שהתבאר במקומו:

12 ויש מפרשים שמועה בלחם גדול שאין לספק באכילתו בשעה זו אבל בקטן אף בקבוע אין צריך שהרי אף אם חמץ היה שמא אכלתו והם שתי ספקות ומ"מ לשיטתנו אין שתי ספקות מפקיעות חיוב בדיקה אלא כשאחת מהן ספק ביאתה לבית זה אבל כל שודאי נכנסה עם הפת אע"פ שספק חמץ ספק מצה ואם חמץ ספק אכלתו צריך לבדוק או לבטל לדעת שניה הואיל וכל עצמה של בדיקה על הספק היא באה וגדולי המפרשים כתבו שספק אכלתו אינו ספק שמכיון שנכנסה חל עליו חיוב בדיקה ולא היה לו להשהות בכדי שיעור אכילה ונמצא שבעוד שלא היה שם אלא ספק אחד חל עליו חיוב בדיקה וא"כ אף בלחם קטן צריך בדיקה:

13 היה הדבר בהפך ר"ל תשעה של חמץ ואחד של מצה כל שכן שצריך בדיקה או ביטול לדעת שניה פירש צריך בדיקה אף לדעת שניה שהרי זה ודאי:

14 שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ושני עכברים אחד נטל מצה ואחד נטל חמץ ונכנס אחד לבית זה ואחד לבית זה ואין ידוע באחד מהם באיזה בית נכנס אין צריך בדיקה הואיל ויש במה לתלות והריני אומר של חמץ נכנס בשאינו בדוק ושל מצה נכנס בבדוק ומ"מ ביטול שהוא מן התורה צריך ודבר זה אתה למד ממה שאמרו בתרומות שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואע"פ שאין חולין רבין על התרומה ודוקא בתרומה דרבנן אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה ואף זו של חמץ י"מ אותה בלחם גדול אבל בלחם קטן אין צריך אפי' ביטול וי"א בהפך שבלחם גדול אין כאן אלא ספק אחד וצריך בדיקה ומ"מ נראה משיטת הגמרא לדעתנו שזה אינו בכלל ספק והרי הוא בודאי שזה נכנס לזה וזה לזה ותולין להקל וכל שאתה תולה להקל הרי הוא כודאי ואין צריך בדיקה אלא שמבטלו וגדולי המפרשים כתבו שאף בציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוק ושאינו בדוק ובא עכבר ונטל מן החמץ ולא נודע לאיזה נכנס שתולין להקל אבל שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ובית בדוק ולא נודע איזו נכנסה לבית זה בזו הואיל ואין כאן שאינו בדוק לתלות בו צריך בדיקה ויש מקילין אף בזו ואין נראה כן שכל שאין בה לתלות על דמיון קופות של תרומות אינו כודאי וכל שאתה דנו בספק ואין שם שתי ספקות ושתהא אחת מהן ספק ביאה צריך בדיקה לדעתנו או ביטול לדעת שניה:

15 ולענין תרומות מצינו בדוגמת הראשונה והוא שאמרו במסכת תרומות פרק שביעי שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן אני אומר לתוך של תרומה נפלה אבל דוגמת השניה ר"ל בקופה אחת של חולין ושתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלה אחת מהן לתוך הקופה אם נאמר בה שזו של חולין היתה לא מצינו אלא שאפשר לדון בה כן ואף אנו כתבנו דוגמתה בענין איסור והיתר בפרק גיד הנשה אלא שמ"מ דעת גדולי המפרשים היתה שמאחר שמצאו דוגמת הראשונה בתרומות ולא מצאו שם דוגמת השניה הקלו בראשונה והחמירו בשניה: